אהרון דוד גורדון ידוע, ולא-בלי-צדק, כסמן המרכזי של האידיאולוגיה הציונית-חלוצית של ימי העלייה השנייה, לצד פעולתו ובעיקר פועליותו, כשהשאיר מאחוריו, והוא בן 48 בעלותו ארצה, פועלים עבריים צעירים, מטורזנים וחדורי התלהבות, בשעה ש"התחרה" עמם במעדר, בטורייה ובמחרשה. א.ד. גורדון הוא אביו-מולידו של הרעיון החלוצי – "כיבוש העבודה", כשביטוי זה מסמל שני ערוצי ביצוע: כיבוש עצמי לעבודה, ליצירה, הן הכיבוש הגופני (היה חזק ומיומן!) והן הכיבוש הנפשי (אל תישבר!) מחד גיסא, וכיבוש (השתלטות) על כל מקומות העבודה האפשריים במשק הארצישראלי/עות’מאני הנושק לים התיכון מאידך גיסא.

סיסמאות אלה, שנחרתו כמעט על כל דגל בתקופת העלייה השנייה, ולא מעט כביקורת על העסקת "זרים" (נחשו במי המדובר) על ידי אנשי העלייה הראשונה (פתח-תקוה, זכרון יעקב, ראשון לציון ועוד, וכפי שהוא בעצמו קובל במאמרו "פיתרון רציונלי" ב-1909: "די לבוא לאחת ממושבותינו בשביל לראות כי ממסד עד הטפחות, עם כל כרמיה ופרדסיה, היא כולה בנויה בידי ערבים ונעבדת בידי ערבים". כתבי א.ד. גורדון, 472) – סיסמאות אלה נודעו כליבת האידיאולוגיה הציונית, זו אשר העמידה במרכזה את גאולתו-תחייתו של "היהודי החדש" כאדם עמל, פורה ומפרה בעבודה יצרנית.

מאחורי הסיסמה המתקתקה של "כיבוש העבודה" הסתתרה נטייה בוטה ואגרסיבית של נישול מרבי של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית באזור, שהרי כיבוש משמע השתלטות, והשתלטות משמעה נישול הפלאח הערבי. עיקרון זה הונע על ידי דלק ציוני, קולוניאליסטי, אנטי הומניטארי, אשר ביקש להחדיר, השכם והערב, את המנטרה הנואלת של "עם ללא ארץ המגיע לארץ ללא עם". כלומר, את היצורים ה"מוזרים" שאנו נחשפים אליהם כאן בציון, מלמל-הרהר החלוץ הפוטנציאלי הציוני, הם רק אורחים לרגע, מין סטטיסטים נבובים בעלילתנו האמיתית, הנכונה, הצודקת. וה"מוזרים" הללו היו הפלאחים הערביים. ושלא נטעה חלילה-וחס, אמירות מסוג זה רווחו אז באירופה הקולוניאליסטית, אל מול ה"ילידים" באפריקה, ה"פרימיטיביים" של דרום-מזרח אסיה ועוד. זאת ועוד, הקבוצה המובילה בזרם המהגרים/עולים לארץ היתה זו הרוסית, ואיך נאמר: הללו לא הגיעו בדיוק ממדינה דמוקרטית, ליברלית, אלא כזו העושקת חקלאיה מפייטרופבלובסק ועד סנט-פטרסבורג, אלימה, בוטה וכובשנית-דורסנית.

אין בכוונתי למתוח פה קו ביקורתי, מהותי ועקרוני, על משנתו של א.ד. גורדון בהקשר זה, היינו בזיקה לסיסמאות של "כיבוש העבודה", אך איך שלא נהפוך את משנתו והגותו, נצא לא טוב מהעניין.

אני רוצה לבחון שבבי טקסטים מהגותו של "אחרון הפועלים", כדי לגבש דעה על עמדתו:

א.ד. גורדון ספק מנסה להלך איימים על קוראיו-חבריו, ספק זועק מדם לבו, כשהוא תולה ב"כיבוש העבודה" גם משמעות לאומית ומדינית, כלומר: כל נתח קרקע שייכבש, בדרך עיבודו כמובן, יהיה חלק בלתי נפרד מהלאומיות הציונות, לכשתתממש (מה שיכונה אחר-כך, בלשון מעט עוקצנית: "עוד דונם ועוד עז", ויושר אחר כך: "דונם ועוד דונם, רגב אחר רגב, כך נכבוש אדמת העם מגולן/מצפון עד נגב"). בדרך זו מבקש גורדון להפנים ולהטמיע יותר ויותר את ערכיות העבודה היצרנית בנפש העם. א.ד. גורדון היה כה להוט לנושא העבודה, כמטרה וכאמצעי גם יחד למימוש עקרונות ציוניים, לדעתו היוקדת, עד כי הרבה לפתח את הנגזרות השונות, החיוביות כמובן, מעצם העיסוק בעבודה הפרודוקטיבית.

