האם רצוי שארגוני החברה האזרחית הערבית בישראל יפנו לארגונים היהודים-אמריקאיים, ובעיקר ללובי היהודי-ציוני, על מנת לקבל תמיכה כספית ופוליטית? מהן המשמעויות וההשלכות החברתיות והפוליטיות של קשר מעין זה? זהו נושא רשימתי זו. ארגוני החברה האזרחית הערבית בישראל עברו כברת דרך משמעותית ביותר בבניית יכולתם הארגונית, המוסדית והקולקטיבית, אשר אפשרה להם להגן על עצמאותם ועל קביעת סדר-יום חברתי ופוליטי עצמאי. ארגונים ערביים אלה סייעו באופן משמעותי להעמיד אתגרים בפני המדינה כתוצאה מפעילותם המקומית ופעילותם בזירה הבינלאומית. למשל, הם אתגרו ועדיין מאתגרים בדרכים לגיטימיות וחוקיות, את מהותה של המדינה כמדינה יהודית-ציונית, הם חושפים את מנגנוני הדיכוי וההפליה כתוצאה מהגדרתה החוקתית של מדינת ישראל; הם מבליטים בגאווה את זהותם הלאומית פלסטינית, ובד בבד הם לא מרפים ממאבקם כקולקטיב למען אזרחות שווה. הרוב המכריע של ארגונים ערביים אלה אינו מדבר בשתי לשונות, אחד בארץ ואחת בחו"ל. יש לנו מסר אחד כארגוני חברה אזרחית, המבוסס על ערכים דמוקרטיים וערכים אוניברסליים של זכויות אדם המתנגדים נחרצות לכיבוש ולכל צורה של אפליה וגזענות, ובכלל זה לכל ביטוי של שנאת זרים, שנאת האיסלאם ואנטישמיות.
אולם, זרמיו של הלובי היהודי והארגונים היהודים המרכזיים בארה"ב, התומכים במדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית, תומכים נלהבים במדיניות ממשלת שרון, ואינם מוכנים, באף דרך כלשהי, לגנות את הכיבוש. הם יוצאים נגד כל פעילות לגיטימית במישור הבינלאומי אשר מבקרת את מדיניותה של מדינת ישראל. השוני ביניהם איננו סב סביב היותה של מדינת ישראל יהודית-ציונית, כי אם באיזה מידה יכולה המדינה להיות מדינת היהודים וגם דמוקרטית. מקרב ארגונים יהודים אלה, יש ארגונים התוקפים את הלגיטימיות של ארגוני החברה האזרחית הערבית, ומסיתים נגד הלגיטימיות שלהם. כך עושה הארגון הנקרא NGO Monitor הממומן ע"י הלובי היהודי, ופועל עמו ובהשראת משרד החוץ הישראלי, לשם השפעה על מקבלי ההחלטות בארה"ב להצר על פעילותם של ארגוני החברה האזרחית המתנגדים לכיבוש ולגזענות.
אכן, על החברה הערבית בישראל לנסות לבדוק אפיקים חדשים, ולא לפסול חלונות הזדמנות, על מנת להשפיע על מדיניות ממשלות ישראל. אולם, קשר מוסדי המעוגן בתמיכה כספית עם המגבית היהודית, כפי שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב-17/10 השנה, מסכן את האג’נדה הלגיטימית של החברה האזרחית-ערבית, שכן קשר מעין זה עלול להציג בפני מקבלי ההחלטות בארה"ב ובעולם, כי האזרחים הערבים מוכנים לקבל את הגדרתה החוקתית של מדינת ישראל, וכי הם מבינים את מדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים. וזאת, משום שהלובי היהודי-אמריקאי אינו מוכן לאף סיכון פוליטי המשפיע בדרך זו או אחרת על האג’נדה הפוליטית שלו התומכת בימין הישראלי. קשר כזה אף יסכן את עבודתם המבורכת של ארגונים יהודים ליברליים כמו בצלם, רופאים לזכויות אדם והוועד נגד עינויים, אשר פונים בין היתר לקהילה הבינלאומית בנושאי הכיבוש, שכן הם יוצגו בתור רדיקליים וקיקיוניים, ובבחינת קתולים יותר מהאפיפיור.
אין ספק כי יצירת קשרים חדשים עם הלובי היהודי אינה נובעת מטעמים נקיים וטהורים, אלא טמונה בה תפיסה אידיאולגית, שבמקורה היא ציונית, אשר מוכנה לראות ביהדות ארה"ב כבעלת "מעמד מיוחד במדינת ישראל". הארגונים הערבים בישראל מבדילים בין העמדה של מדינת ישראל והעמדה של היהודים בעולם. אנו כקולקטיב מתנגדים ליצירת "מעמד מיוחד" כזה. הרי מעמד זה משמעו עבורנו (כפי שהוא מיושם בשטח יום יום): חוק השבות והתיקון הגזעני לחוק האזרחות; הכפירה בזכות השיבה לפליטים הפלסטינים; יהוד הגליל והנגב על מנת ליישב מהגרים יהודים; הפקעת אדמות; הריסת בתים והשמדת שדות של חיטה בכפרים הבלתי מוכרים בנגב; הקמת יישובים חדשים ויישוב הגליל והנגב תוך ניתוב המדיניות האתנית גזענית דרך קרן קיימת והסוכנות היהודית.
