יושב לו "אחרון הפועלים", אהרון דויד גורדון, בשטח, בשטח היצירה הפועלית-ציונית של ימי העלייה השנייה, בואכה מלחמת העולם הראשונה, ומוציא תחת ידו רשימה מעניינת, שכותרתה: "הרהורים על הצבא" (קיצור כתבי א.ד. גורדון, הוצאת שטיבל 1943, עמ’ 230-227; כתבי גורדון, האומה והעבודה, הספרייה הציונית, 1952 עמ’ 408-401). מאמרו-רשימתו מיוסדים על קרקע מאוד בעייתית, כאשר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה נטרד היישוב היהודי, תחת השלטון התורכי, בשאלה: לסייע לתורכים, להתנגד להם (על ידי סיוע לבריטים), או לשבת על הגדר. שאלה גזורה מן הנ"ל התמצתה בדלמה: כיצד נסייע, אם בכלל. בסופו של דבר כידוע, הוקמו ארבעה גדודי מתנדבים לטובת הצבא הבריטי (כשהמפורסם שבהם היה "גדוד נהגי הפרדות"), לא לפני שהוויכוח הרלוונטי די הסעיר את היישוב ויצר מחנאות אידיאולוגית מזה ופרגמטית מזה. א.ד. גורדון היה ממתנגדי ההתנדבות לגדוד, או כפי שנקרא בשם "ליגיון". טעמיו של גורדון, דמות מאוד מעניינת לכל הדעות, היו מגובשים בהקשר מהותי, הומני, משטרי ומוסרי. מעניין מאוד לבחון את דבריו לאור הביטחוניזם – עגל הזהב – לו סוגדת החברה הישראלית זה עשרות שנים, והוא שכופה עלינו הר כגיגית תשפוכת איומה של כספים, אגרסיביות, כובשנות, התעללות בעם אחר, ובעצם מה לא.
שקלתי אם להביא את הדברים כהוויתם, או שמא לשבץ בהם קטעי פרשנות היסטוריוסופיים. בחרתי להביא את הגיגי נפשו של גורדון, כמות שהם, ובכל מקרה אני מודע לכך כי מבקרי היקרים יסננו כלפי "כהרגלם בקודש", את האטריבוטים המורעפים של משת"פיות, שמאלניות בכלל, יפיפיות נפש, מזוכיזם, ובעצם מה לא. ואני אפטיר: "יקירי. הלא זה גורדון!".
למען הטעם והסדר הטוב אתוודה, כי בחרתי ממאמרו, הקצר יחסית, קטעים לא מעטים, אך לא את כולם. ה"צנזורה" נבעה מן החשש שאוגיע יתר על המידה את הקורא. הנה לכם גורדון של 1918-1917:
"הצבא הוא הכוח העיוור, הסטיכי, הבהמי של העם, האגרוף הקבוצי כלפי חוץ, אבל גם כלפי פנים. מבחינת הנפשיות הלאומית זהו שריד קדומים מאותה התקופה, שהאומה, בדומה לחיה ולבהמה, לא ידעה להגדיר את עצמותה, לקבוע את יחוסה אל יתר האומות אלא בחביטות, בבעיטות, בנגיחות, בנשיכות (כלומר: נבואה המגשימה את עצמה). ויש מעריצים לאגרוף. יש רואים במעשי האגרוף גבורה עליונה, ויש מתלהבים ממסירות הנפש שבמעשים האלה, מבלי לראות, כי פה יש לא רק סורוגט (ממלא מקום, תחליף – י.ש) של מסירות נפש, כי באמת חילול מסירות הנפש האמיתית, שהנה ממש ההיפך ממעשי האגרוף. ויש רואים באגרוף צורך חיוני, שאין לעם להפקיע את עצמו ממנו כל עוד חי בו חפץ הקיום הלאומי ועל הצורך בו בקרב עם אשר עוד לפני שלושת אלפים שנה נשא את נפשו לעת אשר "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" – הלך נפש כזה בכל אופן די אפייני לתקופת התחיה שלנו, לתקופה שהיינו רשאים, על פי כל מה שמתרחש עתה בעולם, לראות בה את "אחרית הימים", או ראשית האחרית.
