מתוך יומנו של אריאל שרון, 1 בינואר 2006:
שנה חדשה בפתח. שנת יצירה והתעצמות, שנת שלום וביטחון. שנה טובה לכולנו. לי, לדובי, לקונדוליסה ולזמביש. בסוף צדקנו. מי היה מאמין, אז בסוף 2004, שנגיע ליום הזה כל כך מחוזקים, מלוכדים. רק הבוקר קיבלתי כרטיס ברכה ממזכיר היישוב "אתרוגית", שהקמנו בגוש קטיף בדיוק לפני חצי שנה (לבדוק עם בוגי: האם היישוב כבר מוקף בחגורה של 60 טנקים, כמו שסוכם). מי היה מאמין שעוד נרחיב את ההתיישבות בחבל עזה, שרפיח תהפוך להיות זכרון עמום, גל-עד נטוש מאדם, כמו קונייטרה.
האמת, אני האמנתי. וידעתי כל הזמן. אני, ודובי, וקונדוליסה וזמביש. חבורת סוד מוחלט בהחלט. כואב לי קצת הלב על כל ההנדלים והריבלינים והליברמנים. איך הם לקחו ללב את הבלון הזה, "ההתנתקות". איך הם נלחמו בציפורניים על על כל רגב אדמה. נבהלו, הילדים. חשבו שהולכים לקחת מהם את הצעצוע היקר שלהם (לבדוק עם סילבן: האם הועברו כבר 800 מיליון שקל לסלילת כביש "מחבר-המאחזים", כמו שסוכם). מה לא אמרו עלי, איזה השמצות ועלילות. מילא, אני רגיל. סלחתי להם. הכל היה מכוונות טובות. חבל רק שלא הבינו שהכוונות שלי ושלהם, בעצם, זהות.
אני עוד זוכר את הערב הזה בוואשינגטון, כשישבתי עם דובי אצל קונדי בלשכה. הבנו שצריך למכור את ההתנתקות לימין (עם השמאל לא צפינו שום בעיה, הם תמיד קונים הכל. מרחרחים בחשדנות, רוטנים, אבל בסוף קונים). סיכמנו: אין פרטנר, אין קו ירוק, אין מו"מ. יש חיסולים, יש גדר, יש חיזוק גושי ההתנחלות בגדה המערבית. קונדי העבירה את זה לג’ורג’, והוא הכריז על זה לפני כל העולם. ועל מנת להיות בטוח שהמסר עובר, שלחתי את דובי לראיון ה"פורמלין" המפורסם. עשיתי הכל כדי שהמתנחלים יבינו שאני איתם לאורך כל הדרך. השמאל, כרגיל, זקף גבות בתרעומת, אבל מהר שכח והתייצב לדגל. (לבדוק עם ניצה: האם שלחנו מכתבי תודה לרמון ולשריד?).
זה עבד. המתנחלים יצאו מן הכלים. הופרחו איומים במלחמת אחים, פסקי דין מפחידים, סרבנות, משאל עם. הצבא והמשטרה – תמיד אפשר לסמוך עליהם – הודיעו שבמקרה של פינוי יישובים, הם אינם אחראים לתוצאות. כלום לא קרה, כמובן (מצחיקים, משאל עם. כאילו שמישהו שאל את העם כשהלכו להתנחל שם). אבל מה שקרה הספיק – אח, צמרמורת של עונג – כדי לטרפד את ההתנתקות עוד לפני שיצאה לפועל. ואני, ידי לא היתה במעל…
קצת הופתעתי מהמהירות שהכל קרה, ציפיתי למאבק ממושך יותר. אבל הדינמיקה היתה בלתי נמנעת. אצלנו העיתונים היו מלאים בקשקשת אינסופית על ההתנתקות הווירטואלית, בארה"ב כולם היו עסוקים בבחירות לנשיאות, וכל זה איפשר לנו להמשיך, בלי הפרעה, בכתישה של עזה. גילחנו פרדס אחר פרדס, שכונה אחר שכונה. מטחי הקסאמים גברו, כמצופה. צה"ל ביצע חיסולים ופשיטות בעומק המחנות (לבדוק עם מני: האם הסנקציות שהאו"ם הטיל כוללות גם סחר בבשר כבש?). אחרי שרפיח התרוקנה מתושביה, הקמנו שם מפקדה אזורית. הגיעו לשם כל כך הרבה כוחות מילואים, שהיה צורך לבנות להם מגורים, לספק להם מזון, לבוש חם, בידור. יישובי גוש קטיף מילאו תפקיד חיוני בתמיכה בכוחות, זהב האנשים האלה. חבל רק שבינתיים חצי מתושבי שדרות נטשו את העיר (לבדוק עם זבולון: האם אפשר לשלול מהנוטשים קצבת השלמת הכנסה?).
