במאמר זה נעסוק בשלושה נושאים שלכאורה אין בניהם מן המשותף: האם כורים גרעיניים נחוצים להרכבת נשק גרעיני? (במלים אחרות, האם ישראל חייבת להפציץ את הכורים הגרעיניים המוקמים באירן, שהראשון מהם אמור לפעול בבושאר בעוד כשנתיים וזאת על מנת למנוע ממנה הרכבת נשק גרעיני?), נתעניין בדגים רדיואקטיביים בנגב ובשאלה – מתי ומדוע מחלקים כדורי יוד לאוכלוסייה?
ראשית כל – כמה מלים, אולי "מדעיות" למדי, בסוגייה מה נחוץ לנו על מנת להרכיב פצצה גרעינית. כדי להרכיב פצצה גרעינית קיימות שתי אופציות. הפשוטה ביותר היא לבנות פצצת ביקוע (פצצת אורניום או פלוטוניום). לצורך זה נחוצים כעשרים ק"ג אורניום מועשר (שבו ריכוז האורניום 235 הוא לפחות פי 10 מזה של אורניום 238, האיזוטופ המצוי בטבע), או לחילופין, כשמונה ק"ג של פלוטוניום, שבו הרוב (מעל 90%) חייב להיות האיזוטופ פלוטוניום 239. תערובת כזאת נחשבת בעלת "איכותית להכנת נשק". אם אתה מתוחכם תוכל להוסיף ממריץ, מורכב מליתיום ודויטריום, המגדיל בהרבה את עוצמת הפצצה, או לחילופין, מקטין את גודל הפצצה עבור עוצמה נתונה. להרכיב פצצות גדולות בהרבה בונים פצצת היתוך, שבה חל היתוך של איזוטופים של מימן והפיכתם להליום בתהליך תרמוגרעיני, או צירוף של שתי השיטות. נצמצם את הדיון לפצצות ביקוע, כפי שנבנו כנראה, בתוספת ממריצים, ע"י הודו פקיסטאן וישראל (1).
בהירושימה השתמשו בפצצת אורניום, בנגסקי בפלוטוניום. קל יותר מבחינה טכנולוגית להרכיב פצצת אורניום, אמנם אם לרשותך טכנולוגיה מפותחת, תעדיף לבנות פצצת פלוטוניום, כי קל יותר להפריד פלוטוניום מהאורניום ומחומרים אחרים במוטות הדלק שבכור (בגלל השוני הכימי) מאשר להפריד את האיזוטופים של אורניום אחד מהשני בעזרת אלפי צנטריפוגות, על בסיס השוני הזעיר במסות שלהם. נדון תחילה באופצית האורניום.
על מנת להעשיר אורניום אין צורך בכור גרעיני. כורים גרעינים לא תורמים מאומה בייצור אורניום מועשר. קונים, או מפיקים מעפרות, מספר טונות של אורניום טבעי, הופכים אותו באופן כימי לגז (אורניום הקספלואוריד) ומתחילים בתהליך ארוך ומייגע של הפרדת האיזוטופים בעזרת צנטריפוגות. האורניום שבתוך כור גרעיני, לעומת זה, כל כך מזוהם בתוצרי ביקוע רדיואקטיביים, שקשה לעבוד אתו ואי אפשר להשתמש בו להרכבת פצצה. אם מדינה כלשהי (אירן, מצרים, סוריה, לוב…) בונה תחנות כוח גרעיניות, אי אפשר לנצל אותן לצורך הרכבת פצצות. כאשר הצרפתים סיפקו לעיראק את הכור "אוסירק" בתחילת שנות השמונים, ותדלקו אותו באורניום מועשר, האורניום בכור הפך במהרה "חם" כל כך (מזוהם בחומרי ביקוע רדיואקטיביים) שבלתי אפשרי היה להוציאו מהכור, לאחר הסתלקות הטכנאים הצרפתים, על מנת להרכיב ממנו פצצה. איש הרוח הדגול והפרשן הפוליטי, נועם חומסקי, מעריך שהפצצת הכור אוסירק ע"י ישראל ב-1981 דרבנה את עיראק לנסות להשיג נשק גרעיני.
