(מוקדש למוסקי הזיתים)
"מעשה בצדוקי אחד שנסך על רגליו והעם רגמוהו באתרוגיהם" (מסכת סוכה ב’-ד’). כך מדווחים המשנה והתלמוד על מחלוקת דתית-פוליטית בין הפרושים לצדוקים בימי בית שני. הכהן הצדוקי התנגד לנסך המים, וכעסקן פוליטי משופשף מצא שיטה להשביע את רצון כולם: הוא "כאילו" נסך על המזבח, ולמעשה שפך את המים על רגליו, מאחורי המזבח. אלא שהתרמית נחשפה והוא שילם על כך ביוקר. (אגב, יוסף בן מתתיהו מתאר גרסה משלו לסיפור, ואף נוקב בשמו של הצדוקי: המלך אלכסנדר ינאי).
אם העם היה חצוי בין שתי סיעות, הפרושים והצדוקים, כיצד כל "העם" יידה את האתרוגים? הסיבה פשוטה – המשנה והתלמוד נכתבו על ידי ממשיכי המורשת הפרושית, וכל תנועה פוליטית מאז ומעולם מדברת בשם "כל העם", גם כשהדבר רחוק מלהיות אמת.
מדוע הפרושים כעסו כל כך? כי נסך המים היה מעין סגולה מאגית להורדת גשמים. הוא נערך בשמיני עצרת, היום האחרון של חג הסוכות, כלומר בפתח עונת הגשמים (חכו, או-טו-טו), ומשמעותו היה: אנו מעניקים לאל מים, והוא בתמורה יעניק לנו מים. הצדוקים, שבסיס כוחם היה כהני בית המקדש והמשפחות המקורבות לבית המלוכה החשמונאי, ראו בו לפיכך אמונת הבל שמבזה את שמו של האל, מה גם שהטקס לא מופיע כלל בתורה.
אלא שאותם צדוקים לא הבחינו שגם מצוות הסוכה, שכן מופיעה בתורה, נובעת מאותו עניין: הסוכה היא הדגמה מאגית של ענן, ומהווה אף היא סגולה להורדת גשמים. הסופר המקראי המוכשר התחכם ומצא הסבר אחר, אבל דווקא במקרה זה לא היה במיטבו, כי מדובר בהסבר דחוק ושקוף: בשום מקום בתורה לא נאמר שבני ישראל ישבו במדבר בסוכות, אלא רק כשמתעורר הצורך להסביר את משמעות מנהג הסוכות. כל תושבי המדבר בתנ"ך שוכנים באוהלים, כאז כן היום.
ואם כבר מדברים על מדבר, בו נדבר על החג. במקרא רק סוכות נקרא "החג". זאת כי עצרת עולי הרגל היתה חגה סביב המזבח, כששיא האירוע היה אותו נסך.
לימים הומר ה"חג" בהקפות, וראשית מחזור הגשמים הומרה בראשית מחזור קריאת התורה, כי הרי התורה היא מים חיים (משה למשל, גם נותן תורה וגם מוציא מים מהסלע). אבל אותו מנהג בדיוק הוא החג’ שבמכה: גם שם וגם בטקס עצמו (הלוח המוסלמי הוא לוח ירחי טהור, לכן למועדיו אין התאמה קבועה על פי עונות השנה).
כעת מסתיימים חגי המים ומתחילים חגי השמן. חנוכה החל כשילוב בין השמחה על יבולי הזית לשמחה על "לידתה מחדש של השמש", או אם תרצו "חנוכת השמש". הוא חל סמוך ליום הקצר ביותר בשנה (21 בדצמבר) (כך גם חג המולד, שברומא הקדומה היה חג מולד השמש), והנרות – קודם אחד, אחר-כך שניים וכן הלאה אינם אלא אקט מאגי ל"הולדת האור" מחדש.