נו טוב, במצב הזה באמת שכבר לא היה טעם להתנתק. מה, נחזיק 5,000 חיילים בעזה בשביל כלום? מה, ניתן לטרור פרס? אז נשארנו ברצועה, בטח שנשארנו, ובאותה הזדמנות גם הקמנו את אתרוגית על השטחים הפלשתיניים שעברו חישוף. בשטח – התחברות טוטאלית, ובתקשורת – לא להאמין – עדיין מתווכחים על ההתנתקות. עוזי מהלך אימים, ריבלין מאשים, אפי וזבולון ברוגז, מגעים קואליציוניים "חשאיים". עסקים כרגיל.
מי היה מאמין. מי היום זוכר בכלל שהבטחנו שעד סוף 2005 לא יישארו ישראלים ברצועת עזה? והמעט שזוכרים הלא משוכנעים שאני רציתי, שעשיתי הכל, פשוט הכל, אבל זה לא הלך…
אני מביט לאחור על השנה החולפת, ומתמלא סיפוק. בפברואר הפצצנו את ג’בליה בתגובה על הפיגוע בראשון לציון (12 הרוגים לנו, 56 להם, מתוכם 19 ילדים שהיו בדרך לבית-ספר, אבל הלא אנחנו יודעים מה מלמדים אותם שם בבתי-הספר); באפריל חנכנו שכונה חדשה במעלה אדומים; במאי השמדנו עוד 4 מחרטות (נשארו עוד 85, לפי אמ"ן); ביולי הנחנו אבן פינה לפארק תעשייה חדש צמוד לבית-אל; בספטמבר נכנסנו לג’בליה שוב, במבצע "ימי זה-לא-תשובה"; באוקטובר נדחו כל העתירות נגד סגירת תיק האי היווני, סיריל קרן ושאר המטרדים המשפטיים; בנובמבר ברק החליף את מופז בתיק הביטחון (לבדוק עם גדעון: האם בן-עמי פנוי למשרד לביטחון פנים?). ובדצמבר – בדצמבר לא קרה כלום. לא התנתקות ולא פינוי ולא נסיגה. שנה מופלאה. אני לא יודע אם רבני יש"ע גאים בי, אבל אני בהחלט גאה בי. אני, ודובי, וקונדוליסה וזמביש (לבדוק עם ניצה: האם הנאום שלי מוכן לטקס הזיכרון לחלל ה-2,000 של האינתיפאדה?).
ממש בזמן, רק הבוקר הגבתי על רשימתו של ספירו והצעתי לבחון את כל ההתנתקות הזו כמתנה לבוש וכהסחה מן הטבח של החודש האחרון בעזה (זה לנוכח הביקורת הצבועה שלו על ההצבעה של המפלגות הערביות ועל "ההחמצה" ההיסטורית שלהם…). הצליח מעל המשוער.התרגיל, כלומר.