זאב שיף ("הארץ", 28.9.04) כתב ש"יש הסבורים שגם אירן הטרום-גרעינית מהווה סכנה… מומחית מהרווארד טוענת כי יש סכנה של אובדן שליטה על חומרים גרעיניים שיוצרו באירן והם עלולים להימכר לגורמים שונים." המומחית אינה מבהירה אילו "חומרים גרעיניים" עלולים להימכר לגורמים שונים, אבל בטוחני שחיל האוויר הישראלי יוכל לפתור בעיה פעוטה זאת.
המאמר של אלוף בן ("הארץ", 29.9.04) "מחכים להפצצה באירן" הוא מפורש יותר. "ההשערות שהסבלנות הישראלית פוקעת גברו מאז יולי, כשה"סאנדי טיימס" הבריטי דיווח מפי מקורות ישראליים על הכנות מתקדמות להפצצת הכור בבושהאר". והלאה – "הפרסומים [בתקשורת הבינלאומית] מזכירים את השמדת הכור העיראקי ב-1981 כדוגמה למה שצפוי לאיראנים." זהו דבר מפליא. ישראל מאיימת להפציץ לא את הצנטריפוגות המעשירות אורניום להרכבת פצצות, אלא את תחנת הכוח הגרעינית המוקמת בבושהאר שאינה יכולה לתרום כהוא זה לבניית נשק גרעיני. מישהו כנראה מעוניין לעצור את ההתפתחות הטכנולוגית של אירן (ושל כל מדינות המפרץ). מי בעצם? התשובה ניתנת בגילוי לב במאמרו של אמיר אורן ("הארץ", 30.9.04) תחת הכותרת "בשנה הבאה בטהראן הבנוייה", וכותרת המשנה: "ארה"ב מקווה שאירן תזנח מעצמה את חלום הגרעין; אך בשעת הצורך,[ארה"ב] לא תימנע ממתקפה". וישראל כמובן תמיד מוכנה לעזור לידיד ותיק.
אופציית הפלוטוניום
האופציה השנייה להרכבת פצצת ביקוע היא בשימוש בפלוטוניום. פלוטוניום אינו קיים בטבע. הוא נוצר בכורים גרעיניים כתוצאה מבליעת נויטרונים ע"י אורניום 238, שהופך לבסוף לפלוטוניום 239. ניתן להפריד את הפלוטוניום ממוטות האורניום בכור בקלות יחסית באמצעים כימיים (הוא שונה כימית מהאורניום), ואין צורך בתהליך הארוך והמייגע של הפרדת שני האיזוטופים של אורניום בצנטריפוגות על בסיס הפרש המסה הזעיר ביניהם. אם הפלוטוניום 239 נשאר יותר מדי זמן בכור הוא בולע בעצמו נויטרון והופך לפלוטוניום 240, איזוטופ המקלקל את פעולת הפצצה, כיוון שנוטה להתבקע באופן ספונטני ולגרום בכך להצתה מוקדמת של הפצצה. פלוטוניום המיועד לנשק חייב להכיל לא יותר מ-7% פלוטוניום 240. פרוש הדבר שאפשר להכין פלוטוניום לפצצות רק מכורים שהוסבו למטרה זו, דהיינו מכורים ש"חולבים" מהם את הפלוטוניום 239 לעתים קרובות, לפני שנוצרת כמות בלתי רצויה של פלוטוניום 240. מכורי כוח רגילים ניתן להפיק (להפריד) תערובת של איזוטופים של פלוטוניום, אבל ניתן להשתמש בתערובת רק בהעשרת הדלק לכורים עצמם.
