שביתת הסולידריות עם עובדי הרשויות המקומיות ששכרם הולן הצליחה. השביתה שתוכננה כשביתה ארוכה, הסתיימה כעבור 30 שעות בהוראת ההסתדרות ולאחר שכל מטרותיה הושגו. והדגש הוא המלים "כל מטרותיה הושגו" כי בניגוד לרושם שנוצר באמצעי התקשורת, קבלת השכר על ידי עובדי הרשויות המקומיות לא מותנה בדבר. כל הקורא בעיון את החלטת בית הדין לעבודה בראשות השופט סטיב אדלר יכול להבחין בכך. סעיף 5 של ההחלטה נכתב מפורשות כי "המדינה תגרום לכך שכל עובדי הרשויות המקומיות יקבלו את מלוא השכר בתוך השבוע הבא, עד לערב חג הסוכות. אם וככל שלא יתאפשר תשלום השכר ל-4% מן העובדים, במסגרת המסלול הראשון, ישולם שכרם של עובדים אלה לא יאוחר מתום 40 יום מהיום. במהלך חודש אוקטובר שנה זו, תסדיר המדינה תשלום מלוא שכרם של עובדי המועצות הדתיות, בשיתוף הרשויות המקומיות". ועל מנת שלא יהיו אי-הבנות הוסיף נשיא בית הדין לעבודה בסעיף האחרון בהחלטתו: "בית הדין חוזר וקובע כי זכותם של עובדים לשכר מלא במועדו תמורת עבודתם הינה זכות חקוקה ובסיסית שאין נעלה ממנה". במלים אחרות: אין להתנות תשלום שכר בכל תנאי, במקרה שלנו אין להתנות תשלום שכר בתוכניות הבראה או הסכמות שונות ומשונות אחרות.
כאמור, עם הצלחות אין להתווכח. יחד עם זאת, יש לעמוד על המשמר כי ניסיונם של העובדים בהתמודדותם עם ממשלת בעלי ההון בראשות אריאל שרון מלמד שאין לסמוך על שום הסכמה, ועל שום הסכם. הממשלה יודעת וגם יודעת להפר פסקי דין וחוקים באופן בוטה וסדרתי.
אבל לצד ההצלחה, שהיא הצלחתם של כל מעמד העובדים, יש ללבן שלוש סוגיות – היכולות להיות מרכזיות בשביתות שבדרך: העיתוי של השביתה, היקפה ואופייה.
העיתוי: ההסתדרות גררה רגליים עד להכרזת השביתה. על כך אין מחלוקת ואף יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ, הכיר בכך. אבל בניגוד לרושם שנוצר, היו בהסתדרות קולות שדרשו מזה חודשים ארוכים לנקוט בצעדים ארגוניים בעלי משקל על מנת להגן על העובדים שנפגעו. היו אלה ועדי העובדים ברשויות, וגם חברי חד"ש בהנהגת ההסתדרות. אנו שבנו ודרשנו לנקוט בצעדים חריפים עד שביתה כללית במהלך כל החודשים האחרונים, כי הבנו שאי-תשלום שכר והשלמה עם המצב שנוצר מהווים את התחנה האחרונה במתקפה הקפיטליסטית בניצוחו של שר האוצר בנימין נתניהו. "אם העובדים משלימים עם אי-קבלת שכר, זהו הוויתור האולטימטיבי", שבנו ואמרנו. לאחר מכן, נותר רק לפרק אחד-אחד את ארגוני העובדים. כבר בסוף חודש מארס (לפני 7 חודשים!) דרשנו להכריז על האחד במאי כ"יום זעם ומחאה" בעקבות אי-תשלום השכר ואף לקיים עצרת המונית. שבנו ודרשנו את הכרזת השביתה הכללית כמעט מדי ישיבת הנהגת ההסתדרות. ואלה מתקיימות מדי שבוע!
ההיקף: השביתה הקיפה את כל המגזר הממלכתי וחלק מהמגזר הפרטי (בייחוד בנקים, אל-על והבורסה). הפעם השביתה היתה נחושה והמונית יותר משתי השביתות הכלליות הקודמות שהוכרזו בעת ממשלת שרון בשנים האחרונות. אבל ההסתדרות אינה מצליחה ליצור את התנאים כדי להשבית את כל המגזר הפרטי – בייחוד את לב הייצור הקפיטליסטי: מפעלי התעשייה. הפעם גם נוסף גורם בעל משמעות שלא קיבל את משמעת הארגונים של ההסתדרות: התעשייה האווירית הממלכתית. אומנם התעשייה האווירית, המפעל התעשייתי הגדול במדינה המעסיק יותר מרבבה של עובדים, אמורה היתה לשבות, אך יו"ר מועצת העובדים ח"כ חיים כץ (ליכוד) סירב לקבל את מרות ההסתדרות. יתר על כן, חבריו של כץ בבית נבחרי ההסתדרות, סיעת עוז, הצביעו בישיבת בינ"ה האחרונה בעד הכרזת סכסוך העבודה ואף בעד השביתה – אבל לא פעלו בהתאם להצבעתם! ונשאלת השאלה למי נאמן יותר ח"כ כץ, לחבריו העובדים או לאדוניו ומעסיקיו בליכוד? אם לשפוט על פי מעשיו (ולא על פי דיבורו), ח"כ כץ נאמן לאדוניו בליכוד. בהסתדרות התקבלו תלונות רבות של חברי הוועדים השונים בתעשייה האווירית אשר קראו לחבריהם לשבות, אבל נבלמו על ידי כץ ואנשיו.
