דורון רוזנבלום הוא פובליציסט כישרוני בעיתון "הארץ", הניחן ב"אינסייטים" מעניינים ולעתים גם משעשעים, והוא מחפש את האבסורדים והפרדוקסים בחיינו. הוא פונה אל קהל קוראים הרואה עצמו נאור ורציונלי ומספק לו נחמה בימים טרופים אלה. לאחרונה הוא פירסם מאמר בו הוא מתאר את המצב האבסורדי הבא ("לראש ולא לזנב", "הארץ" 15/9): בארץ נוצרו שני עמים: "העם הישראלי ועם המתנחלים". זה האחרון עושה כל העולה על רוחו בלי התחשבות במדינה האם, על חשבונה ונגד רצונה. "מדינת מועצת יש"ע" מאיימת עכשיו על המדינה במלחמת אחים אם לא תשעה לרצונה ותפסיק את ההתנתקות.
בקריאה ראשונה של המאמר הקליל והמשעשע הזה, אתה יכול רק לנוד בהסכמה (הלא כולנו נגד המתנחלים), לשחרר אנחה עמוקה ולמלמל: אוי, לאן הגענו? ברם, למאמר זה נודעת חשיבות רבה יותר. רק על פניו זה עוד מאמר התומך בתוכנית ההתנתקות של שרון. לאמיתו של דבר יש לנו כאן כתיבה חדשה של ההיסטוריה הישראלית מאז מלחמת 67′ – ושכתובה. עיקר השכתוב הוא הטלת כל אשמת הכיבוש ותוצאותיו ההרסניות על "עם המתנחלים" – והסרתה מ"העם הישראלי". איכשהו מתאימה כתיבה זו להפליא לדיוקן הרעיוני-פוליטי של קוראיו המזוהים רובם עם המרכז-שמאל הציוני.
רוזנבלום מנגיד את המתנחלים לשאר תושבי המדינה בכך שהם נמצאים ב"שיגעון לדבר אחד – סיפוח השטחים … שבעבורה הם מוכנים להקריב את הכול – בעיקר את האינטרסים של שוחרי הנורמליזציה של העם הישראלי" כי "בגבולות ארץ ישראל יש שני עמים יהודיים שונים, בעלי אינטרסים סותרים – העם הישראלי, ועם המתנחלים".
אפשר רק להסכים למה שנכתב כאן על המתנחלים ואפשר אפילו להוסיף עוד כהנה וכהנה (למשל להזכיר לפחות במקצת ממעלליהם כלפי הפלסטיניים – ייחסם האכזרי והאדנותי כלפיהם ובעיקר את גזילת אדמותיהם) אלא שלא בכך העניין. התיאוריה המוזרה של שני עמים נועדה להדגיש כי "לנו", היפים והנאורים, אין כל אחריות לסיפוח ולכיבוש שטחים – אלה הם מעשי העם היהודי השני בארץ ישראל. לשם כך הוא יוצר היסטוריוגרפיה ישראלית חדשה שאין לה ביסוס כלשהו במציאות. אין איפה ברירה אלא לחזור ולהזכיר למי ששכח כמה מעובדות היסוד של סיפור ההתנחלות והסיפוח (מדובר כאן על הסיפוח דה-פקטו או "סיפוח זוחל" כפי שקראו לו אז. סיפוח דה יורה גם בגין לא העז להוציא לפועל).
בניגוד גמור לנטען ע"י רוזנבלום, רובצת האחריות הראשונית והעיקרית להתנחלות על אדמות הכיבוש והסיפוח – הרעיונית והמעשית – על כתפיה של מפא"י ההיסטורית, כלומר על "עם ישראל" המיתולוגי של רוזנבלום.
המסד הרעיוני לסיפוח ויישוב שטחי הפלסטינים הונח על ידי "התנועה לארץ ישראל השלמה" שנוסדה בספטמבר 1967 – שלושה חודשים אחרי המלחמה. בפנייה אל הציבור נכתב: "נצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים העמיד את העם ואת המדינה בתוך תקופה חדשה… ארץ-ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי". ובהמשך: "הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו – כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו".