"אבל השאלה היא: מה דורש ממנו בנידון זה המצב של ההווה ושל העתיד? איך נגן על עמדתנו המדינית והלאומית? היתן לנו צבא עברי את כוח ההגנה? הלצבא אנחנו זקוקים עתה? …
"הצבא הוא קודם כל יסוד השלטון. יותר ממה שהוא כוח העם הוא כוח השלטון על העם. יותר ממה שהוא כוח מגן ומשחרר הוא כוח אגרסיבי, כוח תוקף ומשעבד. כי על כן אין לרדת לסוף מהותו של הצבא מבלי לרדת לסוף מהותו של השלטון …
"במה מכריחים המנצלים, העושקים את המנוצלים העשוקים, להיכנע במקום שאלה מתקוממים נגד העושק, במקום שאלה מבקשים סדר אחר, סדר של צדק בחיים הציבוריים? באיזה כוח הם מכריחים? האם בכוחם שלהם, של המנצלים העושקים? האם יש להם, לקומץ הפרזיטים העלובים כוח כזה? הרי הם מכריעים את המנוצלים העשוקים בכוח הצבא, כלומר בעצם בכוח מנוצלים עשוקים כמוהם. … כך מטיל הקומץ הקטן והעלוב הזה את כבודו ואימתו על העם בכוח העם עצמו.
"… המרובים, העובדים והעשוקים, מכבדים את האגרוף, מכבדים מתוך שנאה, מתוך חריקת שיניים, אבל מכבדים ומתבטלים מפניו …
"כך הלך השלטון והשתלשל והחליף את צורתו ואת יסודו. בתחילה עמד על כוח האגרוף של השליט, שהוליד את ההיפנוז. אחרי כן נשאר עומד על ההיפנוז בלבד, ששיעבד לו את כוחם של הרבים. מכאן עובר השלטון במדה ידועה אל הכישרון לעשות ולנהל עסקים גדולים, המכניסים כסף הרבה, אל הכישרון המסחרי, המוליד גם הוא היפנוז ידוע. ולבסוף הוא עומד על הכסף בלבד, על ההיפנוז של הכישרון המסחרי בלבד.
"שאלת הצבא היא, לפי האמור, קודם כל שאלת השלטון, ושאלת השלטון היא, בעיקר, שאלת החינוך הציבורי, שאלת החינוך העצמי של כל אחד מבני הציבור, מבני העם …
"נגמר. ניצח ההיפנוז. גדוד המתנדבים, או בשמו הראשון, הגלותי, הנכרי, המתאים לו ביותר – ה"לגיון", הוא "עובדה".
"המחשבה והרגש הטבעיים מתקוממים בכל תוקף נגד הלגיון …
"… נראה היה בבהירות על פני המתנדבים עצמם כי כאן פועלת איזו כפיה נפשית לא מוכרה …
"… בתור אילוסטרציה בהירה לעובדה כי יש כאן היפנוז, יוכל לשמש מה שסיפר אחד החברים על דבר ילדו … הילד שואל:
‘אבא, מדוע אין מסדרים גדוד של ילדים?’
‘למה לך גדוד של ילדים?’
‘אנחנו נהרוג ילדים טורקים !…’
"זהו כוחה של מלת הקסם: גדוד, לגיון, אם בצורה ילדותית, או בצורה מבוגרת, יותר מחוכמה ויותר מזוקקה. אם בכדי להרוג ילדים בתור תכלית בפני עצמה או כדי לשפוך דם גדולים, דם בני "האויב", לתכליות גדולות, רוחניות, כמו לתכלית של הכרת טובה, של הצלת הכבוד הלאומי …
"נסתחפה שדנו. הכוחות החשובים ביותר, הלבבות המרגישים ביותר, אף גם המוחות החושבים ביותר מקרב מחננו הצעיר, השואף, הנותן את נפשו, העובד, היוצר, נסחפו בזרם המלחמתי.
"ואני שואל את עצמי, והייתי שואל גם את המתנדבים, לוא נשאר בלבם מקום לשאלות: מה היא כל ההתעוררות הזאת, כל ההסכם המהיר והתקיף הזה להילחם, לשפוך דם, לשפוך דמם של אלה, שאין אנחנו שואפים כלל לדמם, להחריב מה שאין אנו רוצים כלל להחריב.
"פתאום והנה – כולנו יודעים את התורה, כי יש בעולם הכרח היסטורי, כי החיים, אלה החיים המקולקלים, הרקובים, שאנו לכאורה נלחמים בהם, החיים האלה נושאים אותנו לאשר יהיה עם רוחם ללכת, והעיקר – כי אנחנו חייבים להיות נישאים בזרמם למרות רצוננו, הכרתנו והרגשתנו, המתנגדים לזה בכל תוקף, כי בזה כל חכמת החיים וכל גבורת החיים, כל הגדולה והתארת שבחיים.
"אבל אוי ואבוי לחכמתנו ולגבורתנו יחד, שגם הן באו לנו מידי אחרים. שגם הן אינן אלא פרודיה".
לא להאמין, אך דברים אלה נכתבו לפני קרוב ל-90 שנה!
נו אז…
גם משטרה היא ביטוי כוחני של השלטון, גם גביית מיסים.
האם גם אותם צריך לבטל?