קיימת היום מגמה לדרבן דור חדש של ארגוני חברה אזרחית האומרים הן למדיניות המנסה להציג את מדינת ישראל כקורבן של קורבנות הכיבוש והגזענות. ובכסף הרב, יש המנסים להגדיר מחדש את האינטרסים של האוכלוסייה הערבית בישראל: לקבל את כללי המשחק הישראלים ובכלל זה האופי היהודי-ציוני של המדינה, ולחדול מלעסוק בפעילות נגד הכיבוש, ובד בבד להסתפק במאבק למען שוויון אזרחי המתבסס על זכויות הפרט בלבד. מגמה זו, הידועה לשמצה, המונהגת מטעם מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל והקהילות היהודיות בארה"ב, מנסה לפלג את האוכלוסייה הערבית ולסווג אותה על פי מפתח של "רדיקלים" ו"מתונים", תוך כדי ניסיון לערער את הלגיטימיות של הנהגתה הפוליטית. זוהי גישה בעלת מאפיינים קולוניאליים הידועה בהיסטוריה של עמים רבים.
צודק. בתור יהודיה עם הזדהות עם מאבקך, אומר לך כמה דברים. ראשית, לפחות אתה רואה ומבין מה קורה. ארגון כמו הקרן החדשה לישראל, שמתפקד בדיוק לצרכים האלה שתיארת (החלוקה ללגיטימי ולרדיקלי), גם הוא רואה בסך הכל נגד עיניו את האינטרסים הציוניים ואת תפקידה ה"קלאסי" של יהדות ארצות הברית במשחק. כאשר זה בא לאינטרסים לאומים, הקרן הזו התייצבה יחד עם כל השדולה היהודית בעד המלחמה בעירק וכל כיוצא באלה הפוילע שטיקים – וכנגד כל העקרונות החרותים על דגלם. השאלה היא אם יש ברירה ? לדעתי, כל עוד מדינת ישראל ממשיכה להיות "תעודת הביטוח" של יהדות ארצות הברית, ומתירה ליחסים הלא בריאים האלה להמשיך, לא תהיה למיעוט הערבי הרבה ברירה אלא לשחק כרגע בכללים האלה. הבחירה של בוש כרגע רק תחזק את המגמות המניםולטיביות האלה, כיון שהלובי היהודי כרגע שיכור מן הכסף, והמעמד הכוחני שניתן לו בתקופה זו בארצות הברית. אולי ינחם אותך להסתפק בגישה בודהיסטית מתבוננת…שכן, מה שהלובי היהודי עושה לנו כאן, עושים לו כרגע בארה"ב..ובעצם בעולם כולו. היהודים יידחקו יותר ויותר לעמדה שבה ייאלצו לבחון כביכול את מיתוס ה"נאמנות הכפולה". (מה שבעצם דורשים מן המיעוט הערבי כאן).וזאת, כתוצאה ישירה מן המדיניות הזו. זו אמנם "שמחת עניים" כמו שאומרים, אבל יש בה משום מזון למחשבה.
המחבר דן במאמרו המעניין במערכת היחסים הרצויה בין החברה האזרחית או יותר נכון בקבוצות שאינן דומיננטיות בה לבין המדינה. מצד שני הוא מטפל במערכת היחסים בינן לבין גורמים חיצונים למערכת המדינתית של ישראל.
ראוי להעיר כי ישראל הנה אנומלית כמדינת לאום טריטוריאלית מכמה סיבות. אחת מהן היא פעילותם של גורמים אכסטריטריאלים בתחומי ישראל בתחומי הממשלה: הגירה(עליה), התישבות ועוד. לכך ניתן לקשור את המעורבות החוץ מדינתית מצד אותם גורמים יהודים בנעשה בישראל.
נקודת המפנה בעירעור על האנומליה צריכה להיות בשינוי מערכת היחסים בין החברה האזרחית למדינה מחד ולגורמי חוץ.
תפיסת זהות לאומית טריטוריאלית שהיא פלוראליסטית,תשנה את מערכת היחסים עם הגורמים האכסטריטוריאלים מחד, כמו גם תגביר את האינטראקציות של ארגוני החברה האזרחית של בני כל הדתות והמוצא האתני שבארץ.
חיזוקה של חברה אזרחית, אחת מהו המוצא האתני או הדתי הוא תנאי הכרחי לשידוד מערכות זה.
חתירה לזהות אתנית לאומית של המיעוט תעמוד נגד אפשרות האינטראקציה ותחזק את אותן מגמות שלילךיות שחזינו בבלקן,הגם צידקת הנחותיהן הבסיסיות.