העובדה שבעבר התקיימו שתי מסורות להדלקת הנרות (בית שמאי – שמונה נרות ובכל יום נר אחד פחות; ובית הילל – נר אחד ובכל יום נוסף נר) נובעת מכך שהלוח העברי אינו תואם את מחזור השמש, כך שיימי החנוכה חלים לעתים לפני ה-21 בדצמבר, אז היום עוד מתקצר; ולעתים לאחר ה-21 בדצמבר, אז הוא כבר בתהליך של התארכות (השנה למשל, חנוכה יוצא ב-8 עד ל-15 בדצמבר).
לימים השמש הפכה למנורה, והזית לפך השמן.
המסורת היהודית כולה נגועה בליקוי שהפך במשך הדורות לאחד ממאפייניה העיקריים – ההבדלה בין היהודי למי שאינו יהודי. כל האמונות, המיתוסים והריטואלים הוכפפו לעיקרון זה והוסברו על ידיו. לדוגמה, מצוות השבת, שניתן למצוא לה אינספור תכליות אוניברסליות, הוסברה כ"אות" לברית בין ה’ לעמו הנבחר. נוספו לכך הלכות נואלות, כמו "גוי ששבת (כלומר, ששמר שבת), חייב מיתה". התנערות מהמשקע הגזעני הכבד הזה תאפשר לנו לקיים בדרכנו – וחשוב לא פחות – לגייס למען המטרות הפוליטיות והאידיאולוגיות שלנו – מועדים, טקסים ואלמנטים נוספים מהמורשת היהודית.
אין אפוא דרך נפלאה יותר מלחגוג את חג הזית, האור והחירות בחזרה אל האדמה עליה צמח. להוויה שהולידה את ההכרה. לממשיכיהם האמיתיים של עובדי האדמה שהולידו את אותם חגים ומועדים מתוך מחזור חייהם.
חג החנוכה במקורו היה חג לאומי לציון הניצחון על היוונים (הסלווקים), ולא חג חקלאי שקשור בשמן.
עופר, אז מה תגיד על המובאה הבאה:
"כשראה אדם הראשון יום שמתקצר והולך, אמר: אוי לי, שמא משום שסרחתי חושך עליי עולמי וחוזר לתוהו ובוהו.
וכשהחלו הימים חוזרים ומתארכים אמר: מנהגו של עולם הוא.
עמד ועשה שמונה ימים טובים."
(לא לשמן, ל"מולד השמש", כלומר התארכות היום מחדש).
יישר כוח מר הלפרין. רשימה נאה העלית כאן. תסביר לי, בבקשה, איך זה מסתדר אצליך- מרקסיזם-לניניזם, בולשביזם, משניות, ופרקי תלמוד? האם אתה אותו הלפרין, המכנה עצמו- בולשביק, והעוסק באיחור של מאה שנה ב"הרהורים מעמדיים"?
איך טעיתי בך…
תסביר בטובך את עצמך, בבקשה.
לעופר
השימוש במילה, במונח "לאומיות" בהקשר הקדום הינו פרוייקציה היסטורית ואנאכרוניסטית. אין להשתמש בביטוי לאומיות, לפני צמיחתו של המושג במאה ה-18.
חג החנוכה במקורו היה דווקא חג הסוכות, וכפי שמופיע במקורות התקופה (הספרות המקבית) – יהודה מחדש בבית המקדש את החג האחרון שבוטל בשל גזירות אנטיוכוס הרביעי, היינו חג הסוכות. זו גם הסיבה מדוע משכו של החג היה שמונה ימים (חנוכה), ומשלא הצליחו קדמונינו להתמודד עם תעלומה זו (משך החג) פשוט המציאו את סיפור נס כד השמן, שתעולתו הספיקה (איך לא?!) לשמונה ימים תמימים.
לא יאומן איך המרקסיסטים מתנפלים עלי בגלל עניין דתי. אני מצטרף לתגובתו של יוסף הזקן למאמר.
יחיעם – אני לא מתיימר להיות מומחה לבלשנות, ולכן כנראה שהשתמשתי בבטוי לאומיות ולא בביטוי אחר. באותה תקופה גם לא ניתן להבדיל בין השתייכות לעם לבין השתייכות דתית, בייחוד אצל היהודים. מובן שהסיפור על פך השמן הוא המצאה מאוחרת, אולי אפילו מימי הביניים.