כן, תפקידו של הצבא הוא להילחם! לא לצעוד במצעדים.
החיים הם הדבר החשוב ביותר לבן אנוש, ולכן לתת את החיים שלך למען אחרים זו המטרה הנעלה ביותר.
לכתוב ספרים או מאמרים כל אחד יכול, השאלה היא כיצד האדם מתמודד עם העולם החיצון, העולם בו אי מושלמות העולם בו הזהות של האדם לא נקבעת ע"י הגדרתו הוא אלה ע"י הגדרתה של הסביבה.
אי-אפשר לתמון את הראש בחול רק למען אידאל תאורתי ולהתעלם מהסביבה.
ישנם אנשים המאמינים כי ניתן לרפא מחלות ע"י מים קדושים, ברכה מהרב או אבנים מהודו, האם זה אומר שלא צריך להעזר ברפואה מודרנית?
התשובה היא לא, אין קשר בין השניים, להחזיק באמונה כל שהיא זה חשוב אבל אסור להתעלם גם מהמציאות.
תודה ליחיעם שורק שהביא את המאמר המאלף של א.ד. גורדון. באחד העימותים שלי עם אנשי השמאל הפונדמנטליסטי נשאלתי האם יש דבר כזה כמו ציונות הומנית, לא מנשלת, לא כוחנית, לא מליטיריסטית, לא גזענית? כדוגמא לציונות כזאת הזכרתי את אנשי ברית שלום, את אנשי השומר הצעיר שדגלו במדינה דו לאומית. עתה אני יכול לצרף שני אנשים נוספים לגלריה המפוארת. את א.ד. גורדון, שמאמר זה לא היה מוכר לי, ואת פרופסור גדי יציב ז"ל, שהלך לעולמו לפני מספר ימים.
לחגי המתקומם,
הוספת רבות על התמנת ראש בחול, ועל כורח שחזק מכל אחד מאיתנו. על סביבה שמגדירה אותנו, ואנחנו צריכים להתייחס בהתאם לאגרוף החברה וכ"ו. אם הבנתיך:
תכלית הצבא – הגנה על אזרחי המדינה.
זהו התמנת ראש בחול, אם לא בבטון הרמטי כי
פועלה דה פקטו:
סיבוך והסתבכות, הרג והרג-נגד, מעגל דמים, נחש שמבלע את זנבו, מות תומת לבלתי חמושים ערבים שמוביל למות תומת של בלתי חמושים יהודים ולהיפך וחוזר חלילה. בכל העולם מסיימים עם בהדברים האלה, רק באפריקה ובישראל עוד שואפים להמשיכם עד שימותו כל הקנאים.
הצבא הביא למדינה את כל המלחמות שרק אפשר, תמיד שאף לקבל עוד מנה אם רק ניתן – ראה 56, 73, ו82 המיותרות. אינני יודע איך תיקרא המלחמה הנוכחית, אך גם היא הייתה מיותרת, ולא פוספס בה הזדמנות להעלות את רף האלימות.
שירתתי בצבא, למדתי את מהותו.
יודע אני לומר לך חגי: מטרת הצבא היא לספק לעצמו מטרת קיום.
גדעון שלום
תודה על תגובתך.
בקרוב אשלח למערכת "הגדה השמאלית" רשימה העוסקת בהתייחסותו, איך נאמר בלשון המעטה, הלא-כל-כך מעודנת של א"ד גורדון לנושא של ערביי פלשתין. המתן בסבלנות.
למגיב שלא כותב את שמו.
תכליתו של כל אירגון הוא לקיים את עצמו זהו כלל בפסיכולוגיה אירגונית, אבל זה תקף גם לאירגונים שאני בטוח שאתה תומך בהם.
תפקידו של הצבא הוא לקיים יכולת צבאית אלימה כזרוע של המדינה להגן על האינטרסים שלה.
האם אתה חושב שניתן לבטל את קיומו של הצבא ולהיסתמך רק עם דיבורים? על האו"ם אולי?
מפתיע אותי הסקר שלך לגבי מלחמות מיותרות, מלחמה מיותרת, ברור, רק תזכר מי פתח בא.
82 מלחמה מיותרת? כנראה שאתה תושב תל-אביב ולא נהריה או קריית שמונה.
לגבי העולם שלמד לא להילחם, להזכירך שהיו צריכות להתקיים 2 מלחמות עולם שגבו עשרות מיליונים של ארופאים כדי שהם יפסיקו להילחם.
2 פצצות אטום כדי לעצור שנים של הרג בידי היפנים (תשאל את הסינים, והשבויים האמריקאים).
האם אתה מציע פיתרון דומה גם במזרח התיכון?