על מנת להפריד את הפלוטוניום ממוטות הדלק שבכור יש להמיס אותן בחומצות ולהפעיל תהליכים כימיים. בתהליכים אלה משתחררות תרכובות גזיות של הפלוטוניום ושל תוצרי הביקוע הרדיואקטיביים, שהם רעילים ביותר, ואין מנוס מלהשתמש בארובה גבוהה ככל האפשר על מנת שגזים אלה יתפזרו. יצויין שכאשר ממשלת גרמניה הכריזה לפני 17 שנה על כוונתה להקים מפעל למחזור פלוטוניום בווקרסדורף, בקרבת מינכן, היא ניסתה להרגיע את תושבי האזור שאין מקום לדאגה, כיוון שתיבנה ארובה בגובה 200 מטר שתיפתח רק כאשר הרוח תנשב בכיוון מזרח – כך שזיהום הפלוטוניום תנחת רק באוסטריה. נוכח מחאות האוסטרים והפגנות הגרמנים בוטלה התוכנית. לפי דברי הפיסיקאי, פרנק ברנבי, מרדכי ואנונו סיפר ל"סאנדי טיימס" ב-1986 שנהגו לפתוח את הארובה במפעל הפלוטוניום בדימונה רק כאשר הרוח נשבה מזרחה (כך שהפלוטוניום וחומרים רדיואקטיביים אחרים לא היו מגיעים לאף יישוב מלבד סדום ומפעלי ים המלח).
פלוטוניום נחשב כחומר הרדיואקטיבי המסוכן ביותר בטבע. כאשר נשאף לריאות הוא מגיע למחזור הדם ונוטה להצטבר בגושים על העצמות, שם גרעיני הפלוטוניום המתבקעים, או הפולטים חלקיקי אלפא, גורמים לסרטן העצמות, ללוקמיה ולסרטנים אחרים. לא ידוע סף תחתון שמתחתו ספיגת הפלוטוניום בגוף נחשב כבלתי מזיק.
אמנם הבעיה העיקרית בהפקת פלוטוניום ליצירת נשק, היא איך להתפטר מהתמיסות הרדיואקטיביות של תוצרי הביקוע הנוצרות בתהליכי ההפרדה הכימית התכופים של הפלוטוניום. (הפסולת מכורי כוח רגילים היא בעיקר בצורת מוטות מוצקים מליבת הכור, אבל הפסולת ממתקני הפרדת הפלוטוניום היא נוזלית בעיקרה – ובכמויות גדולות). שאלה זו מביאה אותנו לנושא הבא…
דגים רדיואקטיביים בנגב
מרדכי ואנונו, כפי שצוטט ע"י מדען הגרעין ד"ר פרנק ברנבי, שראיין אותו מטעם ה"סאנדי טיימס", סיפר שהיו מעבירים את הפסולת הגרעינית בלילה למקום אי-שם בנגב. חלק מהפסולת אוכסן גם בתוך האתר בדימונה. אפשר היה לצפות שבמשך 30-40 שנה יתפתחו סדקים ונזילות במכלים רבים וכי חלק מהנוזלים יגיעו למי התהום בנגב. עד הזמן האחרון לא פורסמה שום ידיעה המעידה על זיהום רדיואקטיבי של מי התהום.
אמנם, "ידיעות אחרונות" (14.7.04) פירסם מאמר על דף שלם כתוב ע"י "כתבנו [האנונימי] הצבאי" תחת הכותרת "דגים מדאיגים", וכותרות משנה, "חשיפה", "חשש: דגי מאכל שוחים במים רדיואקטיביים". אנו קוראים: " בבדיקה שנערכה בנגב ובערבה התגלו ריכוזים רדיואקטיביים גבוהים במי התהום, המשמשים לגידולי דגי מאכל…בבריכות הדגים בנגב ובערבה מגדלים כחמישה אחוז מכלל הדגים המשווקים בישראל…במשרד החקלאות ממהרים להרגיע: אין סכנה בריאותית…. ואילו בנציבות המים ממליצים למגדלי הדגים: אל תשתמשו במים בעייתיים". ועוד, "בבדיקות שגרתיות שערכה חברת ‘מקורות’ בקידוחים בצפון ובמרכז הנגב והערבה…התגלו ריכוזים גבוהים של רדיואקטיביות עד פי חמש מהרגיל. שניים מהקידוחים נסגרו בעקבות הגילויים". מה מקור הרדיואקטיביות? אנו למדים שהמקור הוא "במים המליחים של האקויפר (שכבת סלע תת-קרקעית הנושאת מים) המכילים רמות גבוהות מהרגיל של רדיואקטיביות". אז הטבע אשם – מה לעשות. אבל רגע – אנו לומדים באותו עמוד ב"ידיעות אחרונות" מפיו של פרופ’ אבנר עדין, מהמחלקה למדעי המים והקרקע באוניברסיטת ירושלים, שבאדמה נמצאים לעתים חומרים רדיואקטיביים כגון גז ראדון, אורניום ופלוטוניום…. והנה לך פלא – פלוטוניום לא קיים בטבע! יש לפלוטוניום זמן מחצית חיים של 23000 שנה, כך שכל הפלוטוניום שהיה קיים בעת היווצרות כדור הארץ נעלם מזמן. ואם אתה מוצא פלוטוניום במי התהום מקורו יכול להיות אך ורק בתוך כור גרעיני שבו אורניום בלע נויטרונים והפך לפלוטוניום. ובכן השאלה כמה מהרדיואקטיביות בדגים שאתה אוכל מקורה בטבע וכמה מהכור בדימונה – נשארת שאלה פתוחה.