על הפנייה הראשונה חתמו 57 איש כאשר יותר ממחציתם היו יוצאי תנועת העבודה. מחבר הפניה היה לא אחר מאשר נתן אלתרמן, בנה האהוב של תנועת העבודה – שאיש לא ישייך אותו ל"עם המתנחלים" חלילה. מנהיגי התנועה היו לפחות בתחילתה כולם אנשי תנועת העבודה. התנועה יצרה גם עובדה פוליטית חדשה: שותפות של ספחנים מתנועת העבודה עם ספחני הימין הישראלי שעד אז היה מוחרם ("בלי חרות ובלי מק"י"); כך אנו מוצאים חתומים זה לצד זה: נתן אלתרמן לצד אורי צבי גרינברג, ישראל אלדד לצד אנטק צוקרמן, אנשי קיבוץ ומושב לצד איל ההון ראובן הכט – תמצאו שם גם את שני בניו של יצחק טבנקין (משה ויוסף) מייסד הקיבוץ המאוחד, את התיאורטיקן המרקסיסטי מנחם דורמן מגבעת ברנר ועוד רבים וטובים מ"מלח הארץ". ממש אידיליה בין הנצים מן העבר – המזכירה במעט את זו הנרקמת כיום בין שרון לבין פרס-רמון.
מסתבר איפה שליד עריסת הסיפוח התייצבו דווקא אנשי תנועת העבודה. נכון שהיה זה בתחילה החלק האקטיביסטי שלה, אבל איש לא יוכל להכחיש את השתייכותם ל"עם ישראלי" של רוזנבלום. אך חשוב מן המסד הרעיוני של הסיפוח היה המעשה, כלומר הסיפוח עצמו. הסיפוחים התחילו בזמן ממשלות העבודה; עד שנת 77′, ומאז, כמו במרוץ שליחים מסרו ממשלות הימין והשמאל את מקל הסיפוח וההתנחלות לסירוגין אחת לידי השנייה – עד עצם ימינו אלה. כך שכל הדיבור על הפרדה בין עם המתנחלים ועם ישראל הוא מופרך מעיקרו. את ראשית הסיפוח אין להזכיר בלי הזכרת שמותיהם של שמעון פרס ויגאל אלון שעודדו את מתנחלי סבסטיה, או את שמו של משה דיין שהתחכם לקרוא להתנחלויות הראשונות "מחנות אימונים של הצבא", לאחר מכן "נקודות זמניות" ואפילו "מחנות מחקר ארכיאולוגיות". אפילו זקן העדה של השומר הצעיר יעקב חזן נכבש לנוסטלגיה של נעוריו – המתנחלים החדשים הזכירו לו את ימי נעוריו כחלוץ בעמק יזרעאל.
נכון הוא שנוער בני עקיבא היה הקנאי ביותר בראשית הסיפוח, אבל גם הציונות השפויה תרמה מבראשית את תרומתה בהתנחלות בבקעת הירדן ולאחר מכן בגולן. מן המפורסמות היא שדווקא ממשלת "עם ישראל" של אהוד ברק האיצה את ההתנחלות יותר מקודמותיה.
בניגוד להתעלמות של רוזנבלום, את התפקיד העיקרי והמרכזי בסיפוח מילאו ממשלות ישראל, בלי תמיכת ממשלה אין כלל אפשרות של סיפוח.