ספירו מלקט פרחים בשדה קוצים אבל גם את אלו קשה למצוא בשדה הזה. אדם או תנועה נבחנים במעשיה ולא בהצהרותיה: תלמידיו של א.ד. גורדון, מפלגת "הפועל הצעיר" הקימה יחד עם "אחדות העבודה" (ההיסטורית) את מפא"י, מפלגה ציונית "הומנית ופציפיסטית". אנשי "השומר הצעיר" השתתפו בביצוע הטרנספר של 48 וקיבוציה ירשו את אדמות המגורשים, ואחד האנשים הבולטים של "ברית שלום" הלוא הוא ארתור רופין, "גואל אדמות" וטרנספריסט מוצהר.
לכותב ההערה האחרונה
אנשים משנים דעתם ותפישות עולמם וזה בסדר גמור, ולעיתים אף מעבר לבסדר: מימין לשמאל ולהיפך, ואנו עדים לכך במרוצת ההיסטוריה היחסית קצרה שלנו. אגב, אבי המנוח היה בית"רי והשמאיל דרכו עם הזמן. חותני, יבדל"א, היה שומרצורניק שרוף, ואף מן המובילים, ועם הזמן התמרכז.
רופין היה מין דמות שנויה במחלוקת, עוף מוזר בהגותו האידיאולוגית. ברל כצנלסון, לאחר שמרעיף עליו ת"ק תשבחות על ת"ק קילוסין, "לוחש" באזנו של הקורא, בנוסח של, אבל דע לך ש … "רופין לא היה ואיננו סוציאליסט. אין הוא חבר להסתדרות כלל וכלל. ספק הוא אם בראשית מצעדיו שלו פגש רופין באמון כל שהוא את הפועל בארץ …" (אדר, תרפ"ו). כלומר שנה אחת לאחר הקמת "ברית שלום". רופין הוא היה ונשאר בורגני בתפישתו, אינטלקטואל מחונן, שמעולם לא ירד ל"פלח’ת" הקשר בין החקלאי הערבי לעברי. רופין בכלל חשב ש"ברית שלום" אמורה לפעול במתכונת של קבוצת מחקר וגיבוש תיאורטי, ו"ככה לא בונים חומה". במסגרת זו התגבשה אופוזיציה חזקה לרופין, והיא שהטביע את החותם המיוחד, הדו-לאומי של תנועת "ברית שלום".
יחיעם כדרכו נובר בספריות עבשות ומוצא מאמרים המתאימים לדעותיו .
צבא הוא חלק מהצורה המודרנית של החיים . איך מנצלים אותו זאת שאלה אחרת.
ומה מציע יחעם שמול צבא הרוצה להשמידנו נעמיד לגיונות של מקהלות השרות שירי שלום .
הרי גם במדינות הטובות כגון קובה וצפון קוריאה יש צבא .
ליחיעם שלום,
אינני מומחה לכתבי גורדון. בעברי הרחוק קראתי כמה דברים שכתב, אבל זה נמחק מזכרוני. על מאמרו בנושא הצבא הוא זכאי למחיאות כפיים. קראתי עתה כמה דברים באינטרנט ומהם למדתי שהיה צמחוני ובמאמרו על הצמחונות גם כתב כמה דברים נאים. אולם אינני דוגמטיקן. אם יתברר כי יחסו לערבים לקה בגזענות, הריני מיד מוחק אותו מרשימתי ההומניסטית.
למעיר ההערות מהשמאל הפונדמנטליסטי:
רק דוגמטיקן שגישתו לציונות כבר מזמן אינה פוליטית ותבונית אלא גדושה בציד מכשפות, מסוגל להפוך את א.ד. גורדון שנפטר ב-1922 לאחראי על מה שהתרחש במלחמת העצמאות. כפי שמרקס (עם כל ההסתיגויות) אינו אחראי לגולאגים ורצח המיליונים של סטלין וניטשה לא אחראי למשרפות של היטלר, כך גם גורדון לא נושא באחריות לגירוש הפלסטינים ב-1948.
בינתיים גיליתי בספרייתי, מוצנעים בגזרת הספרים שאינם בשימוש תכוף, שני כרכים מכתבי גורדון (שכאמור לא עיינתי בהם עידן ועידנים) וחיפשתי בהם משהו על יחסו לערבים.
מצאתי מאמר שכתב א. ד. גורדון ב-1918 הנושא את הכותרת "עבודתנו מעתה", ובו הוא מתייחס למערכת יחסי יהודים ערבים בארץ ישראל.
