קצת הצטערתי לקרוא את מכתבו של הרצל מקוב ל"כל העיר". מקוב הסוחב על גבו הציבורי הצנום מדי את התואר המפוצץ "מנכ"ל מורשת בגין", והוא מעוות את ההיסטוריה בצורה מגושמת וגסה, ומאשים בכך דווקא אותי. חבל על הזמן ועל הזיעה שהוא משקיע ביחצ"נות שלו למען מנחם בגין המנוח. לראש הממשלה לשעבר, חרף כל חסרונותיו ומחדליו בכל התחומים, יש זכויות היסטוריות עצומות, לפחות לפי נקודת ראות ציונית שהיא הגמונית במדינה, והוא לא זקוק למריחות הצבע הלבן של מקוב. בגין אינו מוצר צריכה שהיחצ"נים חייבים לשמור אותו נקי מפגמים, לצרכי שיווק לקהל הרחב. במובנים רבים הוא היה איש גדול ומיוחד, אבל קשה להכחיש את העובדה הניצחת שהוא היה גם דמגוג שלא בחל גם בהפחת כזבים במקרה הצורך. אין לי מושג מה גילו של מקוב, וייתכן והוא למד ברבות השנים את הפרטים על פרשת השילומים מכלי שני ושלישי. אם כך הוא הדבר, עליו לשמור גם על מידה של ענווה וצניעות, ולא להתנפל על אנשים שיודעים הרבה יותר ממנו.
במקרה של נאום השילומים של מנהיג חירות, פשוט חבל על זמנו היקר של "המנכ"ל". את הדברים שמעתי במו אוזני, באותו ערב אפרורי של ינואר 1952. זה התחיל בתחילת הערב בכיכר ציון ונגמר אחר כך בביתי בהמלך ג’ורג’ 17. כפי שכתבתי, מגבירי הקול של אלבינגר הוצבו ממש מול ביתי, בחזית סניף תנועת החירות ששכן סמוך לקן השומר הצעיר, ליד מספרת פיגארו. בגין בפירוש הסית את מאזיניו הנלהבים "להסתער על בניין הכנסת" ולהפסיק את ההצבעה של חוק השילומים בכוח. הוא חזר על כך עשרות פעמים ולכן השתמשתי בביטוי "מנטרה". ייתכן שהעובדה הזאת אינה מתיישבת עם התדמית הסטרילית שאנשים כמו מקוב משתדלים לשוות עתה לבגין, אבל הם טועים לא רק עובדתית, אלא גם מהותית. ייתכן שמישהו, רגיש כמו מקוב לתדמיתו של המנהיג בהיסטוריה, הוציא את המשפט המרשיע מהנאום בארכיון בגין. להליך כזה קוראים באנגלית Doctoring, וכבר היו דברים מעולם. אבל אני מבקש ממקוב לא לזלזל בעדות מקור ראשון של מי ששמע את בגין וזוכר היטב את הדברים. בגין ראה בשילומים פשע מוסרי (אחרי ששינה את דעתו ועוד אתייחס לזה כאן) וגמר אומר לסכל אותם בכל אמצעי, חוקי או לא חוקי, דמוקרטי או לא דמוקרטי.
לזה יש הוכחה חותכת, שעליה פסח מקוב שלא במקרה, למרות שהיא הובלטה מאוד בטור שלי שעליו הוא התלונן. בגין הודיע שיש בדעתו לרדת למחתרת, ולזה היתה רק משמעות אחת בתחילת שנת 1952, פחות מארבע שנים אחרי הכרזת המדינה. המנהיג אמר: "נפרד ממשפחותינו, נאמר שלום לילדינו ולא יהיה שילומים מגרמניה". שמא ילמדנו מקוב למה התכוון בגין בדברים המפורשים האלה? לי זה נשמע אז, וכך אני מפרש זאת גם עכשיו, כמו איום להילחם בנשק נגד הממשלה החוקית ונגד החלטת הכנסת. אחרת, מדוע יצטרך בגין, שנים מעטות אחרי שעלה מהמחתרת והשיל את בגדיו של הרב ישראל ססובר, לחזור ל"ימים האדומים" של החיים מחוץ לחוק?
