במקרה שתשאלו: אז אני לא זוכר הרבה מהשניות שבהם נעצמו לי העיניים. הצלילה אל תוך החושך היתה קשה. נראה שאפילו עשן הסיגריות לא התפזר – ולאן הוא יברח? דרך התריסים שאני לא רוצה לפתוח? הגוף שלי היה פה כל הזמן אבל הראש נתקע איפה שהוא בשעה עשר וחצי עם עובדה אומללה. אחר כך באו השינה, החלום והסיוט שהוליכו את עיני הפקוחות בתורם אל החושך, בלילה שסופו לא נראה…
העניים הם זן שמתרבה בקצב מסחרר. כך שאפשר למצוא אותם ללא מאמץ מיוחד. אם אתה נציג ערוץ 2, חייך קלים פי כמה – ברחובות מזוהמים ונוצצים מזכוכיות שבורות תגלה בקלות את הכוכב הנולד הבא של ישראל החדשה.
הדוגמית שכיכבה הערב בתוכנית עובדה ייצגה ללא ספק את קהילת העוני בכבוד. ביומו הגדול של העוני נחשפו שמו, פניו והרהוריו בנדיבות ובאדיבות נציגו שהולבש בחליפת המסכן התורן.
מצלמה חסרת רחמים מיפתה את הנוף וצלבה את האובייקט. בתנועה אנכית היא סקרה את השמש הקופחת וירדה באיטיות – מתעכבת על פרטים – עד מכנסיו (הגדולות בכמה מידות מגופו הצנום) ונעליו הבלויות – זכר למירוץ חימוש האופנה כשידו עוד היתה משגת. אז יצאה למסע לרוחב הרחוב שמראה בתיו וזוהמת המדרכות שלו היוו תפאורה אידיאלית לתוכנית העוני.
כמו מי שכורה את קיברו, החל הנער לחפור בהתלהבות במצוקתו. במאי הסרט שראיתי רק בעיני רוחי, ודאי נהנה מעבודתו שהצטלמה מעצמה. הנער רק מילא את אורך הסרט הריק וסיפר איך האוטובוס שהוביל את כיתת בית הספר שלו אל הטיול השנתי, עזב את המדרכה שעליה הוא עמד. הוא נפנף להם לשלום וסובב את הגב לבלוע את העלבון והדמעות של אי הנסיעה לטיול. לא היתה לו יכולת לשלם עבור הטיול, מחה דמעה והמשיך.
סיפורו הוביל את הצופים במסדרונות הנהלת בית הספר בדרך אל חדר מלא כוונות טובות. שם, סיסמאות מצוינות ואחוות מערכת החינוך עיטרו את חדר המנהל והביאו לשיא את תקוותו לחמלה. אבל את המנהל שעמד מולו לא הרטיבו דמעותיו. דמעות על אמו חסרת היכולת, על תשלומי המשכנתא שחזרו, אביו שאיננו, מקרר ריק וחובות אין-סוף – מצאו דווקא יד מכוונת. את אזלת ידו של המנהל. זה שלח את הנער באקט חינוכי מאין כמוהו לחפש את שילובו במקום אחר…
מוסיקה נוגה הוציאה את התוכנית להפסקה. זמן יקר לקברניטי הערוץ והמפרסמים לגרוף את הרווחים שמעלה מסיבת העוני. הרי ערוץ 2 הממלכתי, מראת-הסולידריות הישראלית טובת הלב, יכל לסייע לנער בתשלום הטיול. אבל כמובן שהוא מסייע לעצמו כל עוד העוני רווחי.
הסופר הצ’כי מילאן קונדרה טבע בספרו "אלמוות" את המושג משרתם של קברניו. תחושת בטן נוראה תקפה אותי כשניבטה משמעותו הכואבת מהמסך. הנער מככב ומשרת את החוגגים על מצוקתו. אפשר לטפס עוד במעלה העץ ולמנות את צמרת חבורת קברניו של הנער. אלה המחברים במעשם (או בחוסר מעשם) רקוויאם לעתידו…
מעולם לא נרקמה ידידות טובה וסגורה לקהל יותר מאשר זו של ההון והשלטון. חברות שזוכה ללגיטימציה בעיקר מצד אנשים שעוניים בהווה הוא עוניו העתידי של הנער. הם מקיימי הסדר והחוק הגדולים ביותר. הם קורבנם הכלכלי הגדול ביותר של המשחקים הפוליטיים, כי במלחמת ההישרדות היום יומית היטשטשה שייכותם החברתית. תהליך שהפך אותם לתלויים וקלים לתמרון במעגל עלוב וקבוע, בו הם שחקנים ראשיים. את החסכים התהומיים שהפכו חייהם מילאו בקלות בלתי-נסבלת צבעי האשליות שבתרבות הצריכה המטורפת. זו בדמות הפרסומות שעל המסך. הרי איש מהם לא מעוניין להאמין או להשתייך לחברת העוני. בכך הם מקיימים באבסורדיות את מועדון ההון והשלטון, כאידיאל שמעניק להם תחושת שייכות (אשליית שותפות גורל ותקווה), אך בסופו של יום מנציח את עוניים וקובר אותם. עוניים של רבים הוא עושרם של מעטים.