מי הקציב את התקציבים, מי סיפק מים וחשמל, מי דאג למסד המשפטי לגזילת אדמות פלסטין בהפיכתם ל"אדמות המדינה"? מי הזרים תקציבי ענק להוזלת הדיור בהתנחלויות כדי למשוך לשם את המוני המתיישבים ה"בלתי אידיאולוגיים" שחיפשו את איכות החיים דווקא על אדמות כבושות? ומי בנה את הכבישים, ישירים ועוקפים, ומי דאג לתחבורה, לחינוך ולכל השירותים ואפילו לדואר? כלום אפשר היה לקיים התיישבות אפילו יום אחד בלי הצבא השולט בשטח? לא המתנחלים שלטו או שולטים במדינת המתנחלים כפי שכותב רוזנבלום – הצבא שולט בה. וגם הדיבור על המאחזים הבלתי חוקיים הוא מופרך. כל השיטה הזו להקים צריף, להביא גנרטור, להכניס ספר תורה לצריף והא לך יישוב, גם היא לא מתקיימת בלי תמיכת הצבא והמדינה הישראלית המתחסדת.
אחד הרעיונות המוזרים בחיבורו של רוזנבלום הוא שמפלגות הסיפוח והמתנחלים הובסו שוב ושוב בכל הבחירות! אודה שלא הייתי מודע לכך. יוצא שכל הממשלות ומעשיהם שתוארו לעיל לא התרחשו כלל – ההיו או היה זה רק חלום (מבעית)? האמת היא כמובן הפוכה: כל הממשלות שנבחרו בישראל מ-67′ היו ממשלות סיפוח וכל הקהל הנאור בחר ממשלות שסיפחו – יותר או פחות לפי התנאים.
רוזנבלום מעלה על נס את השאיפה לנורמליות של עם ישראל כלומר של ישראל השפויה. זה נכון ולא נכון. העם בישראל רוצה שלום ושקט ונורמליות, אבל בתערובת – מה לעשות – עם קצת סיפוח. אחרת קשה לתאר איך בחר שוב ושוב אותן ממשלות סיפוח, כיצד הספיקו לו כמה סיסמאות של שלום מהמתמודדים בבחירות (שרון ו"הוויתורים הכואבים" שלו, אהוד ברק והשלום החתום תוך שנה, נתניהו ואימוצו את אוסלו) כדי לבחור שוב ושוב את הספחנים. אך יש גם לזכור שעדיין לא היתה הנהגה ישראלית הנהנית מלגיטימציה רחבה, שהעמידה לבחירה תוכנית שלום אמיתית שבבסיסה נסיגה לגבולות 67′. ייתכן – כך אפשר לקוות – כי בתנאים אלה העם הישראלי היה אכן בוחר בשלום.
"העם הישראלי" רוצה שקט, כתב רוזנבלום. אך לדאבון הלב זה התבטא בכך שהעם ברובו, כולל הרבה ליברלים ונאורים, ישב בשקט משך 38 שנות הכיבוש והתעלם מן הנעשה תחת אפו.
שאלת האחריות של עם למעשי ממשלתו הוא נושא מורכב שלא אכנס אליו, אולם אפשר להבין שהציבור בישראל, שהוא אולי משטופי המוח ביותר בעולם, שמיניקת חלב אימו ועד לשקם הצבאי, מוזן וגדל על האידיאולוגיה הלאומית-ציונית של המדינה, ואינו מסוגל כמעט לבחור אחרת. ואם בכל זאת מתעוררים בציבור ספקות ב"צדקת דרכינו", בא מאמר כמו זה של רוזנבלום להרגיע אותו – הוא אינו נושא באחריות, זה הם, המתנחלים – אנחנו רוחצים בניקיון כפינו. ומעבר לענייני פנים של ישראל צריך לזכור שיש עוד אשם במצב – וזה כמובן ייאסר ערפאת. איך כתב רוזנבלום לפני זמן לא רב: "שורש הרע הוא הרצחנות והעקרות המנהיגותית של הפלשתינאים". וכך נסגר המעגל – אשמים המתנחלים והפלסטינים – אנחנו בסדר!