מתי ומדוע מחלקים כדורי יוד לאוכלוסייה?
כאשר כור גרעיני יוצא משליטה וליבת הכור אינה מקוררת דיה, אחת התוצאות הגרועות האפשריות היא התכת מוטות האורניום בליבת הכור, המכילים פלוטוניום וחומרי ביקוע רדיואקטיביים, ואלה עפים החוצה. כך קרה למשל בצ’רנוביל. בענן הרדיואקטיבי המתפשט כ-27% מהרדיואקטיביות ההתחלתית מקורה באיזוטופ יוד 131, שזמן מחצית החיים שלו כשמונה ימים. היוד נספג בקלות ע"י הגוף, בפרט ע"י ילדים, ומשוקע בבלוטת המגן שבו יש סיכוי רב שיגרום לסרטן. על מנת למנוע ספיגת היוד הרדיואקטיבי לוקחים כדורי יוד לא רדיואקטיבי כדי שהגוף יהיה רווי ביוד ולא יספוג את האיזוטופ הרדיואקטיבי. כעבור חודש או חודשיים יישאר מעט מאד מהאיזוטופ הרדיואקטיבי שבינתיים הספיק להתפרק, ואז תצטרך לדאוג לסטרונציום ולצזיום הרדיואקטיביים (שנספגים בעצמות ובשרירים), אם לא ברחת בינתיים לסביבה בטוחה יותר.
האם יש סיבה לחשוש מתאונה בכור הגרעיני בדימונה? כנראה שיש. לא מחלקים כדורי יוד לאוכלוסיה ללא סיבה טובה. ואחת הסיבות הטובות היא שכור בגיל 45 הגיע לשיבה טובה. נוהגים בעולם לפרק כורים בטרם הגיעם לגיל זה. הפלדה וחומרים אחרים מזדקנים תחת הקרנה מתמדת של נויטרונים, נעשים שבירים, נוצרים סדקים ונזילות – בקיצור הכור נעשה מסוכן.
לאיזה מרחק אפשר לצפות שהענן הרדיואקטיבי יגיע? זה תלוי בסוג הכור, בחומרת התקלה, בכיוון הרוח ובגורמים אחרים. אם נניח את התסריט הגרוע ביותר, שהתכת הכור היא מאותו סוג כמו בצ’רנוביל, אלא שכמות החומר הנפלט היא פי 16 יותר קטנה (בצ’רנוביל עוצמת הכור היה 1000 MW, בדימונה העוצמה מוערכת כ-60 עד 70 MW), השטח הנפגע יהיה קטן בשיעור של 1/16, המרחק שבו יורגש הזיהום יהיה קטן ביחס 1/4. ההשפעות של צ’רנוביל הורגשו בסטוקהולם ובברלין.
לפני 4 שנים התפרסם בהבלטה ב"ידיעות אחרונות" (6.2.2000) מאמר המצטט את פרופ’ עוזי אבן, מדען בכיר לשעבר בכור בדימונה, הדורש שהכור ייסגר כיוון שנעשה מסוכן לעובדיו ולאוכלוסייה בסביבה בגלל גילו. וכעבור 4 שנים חולקו כדורי יוד לאוכלוסיה.
