חברת הכנסת יולי תמיר ממפלגת העבודה, עם עבר של מנהיגה בתנועת שלום עכשיו, ניגשה אל ראש הממשלה אריאל שרון והודתה לו "בהתרגשות" על נאומו במליאה. כמו המלך אגריפס האדומי למחצה בירושלים, גם שרון זכה לתווית של "אחינו אתה" מהגברת תמיר. מחווה כל כך מרשימה, עד שרצח 16 פלסטינים באותו יום עצמו היה כנראה עניין זניח בעיני לוחמת השלום הזאת. כך ממשיך שרון לזכות מן ההפקר: יש לו תעודת אין-עם-מי-לדבר מוואשינגטון, תעודת הרוג-כפי-יכולתך – מהשמאל הציוני ואפילו הכשר מעיתון הארץ. כך משוקם הבן-גוריוניזם הישן והמיושן לנגד עינינו, וכדי ביזיון וקצף. לא רק שההידברות עם שכנינו, הפלסטינים והסורים, יורדת מסדר היום בהשראתו של ראש הממשלה, אלא שנערי המקהלה שלו, שמעון פרס ומדריכי הנוער העובד, מלווים את ההתפתחות החמורה הזאת בשירה וברינה. כדאי לאנשים הטובים והחסודים האלה לעקוב בתקשורת העולמית אחרי גורלם של נערי מקהלה בכנסיות ובמנזרים של ימינו.

קצת הצטערתי לראות את חברי הטובים מהשמאל הציוני מתלקטים למחנהו של אריאל שרון ואפילו מארגנים הפגנות למענו. לתמיכה של היונים בממסד יש מסורת ארוכה, והיא נובעת, לדעתי, בעיקר ממניעים מעמדיים ומשאיפה לשמר את הסטאטוס קוו החברתי-כלכלי, המיטיב עם השכבות האמידות יותר. בסופו של דבר, הטענה הישנה שלנו, שישראלים המבקשים להתהדר בשייכות לשמאל אינם יכולים להיות עקביים בנושא השלום אם הם באמת תומכים באוריינטציה עיוורת של כלכלת השוק, בגלובליזציה ובהגמוניה אמריקאית בזירה הבינלאומית – מוכיחה את עצמה בעיקר בעיתות משבר.

בסך הכל מבקשת הנהגת מפלגת העבודה, ועימה גם יח"ד ותנועת שלום עכשיו, ליישר קו עם המדיניות המוכתבת מוואשינגטון. בעיניהם, זה בכלל לא משנה אם הממשל הוא רפובליקני או דמוקרטי. הנאמנות שלהם לתכתיבים הפוליטיים ולאידיאולוגיה של ארצות הברית מזכירה את הזיקה של המפלגות הקומוניסטיות הישנות למוסקבה. בסופו של חשבון שמעון פרס, חיים רמון, יוסי ביילין ורפי רשף נמצאים במחנה הניאו-ליברלי, התאצ’ריסטי, יחד עם בנימין נתניהו. דווקא ביבי צריך להכריע סוף-סוף בין זיקתו הרגשית והרעיונית לקיצוניות המדינית שינק בבית אביו, לבין הציות המוחלט לוואשינגטון ולשמרנות המדינית והכלכלית. בנושא הזה עוד יהיו תהפוכות רבות ודרמטיות, אבל אם נתניהו רוצה להיות רלבנטי כשחקן משפיע במעגל הפנימי של מקבלי ההחלטות במדינה, הוא ייאלץ להשתחרר מהשטויות הרביזיוניסטיות של אביו. לזכותו של נתניהו יש לומר, הוא ניסה לאורך השנים לרקוח מעין סינתזה בין תורת ז’בוטינסקי באינטרפרטציה הכי קיצונית שלה, לבין האימפריאליזם האמריקאי בגירסתו הנִצית והבוטה ביותר. אבל עתה, ברגע האמת, הוא מבין את הסתירות, ומנסה לאחוז בקרנות המזבח בצורה קצת פטתית.