כמובן, תמיד יש תקווה שתבוא ב 2 בנובמבר…אבל, במקרה הצפוי יותר התסריט שלך אפשרי. לפחות כנקודת מוצא לדיון (סצנריו מעשי יותר ומפחיד יותר – ביבי הקוסם שולח מועמד מנצ’ורי לרצוח את שרון ויורש אותו..במקרה הזה בתאריך של הסצינה שלך אנחנו עם צ’יפים במוח עובדים במחנה כפייה בדימונה עבור תאגיד נפט/נשק ומרוב המכות לא זוכרים בכלל את התאריך). בחנתי את הקו"ח שלך..ומצאתי עוד אחד מן התואמי-חומסקי…אני חייבת לציין שזה עדיף על זנים משוכפלים אחרים, אבל עדיין זה תופעה קצת מוזרה. אתה חייב להודות. אני חושבת שחומסקי חמוד, אבל הוא ממש לא מכאן ומכאן שמשנתו לא ממש רלוונטית במרחב שלנו, עברית, גולני וחסידי ברסלב (אלה הבוחרים פה..מה לעשות). והוא לא התחיל להתעמת עם היותו יהודי שמעצבן את ישראל *במיוחד* בגלל זה. אבל, כמה הייתי רוצה להיות "תואמת חומסקי" עם מילגה ותיזות על קמץ פתח ואתר שמאלני. אלא שבמקום זה גוייסתי למשימה פחות סימפטית שהיא כל כך איומה ונוראה עד שאני נאלצת להסתתר בסנטוריום בפלורידה תחת שם הכיסוי שלי ולסבול את השינאה מימין ומשמאל ולראות את הגיחוך שבשיח הפוליטי בישראל שבקושי מגרד את הקליפה של הזוועות שנעשות במרתפים ובצינוקים האפלים של השלטון שלכם. ובמחשבה שניה, עדיף באמת להתעסק עם מה שחומסקי אומר, ככה אפשר גם להתפרנס בכבוד בארץ.
מעולה!
that’s the spirit!!
גדול! כתיבה מצוינת, הומוריסטי, חריף, לא מתלהם. אפילו לי, שקוראים לי פה "ימנית", הדברים האלו נראים ברורים ונכונים.
חוץ מזה, כתיבה כזאת היא הרבה יותר נגישה, אנושית, אסתטית (במובן הפילוסופי) ואם יהיו יותר כתיבות כאלה, המסר יובן טוב יותר מאשר התלהמות אקדמאית פלצנית.
עידן, זאת יצירה מצוינת. תודה לך.
סינדי שלום,
אני לא נוטה להגיב לתגובות אישיות, שנוברות בביוגרפיה האישית שלי. אבל את חצית איזשהו גבול, ובכך חשפת שמתחת ל"הסכמה" השטחית אתי, מסתתר מקבץ מכוער של סטיגמות וקלישאות.
ראשית, מה עניין חומסקי להר-סיני? מה הקשר? כל בלשן שמאלני הוא בהכרח "תואם-חומסקי"? האמירה הזאת נמוכה כל כך, כאילו הייתי אני מקטלג אותך כשליחת המוסד ("תואמת-סינדי") או תואמת-ג’ב בוש (כמו כולם בפלורידה, לא?).
מה זה אם לא חשיבה סטיגמטית, קלישאית, שרואה את התווית ולא את האדם, שמפשפשת בגניאולוגיה במקום באידאולוגיה. מה זה אם לא חשיבה ימנית?
אין לי מה לומר על חומסקי, מצטער. אין לי גם עניין לפתוח דיון-בגרוש עליו בהקשר של הרשימה שלי. כי אין הקשר כזה. מעניין שאפילו לגביו את לא יכולה להתאפק ולרמוז ש"יהדותו" עומדת מאחורי עמדותיו. שוב הכשל הביוגרפי, שוב הפסיכולוגיה בגרוש, שוב ההתחמקות מן המימד הפוליטי.