ואנו הישראלים המסכנים יכולים רק לדרוש שיבוא הקץ לעמימות הגרעינית ולשמיכה הביטחונית הכבדה העופפת כל מה שקשור לכור בדימונה, ולדרוש שנושא המדיניות הגרעינית של ישראל ייפתח לדיון ציבורי. ועד שזה יקרה לא נותר לנו אלא לאכול דגים רדיואקטיביים מתובלים בכדורי יוד.
(1) לפרטים ראו את האתר "הפדרציה של מדענים אמריקנים"
nuclearweaponarchive.org
מאמר מאוד מעניין. תודה לך, פרופסור אלטמן.
עוד הוכחה לכך שישראל הפכה ממקלט ליהודים למחנה השמדה.
המאמר מרתק, בעיקר משום שהוא מבהיר את האיוולת שבהסטת הדיון סביב מעשהו של ואנונו לדיון על כוח ההרתעה הישראלי במקום שיעסוק בסכנה החמורה שמשקיפה לכל אזרח במדינה מהכור בדימונה. זאת תגובה ישראלית קלאסית- אני מוכן לכל סבל, ובלבד שסבלו של שכני יהיה גדול משלי. הציבור בישראל, בעידודה הפעיל של התקשורת, ויתר כבר מזמן על כל בדל של ביקורתיות ומקבל עליו באהבה את תכתיבי המימסד (בעיקר הבטחוני), וכל מי שמעיז לחשוב ולדבר אחרת מתויג מיד כסהרורי במקרה הטוב.
אדוני הפרופסור כמה הערות.
1) הכור העירקי "אוסירק" לא היה מה שנקרא "חם" כאשר ח"א תקף אותו כי אז הייתה מתרחשה אותו תסריט כמו התאונה בצ’רנוביל.
כלומר מוטות באורניום בכור לא היו מזוהמות כי הכור פשוט לא פעל.
2) במדינה ישראל 2 כורים גרעיניים, בדימונה ונחל שורק, הכור בנחל שורק בעוצמה של כ-4MW משמש ככור למחקרים שונים לעיקור ציוד רפואי למשל וליצור תמיסות רדיואקטיביות לשימושים רפואיים (לדוגמא צילומי קיבה).
3) עירק ואירן הינם מדינות עשירות בנפט מדובר ב – 2 מ 4 מפיקות הנפט הגדולות בעולם, לכן הטענה כי הן זקוקות לכור לייצור חשמל הינה מגוחכת.
4) עבור מחקרים שונים וייצור חומרים רפואיים ניתן בהחלט להשתמש בכור קטן בסדר גודל של נחל שורק, לא זקוקים לכור בעל עוצמה כמו "אוסירק" או הכור בבושאר.
5) במשך 40 שנות פעולתו של הכור בדימונה יוצרו עפ"י הפרסומים של ועננו כ – 200 פצצות, במשך כל השנים לא שמענו מהמצרים או הירדנים ובטח לא מהרוסים אף תלונה על זיהומים רדיואקטיבים.
אני בטוח שבשנות המלחמה הרקה היה לרוסים אינטרס עליון לדעת האם לישראל יש או אין נשק גרעיני.
6) בקשר לחלוקת היוד, נכון מי שגר ליד כור גרעיני גר בסיכון של תאונה או של תקיפת הכור, אך טבעי והגיוני שאמצעי זהירות ינקטו.
7) מי ראה בחייו פצצה גרעינית?
ועננו? הוא אף פעם לא הודה בזה.
פרופ’ אבן? גם הוא לא הודה בזה.
אדוני? גם אתה לא מודה בזה.
אז מי כן? אולי בסרט של ג’ימס בונד
רגע, הוצגו כאן שתי אפשרויות ליצירת חומר לפצצה גרעינית. הובהר היטב שנגד הראשונה – העשרת אוראניום באמצעות צנטריפוגות – הפצצת הכור אינה יעילה. אולם מדוע ההפצצה אינה יעילה בנוגע לאפשרות השנייה – יצירת פלוטוניום וצבירתו?
