לפני יותר מעשר שנים טילפן אלי חבר מרצ חביב עלי במיוחד, שהיה בשעתו פעיל מאוד בתנועת של"י המתולוגית. כדרכו, הוא ניסה להגן על אחד מחברי הכנסת של מרצ, שזכה, לדעתו, לטיפול נוקשה מדי בטור שלי ב"כל העיר". "אני לא יודע למה נטפלת דווקא לאברהם פורז", אמר החבר, "האיש נלחם בכפייה הדתית ויש לו דעות יוניות יחסית למפה הפוליטית בכנסת. חוץ מזה, הוא גם בחור טוב".
מכיוון שמדובר בחבר, גיליתי אורך רוח בלתי אופייני, והסברתי שפורז הוא תאצ’ריסט קיצוני, שיוניותו מוטלת בספק ושאני דוחה בשאט נפש את שנאתו הפתולוגית כלפי החרדים. החבר גיחך. באותם ימים הייתי העיתונאי היחיד בארץ שהשתמש במונח "תאצ’ריסט". בינתיים הפך התאצ’ריזם לאידיאולוגיה הרשמית של מדינת ישראל, ובצד בנימין נתניהו פורז הוא נושא דברה המרכזי בחברה שלנו.
בשנים האחרונות איבד האיש גם את צניעותו המפורסמת, ששיוותה לו לווית חן מסוימת, בהעדר תכונות מלבבות אחרות. דווקא הפוליטיקאי הכי פחות כריזמטי בישראל ידע להפוך את חסרונו זה לנשק כמעט קטלני. ייתכן שההתבטאויות שלו בעבר לא נחרתו בלב האומה, ואף לא טיפסו לראש סולם העדיפויות שלה, אבל חיוכו הביישני האציל עליהן מין אמינות למדנית. כל הגורמים האלה חברו יחדיו וסוככו את האיש בחומת הגנה, ולכן זכה לקיתונות של ביקורת בתקשורת רק לעתים נדירות. הוא לא נשמע מסוכן, ולכן היה כמעט מחוסן.
השידוך בין פורז לטומי לפיד שינה לגמרי את תדמיתו של פעיל "שינוי" הוותיק. פורז, שנפרד מעמיתו הבכיר ממנו אמנון רובינשטיין, היה מועמד בטוח לסוף קריירה אפורה, אי-שם בחיק האלמוניות ההולמת אותו כל כך. לא היה לו צל של סיכוי לעבור את אחוז החסימה. אבל במחיר נמוך יחסית של מס שפתיים לפופוליזם הבוטה של לפיד, פורז מצא לעצמו נישה לא רק בזירה הפוליטית, אלא גם במה שחברי הפוסט מודרניסטיים מכנים "מחוז הזיכרון של החברה הישראלית". לא מדובר בסתם מצליחנות ארעית, הנובעת מהברקת הפתע הגדולה שלו, כלומר, השותפות עם לפיד. פורז הבין, הרבה לפני חבריו לשעבר במרצ, שההבדלים בינו לבין "טומי" הם רק סגנוניים, לא מהותיים. לפיד הוא נושא הדגל של הבורגנות שאיננה מתביישת בזהותה, וגם לא בקשר ההדוק עם נוכל בינלאומי כמו רוברט מקסוול. פורז אימץ את העקרונות התאצ’ריסטיים, שלפיד דגל בהם אינסטינקטיבית, ובחסות שני הפטרונים הגדולים שלו, לפיד וביבי, הפך את חוסר הבושה לנשק הפוליטי העיקרי שלו. פליטות הפה המפורסמות של פורז, שהעסיקו בשבועות האחרונים את התקשורת הישראלית, אינן מקריות. לא ניתן לשרת את המולך של הגלובליזציה, להילחם בכל הכוח נגד כל המבנים של מדינת הרווחה, לשנוא כל כך את האיגודים המקצועיים ולהיות נושא כליהם של אריאל שרון ושל נתניהו, מבלי לאמץ מידה של אטימות לב כלפי קורבנות השיטה הרכושנית-קניבלית, שבה הוא מאמין בכל לבו. מי שמדבר על כל נושא כמו מפלצת, אז אולי הוא באמת מפלצת, גם אם ישב יחד עם רן כהן בסיעת מרצ בכנסת.