מחד גיסא הוא מדבר על ארץ "ריקה בערך", אבל כעבור מספר שורות הוא שובר כיוון ומכנה את הערבים "עם הארץ" שהם הרוב, ואילו היהודים הם המיעוט. הוא קובע כי ישלוט בארץ מי שיעבוד את אדמתה. הוא מתקומם על האימרה "כי אין זכות על ארץ ניקנית אלא בדם" ומגדיר זאת "כאחד הסופיזמים שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות". והוא ממשיך: "בדם ואש גוזלים את את החירות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שעבוד זמני, כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד". ובהמשך: "הערבים יושבים על האדמה ואין אנו יכולים לקפח את זכותם ולדחות אותם,אבל גם הם לא יכולים לקפח את זכתנו על האדמה שאנחנו יושבים עליה ועובדים אותה". ובהמשך: "השאלה היא בדבר ההתפשטות, למי יש יותר זכות להתפשט על האדמה שעוד לא נקנתה בעבודה וביצירה".
הוא רואה את היחסים עם הערבים "כתחרות של שלום". יחסי היהודים עם הערבים נראים בעיניו כך: "בכלל, החובה עלינו לקבוע יחסים אנושיים אל הערבים, ולא להתייחס אליהם על פי צדדיהם השליליים בלבד, כמו שהאנטישמים מתייחסים אלינו על פי צדדינו השליליים….היחסים צריכים להיות תמיד, בכל האופנים, אנושיים…פה לפנינו השעור הראשון והתרגיל הראשון, אי האמצעי בחיי אחווה בין עם לעם….אם אנחנו נשאף להיות יותר אנושיים, יותר חיים, נמצא את היחס הנכון אל האדם ואל העמים בכלל ואל הערבים בפרט".
אם היום היתה הממשלה נוקטת מדיניות על פי קווים אלו, אפשר היה לדבר כמעט על ביאת המשיח.
מלחמת לבנון ונהריה – הצחקתני…….
את מי אתה בדיוק מנסה להאכיל שמלחמת לבנון הייתה " מלחמת שלום הגליל"???????
תנסה לשווק את הסחורה הזו למי שלא זוכר שהגבול היה שקט שנה תמימה קודם לכן , והפרובוקציות היו לאורך כל הדרך ישראליות.
אלא שביוני 82 הסתיימה ההבלגה של המחבלים.
לך לבית אריאלה , תקרא את העיתונות של אותה שנה , אולי תבין איזה תמונת עולם שיקרית את מנסה לצייר כאן.
ניתן לראות איך מארקס וניטשה סולפו על ידי הסטאליניסטים והנאצים, אך כיצד גורדון סולף? הוא הביע היכן שהוא בכתביו התנגדות מוצהרת לטרנספר וגירוש?
למגיב שלא כותב את שמו.
אני לא צריך לנסוע לבית אריאלה, הייתי מספיק בוגר לקרא את העיתונים כבר אז.
היה שקט? בערך כמו השקט שיש בזמן שהפטיל בוער לפני שהפצצה מתפוצצת.
פרובוקציות ישראליות? אם אתה מתכוון לכך שגרנו שם בכלל.
תלמד היסטוריה אמיתית לא כזו שמוכרים לך בהפגנות.
הבלגה של המחבלים? קודם כל התקדמות! אתה קורא להם מחבלים!
בעצם השם הזה מתגלמת כל האמת, לא מדובר במדינת לבנון השקטה והתמימה שרק רוצה שיניחו לה לנפשה.
גם המלחמה על המים בשנות ה – 60 זו פרובוקציה ישראלית? ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים? מלחמת יום כיפור?
לא ענית לשאלתי.. נכון שאתה גר בתל-אביב ולא בנהריה?
למגיב לפני- לא זכור לי שניטשה התנגד למחנות ריכוז או מארקס לגולאגים (מארקס אפילו לא התנגד לאלימות מהפכנית בכללה).
לכל המגיבים המיליטנטים (וגלילי הבילתי נלאה בינהם, כמובן):
כנראה שהיות צבא במדינה הוא עובדה קיימת (גם אם לא מובנת מאליה). אבל, וזוהי נקודתו של גורדון, עד כמה שאני הבנתי אותה, אסור לבלבל
בין המטרה לאמצעי. אולי הקלישאה שחוקה אבל בהקשר העכשווי שלה (התקיפות בעזה) ומול שתיקת התקשורת, האינטילגציה וכמובן כל אנשי הציבור הציונים, לא יהיה זה מוגזם לומר כי אנחנו חיים בצבא שיש לו מדינה.
תפיסת העולם שמטופטפת לנו לאוזן מגיל ינקות היא מיליטנטית, מקדשת את המוות לטובת המדינה, ופותרת כל אדם שאינו חלק ממערכת הבטחון כחלש, טיפש או ערבי.
אני לא מאמין שצריך גם להדגים את ביטוייה של מערכת התרבות הפרוטו-פאשיסטית; אפילו ידידינו גלילי יסכים כי החינןך הציוני מחנך על-פי ערכים שנובעים מהמנטרה "בטחון המדינה" (למרות שהוא ככל הנראה יצדיק זאת).