אגב: בלשנים לא כותבים תיזות על קמץ פתח, כמו שעובדי סנטוריום לא כותבים תיזות על סנטרים.
העיורון של השמאל (שאני שייך אליו בדעותי) הוא לפעמים מדהים ואפילו מעלה הרהורים נוגים.
מי שעדיין לא הבין שאריק שרון נחוש לחלוטין להוציא את מדינת ישראל מעזה לוקה לדעתי בחוסר הבנה טוטאלי של המציאות.
אני נותן פה הימור ואני מציע למערכת לשמור את המאמר הזה ואת התגובה שלי:
עד סוף שנת 2005 לא ישאר יהודי אחד ברצועת עזה.
חריף כמו המרק עוף של סבתא שלי. מצחיק לראות איך אבירי השלום מתגלים ברגעי האמת כאוסף קריקטורות. ובכן לא יעזור לכם כלום – בסופו של דבר, האדם השנוא עליכם ביותר, אריק שרון, יפנה התנחלויות והוא ולא אתם, יזכר כאדם שחצה את הרובריקון. אני מבין שזה אוכל אותכם. אני אפילו מוכן להעלות את התאוריה שהמאמר הזה, שבדרך אגב ולמרות כל התגובות מזילות הריר הוא גם נטול כישרון, הוא יותר משאלת לב מאשר פרודיה חריפה בסגנון מרק העוף. אני רק יכול לתאר לעצמי את פרצופי המלפפון חמוץ שיעשו אבירנו הנועזים בעודם נאלצים להודות שאריק בסופו של דבר הוא מלך ישראל. אפילו המעדנים שהתרגלתם לאכול בטרקליני אירופה השמנמנה בעודכם דנים בעוד תוכנית מופרכת בחברת חברי מועדון המיוחסים מוסרית בשעות הפנאי לא יצליחו למחוק את הטעם המר – הוא עשה את זה. יש אפילו סיכוי שמועדון הבנקאים המדושנים בזנבה, אלא שהרוויחו מליארדים מכספי דמים, אפילו יתנו לאריק פרס נובל לשלום. אמן.
יודע אריק נפש בהמתו
עידן יקירי
אני רואה שהצלחתי לעצבן אותך באמת, כיון שמרב התרגזות החמצת את עיקר הודעתי שהיא דוקא תומכת מאד בניתוח שלך את המצב. "ירדתי נמוך" אל הביוגרפיה כיון שמה לעשות האישי בעיני הוא פוליטי לא פחות מהפשטות רציונאליות שניתן כביכול לתייג אותן כקיימות באיזה עולם תיאורטי בפני עצמן..טוב לא ניכנס לקאנט כאן, וארד נמוך יותר לאמר שאיתרתי שמץ חומסקייניות בכתיבתך וכרטיס הביקור שלך. האבסטרקט של חומסקי באמת מנכר אותי ממנו למרות שבעצם אין לי מילה רעה להגיד עליו, על פעילותו, אומץ ליבו וחוכמתו כי רבה. אני רואה איזה זן שמשכפל את עצמו בחשיבה שלו, בעיקר בישראל, אבל לא רק. למה שלא תראה את זה כמחמאה אם אתה חושב שהוא בסדר. דוקא חייתי פעם עם אחד מן התואמים שלו, קצת יותר מבוגר ממך, וחוץ מהבריחה החומסקיאניות שלו מהרגשות שלו, הכל היה בסדר. אני באמת קרובה לג’. בוש איכשהו, אבל מהצד של הקורבנות, מה שאולי מדביק לי איזו "הילה" מפוקפקת של אשת מוסד ישראלית (משהו כמו האשכנאצים…כלומר הנטיה של הקורבן לאמץ את דפוסי מקרבנו). אבל האם לא כולנו כך באיזה מקום? באשר ליהדותו כן או לא של חומסקי, לא תיגתי אותו ככזה, אלא את ההתעלמות שלו מזה שהוא מתוייג ככזה על ידי אחרים, וביניהם ממשלת ישראל וגם העולם כולו.