בתוך פחות מחודש הספיק פורז ללעוג לעובד רשות מקומית שלא קיבל משכורת כמעט שנה ואיבד את עולמו ואת יכולתו לפרנס את משפחתו בכבוד. פורז, בנתעבות מתנשאת שאותה פירש כחוש הומור (אולי הומור של שבעים מול מצוקתם של הרעבים) התקלס באיש כבד המשקל, והתריס כלפיו שהוא "לא נראה רעב". העובד, יהודי מזרחי מנומס שניסה לשמור על כבודו (ואולי גם על כבודו של פורז) בכל מחיר, כבש את זעמו ואת עלבונו בכל הכוח. ובכל זאת, פורז הלבין את פני האיש ברבים, ואלמלא שנאתו ליהדות הייתי מזכיר לו שחכמינו טענו, שאיש כזה "חייב מיתה". פורז לא הסתפק בעלבון הזה בטלוויזיה, קבל כל הציבור. הוא גם עשה הכול כדי שעובדי הרשויות לא יקבלו את הכסף המגיע להם. האיש שתומך בכל ההקלות לעשירים, מנסה לגזול את כבשת הרש של המקופחים. זוהי משמעות "שלטון החוק" בעיניו של נציג הבורגנות החמסנית בישראל: לגזול את הכסף החוקי שמגיע לעניים, ואז לעקוף את כל החוקים כדי לתעל את העוגה הלאומית לעשירים.
באותו שבוע עצמו הכחיש במצח נחושה את עצם קיומם של אנשים רעבים במדינת ישראל. הצהרתו סתרה את כל העדויות האמפיריות, החביבות כל כך על בני מעמדו. דו"חות כתובים, מצולמים, ומוקלטים מעידים על מצוקה כלכלית איומה, על ילדים רעבים, על תורים בבתי תמחוי ומוסדות אחרים לחלוקת אוכל לעניים, על התנערות המדינה מדאגה לעניים והרנסנס שפוקד את מוסדות הצדקה, מהסוג שאיפיין את העיירות הקטנות באוקראינה ובפולין בתחילת המאה ה-20.
אפילו אנשי ימין, עמיתיו של פורז בממשלת הזדון, הזדעזעו מהעובדה שהם יושבים בחברתו של איש ערל-לב. היתה הרבה צביעות בתגובותיהם של אנשים כמו שר החקלאות ישראל כץ, שכן אינך יכול לכרות ברית פוליטית עם האדריכל הראשי של העוני הפושה בחברה הישראלית, וגם לשפוך דמעות תנין על גורלם של קורבנותיך. אבל גם איש גס כמו כץ, שהיה תובע אותי לדין אם הייתי מאשים אותו שהוא יפה נפש, ראה בחומרה את התקלסותו של שר הפנים ברעבים. פורז עבר איזה קו אדום, אפילו לדידם של אנשי ימין ציניים. זה נכון שיש לשניים אג’נדה שונה לחלוטין: כץ מקבל המון קולות מקורבנות התאצ’ריזם של פטרונו ביבי; פורז מנותק פוליטית ואלקטוראלית מהאנשים האלה.
כך זכה פורז למוניטין של שונא עניים. לא רק שהוא חלק בלתי נפרד מהאפליה המערכתית נגד העובדים, המובטלים ומקבלי הקצבאות במדינה, אלא שהוא נהנה לראות אותם סובלים, לועג למישבתם, הופך בהדרגה למרי אנטואנט של התרבות הפוליטית הישראלית. הייתי מזכיר לו בשמחה רבה את סופה של אותה מלכה, אבל בימים טרופים אלה אפשר להאשים אותי בהסתה. אז אני לא מזכיר, רק זוכר את הדברים בחדרי-חדרים.
אבל כאן לא תמו עלילותיו של פורז לקראת הימים הנוראים. מישהו דיווח לשר המכובד, שביוזמת עמיתו נתן שרנסקי יהיו כמה אירועים במתנ"סים שיש להם קשר ליהדות, אפילו ליהדות הדתית. למען הדיוק ההיסטורי, היוזמה המקורית היתה של מיכאל מלכיאור, חבר דתי בסיעת העבודה מטעם מימ"ד, רב לשעבר בדנמרק ואיש בעל מידות תרומיות, שפורז לא מתקרב אפילו אליהן. פורז התקשה לעכל את הדברים, טען שהסיפור הזה מאפשר לו להבין את האנטישמים, וכאשר טענו בפניו שגם למלכיאור יש חלק ביוזמה הזאת הוא רק אמר בבוז תהומי שמלכיאור הוא רב אורדותוכסי. טוב לדעת שגם זה נמנה על רשימת החטאים בעולם המפחיד שפורז יוצר לעצמו ולנו.