אובססיבי לטיעוניו מזה ולא מעט נגוע בתמימות שיש בה קורטוב של רשעות, מציג גורדון תמונת מצב ציורית, דרמטית, פסבדו-רומנטית, כמו מתקיימת תחרות (חד-צדדית, עלומה וכמוסה) בין הפלאח הערבי לפועל העברי, בשאלת הזכות על הארץ, וכך נמסרים דבריו, בסמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, מתוך מאמרו "עבודתנו מעתה":

"עלינו לברר עוד לעצמנו (וגם לאחרים) את זכותנו הלאומית על הארץ ואת מצבנו המדיני בתור עם הארץ. רגילה עתה הממרה, כי אין זכות על ארץ נקנית אלא בדם. זהו אחד הסופיזמים שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות – אחד השקרים המוסכמים. בדם ואש גוזלים את החירות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שיעבוד זמני (מעין עקיצה לסיסמת ארגון השמירה "בר-גיורא" שקם ביפו ב-1909 וסיסמתו היתה: "בדם ואש יהודה נפלה. בדם ואש יהודה תקום"), כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד, אבל הארץ נשארת תמיד בפועל בידי היושבים עליה ועובדים אותה … (ובמקום אחר הוא אומר: "הארץ תהיה שייכת לאותו הצד המסוגל יותר לסבול עליה" – ערבי או עברי) ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה. וכך נקנה או נשיב לנו את זכותנו על ארצנו גם אנחנו … ארצנו, שהיתה לפנים ‘ארץ זבת חלב ודבש’ … נשארה שוממה … וגם ריקה (בערך – כך בניסוחו של גורדון, ושימו לב להנחת יסוד טועה ומטעה, כדי לשרת את רעיונו המרכזי). זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו. בחיים, בעבודה וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ" (כתבי גורדון, עמ’ 244-243).

שימו לב לצביעות ולרשעות המסתתרת מאחורי משפטים תמימים לכאורה אלה: הערבים יושבים בארץ וגורדון כופה עליהם מעין תחרות; גורדון מבטל את זכותם ההיסטורית ומעמיד אותה למבחן מול אותה תחרות נבזית: מי שמנצח לוקח את כל הקופה; גורדון מתעלם מן העובדה שהעם הזניח את הארץ במשך מאות רבות של שנים; גורדון מעניק לגיטימציה לגזילת קרקע מבוריינת-בריונית בדרך של "הורדת ידיים". את הקטע הנדון הוא מסיים באומרו: "מי שיעבוד יותר, ייצר יותר, ייתן יותר את נפשו, הוא יקנה יותר זכות מוסרית וגם יותר כוח חיוני על הארץ". גורדון לא שם לבו לכך, שבאמירתו זו הוא דווקא משבח את רעיון "הדם והאש". "ובמידה שנעבוד, תהיה הארץ שלנו", והרי כל בר-דעת ובן-מוסר היה שואל אותו מיד: "מי שמך!?".

אולי גורדון קצת נבהל מעצם הצעתו, ולכן הוא ממשיך, והפעם בדברי פיוס וכיבושין: "אולם לעומת זה צריכים להיות זהירים מאוד ביחסינו אל הערבים, ברכישת קרקעות וכדומה, לבלי לנגוע בזכותם האנושית או במשהו" (האומה והעבודה, הספרייה הציונית, תשי"ב, ע’ 45).

בכאב לב ובמרירות עמוקה מציין א.ד. גורדון עובדה שרבים וטובים בכלל המנהיגים הציוניים, ובכללם החוקרים המוטים, ביקשו לטאטא מתחת לשטיח, כמו אינה קיימת והיא: העדר רעיון ועיקרון לאומי בקרב המתיישבים הציונים. מאז ומעולם, ועדיין, מבקשים לערות לתוך ורידינו את ההנחה כי לעומת ערביי האזור, היה ציבור העולים הציוניים חדור רוח לאומית, קדם-מדינתית. הערבים, כך נהגו לומר בפטרנליזם קולוניאלי, מסתפקים בפיתה, בזיתים ובשמן. הסכיתו ושמעו מה יש לא.ד. גורדון לומר בעניין:

