הרשימה הזו נכתבה עוד לפני פרסום שמות הההרוגים בפיגועים בסיני, ולכן אין היא נגזרת מן הכאב של האובדן האישי של המשפחות, אלא מתחושת התסכול וההלם הציבורי; כעת אנחנו עדיין מצוים בשלב הכעס הקולקטיבי, עוד לפני שהטרגדיות האישיות תפרטנה את האבל הכללי, ללוויות וימי שבעה פרטיים. דווקא כעת עולות אצלי שאלות אחרות מאלו הרווחות בציבור ובאמצעי התקשורת בימים האחרונים. אני איני שואל מדוע עשרות אלפי אזרחים לא הקשיבו להתרעות, שהרי כל יום אנו מוצפים בעשרות התרעות על פיגועים אפשריים; אינני שואל כיצד זה שלטונות מצרים לא פעלו, תוך זמן קצר ביותר כת"פ של פיקוד העורף שלנו- כאילו שאנחנו היינו מתנהגים אחרת.

אני שואל בקול רם וללא היסוס – מה יש בארץ הזו שאי אפשר ללכת ולאכול במסעדה מבלי לחשוש? שאי אפשר לעלות על אוטובוס מבלי להתפוצץ? שאי אפשר לצאת לחופשה מבלי להיפגע? שאי אפשר לחיות בשדרות וסביבתה, בשל אימת נפילות הקסאמים? והאם עלינו להסתפק בתשובה המשקפת את השגרה הרגילה: "הממשלה מתכנסת להערכת המצב" או "שר הביטחון שוקל את צעדיו" או "צה"ל נערך לקראת הפיגוע הבא ומבטיח שהכול ישתנה לטובה", וזאת למרות שהערכת המצב בעצם מובהקת וברורה, לכל מי שאינו מוכן לעצום את עיניו:

אי אפשר לחיות כאן בשקט, היות והאויבים שלנו אינם מתקפלים אל מול המסוק; הטנק ודברי הרהב של הגנרלים המכהנים והמדינאים האחראים על ביטחוננו; אי אפשר להמשיך ולחיות כאן היות והאויב שבחרנו לנו הוא אויב "אכזר" שלא נרתע מ-80 הרוגים אצלו, במשך שבוע "ימי תשובה" ויקריב גם את ילדיו וגם את ילדינו על מנת לזכות בזכויות מדיניות מלאות, כפי שוודאי גם אנחנו לא היינו מתפשרים על פחות מזה. אי אפשר לגדל כאן ילדים ונכדים, כאשר אנחנו באים בשם אל נקמות; בשם זכות הבעלות ההיסטורית על האדמה; בשם "נצח ישראל" שלא הציל את יותר מ-1,000 הקורבנות שלנו, במשך ארבעת שנות האינתיפאדה, למרות חיסולם של יותר מ-3,000 פלסטינים.

אז אל תביאו לנו נצחונות; אל תשקיעו רק בחיסול ומיגור הטרור. הביאו לנו שלום! הביאו לנו ביטחון! הבטחתם! כל כמה חודשים אתם מודיעים לנו שהצלחתם. ובכן שוב התבדיתם!!

אל תפחידונו בפיגוע אסטרטגי העומד לפתחנו אלא הפעילו אסטרטגיה של קדושת החיים אצל שני העמים; אל תשווקו לנו מגה פיגוע אלא תנו לנו רגע קסום ללא חלל או פצוע; אל תמציאו כותרות של "מכונית תופת"; "פיגוע תופת" ו"תופת בסיני" היות ואלו כותרות ומינוחים של אנשים שאינם יודעים תופת מה היא. ואם בכל זאת תופת, אז ראוי להגיד את זה במלוא הכנות – אנחנו חיים במדינת תופת שבה ההצטיינות של השדרנים שלנו, למיניהם, היא בסיקור פיגועים. אין כמוהם לדווח על שלדי מכוניות שרופות; על הריסות בניינים; על דם הנפגעים ועל הפצועים בבתי החולים. ככל שיש יותר דם ויותר הרוגים הם מתגלים במיטבם; ככל שהאסון חמור יותר, אווירת הנהי והנקם הולכת וגוברת. וכולנו דבוקים למסכי הטלוויזיה ולמכשירי הטלפונים הסלולריים – להיות בטוחים שאין בין הנפגעים קרובים ומכרים ולחוות עם כולם את חוויות המלחמה המקודשת ואת שותפות הגורל הלאומית; את התופת של כולנו. אל תנסו להסתתר מאחורי נוסחאות מתוחכמות על מנת להסביר את דבריו של יועץ ראש הממשלה, כאילו דבריו הוצאו מהקשרם. דבריו הובאו במלואם והיתה זו בדיוק "כוונת המשורר" שבמחיר זעום של פינוי כמה אלפי מתנחלים נוכל להמשיך ולהימנע מכל הסדר מדיני; לחסום את המדינה הפלסטינית; לעצור את השלום ולמנוע כל פיוס בין העמים ולהמשיך ולהתקיים בתופת הנוכחית, המפיקה את הרוע המוחלט אצל בני שני העמים.

צריך לחזור ולהגיד, במלוא העוצמה ובמלוא הכוונה, שמי שחושב שככל שהורגים יותר אצלם יהיו פחות הרוגים אצלנו, הוא טועה ומטעה ודם ילדינו על ידיו. צריך להפסיק את ההרג; את הקזת הדם ההדדית ולנסות ולחזור למידה סבירה של שפיות, שבה אין הם ואנחנו; אין לוויות; אין קברים; אין דמעות; אין שכול; אין יתמות; ואין אלמנות.

יגידו עלי שאני שמאלני מז…; יציעו לי באתרי האינטרנט לקחת את החפצים ולעזוב את הארץ; ידביקו לי תווית של תבוסתן ושונא ישראל. אבל לי, יש כאן חלקת נדל"ן – בבית הקברות הצבאי בקרית שאול וכל הגיבורים למיניהם, חסידי החיסולים והטרנספר; עוקרי הזיתים ושליטי הגבעות בשומרון אינם שווים את האצבע הקטנה של בננו זיו; את חייה המוחמצים של סמדר; את אינותו המטריפה של תום; את כאבם התהומי של אהרון ועדה; של רוני ומירי; של איילת וצביקה ושל כל השאר, החווים יום יום את התופת האישית שלהם, שאינה משודרת בערוץ 2 ואינה מסוקרת בגלי צה"ל.

ולעולם לא נשכח, אנחנו ששילמנו את המחיר של מלחמת הדמים הזו, את שורותיו של משוררנו הלאומי – יהודה עמיחי ש:

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

זו העת לבחור; זו הדילמה שלנו – בין התופת של הצודקים לבין הפרחים באביב.

Share on Facebook