האופי: שוב ושוב הוכח שללא נוכחות מסיבית של העובדים ברחובות, אין השביתות מורגשות במגזרים רבים. אמנם הפעם התקיימו שלוש הפגנות בעת השביתה הקצרה (מול ביתם של נתניהו, שרון ושר הפנים אברהם פורז בשכונת אפקה בתל-אביב) ותוכננה הפגנה נוספת בירושלים; אבל אין בכך די. בכוחם של מאות אלפי עובדים ברחובות הערים לקצור הצלחות רבות יותר ומהירות יותר! ולגבי האופי הפוליטי של השביתה, קיימת נקודה מרכזית נוספת: העובדים קראו בכל התכנסות והפגנה במהלך השביתה את הסיסמא "ביבי הביתה" ואין זה מקרי. הדרישה של פיטורי שר האוצר הכושל והימני-קיצוני צריכה להיות אחת המטרות המרכזיות של השביתות בעתיד הקרוב.
האם שביתת הסולידריות היתה לנקודת מפנה ביחסי הכוחות בין מעמד העובדים לבין ממשלת בעלי ההון? מוקדם לקבוע זאת. יחד עם זאת, כשבועיים לפני השביתה הכללית, הכריזו כל עובדי אגפי המסים (מס הכנסה, מע"מ ומכס) על שביתה נגד הפיטורים המתוכננים בעקבות החלטת הממשלה לאחד את האגפים. השביתה ארכה יומיים ואף היא נחלה הצלחה גדולה. באמצעות הסכם קיבוצי סוכם שלא יהיו פיטורים באגפי המסים בחמש השנים הקרובות. הנחישות של העובדים בעת השביתה הדהימה את אנשי האוצר. כפי שנדהמו שוב הפעם, בעת השביתה הכללית.
שביתת הסולידריות של השבוע שעבר מהווה ניצחון בקרב אחד, אבל איננו ניצחון בכל המערכה. והמערכה העומדת לפנינו היא להפיל את הצעת התקציב האנטי-עממית והאנטי-פועלית. האמצעי הוא הכשלת הצעת התקציב, אבל המטרה המוצהרת חייבת להיות לקצר את ימיה של הממשלה הימינית הכושלת. הפקת הלקחים ראויה מן השביתה הכללית של השבוע שעבר יכולה לסייע לכך.
אבל עדיין פיטרו אלפי עובדי רשויות במה שהממשלה מכנה "תכניות הבראה"… מה איתם?
בהזדמנות זו – בה השביתה הסתיימה בתוצאה מוצלחת מבחינת העובדים וגם מן הבחינה הציבורית, חשוב להבהיר שוב כי זכות השביתה בישראל נתונה באיום מתמיד, מכיוונים שונים שתוצאתם עלולה להיות שלילת כלי המאבק היחידי של העובדים (עם כל החשיבות שאני מייחסת להפגנות הרי השביתה הנותנת אותות של פגיעה כספית במעסיקים ובבעלי ההון היא הכלי האיגוד מיקצועי האפקטיבי ולא ההפגנה).
האיומים הרגילים, הינם האיומים למנוע שביתות באמצעות חקיקה ו תקנות שעת חירום. נוספה להם, מגמה של ביה"ד לעבודה, לראות בשלילה או כשביתה פוליטית את שביתות הסולידריות והעובדה כי ביה"ד נוטים להוציא צווי מניעה כנגד שביתות כאלו בקלות רבה מידי. איום שלישי הינו מכיוון התעשיינים היבואנים וכד’ המאיימים בתביעות נזיקין, שאם תתקבלנה תמוטטנה את האיגודים המיקצועיים ואת הסיכוי לשביתה.
צריך להתכונן לפיכך, למאבק ציבורי ואירגוני שמטרתו הגנה על חירות/זכות השביתה.
לעניין המפוטרים, הרי צריך להבין אין קשר בין תוצאת השביתה לכוונה לפטר את העובדים. הממשלה רוצה כל העת לפטר את העובדים הללו והוועדים וההסתדרות בד"כ מתנגדים. במצב הציבורי הנוכחי לא ניראה סיכוי ממשי למאבק שמטרתו הגדלת התקנים בשירות הציבורי בכלל וברשויות המקומיות בפרט (בהיעדר כל סיכוי למאבק לא ניתן במצב הנוכחי לארגן עובדים לשביתה כדי לקדמו). בכל מיקרה יש לקוות שהאיגודים המיקצועיים )הסתדרות הפקידים) ישכילו להגן ככל הניתן גם על מי שיש כוונה לפטרו. צריך גם לזכור שתנאי הפיטורים שמושגים לעובדי רשויות מקומיות קבועים, אינם גרועים ביחס למקובל במשק (הגם שכדאי לשפרם). לעבוד ולא ןלקבל משכורת תוך שאתה לא יכול להתפטר זה הרבה יותר גרוע בד"כ.