ההתמקדות שלי בחינוך היא אקראית, ובאותה מידה יכולתי לדבר על כל תחום אחר בחיינו (למשל התקרנפותה של התקשורת למול זוועות הכיבוש, או שירי הלכת ברוח איטליה שנות השלושים שמושמעים בתחנות הרדיו.)
לצערי אינני אופטימי לגבי יכולתו או אפילו רצונו של העם היהודי להשתחרר מתפיסת העולם הרצחנית הזו.
חמוד שלי – תרשה לי לספר לך שיש לי משפחה שמתגוררת במושב מרגליות.
ביקור בבית אריאלה לא יזיק לך .
העובדות כהוויתן היו שבמשך כל השנה שקדמה למלחמת השולל ( וזה עוד בפיו של קונפורמיסט כאהוד יערי ) , לא נורתה אף קטיושה ואף פצצת מרגמה על ישובי הצפון.
יותר מיזה , בפברואר 1981 בעקבות חדירה בגבול עם ירדן , הוחלט להגיב באמצעות תקיפה של חיל האוויר, גורמים מתונים בממשלה התנגדו בשל העובדה שזה עלול להצית את הגזרה הצפונית בניגוד להבנות שהושגו.
באופן מפתיע ולא צפוי לא הייתה תגובה מנגד.
לאחר נסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב , שבכלל לא בוצע ע"י הפתח , הוחלט להגיב בהפצצה מאסיבית הרבה יותר של חיל האוויר ,המצדדים במהלך בממשלה , אף ציינו שהפעם הקודמת הוכיחה שזה לא מוביל בהכרח להסלמה.
אחרי ההפצצה הזו , הגיבו המחבלים בלבנון בהפגזות נגד.
אלא העובדות חמוד , תנסה לסתור אותן , ותחסוך ממני מראש את טיעוני "אם לסבתא היו גלגלים " שכל כך חביבים על אנשי הימין , בסגנון של , " התוקפנות שלהם הייתה מגיעה בכל מקרה ".
וזה עוד לפני שנכנסנו לטמטום הימני בלבנון שהוליד את החזבאללה.
אז שתי המלצות קריאה לפני שאתה מקשקש סתם :
אחת – לך לבית אריאלה , הזיכרון שלך לא משהו בכלל .
שתיים – קרא את הספר של זאב שיף ואהוד יערי על מלחמת לבנון "מלחמת שולל"
קפיש?
לגדעון שלום
הבטחתי שאגיש רשימה קצרה בעניין יחסו של א"ד גורדון לערבים, ואכן כך אעשה. תתפלא עד כמה לאפקט התחרות המגולם במאמרי גורדון יש יסודות קולוניאליסטיים.
כמו כן אתייחס לעמדתו של אד"ג לגבי הטרנספר. תתפלאו אך יש חדשות מעניינות!
ניטשה תיעב את הלאומנות, במיוחד את זאת הגרמנית, כמו גם את האנטישמיות ("כל האנטישמים יוצאו להורג בפקודתי" בתרגום חופשי). לנין מצדו הדגיש את הצד הדמוקרטי של שלטון הפרולטריון, וללא ספק מתהפך בקברו (המוזר למדי) אם היה יודע מה נעשה ממפעלו.
היכן מצא ספירו ב"הערה" ש"א.ד. גורדון שנפטר ב-1922 אחראי על מה שהתרחש במלחמת העצמאות"?
מה שכתוב הוא שההר הוליד עכבר. אבל ספירו, כמו כל הפונדמנטליסטים מפרש כל דבר עפ"י הדעות הקדומות שלו.
הרהוריו של גורדון על צבא והומאניזם, מרתקים ככל שיהיו, הופכים למילים ריקות כשבוחנים את השתתפותו באחד ההיבטים הגזעניים והמנשלים ביותר של הציונות – כיבוש העבודה. מדובר במאבקם של ה"חלוצים" על העסקת עובדים יהודים ורק יהודים במשקים הקולוניאליים הותיקים שהוקמו ב"עליה הראשונה.
מאחר והציונות, כולל גורדון, ביקשה ליישב המוני יהודים אירופים בפלסטין, בניגוד לאינטרסים שלה עם היליד ותוך טענה לריבונות של ה"מתיישבים" על הארץ, הריהי תנועה מנשלת במהות ואין זהמקרה שבכל עימות שהתרחש בנושא התייצבו הזמים ה"הומאניסטים" בצד המשפעל של ה"מתיישבים" ולעולם לא לצד העם היליד.