ייתכן מאוד שלשילומים, שהביאו למדינה רווחה כלכלית ואפילו משאבים לחיזוק הביטחון, ואף העשירו שכבות מסוימות בחברה הישראלית על חשבון האחרות, היתה גם השפעה משחיתה מרחיקת לכת. אני עצמי נוטה למסקנה הזאת, למרות שמנקודת ראות ממלכתית היתה להם הצדקה מלאה. אבל לא ניתן לשכתב את ההיסטוריה, ואין לנו חורים בשולי הנייר כמו באנציקלופדיה הסובייטית. בגין פעל במשבר הזה כמו אנטי דמוקרט מובהק, ולשיטות ההסתה שלו היה גם אופי פאשיסטי חד-משמעי. לדעתי הכישלון המונומנטלי שלו בפרשת השילומים, הניצחון של דוד בן-גוריון בדעת הקהל, וגם העיקביות שיש בקבלת השילומים מנקודת ראות ציונית, חוללו שינוי מסיבי בטקטיקה של בגין, ואולי גם בהשקפת עולמו. הוא הגיע למסקנה שדמגוגיה פרוטו-פאשיסטית ששייכת לתקופה שבין שתי מלחמות העולם, לא תשכון בחברה הישראלית הפרגמטית והחומרנית. ההתקרבות בין גרמניה המערבית לבין צרפת (בת הברית העיקרית של ישראל בשנות החמישים, וזה היה מקובל על בגין ובן-גוריון כאחד) הכחידה את ההשוואה הנואלת שבין בון לבין גרמניה הנאצית. כל הציבור הישראלי הפעיל פוליטית והמשפיע נטה לראות בשילומים עובדה מבורכת, גם אם התנגד לה רגשית בהתחלה.
זהו סוד הצלחתה של מפא"י בבחירות לכנסת הרביעית בשנת 1959. בגין ואנשיו הפנימו את הלקחים. אזרחי ישראל ציפו מהמפלגה השלטת לפעול באחריות, ולשלב היטב שיקולים חומריים, מדיניים וצבאיים. הם לא היו מוכנים לראות בגרמניה המערבית, שהיתה אבן יסוד בבניין אירופה החדשה ושותפה של ארצות הברית במלחמה הקרה, אויב של ישראל. אני לא בהכרח שותף לכל מערכת השיקולים הזאת, בוודאי שלא מבחינה רעיונית ומוסרית, אבל בכל זאת טורח להסביר אותה למקוב ולאנשים כמוהו, כדי שימנעו בעתיד מסילופים היסטוריים מטעמי יחצ"נות.
אשר להסכמתו של בגין לקבל שילומים שנה לפני התקוממותו הגדולה, גם כאן מדובר בעובדה היסטורית שאין עליה עוררין. בגין אף השתמש בביטוי "הרצחת וגם ירשת". הסברתי כאן את המניעים לשינוי: בגין וחברו יוחנן בדר חששו מאוד שהשילומים יחזקו את שלטון מפא"י ויסייעו לבן-גוריון ולאנשיו לחזק את אחיזתם בקרב המעמד הבינוני. לחשש הזה היה יסוד מוצק, והוא נשען על ניתוח אסטרטגי נכון. גם את הדברים האלה יש לראות נכוחה, בפרספקטיבה היסטורית רחבה, ולא להסתפק בהנפקת מכתבים מתלהמים וחסרי שחר למערכת.
כפי שכתבתי במאמר המקורי שעורר את זעמו הקדוש של מקוב, יש להניח שהיו לבגין גם מניעים רגשיים שניתן להבין אותם ואפילו לרחוש להם אהדה כנה. הוריו של בגין נרצחו על ידי הנאצים בצורה מזוויעה, וגם לזה התייחסתי במאמר, ובכל הכבוד. אבל ההתנהגות האנושית בכלל, והפוליטית בפרט, מורכבת מגורמים רבים ומגוונים, ושום דבר אנושי לא היה זר לבגין.
בילדותי ובנעורי שמעתי את בגין פעמים רבות. בעצם, לא החמצתי אף עצרת פומבית שבה נאם, בכיכר מנורה, בכיכר ציון ולעתים רחוקות יותר גם בקולנוע אדיסון. צר לי מקוב, אבל האיש היה מסוגל לשקר, לאחז עיניים ולנסוך בדבריו דמגוגיה סוציאלית מחליאה. כל זה, בצד הברקות רטוריות נפלאות, חוש הומור וכישרון דרמטי יוצאי דופן.
דוגמה אחת מני רבות: בגין נהג לסכם את סכומי הכסף שהגיעו לישראל כסיוע חוץ, לחלק אותם במספר הישראלים ולשאול את שומעיו אם הם קיבלו את הסכום המגיע להם, משהו כמו 10,000 דולר. הוא "התעלם" מהצורך להקים צבא, להאכיל יותר ממיליון מהגרים, לתעש את המדינה ולבנות מחדש את השירותים הסוציאליים, בעיקר את מערכות החינוך, הבריאות והתעסוקה. בגין הסתובב במעברות והסית את העולים. זה נכון שגם אנשי מפ"ם ומק"י תקפו את הממשלה, ובצדק, על אפליית העולים, אבל מפלגות השמאל תמכו בכל חקיקה סוציאלית בוועדות ובמליאת הכנסת. לכן היתה להם זכות מוסרית והצדקה פוליטית להתנגד לבן-גוריון גם מבחינה רעיונית. אבל אנשיו של בגין בוועדת הכספים, בעיקר ד"ר בדר, התנגדו לכל הצעת חוק שקידמה ערכים חברתיים ושוויוניים.
