יום הכיפורים הוא סמל כפול עבורי כמזרחי ביקורתי: זהו גם זכרון מרד הפנתרים השחורים שנקטע באיבו בשל מלחמת יום כיפור, וגם הזדמנות להגמוניה הציונית-אשכנזית לעמוד ולבקש סליחה על הדיכוי שחל על המזרחים בישראל, ועדיין מופעל בדרכים שונות. בעצם אני מבקש לראות כיצד המדכאים שחיים עד היום, יעמדו במשפט ההיסטוריה, וזאת תהיה בקשת סליחתם. אני מבקש את שיכתוב ספרי ההיסטוריה על ידי הוספת הערך דיכוי, לצד שמות המדכאים שביצעו את התהליך הכואב שדחק את המזרחים לשולי החברה.

קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, ב-1972, פרץ מרד הפנתרים השחורים שביטא את קולם של המדוכאים שנשכחו, אולי עד עצם היום הזה. המזרחים בישראל לא יכלו לבטא את עצמם כקולקטיב, והצעירים הרעבים משכונת מוסררה שסחפו אחריהם המונים, הניפו את דגל המאבק החברתי לשוויון כולל. לצערי המאבק החברתי בארץ נקטע על ידי המלחמה, כפי שכתב סמי שלום שטרית בספרו "המאבק המזרחי בישראל", ושוב נופפו בדגל הביטחוני בכדי לומר למזרחים כי אין מקום לשני דגלים בו זמנית.

המלחמה שפרצה ב-73′ לא השכיחה מתודעת ההגמוניה הציונית-אשכנזית את הפחד והזעם שניבט מעיניהם של הפנתרים השחורים בפרט, ושל המזרחים בישראל בכלל. ואכן, תקציבי הרווחה, החינוך והבריאות הוכפלו ושולשו, ובעצם בשל אותו מאבק קמה מדינת הרווחה. אירוניה היא שדווקא הציונות האשכנזית הסוציאליסטית הובילה לדיכוי פוליטי, כלכלי ותרבותי של המזרחים בישראל.

המזרחים בישראל שהיגרו ממדינות ערב לאחר הנכבה הפלסטינית, קרי הקמת מדינת ישראל, נאלצו לעבור דרך מרורים, שממשיכה בדרכים שונות עד היום. כך שעל הציונית האשכנזית לבקש סליחה על ידי לימוד תהליכי הדיכוי בכדי לכפר על מעשים אלו.

ראשית המזרחים נאלצו לעבור ליישובים פריפריאליים, בגבולות מדינת ישראל, בכדי לתפוס אדמות שהמדינה החדשה הלאימה והחרימה מפלסטינים חלקם אזרחי ישראל. כך שהדיכוי היה כפול: גם להתגורר במעברות, שהיו שונות לגמרי מהיישובים המבוססים בהם התגוררו האשכנזים, וגם להתגורר ביישובים מחוסרי עבודה. מנגד, התיישבות בגבולות המדינה (באזורים שגבלו עם מדינות ערב), העמידה את זהותם במבחן. הם נאלצו לבחור בין זהותם היהודית לזהותם הערבית. זאת היתה דרישה קולוניאלית של דיכוי (כחלק מהתפיסה הפוסט-קולוניאלית הבוחנת את יחסי הכוחות האתניים במונחים של דיכוי).

שנית, המזרחים בישראל נאלצו למחוק את זהותם הערבית על ידי מערכות התעמולה של הציונות האשכנזית. קודם כל על ידי פרקטיקות ממשלתיות כמו בית ספר, או פרקטיקות תרבותיות כמו אי שידור מוסיקה ערבית או מזרחית ברדיו ואח"כ בטלוויזיה. משוררים או סופרים מזרחיים שלא עמדו בסטנדרט הציוני המקובל לא קיבלו פרסום. גם השפה נמחקה מכיוון שלא נלמדה בבתי הספר. כל הזהות המזרחית – שנשענה על עבר היסטורי, תרבותי וסוציולוגי-אנתרופולוגי במדינות ערב – צומצמה להצלת המזרחים על ידי הציונות האשכנזית.

המזרחיים בממשלה מיעטו לקבל תפקידים חשובים, למעט שר הדואר או שר המשטרה, ועד היום לא היה ראש ממשלה מזרחי. מנהיגים מזרחים נקנו כבר בשלב מוקדם, על מנת להשתיק קולות רדיקליים. עד היום מופעלות שיטות של עצירת קידום או נתינת משרות בכדי להשתיק את הקול המזרחי הרדיקלי.

קצרה היריעה מלפרט, אבל עד היום חוץ מההתנצלות של ברק ומדינת הרווחה שקמה אחרי מרד הפנתרים השחורים ומהומות ואדי סאליב, לא הובעה שום התנצלות שגובתה במעשים, כמו למשל שינוי ספרי ההיסטוריה הציונית והתרת הקשר הגורדי בין האתניות, הלאומיות והדת.

אני דורש שמנהיגים שהשתתפו בדיכוי, ועדיין משתתפים בצורה זו או אחרת, יקחו אחריות ויעמדו בפני משפט היסטורי ביום כיפורים זה, בכדי לכפר על הדיכוי והגזענות באמצעות מעשים של פיוס והתרת הבעיה האשכנזית בישראל.

Share on Facebook