ביקורת או מחלוקות עם ההנהגה הציונית כבודם במקומם מונח אבל בכל עת שה"הומאניסטים" למיניהם אמרו "אנחנו" אז ה"אנחנו" הזה היה הציונות הקיימת, המעשית, המנשלת.
ליורם בר-חיים
שאפו על תגובתך. בעניין זה ממש תעסוק רשימתי הבאה הנוגעת לא"ד גורדון: כיבוש=כיבוש.
גורדון היה ציוני, ועובדה זו לעשעצה מפלילה אותו בעיני בר חיים ושותפיו לשמאל הפונדמנטליסטי, יהיו עמדותיו בנושאים שונים אשר יהיו. אין לי ענין לחזור על המחלוקות ההיסטורית סביב הציונות, בענין זה אנו נתונים בויכוח מעגלי. הכל כבר נאמר.
דבר אחד ברור, במבחן התוצאה (עד כה) הציונות היא הצלחה אדירה. המדינה היהודית הוקמה, היא זכתה להכרה בינלאומית, כולל הכרת מדינות ערב והנהגת הרשות הפלסטינית. חמישים ושש שנות מדינה יצרו כאן קיבוץ לאומי בעל סימני היכר ברורים. אפילו עזמי בישארה סבור שלקיבוץ זה
זכויות לאומיות כולל הזכות להגדרה עצמית.
חידוש השפה העברית, אחד ההישגים הכבירים של הציונות, חוגג מדי יום את ניצחונו, גם באתר זה. אפילו לבר חיים ולפוטרמן אין ברירה אלא להעלות את הגיגיהם האנטי ציונים הבנאליים עד שעמום בשפה שהציונות הינה האחראית הבלעדית להיותה היום שפת המדינה.
עוד הערה לענין העבודה העברית שגורדון היה אחד מהנאבקים למענה. בר חיים מגייס סוגייה זו, איזו הפתעה, לג’יהאד האנטי ציוני שלו.
שיהיה.
אבל לנושא המאבק על מה שקרוי בעגה הציונית "כיבוש העבודה העברית" היה, נוסף להיבט של המאבק הלאומי להקמת מדינה עברית יהודית, גם פן שלא מרבים לדבר עליו, העבודה המאורגנת. האכרים היהודים העדיפו אז את העובדים הערבים מפני שלא היו מאורגנים והעסקתם היתה זולה בהרבה, משהו מקביל (עם הבדלים כמובן של זמן ומקום) לעובדים ללא זכויות בימינו כמו רבים מעובדי סוכנויות כוח אדם או מהגרי העבודה.
אילו בר חיים לא היה טובל עד אבדן בבצה האנטי ציונית, היה דווקא אמור לתמוך בעקרון העבודה המאורגנת שהמהגרים הציונים תרמו רבות ליצירתה.
בלהט השנאה לציונות לא מהסס יורם בר חיים וחבריו להאשימה בגזענות ובקולוניאליזם וגזענות.
אבל קולוניאליסטים דאגו תמיד כמדומני להעסיק את הילידים בשכר רעב ואילו אנשי העליות השניה והשלישית נמנעו מכך והעדיפו עבודה עברית, בין היתר גם כדי לא לנצל את הפלחים הערבים
לגבי הגזענות מיישם בר חיים את מושגי סוף המאה העשרים על תחילת המאה, בימים שבהם אינטגרציה בין קהילות היתה מועטה בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט.
אז או גזענות או קולוניאליזם.
לציוני הגאה
קח לך טיפ מהיסטוריון: כל אימת שהנהגה כלשהי או איש רוח מניפים דגל כלשהו, כמו למשל דגל כיבוש העבודה והשמירה, סימן הוא שהמציאות היתה בדיוק הפוכה, ודבריהם בבחינת הזועק במדבר מול הרוח, והדבר יפה לכל הזמנים והמקומות, מן התנ"ך ועד הפלמ"ח. אולם חלילה לנו, החוקרים, להתבסס אך ורק על הנחה זו (המאוששת, כמובן, לאור העובדות). נלך למקורות התקופה, למאמרי אד"ג, לנאומי ברל, לרשימות בן-צבי, להגיגי ב"ג ואחרים ומהם נלמד כיצד הוראה לחוד וביצוע לחוד. והמציאות היתה – העסקת פועלים ערביים והתעמרות בלתי פוסקת בהם, בשכרם ובכבודם. אגב, הידעת כי באיזושהי חווה בדרום הארץ מועסקים עובדים זרים, וכשנשאל בעל החווה, באחד הראיונות של ערב החג בעניין זה, פשוט סרב להגיב.
קולוניאליסטים העסיקו ילידים בשכר רעב או יצרו שוק עבודה נפרד, חסום בפניהם. אלו שתי צורות של דיכוי וגזענות והציונות השתמשה בשתיהן בתקופות שונות.