לבסוף, חבל שאתה לא עוסק בקמץ פתח, אני מחפשת תוכנת ניקוד טובה, ומעריצה מי שיודע איך המוח יוצר מילים, ולאחרונה מתברר שאפשר אפילו להשתמש במוח כאמפליפייר למילים שבאות מקור אחר…כך אומרים כל מיני אנשים פה בפלורידה שמפחדים מבוש. ואגב פלורידה פה יש הכי הרבה אינסטלטורים דוקא..
ולבסוף, לכבוד הוא לי להיקרא תואמת סינדי, ואני מוכנה להיכנס לפרטים.
לא"ד גורדון,
יוליוס קיסר חצה את הרוביקון. אריק שרון אולי יחצה את הרובריקון, מדשדש במי באפסיים של מרק העוף של סבתא שלך.
The answer to Idan’s column is Herni Lowi’s suggestion that we need to rise up agasint the settlers and create Mishmerot Hapinui or something similar,and stop aruging among ourselves all day whether this is good for the Jews or bad for the Jews.
למי איכפת, המרק של סבתא שלי או הקנידלך של דודה שלי (שניהם בדרך אגב מגודרים כנשק להשמדה המונית) והרי מי האפסיים זה כל מה שיש מקס היקר, לפחות למי שנשאר כאן ולא יוצא לגלוש לו במורדות המושלגים שבזנבה. אני נאלץ לבשר לך, הלוחם ללא חת, שבזבובים אתה נלחם, זבובי אינטרנט שכמוני ובנתים שרון עבור יעבור את הרובריקון כמו את התעלה וכל מה שישאר לך לעשות, מקס הלוחם בזבובים, זה לחלום על המרק הדלוח של סבתא שלי שאפילו ממנו לא תזכה לטעום כי זה מרק למנצחים בלבד.
באותו הקשר – מאמר של שטרנהל היום מהארץ, שגם הוא ממרומי מגדל השן המרופד היטב שלו (בצינורות ההזנה של מפלגת העבודה) מציע שלא להתפתות אחרי תכנית ההתנתקות של אריק. ואולם, לצערי עלי להסכים שהעניין הוא אכן אקדמי. כאילו יש למישהו כוח פוליטי לעשות משהו אחר, למעט אולי מתוך הליכוד והימין ההזוי יותר. שטרנהל מזכיר את שמעון פרס כמי שצריך לבקר את אי המוסריות של שרון בעזה. זה קצת מגוחך שפרופסור כל כך חכם מייחס לפרס יותר מוסריות צבאית מאשר לשרון. בין השניים, במניין הגוויות הערביות והיהודיות, פרס לוקח ביד קשורה. אלא שהוא עושה את זה ביצירה מערב הקראת שירים לסארטר שאחד העוזרים שלו מכין.
עצוב באמת. נחכה בסבלנות שהולכת ואוזלת לתוצאות השני בנובמבר. תמיד יש תקווה שבוש ייחנק שוב מאיזה עוגיה.
א.ד. גורגון –
תכניס לראש: "רוביקון", לא "רובריקון". ולגבי זבובים – מימראה סינית עתיקה אומרת: "אכול חרא. מאה מיליארד זבובים אינם יכולים לטעות". ומן הסתם זבובי האינטרנט הם האינטיליגנטיים שבהם.
במחשבה לאחור וגם במחשבה קדימה, דיי ברור
להרבה אנשים, כולל שמאלנים שההתנתקות הייתה כישלון גמור.
כישלון מוסרי ואסטרטגי.
אברי,
הגדר בבקשה "שמאלנים".
בתודה,
דן
אכן , ברטרוספקטיבה , הצדק איתך.
!NOT
ישן וטוב.
בהחלט השנה של אריק.
מאמר מעניין.