למזבח הזה קוראים משאל העם, והוא לא יירד במהרה מסדר היום הלאומי שלנו. אנשים כמו נתניהו או לימור לבנת (שקיבלה בבית הוריה חינוך זהה לזה של ביבי, וגם היא, כמוהו, שרויה במבוכה נוכח תמיכת אביה באופוזיציה הימנית-רדיקלית) רוצים להרוויח זמן, אולי עד שדור המדבר ייעלם סופית מהבמה. לכן קל מאוד לחזות מראש את התנהגותם הפוליטית לטווח ארוך, אבל בטווח הקצר יש סטיות תקן הנובעות מהדיסוננס בין האידיאולוגיה והרגשות מצד אחד, לבין השיקול הפוליטי הקר מצד שני. השיקול הפוליטי האמור אינו נקי, כמובן, גם מהיבטים קרייריסטיים ברורים.

מאיר שטרית, לעומת זאת, נקי לחלוטין מהתלבטויות בנושא הזה. הבעיה העיקרית שלו בשנתיים האחרונות היתה אישית, כיוון שמתוך שיקולים כנופייתיים העדיף את נתניהו על פני שרון. הוא תמיד חשב, בעצם כמוני, שנתניהו יתיישר עם הקו האמריקאי ויתמוך בראש הממשלה. הוא גם אימץ את הקו הניאו-ליברלי בנושא הכלכלי-חברתי, ובקושי טורח לשלם את מס השפתיים הפופוליסטי הכרוך במוצאו כאיש עיירת פיתוח לשעבר. האנגלים קוראים לאיש כזה Class Traitor (בוגד במעמדו) אבל במקרה של שטרית מדובר בניעות מעמדית הדרגתית ולא בתהפוכה פתאומית. הוא רצה להצטרף למפלגת העבודה כבר לפני 35 שנים ונדחה, ובעצם מעולם לא זנח את המקום הטוב באמצע, שאליו נדחקים עתה רוב עמיתיו בשני אגפי המרכז הלאומני.

אהוד אולמרט, תומך חסר פשרות נוסף של ההתנתקות, הוא איש עקבי מאוד מבחינה רעיונית. בניגוד לתוויות השטחיות שעיתונאים נוהגים להדביק לו, אולמרט מנסה כבר שנים לעשות סינתזה רעיונית ופוליטית בין מחנה דוד בן-גוריון למחנה זאב ז’בוטינסקי, ובמסגרות פוליטיות קודמות ("לעם") כבר שיתף פעולה עם בן-גוריוניסטים מושבעים כמו יגאל הורביץ וזלמן שובל. הוא לאומן חילוני, נץ אינסטינקטיבי בלי שום בעיה מצפונית כלפי הפליטים או האוכלוסייה הכבושה בשטחים. אבל גם לו ברור, כמו לכל בן-גוריוניסט טוב מהמרכז הלאומני, שלא ניתן לקיים כאן מדינה ציונית בלי תמיכתה של מעצמה גדולה אחת לפחות. ברגע זה, מדובר כמובן אך ורק בארצות הברית.

השותף החשוב הבא בקואליציה המתרקמת הוא חיים רמון ממפלגת העבודה. הנדונייה הפוליטית שלו שונה במקצת. גם רמון הוא לאומן, אבל מאסכולה קצת יותר ליברלית והרבה פחות קשובה למוטיבים המקראיים של הימין הקיצוני. חרף גילו הצעיר יחסית, רמון כבר נשא תרומה חשובה לבורגנות הישנה והחדשה: הוא הצליח להרוס את ההסתדרות, להשית על העשירונים התחתונים תשלומי עתק בעבור תרופות, ולהניח נידבך מרכזי משלו לחברה הלא-שוויונית והלא אכפתית שנוצרת כאן. כיוון שלרמון אין שום סנטימנט למפלגת העבודה שהמרכז שלה מוצף ממש בשונאיו המושבעים, ביוניוּת של רמון אין שום היבט שמאלי. המניע הבסיסי שלו הוא הרצון להשתחרר מכל מגע קרוב עם הערבים. הוא פתוח בהחלט לכל השותפות שתקדם את האג’נדה שלו. שרון הוא המנהיג הטבעי של רמון, ופשעי המלחמה של ראש הממשלה אינם משפיעים עליו, כיוון שביוניות היחסית שלו אין שום מרכיב רעיוני או מוסרי.