האם אתה מתכוון ללגיון הירדני שהוקם על-ידי הבריטים ? אם כן אז אתה צודק, לשלטון הירדני המשת"פי הייתה תרומה לא מעטה להצלחת הציונות…
א.ד.גורדון של אז, כמו שורק של היום, מתעלמים
מהעובדה המוכחת ושאין לה עוררים, שללא הצבא
לא הייתה קיימת מדינת ישראל. ייתכן ושורק לא
היה מצטער לו הייתה הציונות נכשלת והמדינה
לא הייתה קמה, אך עובדה היא שאילו לא היו השומר, הלגיון, הבריגדה, ההגנה, המחתרות וצה"ל, לא היה היום שורק אזרח המדינה הזאת, כי היא לא
הייתה קיימת.
כותב דוקטור יחיעם שורק:
"נלך למקורות התקופה, למאמרי אד"ג, לנאומי ברל, לרשימות בן-צבי, להגיגי ב"ג ואחרים ומהם נלמד כיצד הוראה לחוד וביצוע לחוד. והמציאות היתה – העסקת פועלים ערביים והתעמרות בלתי פוסקת"
ובכן בעוונותי קראתי את כתבי בן-גוריון ולא מצאתי באף מקום שהוא הורה להעסיק פועלים ערבים ולנצל אותם.
האם דוקטור יחיעם שורק יכול להתת לנו הפניה מסודרת לדברי בן-גוריון "שמהם נלמד כיצד הוראה לחוד וביצוע לחוד" (כדבריו).
תודה.
נתן שלום
מחל לי, אך אין בכוונתי להעליבך בעניין הבנת הנקרא, אתוודה, לטובת התקינות הפוליטית, כי לא הסברתי את דברי כראוי: למרות ההטפות החוזרות ונשנות למ-ע-ן ע-ב-ו-ד-ה ע-ב-ר-י-ת המציאות בשטח היתה הפוכה לחלוטין: המנהיגים ביקשו לכבוש עבודה (ושכחו כי תוצאתה – גירוש ונישול) ואילו צאן מרעיתם, בעוונותיו הפרגמטיים, סובב עגביו (טוסיקיו) והעסיק פועלים "זרים".
שלום לדוקטור יחיעם שורק.
(מודה ועוזב ירוחם).
לגופו של עינין ,אתם תוקפים את הציונים על דבר והיפוכו: פעם אחת על כך שקראו ל"עבודה עיברית" ובכך פגעו בערבים ובזכויותיהם ופעם אחת על כך שהעסיקו ערבים ובכך פגעו בערבים ובזכויותיהם.
היגיע הזמן להחליט……….
שלום לך נתן
הנני מתקשה: מאי קשיא הכא?! ושוב: הכל עלי! זה אני שאיני מצליח להסביר היטב את הנחות היסוד.
ובכן, חביבי, ובפעם המי-יודע-כמה: המקהלה הציונית ההנהגתית היא שהטיפה חזור-ושנה: כיבוש עבודה =עבודה עברית. צאן מרעיתם, קרי החקלאים, ובעיקר האפנדים היהודים, הם-הם שהעסיקו את הפועלים ה"זרים". ברל מבכה מדי פעם את העובדה, שהפלחים והחרתים הם שגואלים את "אדמת המולדת" בשמם ובכספם של החקלאים הציונים.
גדעון ספירו מהלל את "העבודה המאורגנת" שהביאו לכאן הציונים לדעתו.
אז רק לידיעתו של ספירו, איגודים מקצועיים קמו בפלסטין בשנות העשרים ואולי גם קודם לכן בלי שהציונים הקימו אותם.
התמיכה בעבודה מאורגנת על בסיס גזעני אינה המצאה של ספירו, כך בדיוק פעלו האיגודים המקצועיים בדרום-אפריקה שהעלו פעם את הססמא "פועלי כל העולם התאחדו – בעד דרום אפריקה לבנה", נראה לי שגדעון ספירו חותם על הגישה הזו בשתי ידיים.
הטענה שכיבוש העבודה הוא אקט חיובי של בניית עבודה מאורגנת היא בדיוק המשך של כל ההגיון הקולוניאליסטי שמהלל את הגזענות והנישול בגלל היתרונות שלהם עבור המנשלים. מההגיון הזה נגזר גם הגיון דרויניסטי, שאותו מפגין ספירו כשהוא מתפאר ש"הציונות היא סיפור הצלחה", בעצם למה לא ? גם גוש אמונים הוא סיפור הצלחה וגם דרום אפריקה הייתה. כל דיכוי שהצליח לנצח (בינתיים) הוא סיפור הצלחה וכל המדכאים מתפארים בהצלחתם וטוענים למעשה שצידקתם היא בכוחם ובנצחונם.