מבלי להתייחס לשתי התגובות הצדקניות שקראנו כאן, שמואל אמיר כתב מאמר חשוב ומאיר עיניים, שכולו אמת צרופה. ההתמודדות עם המרכז הלאומני (שמאל-מרכז) היא הרבה יותר חשובה מאשר המאבק נגד המתנחלים שהם רק קצה הקרחון הממאיר שיגאל אלון, ישראל גלילי, גולדה מאיר, משה דיין ושמעון פרס יצרו לאסוננו.
חבל שקשה להאבק נגד הרוזנבלומים מעל במת הארץ, וזה מאפשר להם לשחק במעגל הפנימי והאזוטרי שלהם, בקודים האקסלוסיביים והמגוחכים שלהם. הבורגנות בארץ מתלבטת בין יואל מרקוס לדורון רוזנבלום; התוצאות הן בלתי נמנעות, כפי שאמיר הפליא לתאר ברשימתו.
מאמר מופרך לחלוטין.
רוזנבלום לא אמור לעשות לעצמו חשבון נפש,הוא לא מספק גנרטורים להתנחלויות,הוא לא מייצג את אלתרמן ובן-גוריון והא לא כל שאר הדברים שעמיר באופן הזוי לחלוטין מנסה "להדביק" לו.
הוא בסך הכל עיתנואי מוכשר שחושף פעם אחר פעם את הטמטום האיולת והטיפשות של הצבא והימין הישראלי בכלל והמתנחלים בפרט, בכישרון שרוב הכותבים כאן יכולים רק לחלום עליו.
כן, והוא גם העיתונאי היחידי שחזה את רצח רבין במדויק.
אכן, ישראל טעתה כאשר עודדה התיישבות בשטחים אחרי מלחמת ששת הימים. לא מכיוון שלא היתה לנו זכות לעשות זאת, אלא כיוון שהתעלמנו משלושה מיליון פלשתינים שלא רצו, ואינם רוצים להיות אזרחי ישראל. בהדרגה הבין הרוב בישראל, כולל רבים בתנועת הליכוד, שהפשרה הטריטוריאלית הינה הכרח. ניתן להסביר את הטעות בהתלהבות ששררה אחרי המלחמה. אמיר מתעלם מן הקשר הריגשי החזק שיש לעם הזה (שהוא קורא לו "שטוף מוח") עם ארץ ישראל. מכאן הסיבה שכל כל כך הרבה אנשי תנועת העבודה היו בין מייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה. אבל למרות הקשר הזה, ברור שאי אפשר לספח מיליוני פלשתינים ולהישאר מדינה יהודית ודמוקרטית. ולכן, הרוב בישראל תומך
בתיקון הטעות. ההיתנתקות של שרון היא צעד חשוב
בכיוון זה.
הרעיון בדמוקרטיה היא שכל קול שווה ביום הבחירות.
לטעמך קול מה"גזע הערבי" (אני משער שכך אתה מדמייו את הדברים) שווה פחות או בכלל לא.
הפעם האחרונה שבימין היו כל כך יהירים והזויים היה בשלהי שלטון נתניהו.
ולסיום התשקורת היא בעיקרה ימנית, אבל כידוע, התקשורת לא קובעת – הבחירות קובעות.
בבחירות מה שחשוב זה הרקורד.
לימין יש רקורד בעייתי מאוד – כלכלה לא תפקודית, מלחמות מיותרות, וצמצום זכויות אזרח.
אמיר משתעשע ב"שתי מדינות" ואף אני מרשה לעצמי להשתעשע . גם חבריו של אמיר יוצרים לעצמם מדינה בהזדהותם המוחלטת עם הפלשתינים. אלא מאי לגופים שמזכיר אמיר יש "בשר" יש להם נציגות חזקה בכנסת ותמיכה רחבה בעם.
ואילו מדינת השמאל יש לה הדים חזקים בתקשורת אולם בפועל בזמן בחירות לא מצליחה (במשך עשרות שנים ) להכניס ולו חבר כנסת יהודי אחד ואם נכנס נכנס על כתפי בוחרים ערבים.
החבר אמיר לפני שאתה בודק אחרים בדוק נא את עצמך.