טומי לפיד מגיע לשותפות הנרקמת במרכז המפה מרקע פוליטי וממסורת רעיונית שונים לגמרי. הוא אמנם הגיע לארץ אחרי השואה, אבל תמיד היה ציוני כללי לכל דבר: אנטי סוציאליסט, מתעב את העולם השלישי, לאומן, נהנתן ואנוכי. כמו לכל אנשי המרכז הלאומני, הנִציות שלו מוגבלת על ידי האילוצים הגלובליים. משמעון פרס, דרך רמון ולפיד ועד שרון ואולמרט – כל הגלריה המנומרת הזאת היא בראש ובראשונה פרו-אמריקאית. שרון נכווה קשות בדרכו הפוליטית כיוון שהיה במשך שנים רבות אישיות בלתי רצויה בוואשינגטון. גם נתניהו סבל מיחסו העוין של ביל קלינטון כלפיו. המרכז הלאומני נחוש בדעתו לכונן כאן מדיניות חוץ וביטחון חדשה, שתהיה מבוססת על אגרסיביות מבוקרת, תמיכה אמריקאית, מדיניות חברתית-כלכלית ימנית וגישה רעיונית של פסימיזם קיסינג’רי, שעיקרו שמירה בכל מחיר על הסטאטוס קוו ומניעת זעזועים כמעט בכל מחיר.

אז זו נקודת המפגש האמיתית של רוב רובם של תומכי ההתנתקות: לאומנות יהודית, ביטחוניזם, העדר כל התחשבות בגורם הערבי (לא פוליטית ולא מוסרית), תמיכה בימין השמרני האמריקאי, איבה למדינות המתפתחות, אימוץ הגלובליזציה והקניבליזם החברתי של כוחות השוק, אוריינטציה ברורה על כוח ההרתעה הגרעיני. המוטיבים התנ"כיים המסורתיים הכרוכים בזיקה לארץ ישראל השלמה קיימים גם באקולוגיה הרעיונית של האנשים האלה, אבל השפעתם פחותה לעומת שיקולים כוחניים ופרגמטיים, שהם בעיקרם כלכליים וביטחוניים.

מדברים המון על הקיצונים בתוך הליכוד ומחוצה לו, אבל ממעטים לנתח את הקבוצה הכי מעניינת מבחינתי. אני מדבר על ליכודניקים מושבעים, נִצים ואנטי הומניסטים, שאין להם שום זיקה בן-גוריוניסטית אבל הם בכל זאת מתלבטים ולא ממהרים להצטרף לאופוזיציה של עוזי לנדאו. צחי הנגבי וסילבן שלום שייצגו את האסכולה הזאת במליאת הכנסת ביום שלישי השבוע, הצהירו במפורש שהם מתנגדים להתנתקות, לרוחה וללשונה, אבל חוששים מנפילת הממשלה אחרי שלמדו את "לקחי 1992 ו-1999, שבהן העלה הימין את מפלגת העבודה לשלטון". אישית אני מאמין להם, ורק להם, ולא רואה בהם סתם אופורטוניסטים הדבקים בכסא בכל מחיר.

שניהם, בעיקר הנגבי, הזכירו בגלוי את דובי וייסגלס ואת הראיון שלו לארי שביט מ"הארץ", וסיפרו ששרון אמר להם לא פעם, שעוזרו ביטא את האמת שלו, שאין בלתה. אין כאן החלטה על פינוי, והמדיניות של שרון נועדה לחזק את אחיזתה של ישראל בכל המקומות החשובים בגדה ובירושלים, בתמיכת העולם. הדברים האלה מגבירים את התמיהה על ההתלהבות והעליצות של ח"כ תמיר. שרון הגיש לכנסת תוכנית נִצית במסווה יוני, וממשיך תוך כדי נאומיו הצבועים בטבח תושבי השטחים. אז מה לנו ולו? הנגבי צודק בדבריו, תמיר ויוסי שריד לצערי טועים. לכן התאכזבתי מאוד מההימנעות של סיעות חד"ש ובל"ד, שהיו חייבות לדעתי, לדבוק בהחלטתם להצביע נגד.

Share on Facebook