הפלסטינים נלחמים על הזהות הפלסטינית הרוחנית והקיומית מול כוחות צה"ל בשטחים הכבושים וגדודי המתנחלים שמציקים ופוגעים בהם יום אחר יום. במהלך ההתקלויות בין הצבא למבוקשים המקומיים, שמתפקדים כצבא גרילה, נהרגים מבוקשים אין ספור מול כוחות צבא מאסיביים. התקשורת בישראל לצערי אינה מבדילה בין הלוחמים האמיצים אשר נהרגים בקרב על משפחתם, רכושם, תרבותם והקרקע עליהם הם חיים, לבין שהידים המתפוצצים בין אזרחים בתל אביב או בירושלים. הבדל זה הוא חשוב לטעמי משום שמאבקם לעצמאות מוצדק (באופן אישי אני מודה כי אם הייתי אזרח מדינה כבושה כמו פלסטין, אני מאמין שהייתי קם מתוך אזרחותי שנשללה ממני, ומגן על זכויותיי העתידיות לחופש, צדק, כבוד וקרקע).
התקשורת בישראל חייבת להבדיל בין לוחמים פלסטינים לבין שהידים פלסטינים! ולומר באמירה אמיצה שהם לוחמי הצבא הפלסטיני שנלחם על קיום העם הפלסטיני. דם הפלסטינים אינו מותר, בדיוק כמו שדם האזרחים הישראלים אינו מותר.
רחמיי על מנהיגי הצבא הישראלי שאינם מבינים שהפלסטינים אשר נלחמים מולם הם מנהיגי צבא אמיץ, דווקא משום שאין לפלסטינים כלי נשק מתקדמים, כמו לצבא הישראלי ומנגד גם אין ללוחמים הפלסטינים תקשורת אוהדת, שמסיטה בצורה מגמתית את הדיון האמיתי בזכות העם הפלסטיני למדינה מתוקנת ולשיתוף כולל תחת קונפדרציה ישראלית-פלסטינית.
ביום שישראל תחדול מלהיות יהודית ודמוקרטית ותהפוך למדינה דמוקרטית דו-לאומית, אולי תיפסק הערצת הלוחמים הפלסטינים או הלוחמים הישראליים. אז גם נוכל להעריך את מנהיגי הרוח שנלחמים על שיתוף העניים באונירסיטאות או את אלה הנלחמים לשינוי האתוסים עליהם נבנו מדינות הלאום ולמען מדיניות סוציאל דמוקרטית. קריאתי לשינוי היחס ללוחמים הפלסטינים אינו נובע משום שאני בעד הרעיון הלאומי. אני מאמין כבר כיום ישראל היא מדינה דו-לאומית בפועל.
בתור אזרחי ישראל חישבו מה הייתם עושים לו ישראל היתה מפרידה אתכם מביתכם ב-48′ ומתנערת מהאחריות לשואה שלכם ולהיווצרות 5 מיליון פליטים. חישבו מה אתם הייתם עושים לו ישראל היתה מבקשת להתנער מכל קשר לתרבותכם ולעברכם. חישבו מה הייתם עושים לו טנקים פלסטיניים היו הופכים להיות מחזה יום-יומי בביתכם והכניסה לבית ספרכם היתה נחסמת על ידי מחסומים וחומות פלסטיניות?!
אנא שנו את היחס לפלסטינים וללחימה שלהם, על מנת לקרב אותנו לעתיד משותף עם העם הפלסטיני בפרט ועם המרחב המזרח-תיכוני בכלל.