… חבל שקשה להאבק נגד הרוזנבלומים מעל במת הארץ
This is one article that should be distributed as widely as possible. It hits its points precisely and fires on all cylinders, recovering and unearthing truisms from the 1967 ashes of memory. It is not only "chaval" but is part of the greater tragedy engulfing Israel that the article cannot be published and debated, as Bar’am says, in Haaretz where Rozenblum, Markus and the likes have what’s widely considered to be a (so called) "Left" voice.
Thanks to the writer Amir and to Bar’am too.
Jonathan Amitay.
כל עוד אתה במדינה דימוקרטית ואתה בוחר בבחירות חופשיות את נציגגך אתה אחראי על מהשקורה כאן, אנחנו לא מצויים במצב של רודנות ועריצות שאתה יכול לומר זה לא אחריותי. מדובר כאמור במדינה דימוקרטית שהאזרחים יכולים להשפיע ויכולים גם לבחור שלא להשפיע…
נהפוך הוא , קולו של ערבי זהה לקול יהודי , אלא מאי כאשר מנתחים את תוצאות הבחירות דברי נכונים.לחבר ברעם – אם הכל כל כך צודק מדוע הבורגנים מנצחים פעם אחר פעם ?
אולי בבחירת האלטרנטיבה הכי פחות רעה לא בוחרים בדעותיך אלא בדעות הימין והמרכז .
רוזנבלום אינו מכיר את החברה הישראלית. כמו נחום ברנע גם הוא יטען מן הסתם כי העניין ה"מזרחי" הוא עניין של פולקלור ותו לאו. רוזנבלום נמנה כמו ברנע וכמו יואל מרקוס עם המאחדים הגדולים. האחדה שאינה נובעת מרצון טוב, אלא מתוך רצון להשתיק את הקולות של המזרחים. האיש הזה שכותב זה יותר מ 35 שנה לא כתב עד היום אפילו מילה אחת על הפער העדתי ועל מה שקרה למזרחים בחברה הישראלית. כמו יהונתן גפן (בהבדל אחד גדול , רוזנבלום הרבה יותר מוכשר), האיש סובל מעיוורון מוחלט לגבי הצבעים השונים של החברה הישראלית. מי שמתיימר להיות איש שמאל ואינו פותח אף פעם את הפה על עניין מזרחים-אשכנזים, חי באספמיה.
..
הביקורת הארסית של אמיר על המאמר לא מתייחסת להלך הרוח ששהה בא"י באותה תקופה.
אף שהינני יליד 1970, ואיני יכול "לחוות"
תקופה זו ממקור ראשון, הרי מספר נקודות,
כשמכוונת מכוון (שלי), לא אכנה אותם "עובדות":
1. 1967 היא רק 19 שנה אחרי 1948.
2. התחושה לגבי מלחמת השחרור בצד הישראלי
היא כי אומות ערב מחכות לרגע בו יוכלו
ל"העיף" את ה"ישות הציונית" ה"חזירית"
ורצוי, עם כמה שיותר הרוגים יהודים.
(נומר, כולם?)
2.א. התחושה קיימת גם לגבי ה"עם הערבי".
3. 1967 נראתה כמו הזדמנות להרחיב את הגבולות
על מנת לספק "מרחב הגנה, הרתעה והתראה"
למדינה הצעירה.
4. על פניו – הכיבוש נראה יותר כ"שחרור",
כיוון שמדובר (לפחות ביהודה ושומרון)
במשכנו הקדום העם היהודי, שזה עתה חזר אל
ארצו.
5. תוצאות 1948 לא הוכרו כגבולות קבע,
ועל זה כן נוכל לומר – משני הצדדים של
הסכסוך.
לאור כל הנאמר לעיל – תוצאות מלחמת 1967
לא נראו רעות כלל ועיקר.