האם הטענה היא שהיות שתוצרי הלוואי הרדיואקטיביים מסכנים את בריאות הציבור תוותר איראן על צבירת פלוטוניום בדרך זו? האם טענה זו מבוססת על ההנחה שאיראן דואגת לבריאות אזרחיה יותר מישראל, ובדומה לגרמניה היא תוותר על כוונותיה להתחמש בנשק גרעיני בעקבות לחץ ציבורי?
אינני משוכנע שחופש המידע ברפובליקה המוסלמית עולה על זה ששורר כאן ולכן קשה לי לסמוך על הלחץ הציבורי שיופעל שם אם האייתולות יחליטו על ייצור פלוטוניום לצרכי מלחמה. אני גם חושש שהאבחנה הסוציולוגית לגבי ההמון שמעדיף פגיעה באויב על פני טובתו הוא תקפה גם לגבי המדינה שבה דנו לפני כמה שנים בשאלה כמה פלסטינים מותר להרוג אגב חיסול הישות הציונית.
לכן גם אני שותף לחשש של מנכ"ל הסוכנות לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי, מהתעלמותה של איראן מהחלטות האו"ם.
מדינת ישראל מנופפת בעמימות הגרעינית שלה, כמו אדם המחזיק ידו בכיסו ולא מראה האם ברשותו אקדח, וזאת למרות שלכל הסובבים אותו ברור שכן!
ולמה זה בדיוק טוב?
שאויבנו הערבים, המאיימים עלינו לכלותנו, יפחדו מאיתנו. שירעד להם הפופיק, כשהם זוממים עלינו להשמידנו.
היה זה סאדם חוסיין ב1991 , שהרעיד לנו את הפופיק עם סקאדים חמושי ראש בטון, כך שבעצם כל נשק כזה וצפונה ירעיד לנו את הקורקבן(כולל טילי הקאסם הפלשתינאים).
אבל לנו יש את הפצצה הכי גדולה, הכי מזיקה, והכי אימתית. וגם אם יום בהיר אחד יקרה הנורא מכל, ודימונה תהפוך לצ’רנוביל, אז עדיין היה שווה הסיכון.
הישראלים מוכנים בכזו קלות לוותר על חייהם, ובלבד שלא יהיה זה הערבי הקטן ביותר, שיחשוב שהוא יכול לשחק איתנו משחקים!
מעניין יהיה, אם תואיל ישראל להתפרק מנשקה זה, בתמורה לכניסה לברית נאט"ו?
בהנחה שכבר יש לנו פצצות אטום- למה דרוש הכור? האם רק כדי לפרנס את פועליו שעומלים על הטיל ה500 או משהו כזה?
הרי כדי לנצח במלחמה מספיקים 5 טילים שכאלו- ואולי פחות.
1. קודם כל תודה על המאמר.
למדתי הרבה יותר על המורכבות הטכנית של
ייצור "תחמושת גרעינית" (אורניום +
פלוטונים).
2. מי מעיד על תכולת הכורים באירן?
מי העיד על התכולה בעיראק?
מה קובע כי בנוסף לליבת הכור שנועדה
לצורכי ייצור חשמל (??), לא תהיה ליבה
"מחקרית" לייצור פלוטוניום/אורניום מועשר?
3. וכדי לסתור את עצמי – אם אכן קיימות
ליבות "משניות" או אף כורים מוקטנים
הנמצאים באותם מבנים, מנין לנו שאינם
כבר פעילים, לפני פעולת הכור המרכזי?
4. ולגבי הכור בדימונה – אף שאני בהחלט
מוטרד מהנאמר לגבי אפשרויות זיהום ממנו
(שכבר התממשו??), אולם איני יודע מה
הפעילות שכבר התבצעה בו.
האם לא ייתכן וליבת הכור הוחלפה כבר?
האם ייתכן ואין סכנה של הזדקנות כיוון
שהכור "שופץ", ו"משופץ" מפעם לפעם?
5. ולסיום, אני בהחלט מקווה, וכן, גם רוצה
להאמין שכך הוא הדבר, שקברניטי המדינה
מבינים כי פעילות של כור מיושן כל-כך
ו/או זיהום הסביבה מסוכנים לא פחות
מאיום קיומי שהפצצות המופקות מהכור באו
להתגוננן מפניו.