אז למדנו לא מעט היום על איש מרצ בעבר הלא רחוק. הוא לא מתבייש להיות חבר בממשלה הזאת שעושקת דלים, מתעללת בגמלאים ובאמהות חד-הוריות ומקעקעת את חברת הרווחה בישראל. אין לו שום בעיה להיות חלק מהחבורה העבריינית שמוציאה להורג אנשים בלי משפט, מפירה את כל עקרונות המשפט הבינלאומי, משליכה את שבט הג’הלין לאשפתות כדי לפנות מקום ליהודים, שבונה את גדר האפרטהייד בתוך הפרדסים, המטעים והכפרים, מפרידה בין משפחות ויוצרת שנאה לדורות. הוא חי מצוין עם העובדה שלפחות חמישה שרים-עמיתים בממשלה שבה הוא חבר ניצלו מתביעה פלילית בעור שיניהם, בשל שיקולים פחדניים של יועצים משפטיים בלתי ראויים לתפקידם. הוא משרת ברצון ובחדווה בממשלה הכי גרועה בתולדות הממשלות הגרועות של ישראל, ולא מנסה לעצור את הכרסום הבלתי פוסק בשלטון החוק, הכרוך בעצם שלטונו המושחת של מר שרון.
רק האפשרות שכמה אנשים מבוגרים ישבו בחגים וילמדו קצת יהדות מטרידה את מנוחתו ומדרדרת אותו להתבטאויות אנטישמיות גלויות. ייתכן שהוא לא חושש כל כך מהכיפה, או מאווירת היידישקייט, אלא שהוא ממאן לחשוף את המתכנסים לכמה אמיתות מפחידות מבחינתו ביהדות, בעיקר מההטפות נגד עושק דלים ובעד צדקה "שתציל ממוות".
מאז שפורז וחבריו הסכימו לפלרטט עם יהדות התורה אבל המשיכו להחרים את ש"ס היה ברור לי, שהנושא הדתי מסווה שורה ארוכה של תסמינים מרתיעים במסגרת הפוליטית ששמה "שינוי". קל לתלות בהם את הנושא העדתי והגזעני, ובאמת יש בזה משהו, אבל זה לא העיקר. האיבה לש"ס היא בראש ובראשונה מעמדית, ורק אחר-כך גם תרבותית-עדתית. הפחד שגם עניים ינכסו לעצמם חלק ממשאבי המדינה, ולא רק חבריו ותומכיו של פורז, מבעת את האיש. הוא מעדיף לפטור את חבריו המעסיקים מתשלומי העברה לביטוח לאומי, לראות את ויקי קנפו האמיצה מידרדרת למעשי ייאוש, ולנהוג בביטחון עצמי שחצני שנובע מאמונתו, שאין היום בארץ כוח חברתי חלופי שיוכל לקרוא תיגר עליו ועל חבריו המנצלים. ייתכן מאוד, למרבה הייאוש והצער, שיש לו על מה להתבסס, ושליהירות ולרהב המאפיינים אותו יש כיסוי פוליטי בשטח.
החלק העצוב הוא לא רק קיומה של ממשלה רעה כזו בישראל אלא שאותם קורבנות ימשיכו להצביע בעדה.
המאמר כתוב יפה (הלוואי והיה לי הסגנון הזה). אלא מאי ברעם שוכח כי שרון ופורז מייצגים כמחצית מהכנסת . והדמוקרטיה , מה לעשות לצידם.הרבה אנשים שהצביעו בעד שינוי לא יצביעו בעדם בפעם הבאה .
בכל המאמר המלומד לא מצאנו הצעת אלטרנטיבה . המפלגה היחידה שברעם תומך בה – חד"ש בכל מקרה לא תגדיל את כוחה בבחירות הבאות . סך הכל חברי הכנסת החדשה שיבחרו יהיו , מה לעשות ציוניים וקרובים למרכז המפה .ברעם צריך להתרגל למשטר דמוקרטי ולנסות לשנות אותו על ידי עבודה בשטח על ידי מאמרים בעזרתם לא תשנה דבר.
לח. ברעם,
יישר כח על הסקירה המרשימה. בעיקר על כך ששמת את האצבע על ההשלמה הקלילה של "שינוי-המפלגה הליברלית" עם מדיניות הדיכוי כלפי ערבים בארץ; הדבר ממחיש את ההבדל בין הליברליזם האמיתי של תנועה כמו מרצ לבין האגואיזם המעמדי של שינוי, המתחפש לליברליזם.