הבעיה היא כמובן עם מפעל ההתנחלויות,
שהחל בתרועה רמה כעם החוזר לאדמתו,
והפך למעשה גזל, דיכוי ונשל הגדולים
בתולדות מדינת ישראל.
(אני לא מתייחס כרגע למעשה הנכבה).
ואשר להערתו האחרונה של אמיר
"אולם אפשר להבין שהציבור בישראל, שהוא אולי משטופי המוח ביותר בעולם".
זהו המשפט הסתום ביותר במאמר – כיוון שהוא
עיוור לחלוטין לנוכח המציאות:
1. לטעמי – רוב העם הפלסטיני שטוף מוח
בהרבה מאיתנו.
2. מה קורה באיראן? סעודיה? סוריה?
3. בישראל בלבד – אולי מכל מדינות העולם,
מתקיים אחד הויכוחים הנוקבים והקשים
ביותר בעולם, בין חלקי אוכלוסייתה.
4. בקיצור – אמיר…. come on!!
התחרפן לך המוח?
אולי אתה שטוף מוח???
ותחשוב על זה
הה הה הה (חלסטרא ביידיש)
יגאל,
התגובה ששלחת היא כל כך גסה ומטופשת, עד שנוצר הרושם שאינך מבין לאן נקלעת.
אתה לא מסוגל להתמודד עם טיעוניו המבריקים של שמואל אמיר, במאמר הטוב ביותר שנכתב באתר כבר זמן רב. ההכשרה האינטלקטואלית שלך בימין הקיצוני איננה מספיקה אפילו להבנת הנקרא. הקטע ששלחת רק חושף את ערוותך. פשוט, חבל על הזמן במובן הישן של הביטוי הזה.
בכל פעם שמישהו מזכיר את גזילת אדמות הפלסטינים בידי המתנחלים (ותאמינו לי שאין לי שום סימפטיה מיוחדת למתנחלים), מדהים אותי מחדש חוסר היושר האינטלקטואלי. העובדות הן ששום התנחלות לא בנויה על אדמות פרטיות ערביות, למעט התנחלות אחת שבה נלקחו אדמות מרעה השיכות לכפר פלסטיני.
לעומת זאת, 70-80 קיבוצים ומושבים בנויים ממש על כפרים ערביים חרבים מימי מלחמת העצמאות, מה שמכונה בפי הפלסטינים ה"נאכבה".
זוהי "גזילת" האדמה האמיתית, ולא ההתנחלויות. זה ועוד ערים כמו אשדוד, יפו, אשקלון, לוד, רמלה, ואפילו צפון תל אביב (סנובים, על שייח’ מוניס לא שמעתם?), כולל הבית הירוק המרשים הנמצא סמוך לאוניברסיטת תל אביב. המשותף לכל המקומות האלו- יש אנשים במחנות הפליטים בארץ, בלבנון בירדן ובעוד מקומות שמחזיקים מפתחות לבתים החרבים שם שהיו שייכים להם.
כך שכל מי שמדבר על צדק היסטורי יורד לרמות צביעות שאין דוגמתן. כן, נכון, הציונות גזלה חלק מאדמות הערבים, כי היא האמינה שאלו אדמות שייכות לעם ישראל מבחינה היסטורית. אבל מדובר על כל (כל!) האדמות שעליהן כל כותבי ומגיבי אתר זה יושבים עליהם, והחלוקה שלכם לשטחים ולא שטחים היא מלאכותית ובעיקר צבועה. אם אתם מחפשים צדק היסטורי- עופו מפה ותחזירו הכל לפלסטינים. כל חלוקה אחרת מראה על צביעות ומטרתה לשרת את נוחותכם בלבד כדי שתישארו בבתיכם.
ולכן זה מוביל למסקנה שמי שלא מאמין בתנ"ך ובזכות הישראלית על הארץ- הוא קולוניאליסט גוזל אדמות ותו לא, גם אם הוא גר ברחביה, תל אביב או גבעת חביבה.
