התמונות בהן נראים שלושה בני אדם סוחבים עצם בלתי מזוהה אל תוך אמבולנס של אונר"א, ששודרו שוב ושוב במהדורות החדשות של השבוע שעבר, נדמו לרגע כניצחון מוחץ של קו ההסברה הישראלי המקרטע, כזה שיהיה בו עוגן להאשים את הצדקנות האירופאית בתמיכה ובמתן יד לטרור. אך מרגע לרגע מתגלה שהבלון מאבד אוויר, ואם לא נמהר לרדת מהעץ, הוא עוד עלול להתפוצץ לנו בפרצוף. האם אכן שלוש הדמויות בתמונה הן פעילי טרור, והעצם הנישא הוא לא אחר מטיל קסאם? ייתכן שכן, סביר מאוד שלא. למעשה, זה בכלל לא משנה. אחת ויש שתי פרשנויות שונות לאותו האירוע, הרי ברור שכל צד יבחר בפרשנות שתאשרר את תפיסת עולמו. קרי: ערוצי החדשות הישראלים יצדדו לבטח בגרסת צה"ל, ובעולם יתייחסו לגרסתה של אונר"א, אם יתייחסו לנושא בכלל.
אבל מה שמרתק בכל הפרשה הזו, מעבר לאוזלת היד של אנשי משרד החוץ שמתגלה שוב ושוב, הוא האמון העיוור שניתן בדימוי המצולם, גם כשהוא חסר כל משמעות. כי למעשה, קטע הווידאו ששודר, שאף זיכה את צופיו בהנאה המפוקפקת שבהצצה מתוקף היותו תצלום מזל"ט, הוא ביטוי סתום. ללא הפרשנות של שדרני הטלוויזיה, ללא ההדרכה של דובר צה"ל, אין לנו בו שום נקודת אחיזה, שום אמצעי כדי לפענח אותו. איננו יודעים היכן צולם (והוא אכן יכול להיות מצולם בכל מקום בעולם), מי הן הדמויות, מהו העצם הנישא ולאן האמבולנס עתיד לנסוע. ובכל זאת, אף אדם מעולם לא חש שבעות עצמית רבה כל כך, שכרון חושים כה מענג מצדקת הדרך, כמו הישראלי ההממוצע הנותן את אמונו באופן מוחלט לדימוי.
הפרשנות הכל כך ודאית לקטע, שלכאורה אמור לקומם כל צופה עקב חוסר המשמעות שלו, נוצרת הודות לשני אמצעים נוספים: ההכרות שלנו עם קטעים דומים, והקונטקסט.
בעזרת האמצעי הראשון, דווקא היות התמונה מטושטשת, דווקא חוסר הבהירות שלה, מקלה עלינו להסיק שהדמויות הנעות הן לא אחרות מפעילי טרור. בעקבות צפייה נישנת בדימויי החדשות, בהם פעילי הטרור מופיעים כדמויות מטושטשות, חוסר הבהירות של האובייקט הפך למסמן של פעילי הטרור. לתהליך זה שתי השלכות: הראשונה, קשורה לקלות בה ניתן להפיק דימוי של פעיל טרור (או להפוך כל דימוי אחר לדימוי זה), והשנייה, קשורה למעמד פעיל הטרור בתרבות, לפיה הוא איש ללא פנים, אדם ללא זהות (מעבר לזהות הטרוריסטית שלו), אדם-ולא-אדם בו זמנית (ההנחה והדימוי מזינים זה את זה).
האמצעי השני עוזר לנו לכפות משמעות אינטרסנטית על הקטע. שכן סביר שאדם שהיה צופה בתמונות בקונטקסט אחר (מחוץ למהדורת החדשות, או לפני ירי הקסאם על שדרות), היה מניח שהעצם הנישא הוא אלונקה. האפשרות שבה היה מניח שהעצם הוא לא אחר מקסאם, מתאפשרת רק הודות לקונטקסט. משמע: עכשיו אנחנו מדברים על קסאמים, לכן העצם הוא קסאם. דוגמה דומה ניתן להביא משביתת הרעב של האסירים הביטחוניים. במהלך השביתה, במטרה לשבור את רוחם של האסירים, שיחרר שירות בתי הסוהר תצלום לתקשורת בו נראה מרואן ברגותי סועד את ליבו. קונטקסט הפרסום, קרי – שביתת אסירים, כפה על התצלום משמעות של "מרואן ברגותי שובר שביתה", כשבפועל כל מה שאנו הצופים רואים הוא את מרואן ברגותי אוכל. אנו איננו רואים אותו שובר שביתה. האם צולם לפני השביתה? במהלכה? רק אלוהים יודע.
הקלות שבה אנו תופשים את התמונות הללו כאמת לאמיתה, אף על פי שאינן אומרות דבר, ודאי שלא מעידה על אמינות-המשמעות של התמונות, אך ללא ספק מעידה עלינו: כי גם אם אין בהכרח במה להאמין, אנחנו פשוט רוצים להאמין.
לאחר ששכחו הגלים בביצה המקומית ואפילו דובר צה"ל הודה בגימגום כי סביר להניח שהחפץ המאורך היה אלונקה, נותר רק לתהות האם המפענחים של צה"ל עושים את אותה עבודה מוצלחת גם לפני חיסולים "ממוקדים"?
האם יתכן ואי פעם טעו חיילינו הגיבורים כששימשו בתור שופטים ומוציאים לפועל של פקודות חיסול ללא משפט?