תודה.
שתי שאלות לכותב המאמר:
1) למי שעצלן בחשבון, מהו הטווח המוערך (בק"מ) של הנזק במידה ותהיה דליפה בדימונה? ויותר ספציפי: האם תושבי תל אביב נמצאים בתוך הטווח הזה?
2) לפי מה שאתה טוען, אין פלוטוניום טבעי בקרקע, ולכן כל הפלוטוניום שהתגלה בדגים מקורו בכור בגרעיני. באופן די מפתיע, אתה מסיים את המאמר בעירפול לגבי העניין הזה("ובכן השאלה כמה מהרדיואקטיביות בדגים שאתה אוכל מקורה בטבע וכמה מהכור בדימונה – נשארת שאלה פתוחה"). מעניין להבין למה.
שתי הערות –
1. הפצצת הכור העיראקי ע"י ח"הא נעשתה לפני
הפיכתן של הכור ל’חם’. המידע גלוי והסיבות ידועות.
2. הגם ששיטת העשרת אורניום ע"י צנטריפוגות
הומצאה כבר בזמן מלחה"ע הII האמריקאים ממציאה
לא הכניסו אותה לשימוש סדיר עקב יחס עלות/תמורה הגרוע ואורך הזמן הדרוש כדי להפיק
את האורניום המועשר. בעקבות בחירתם של האמריקאים בשימוש בכורים הלכו בעיקבותיהם
הרוסים והצרפתים מהם רכשו העיראקים את
אוסירק. רק לאחר הפצצת הכור והבנת ההנהגה העיראקית שצה"ל לא ירשה הקמתו ל כור חלופי נוערו שכבות האבק מעל שירטוטי הצנטריפוגות, (שאגב היו מזומנות לכל דורש בספריית קאל-טק),
והוחל בייצורן.
ממאמרך משתמע בעקיפין שהתקפת ישראל דחפה את עיראק למאמץ ההתחמשות גרעיני, לאור העובדות
המצויות בידנו אין לאמירה זו כל בסיס במציאות.
נקודה למחשבה.
מיעוט המגיבים למאמר זה התומכים ב"דיון ציבורי" בשאלת העוצמה הגרעינים של מדינת ישראל הינה ההוכחה הטובה ביותר שלא צריך ואי אפשר לקיים דיון כזה.
מדובר בנושא מדעי טכני טהור שמעטים האנשים שמבינים בו בכלל.
גם הפרופסור המכובד וגם פרופ’ אבל מדברים תמיד רק על שאלת רמת התחזוקה של הכור בדימונה ולא על הנעשה בו.
אז בואו נניח שהכור בדימונה מתוחזק ברמה גבוהה, מי מבין הקוראים יודע כיצד נוצרים סדקים? נוצרת חלודה? מהם סדקי התעייפות? כיצד מבצעים ניתוח אמינות של מערכת?
אז בבקשה בלי דמגוגיה
זה באמת אתר שמאל(נ)י למה שנדון על הכור זה מה שמרתיע אויבים
המים בקידוחים המדוברים הינם משכבות עמוקות ביותר כמה מאות מטרים.קשה להאמין שהפסולת הגרעינית הוטמנה בעומקים כאלה.גם בשום מקום לא מצאתי איזה סוג של קרינה יש במים ואם מדובר בקרינה שבמובהק מגיע בזיהום גרעיני ולא למשל מגז ראדון או פוספטים שגם להם יכולה להיות קרינה מסוג מסויים.
עמימות גרעינית של ישראל נובעת מאינטרסים אמריקאים.
עקב הסכמים בינלאומיים, לארה"ב אסור לסחור ולקיים מגע עם מדינות גרעיניות שלא חתמו על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני.
אם ישראל תכריז מחר שיש לה נשק גרעיני, ארה"ב תהיה חייבת להטיל סנקציות שונות על שותפה אסטרטגית באזור סכסוך, לכן נוח לשני הצדדים לשמור על העמימות הגרעינית הישראלית.