חירות של בגין לפני 1977 היתה תאצ’ריסטית, עוד לפני שמישהו שמע על מרגרט תאצ’ר, אפילו בבריטניה. לכן השקריות שבעצם פנייתו של בגין לעולים החדשים ולעניים היתה כפולה. מנהיג חירות סילף את העובדות, ובעיקר העלים משומעיו שהוא ואנשיו פועלים נגדם בכל החזיתות. גם הסיפורים שלו על תרומת האצ"ל להקמת המדינה היו מוגזמים. נכון שהוא נהג להעלות על נס גם את גבורתם של אנשי ההגנה והפלמ"ח לעומת האפלייה המבישה בין דם לדם שהנהיג בן-גוריון, אבל את התמונה הכללית הציג באורח מסולף מאוד. את העובדה שהוא ייצג אז תנועה שולית לעומת תנועת העבודה הוא הסתיר בכל כוחו, מסיבות כוחניות ופסיכולוגיות די מובנות. האיש היה בשנות החמישים שם נרדף להתבטאויות מנופחות ושקריות ולדמגוגיה בוטה. לדעתי, הן המיטו עליו אסון כשהיה ראש ממשלה, ולא היה מסוגל לעמוד בפער הענקי שבין יכולתו הרטורית לבין כישלון מדיניותו ברוב הפרמטרים.
היו ניסיונות רבים ומעניינים לשרטט את דמותו של בגין: ספרותיים, דרמטורגיים, פואטיים. אבל עדיין מוקדם לכתוב ביוגרפיה פוליטית מקיפה, שתעשה עם האיש צדק היסטורי. נדמה לי שחסידים שוטים או בגיניסטים מקצועיים כמו מקוב אינם מסוגלים לכתף את המטלה הזאת, וגם מפא"יניקים מושבעים, שונאי בגין, לא יתאימו. פרספקטיבה היסטורית ואולי גם ניכור מסוים מכל המערכות הממסדיות בציונות ובמדינה דרושים יותר מכל דבר אחר. אני מודה שהמשימה הזאת נראית לי מפתה יותר מיום ליום.
Chaim is right! Begin was a demagogue full of pathetic sense of history who lived in a world of images made of Polish and ancient Roman symbols. Most of the time his pathos led him to do the wrong thing. Twice, (in 1977 and in 1983), the same characteristic led him to do the right thing. The followers of Begins persona, like Makov, certainly inherited the same kind of pathos. However, while Begin was a tragic figure, Makov and his likes, a strange breed in contemporary Israeli politics, are a farce.
קצת הצטערתי לקרוא בין השורות דברי הסתייגות של ברעם על ההיבט המוסרי הבעייתי כביכול של הסכם השילומים. אני מעריך מאד את חיים ברעם על כתיבתו ועל עמדותיו האנטי-גזעניות העקביות ומשום כך איני מבין מדוע הוא אינו מחיל את העקרון גם לגבי הגרמנים.
הממשלה הדמוקרטית של מערב גרמניה היא בעיני שותף ראוי ביותר. ראשיה היו מהמתנגדים הבולטים של המשטר הנאצי. חשוב לזכור שאפילו בשיא כוחם זכו הנאצים רק ב- 44 אחוז מקולות הגרמנים בבחירות.
אסור להתייחס לכל גרמני כאל נאצי. יש בכך משום גזענות. בגין שנטה להכללות לאומניות גורפות אכן ראה בכל הגרמנים כנאצים וזה היה חלק מתפיסת עולמו הלאומנית.
לדניאל,
אני חולק על עמדתך האוהדת כלפי מערב גרמניה, בעיקר בתקופה האמורה של שיא המלחמה הקרה, אבל טענותי המוסריות כלפי השילומים לא כוונו כלל נגד הגרמנים, ואני רחוק מהשקפות מכלילות כלפי העם הגרמני.
ההשפעה המשחיתה היא בחברה הישראלית: הגדלת הפערים החברתיים, הזנחת ההזדמנות לשקם את המיגזר הערבי ההרוס,ניהול מדיניות חוץ וביטחון תוקפנית גם בשל המצב הכלכלי והדיפלומטי שהשילומים יצרו. אני קרוב יותר פוליטית ורוחנית לגרמני שמאלן מאשר לישראלי לאומן.
לדניאל,
קודם כל לתקנך, בבחירות 1933 זכו הנאצים ב38.4% הכלל הקולות, ולולא רבו המפלגות האחרות בינן לבין עצמן, יתכן וההיסטוריה הייתה נראית אחרת!!