למקרה שתשאלו, אז התוכנית חזרה מהפסקה. את זה אני זוכר בבהירות בחושך שעוטף עכשיו הכל. הנער התקרב לתא טלפון…
אני לא יודע לומר בוודאות שזה היה חלק מהתוכנית. אבל מה שאני רואה עכשיו בעיני רוחי זה פוקוס על נייר עיתון מהול בשתן שנדבק לסוליית נעליו של הנער. "לא כל אחד יכול" צעקה כותרת ראיון עם תמר גוז’נסקי. חיה פוליטית בדימוס הרוטנת על חוסר המודעות של נפגעי הכאוס החברתי. הדמיון שלי הפליג וראה את הצלם נסוג בבהלה אחורנית, תוך עיוות האף מהסוציאליזם שהריח רע בנוף החיים בישראל.
הזיכרון הוודאי חזר אלי בעיצומה של שיחה בין הנער לאחותו הנמצאת בתקופת שירות בכור ההיתוך האולטימטיבי ומבינה את מצוקת אחיה. נהנית, אולי מתביישת להודות באשליית השייכות הזמנית, שמעניקה לה מרחק מבועת העוני החונקת. מהעבר המצולם של שיחת הטלפון ממהר הנער להיתלות ולהתנחם באותה שייכות. מקומו בכור ההיתוך מובטח.
בהפסקה נוספת בתוכנית קמתי בבהלה מהכורסה כדי לסגור את התריסים כי חשתי מוקף. תעשיית ההכרח הקיומית שוב טורפת את הקלפים. הסולידריות הקדושה שמנה אפילו יותר מפרה. צבא העם של ישראל הוא שוב הכיסוי הטוב ביותר להנמכת עוצמת הדיון בבעיות שמציפות את הרחובות. היא אגב, תמיד תמצא את הלחם שחסר בפי הרעב. הרעב בניגוד למוות, מעולם לא הפיק רווחים.
לא הספקתי להשלים את הנבואה כשהעובדה חזרה מהפסקה. לצלילי מוסיקה אופטימית החל כובד עננת העוני להתנדף. הנער נשא נאום תחינה לקברניו: הוא יישר מבט וביקש חמלה ממדושני העונג (ראה ערך שר האוצר) והצהיר על מחויבות לעמוד באתגרי החברה שהביאה אותו הלום. הוא לבש ארשת לאומית ודיבר על הצורך להגן על המדינה מאויביה (הערבים הם עדיין האויב המועדף). למרות שאויביו – העוני למשל – קרובים ומאיימים פי כמה. הוא ילבש מדים וייתן את גופו לשימוש הגחמות המיליטנטיות הנצחיות (המלחמות הסתיימו מזמן ולעם ישראל עדיין אין קיום ללא איום). נו, מה לא עושים כדי להרגיש חלק…
מגישת התוכנית חזרה בארשת רצינית אגב סברה שדברים יסתדרו. קריאה קצרה של תגובת מנהל בית הספר השלימה עם כך שכולם רק פועלים על פי הנהלים. כשהסתיים חלקו של העוני בתוכנית (שעברה בקלילות לנושא אחר) הסתיים גם הצד המואר של הלילה.
כעת בחושך של שיא הלילה אני מפחד שהבוקר יעלה על יום חדש-ישן. תחושת הבדידות לא מוצאת הקלה בכך שהמונים עוד יצטרפו אל דו"חות העוני, שם קיים שמי. אני עני ללא כיסוי והשותפות היחידה שאני מרגיש עתה עם מישהו היא באזלת-ידי.