"עם ישראל, אומרים הם (הערבים), אינו תובע כלל את זכותו על ארץ ישראל (הוא מציין בכאב את התופעה הזאת, שהיתה קיימת עוד מראשית העלייה הראשונה), ובסתר נשמתו הוא מודה כי אין לו מה לתבוע. יש איזה קומץ, איזה מיעוט קטן של ציונים בעלי הזיה, המקלקלים את הכול. ואם תראה להם שמונה מאות אלף או מיליון שוקלים (תומכים ציונים, משלמי "השקל הציוני" – י.ש), אבל, האם, לאמיתו של דבר, בכוח שקלים תובעים זכות על הארץ (ביקורת גורדוניסטית על האסטרטגיה של הציונות המדינית וגם המעשית – י.ש), אם מאחריהם אין להרגיש שום כוח ריאלי, כוח חי, של עם חי תובע כמו שעם חי יודע לתבוע? אולם אז, לו היתה התביעה נשמעת, אז היו הערבים מרגישים בנו כוח והיו מוכרחים להתחשב עמנו (בל נשכח שחלק דומיננטי מן העלייה הציונית נתפש כעליית-אין-ברירה, שהרי לו היה די כסף בכיסם היו מפליגים לחופי אמריקה). וגם האחרים היו מוכרחים להתחשב עמנו. על ארץ ישראל יש לנו שטר כזה, שכוחו לא פסק עד היום ולא ייפסק לעולם – הלא הוא התנ"ך, ולא רק התנ"ך, ולא באותו המובן, שבתנ"ך הובטחה זכותנו על ארצנו, כי אם גם באותו המובן, שאנחנו בארץ ישראל יצרנו את התנ"ך … ומה יצרו הערבים בכל משך ימי שבתם בארץ? יצירות כאלה, ואפילו רק יצירת התנ"ך בלבד נותנת זכות שאינה פוסקת לעולם על ארץ יצירתו" (שם ע’ 56).

יש לשים לב כיצד מפיל א.ד. גורדון את טיעוניו אל התהום, ונאלץ לגייס את ה"שטר" ה"היסטורי" – את התנ"ך. הוא מחד גיסא כנראה שכח שעם ישראל כלל לא עשה ולו מאמץ קל שבקלים לעלות לציון במהלך מאות של שנים, ואשר על כן נשמע הנימוק התנ"כי כתירוץ דחוק ועלוב. מאידך גיסא – יוצא מבקבוקו של א.ד. גורדון השד הגזעני, המתנשא הקולוניאלי, שתמציתו: הערבים כפראים וכברברים לא יצרו שום נכס תרבותי, בניגוד לעם ישראל, ולכן ראויה הארץ למנכסיה התרבותיים, היינו היהודים. הכיצד מתעלם גורדון מהתרבות האיסלמית של הח’ליפות הממושכת. לגורדון הפתרונים.

תמונת מצב דומה עולה ממכתבו של גורדון ליוסף ברץ בשנת 1921, ובו הוא מצהיר במפורש כי "העם הערבי תובע את זכותו (הלאומית – י.ש) בקולות, בצעקות, בפרעות, בשערוריות … עם ישראל שותק. יותר נכון, את עם ישראל אין רואים כלל, הוא כאילו איננו במציאות … העם הערבי הוא עם חי … ולפיכך הוא משמיע את קולו, ואפילו בצורה לא יפה, הרי זה קול העם" (גורדון, מכתבים ורשימות, הספרייה הציונית, תשי"ז, ע’ 142).

כמעט באותו נוסח משגר גורדון לוועד המרכזי של "הפועל הצעיר" בשנת תרפ"א: "הערבים יש להם כל התכונות וכל הקניינים של עם חי, רק לא חפשי. יושבים הם בארץ, חיים בה, עובדים את אדמתה, מדברים בלשונם הלאומית, היחידה לכל העם, וכן הלאה. לפיכך יש לתביעתם על הארץ צורה וערך של תביעת עם חי על ארצו הטבעית … עד שאנחנו דנים אם יש תנועה לאומית ערבית (זוכרים כיצד התבטאה גולדה מאיר לגבי הפלסטינים כעם?! – י.ש) או לא – החיים פועלים את פעולתם החיה, התנועה צומחת וגדלה, כי ישנם בעין כל התנאים הנאותים לצמיחתה ולגידולה".

אז מה היה לנו? מצד אחד – אחד א.ד. גורדון שאמר: אנחנו, הציונים, זרים בארץ; אנחנו עם מת שאינו משמיע זעקה לאומית; תנועה לאומית ערבית (פלסטינית) חיה וקיימת, נושמת ובועטת. מנגד – אחד א.ד. גורדון המזלזל בתרומה הערבית לתרבות ולחברה בכלל. מצד אחר, המעניין, מציע א.ד. גורדון פיתרון "אידיאלי", "צודק" (לטובת הציונות, נעדרת הקשר לארץ): לנהל מול הערבים תחרות – מי שכובש יותר קרקע בעבודה, מגיעה לו יותר קרקע. זהו פיתרון פרגמטי, כובשני, קולוניאליסטי, המבקש להתעלם מן הגלות הממושכת, שאף לא אחד מן היהודים ביקש להביא רוב עם לארץ, ולהתחדש נוכח הנוכחות הערבית-הפלסטינית בארץ. או אז נחלץ פיתרון התחרות. כמה שזה "הוגן"?!

Share on Facebook