אך לא הבנתי מדוע, לדעתך, "האיבה לש"ס היא בראש ובראשונה מעמדית, ורק אח"כ גם תרבותית-עדתית". הרי מעולם לא חזינו בשנאה ובבוז שכאלה כלפי תנועות מחאה מזרחיות-חילוניות. כמו כן, ש"ס אף זכתה לקיתונות של שנאה ובוז יותר מתנועות חילוניות מושחתות לפחות כמוה (כגון הליכוד). ואם פורז הסכים עקרונית לשותפות קואליציונית עם יהדות התורה, הרי שדבריו על הרב מלכיאור מראים כי שנאתו לדתיים אינה מוגבלת לעדה ומעמד מסויימים דווקא. המסקנה המתבקשת: המרכיב התרבותי-דתי בשנאה לש"ס אינו טפל כלל למרכיב המעמדי, ואולי אף חשוב יותר.
גלילי,
אם כל-כך קל לך להשלים עם רשעות מערכתית כפי שהיא מתבטאת בממשלה הנכשלת בטיעון שזו הבחירה הדמוקרטית, האם יקל עלייך לדעת כי פעולותיה רחוקות מלהיות דמוקרטיות? למיטב זכרוני המאה ה-20 רצופה בממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי וביצעו פשעים מחרידים.
עלה התאנה הדמוקרטי לא יכסה את מבושיהם של שרון וכנופייתו-שכל קשר בינה ובין שלטון החוק מקרי בהחלט.
וחוצמזה-
על איזו עבודה בשטח אתה מדבר?
אולי כדאי שחיים ברעם יצטרף לקומונה של השומר הצעיר (בלי לזלזל)?
חיים ברעם, ואתה ציינת זאת בעצמך, הוא כותב מצויין. זלזולך במאמריו מתמיה, בתור מגיב סדרתי למאמרים באתר זה, למה זה הופך אותך?
מר ברעם היקר,
כתיבה אמיתית וחושפנית, תודה! והייתי מוסיף גם שהליברליזם הקניבלי של שינוי עם אבחנה ברורה של מה כשר לאכילה (יהדות התורה) ומה לא (ש"ס),האנפפנות של פורז שבזמן אחרון מזכירה לי את החתירה נגדו של חברו פריצקי וגורמת לי לחשוב שהוא היה צריך להסתלק יחד איתו כשותף לפשע.התנהלותו הבהמית של לפיד ובנו יהיר שעושה צדקות בפרהסייה ומלבין פני עניים ברבים, כל אלה עושים את שינוי למפלגה ימנית, לבנה, בורגנית וגזענית. בדיוק כפי שכמה ראדיקלים מזרחיים הגדירו אותה מיומה הראשון בכנסת לפני תחילת תקופת החסד.
היום בדרך לעבודה שמעתי את רזי ברקאי מראיין את לפיד בקשר לראיון של פריצקי בידיעות אחרונות.
בין השאר , שאל אותו ברקאי , מה יש לו להגיד על יחסיו עם רוברט מקסוול , לפיד טען להגנתו, שרק בדיעבד ניתן היה ללמוד על נוכלותו של מקסוול שהיה אז הבעלים של ‘מעריב’ ושבאותם הימים הוא נחשב כאיש הגון וחיובי.
מה דעתך על ההסבר הזה?
אתה יודע, יש לי תחושה חזקה שאתה כלל לא מקבל את עקרונות הדמוקרטיה.
1. אסור לבקר את מפלגות השלטון
2. אסור להביע עמדות שאינם במרכז (על אף שעמדות כאלה בימין ובשמאל יחד מחזיקות כיום כ20 ח"כים – 1/6)
3. האלטרנטיבה של ברעם לא מתאימה למאמרים כי אינה תואמת את רעיונותיך.
תגיד דוגרי: אני רוצה שהליכוד ישלוט, עם כל השחיתות והקפאון, ובעיקר הייאוש שבו.
אך אל תנסה לקבוע לנו מה להגיד, ואל תציב עצמך כאיזה נביא בשער, כי לא כך אתה מצטייר.