לגביי גרמניה המערבית, לאחר מלחמת העולם השנייה היה חסר בגרמניה המערבית פקידים רבים, לנהל את ענייני המדינה, כך שאדנאואהר בחסות האמריקאים "ניקה" נאצים רבים מעוונותיהם, רק בכדיי שישתלבו במערכות שלטונו. כזה היה לדוגמא, המיניסטר-פריזידנט הראשון של "באדן-וורטמברג" ועוד רבים אחרים!!
רק מרד הסטודנטים ב1968 , בוא לקח בין היתר חלק יושקה פישר, מנהיג ה"ירוקים" ושר החוץ, סימן את תחילתה של הכרת מערב-גרמניה בעוונותיה. שבירת השתיקה הרועמת בכל הנוגע לחנינתם של נאצים רבים ומעורבותם במערכיי השלטון, כמו גם שבירת המיתוס, שגרמנים רבים לא ידעו על עצם השמדת היהודים, החזירו, לפחות בעיני, את העם הגרמני לחיק העמים.
לגרמני, אני מצטער, אך דומני שכוונתך לבחירות שהתקיימו ביולי 1932. בבחירות שנערכו במרץ 1933 והיו האחרונות בדמוקרטיה של ויימר קיבלו הנאצים 288 נציגים מתוך 647 מקומות בפרלמנט כלומר כ- 44 אחוז.
לעצם העניין, אני מסכים שתהליך ההכרה של גרמניה בעבר הנאצי הואץ החל מסוף שנות השישים אך ראשיתו מוקדמת בהרבה, והסכם השילומים היה חלק חשוב ממנו
אני מבין בהחלט שאני קורא את הדברים באתר שמאלני.. אבל קבינימט יש גבול (או יותר נכון אין) לדברי ההבל והשטות ולהלן הציטוט :
"…ואף העשירו שכבות מסוימות בחברה הישראלית על חשבון האחרות…"
איך כסף שמגיע מגרמניה מעשיר משפחה אחת על חשבון משפחה אחרת?! לתשומת לבו של אדון ספירו שחי על כספי הפיצוים אולי לא ידעת זאת אבל אתה גוזל לחמם של משפחות אחרות! איזו שטות ואיוולת.
אני מבין בהחלט שרוחו של מרקס מרחפת מעל מקום זה ואני אפילו מגיע מידי פעם לקרוא ולהשתעשע אבל כבר היה ממש מטופש…
למר יונימ צור,
אני מבליג על תחושת הבוז הטבעית שלי נוכח תגובתך המתנשאת. אפילו לא שמת לב מי כתב את המאמר שעליו מחית, אבל מילא, זה באמת זניח.
אבל רק צרות מוח של טכנוקראט מונעת ממך להבין, שהשילומים אומנם גרמו להתעשרות של שכבות מסוימות לעומת אחרות.לא מדובר רק במשפחות של ניצולים. רוב הכסף זרם למדינה, ותרם רבות ליצירת מעמד מנהלים אמיד, ולניגוד אינטרסים בתוך מעמד השכירים. כספים הגיעו גם למיגזר הפרטי באמצעות מכרזים מכל הסוגים. תרומת השילומים לקיטוב המעמדי בארץ היא עובדה סוציולוגית ידועה, ואין צורך להיות מארקסיסט (די בקצת אינטיליגנציה וידע) כדי להבין זאת. ודרך אגב, מתוך כל החברות במערב, רק בישראל הקרתנית והפרימיטיבית, שמחקה בכל את ארצות הברית, יש בוז כזה למארקסיזם, המהווה בכל מקום אחר חלק חשוב מהתרבות ומהחשיבה הרצינית על נושאים חברתיים, פוליטיים וכלכליים.
לא רק בחיקוי של ארה"ב מדובר, אלא גם ברצון (המוצדק לכשעצמו) להתנערות מהמסורת הסטאליניסטית הציונית המגולמת בתנועות הנוער המאובנות למיניהן, על ידי ההוויה הפוסט-ציונית.
לחיים ברעם ,
הנקודה אותה ניסיתי להעביר (כנראה בלא הצלחה) היא לא העובדה כי היו משפחות שנתעשרו בעקבות השילומים. לא עיררתי על כך כלל. אבל בחירת המילים שלך כאילו המשפחות התעשרו "על חשבון" מישהו אחר. במקרה הטוב הבחירה נובעת מחוסר תשומת לב (בכל זאת עליך ללהג הרבה ולא תמיד תצליח לבחור את המילים הראויות) במקרה רע (או יותר נכון העצוב) ,שאני מאמין שאליו חתרת, הוא שבאמת ההתעשרות שלהן היתה באמת "על חשבון" משפחות אחרות…
אגב לא היה מזיק לו קראת את דבריהם של חבריך ועמיתך לאתר, אז כנראה היתה מבין את ההתיחסות למר ספירו.