בניגוד לנער אני מושיט את האגודל. אין סולידריות ואולי מעולם לא היתה. למה שאחפש שייכות לסבלכם, לשמחות או לאתגרים שלכם? אני עני, אין וכנראה לא תהיה לי יד בעיצובם. תמכרו למי שמעוניין את הצדק, את ההכרח ואת האיום הלאומי. לא צריך איום חיצוני כדי להרגיש את הריקבון שיש כאן. נולדתי כדי לחיות ולא כדי שתרוויחו מהטיפשות ומהמוות שלי. הכאוס כבר כאן ולא נותרו לי פריבילגיות לחשוב עליכם.
אולי תכאב לי הריקנות בבטן אבל ינעם לי הכבוד העצמי. הודות לעוני אני חופשי מהכתם, משוחרר וחף מפשעיכם. תמשיכו בהרס הקדוש, אני אמשיך – עד כמה שאוכל – בגלות הדלות.

דברים חשובים מאוד.
הכותב חושף את יסודות האי-צדק בארץ.
חזק ואמץ
אחד המאמרים הטובים שקראתי לאחרונה.
תמונה ריאלית וקודרת של המציאות הישראלית ושל פער המעמדות ההולך ונוצר בקרבנו.
כתיבה בהירה ועניינית.
יש באמתחתך מאמרים נוספים?
אני עובד על ספר ברוח זו.
תודה על התגובות!
יש פעמים בחיים, שאי אפשר לסחוב יותר.בישראל מתנהגים כמו באוהל,ומשליכים את הכל לעזאזל.
טוב לדעת שיש עוד מלאכים, ודורות של ילדים עם אות קין (מחוסר כסף) שעוד מעניינים מישהו.
אני מודה שאותי כן.
נכון זורי! ההודאה בעוני משחררת. משחררת מהמאמץ חסר התועלת, לקחת חלק כמדינה הזאת במשהו.
סולידריות? הצחקתם אותי!
כאן אפשר למות מרעב או ממלחמות. לחיות לא ממש נותנים.
אני שמחה שאני לא לבד!
זורי מותק!!
כתיבה כל כך מרגשת ויפה לא קראתי מזמן. עדשות המציאות מכאיבות אבל כל הכבוד על האומץ להביט דרכן.
ישר כח!
שמחתי לראות אותך אמש
נטלי
נאזם עוד יקום לא יעזור לכם
למה אתה מצייר את העולם כאילו כולווווו אכול
דרך אגב אחלה כתבה
ישר כוח עמו…
קראתי שוב ונהניתי שוב.
רוצה עוד ריקוד. כל כך.
לאלמונית המקצרת בדבריה!
כן זה עונשו של אמן כותב! להיות רחוק מקוראיו שמתאלמנים מקרבתו ללא שביקש מהם להסתתר. לצד התודה על אהבת המאמר אוסיף כי :קרוב לוודאי שרקדנו פעם, אי שם ומתי? מה היה רע בריקוד טוב כל כך הדורש אחד נוסף?
לזורי לא זכור ריקוד טוב שהוא העז להפסיק בעצמו, כי החיים נגמרים, ואיפה יש עוד ריקודים של אנשים שלא מפחדים לאהוב? לעיתים נדמה שנשארתי ללא הפחד להסתתר, לבד. רוקד לבד ללא אלמונים הרוקדים את ריקוד הפחד מעצמם…
אשמח לשמוע איפהרקדנו!
לגלויה באלמוניותה!
זורי
מעריצה את האומץ שלך לראות את המציאות הטראגית שלנו כפי שהיא. לא כל אחד מסוגל להודות באמת הכואבת שלפיה אנו (הרוב) חיים. חלפו מספר שנים מאז שפרסמת את המאמר הנפלא הזה והמצב לא השתפר – הסוף ההוליוודי לא נראה באופק ויותר ויותר אנשים נפגעים ממצב כלכלי רעוע וקצב חיים בלתי אפשרי. רובנו עדיין עובדים קשה ולא גומרים את החודש, עובדי העיריות עדיין נאבקים לקבל את המשכורת שלהם, וברגע זה ממש מגרשים משפחות מבתיהם משום שלא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא הגבוהים ועדיין, רובנו מתעקשים להתעלם מהגליטינה הלאומית המאיימת לערוף את ראשנו או לפחות לזרוק את האשמה למקומות אחרים…
כותב המאמר הוא "זורי עיני" ולא "צורי" כפי שכתבתם/ן! תקנו את זה, חצופים.