כולכם יודעים זאת, אבל צבועים מכדי לומר זאת בגלוי, ומסיבה זו אינכם יותר ממיעוט סהרורי שאין לו שום השפעה.
מצד אחד אכן זהו מאמר אינטיליגנטי ומעניין החושף את הרובד המטא-פסיכולוגי של כותב המתמחה בתיאור מבריק של המטא-פסיכולוגיה הישראלית ובכך מאיר את דרכי הביקורת העצמית והצביעות הישראלית לשורשיה. מצד שני, כמה עצוב, כמו רבים מהכותבים באתר זה שמואל אמיר "נובח על העץ הלא נכון".
רוזנבלום מתאר מציאות כהוויתה – גולם ההתנחלות קם על יוצריו (האופורטוניסטים והאידאולוגים כאחד), אשר אינם מסוגלים עוד לנווט את מעשיו ועשויים אף לשלם בחייהם אם אך ינסו להצר את צעדיו. הצבא וגורמי הממשלה השונים אכן שולטים בשטחים ואף משתמשים בציניות צדקנית במתנחלים כזרוע כיבוש ודיכוי, אך בו בזמן עושים המתנחלים שימוש דומה, מכוער לא פחות,בצבא (אשר מרבית קציניו הגבוהים מבקשים להימנע מעימות איתם שמא ישבש את קידומם המקצועי)ובפוליטיקאים לדורותיהם. מי שולט במי בימינו? מי מוביל ומי מובל? אכן שאלה טובה, ונדמה שלכך בדיוק כיוון רוזנבלום, אשר כתיבתו בנוסח "תיאטרון האבסורד" מטיבה לתאר את מעגל הקסמים המבוסס על הנחות מופרכות, הונאה עצמית ועיוורון מוסרי המניע את המציאות הפוליטית בישראל זה כמה עשורים.
אמיר טוען שבכך הוא "מכשיר את השרץ" ומנקה את הבורגנות הנהנתנית של המרכז-שמאל מכל אחריות. אין לכך כל תימוכין במאמר.רוזנבלום מציב עצמו בעמדה המגנה את מעשה ההתנחלות והכיבוש כולו והתומכת באותן פיגורות פוליטיות שהבינו, אף כי באיחור ובאופן חלקי ונרפה מדי, באיוולתו של פרויקט זה ומנסים לתקנו, אך אויה, נתקלים במעשה ידיהם – מדינת המתנחלים האוטנומית למחצה – כמכשול בלתי עביר בדרכם. בכך, לדעתי, הוא מותח ביקורת נוקבת על שני הצדדים – המתנחלים והפוליטיקאים\גנרלים אשר משך שנים טיפחו גור נמרים שהפך לנגד עינינו לחיה טורפת בחצר הבית המשותף לכולנו.
רוזנבלום מתאר את ההווה, כסאטירקן זה תפקידו ולמאמריו אין יומרה היסטוריוזופית.
השורה התחתונה של מה שנכתב כאן הוא שרוזנבלום לא מספיק "יותר קדוש מהאפיפיור" בניגוד לחלקים אחרים של השמאל.
בזבוז של אנרגיה.
רוזנבלום לא כתב שום סאטירה, הוא רצה להסביר לנו במלא הרצינות מי שולט במדינה.
איש גם לא מאשים אותו שהוא לא מספיק ,"יותר קדוש מן האפיפיור" – איש לא יעלה על דעתו לבקש זאת ממנו. מספיק לקרא שוב את השורה האחרונה בו הוא מצוטט כאומר: "שורש הרע הוא הרצחנות והעקרות המנהיגותית של הפלסטינים"
אני בטוח שאילו נתן אלתרמן ושאר חברי תנועת העבודה היו רואים את מצב השטחים כפי שהוא היום גם הם היו חוזרים בהם, כפי שאני בטוח שרוזנבלום (שאותו אני מאד אוהב) אם היה במצבם בשנת 67 גם הוא לא היה יוצא כבל עם ועדה כנגד השטחים (הארורים)