אתה מצטייר כבטלן רעיוני – אין לך דבר להוסיף אלא אתה רק גורע, יותר ויותר מהמגוון האידיאות, עד שכולני נהיה עדר, שישיב לנהנתני השלטון מן המרכזים שינוי מפד"ל ליכוד בפעייה: "מהה מהה"
ראשית- פרט עובדתי "סטטיסטי" אמיתי:
מאז שהתחלתי להצביע בבחירות לכנסת,עוד בתקופת שמיר, לא פיספסתי מעולם! את ההצבעה לראש הממשלה. נכון- בחרתי בשמיר- רבין- ביבי- ברק- שרון- שרון. במפלגות? בחרתי בצומת בבחירות כשהם זינקו, בחרתי בליכוד שהוא זינק, בחרתי בשינוי בבחירות האחרונות. ואם להוסיף על ה"סטטיסטיקה" החותכת הזו- בכל המשאלים האינטרנטיים השונים (מעריב, YNET וכו’) אני תמיד בוחר בתשובות שבסוף מתבררות שהן התשובות של הרוב!!.
תתעלמו לרגע מהדברים שזה אומר עלי- הסיבה שאני מספר את הסיפור המוזר והארוך הזה היא שאין סיכוי בעולם שאבחר בשינוי עוד- מה שמביא אותי ל"נבא" ששינוי תתרסק! בבחירות הבאות. מעבר לך- בהתחשב בקהל הקוראים בממוצע באתר הזה- צר לי "לומר" לכם שביבי יבחר. מספר המקומות למושחתי הליכוד יקטן משמעותית ולאוסף הגמדים מהעבודה לא תצמח הישועה. מי כן?? פשוט אין לי מושג עדיין! איפה יש בנמצא מפלגת מרכז נורמלית ורצינית???
צריך להגיד בפעם האלף:
העובדה שאדם מוכן להחזיר שטחים ואפילו את כל השטחים ותומך בהקמת מדינה פלשתינאית אינה הופכת אותו לשמאלני.
אדם יכול לתמוך בנסיגה מכל השטחים ולהיות לאומני\גזען\שובניסט(מי אמר עירית לינור).
הסוגיית כאן הן יותר מורכבות,
ולצערי לא מדובר רק בטיפשות העם שממשיך להתנהג כמו אישה מוכה ולהצביע כל פעם לאותן מפלגות.
יש פה מרכיב משמעותי לשליטת בעלי ההון על התקשורת, על העובדה שכדי לנהל קמפיין פוליטי מוצלח בישראל צריך לפחות 15 מיליון ש"ח, שהריכוזיות בתחום התקשורת בישראל מזכירה מדינות אפלות, ושהשמאל הישראלי נאלץ מפאת מטרותיו לסיום הכיבוש לשלב ידיים עם הבורגנות השבעה בהפגנות אלו ואחרות – ותוך כדי כך להוקיע אותם – מעין "יורים ובוכים" כלכלי.
אמירותיו של פורז חריפות הרבה יותר דרך אגב,
הוא אמר על מלכיאור שהוא רב אורתוכדסי ומטרותיו הן החזרה בתשובה המונית.
לגבי מרצ שפורז השתייך אליה, צריך לזכור את הזמן והמקום. בישראל של 1992, ההסתדרות עדיין הייתה גוף רציני, אחוזי הישראלים שהיו מתחת לקו העוני לא התקרב למצב היום, הקיצוצים בחינוך, בבריאות וברווחה אף פעם לא היו כל כך כבדים וכשמרצ רצה בתור "רצ, שינוי מפ"ם" לכנסת ה-13 לא היה זה על הטיקט החברתי אלא על הטיקט המדיני, החילוני-ליברלי, הצעיר והנקי כפיים, ולא התיימרה להיות מפלגה חברתית (למרות שבזמן כהונתה של שולמית אלוני כשרת חינוך נעשו מעשים חשובים ביותר בתחום שעזרו במיוחד לשכבות המוחלשות).
אנשי הימין הקיצוני מסוגו של כץ, עזרא והנגבי מסוכנים הרבה יותר מפורז לישראל כרגע – ועלינו לזכור זאת – מכיוון שפורז לפחות מודה ברי"ש גלי על עמדותיו, בעוד הם משתפים פעולה עם המדיניות ורק עושים זאת בשקט. לפורז, סביר להניח שלא יצביעו תושבי אופקים ודימונה – לנתניהו, הם כבר הצביעו.
הנה עומד מולכם סימפטום לתחלואי הדמוקרטיה הקפיטליסטית: חוסר מודעות פוליטית לשמו.
מה שמעניין במפלגת שינוי זה שהיא לוקחת קולות ממר"צ… מצביע שינוי בוא מצביע מר"צ לשעבר שאומר את הדברים בקול רם ולא מתבייש ולא מייפה את התפיסה שזכויות היתר שלו ניתנו לו מתוקף היותו עליון על האחרים על פי מוצאו ומקום לידתו ודתו.