אז יופי, תוכנית ההתנתקות קיבלה רוב בכנסת ואם ממשלת שרון השברירה תצליח להחזיק מעמד בחודשים הקרובים, הרי שאולי תוכנית זו תצא לפועל. כעת שאריאל שרון, שרידי הליכוד ומפלגות השמאל-מרכז הציוני (העבודה ויח"ד) יכולים לספוק כפיים בסיפוק. הייתי מציע לפחות לאחרונים (העבודה ויח"ד) לעשות מעט חשבון נפש ביחס לדרך שבו הם ממלאים את תפקידם.
התפיסה שעמדה בבסיס האידיאולוגיה המדינית של השמאל הציוני נוצרה מאז ששמאל זה עמד על דעתו ביחס לנושאים המדיניים שעומדים מ-67′ ועד היום במרכז ההוויה הישראלית. לפי תפיסה זו היעד היה סיום הכיבוש של הגדה המערבית ורצועת עזה, סיום ופירוק מפעל ההתנחלות תוך אמונה בהידברות עם הצד השני, בין אם הוא מצרי, ירדני או פלסטיני, והקמת מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל. לאור זאת קשה להבין כיצד אפילו יוזמת ז’נבה שנעשתה לפי תפיסה זו, נדחקה הצידה (על ידי יוזמיה) לטובת תוכנית שאין בה לא סיום הכיבוש, לא הפסקת מפעל ההתנחלות ובטח שלא הידברות.
במפלגות השמאל ובארגונים השונים טוענים כי לא ניתן להשיב בשלילה לפירוק התנחלויות, במיוחד לאחר כל מה שהטיפו לו במשך 30 השנים האחרונות. לפי גישה זו, תוכנית ההתנתקות יכולה לפרוץ את הסכר בדרך לסיום מלא של הכיבוש. סליחה, אבל את זה שמענו מאותם אנשים גם לאחר חתימת הסכמי אוסלו. אז נכון, השמאל הציוני לא יכול להרשות לעצמו ולמדינה להגיד לא לפינוי התנחלויות, אבל בדרך כדאי שיזכור שיש גם כמה חובות.
בשמאל שורר כיום קשר שתיקה לפיו אסור כנראה לבקר את תוכנית ההתנתקות – כך במפלגות העבודה, כך ביח"ד וכך בשלום עכשיו. בכך הופך השמאל להיות שותף מלא בעיוורון שמנסה אריאל שרון להטיל על הציבור הישראלי. לא שמעתי ביקורת של השמאל הציוני על ההתנתקות בשום דרך שהיא, ואין הכוונה שהוא צריך להתנגד לתוכנית, אלא לקיים דיון ביקורתי מתוך דאגה כנה לגורל המדינה. אין דיון בקיפאון המדיני, שיחמיר לאחר ביצוע התוכנית; אין דאגה מחיזוק מפעל ההתנחלות, כפי שמצהירים שרון ודב וייסגלס, אין חוששים מהמשך השליטה הצבאית בעזה וצפון השומרון, המחנק של 1.5 מיליון פלסטינים וההתחזקות הבלתי נמנעת של החמאס והג’יהאד האיסלאמי.
השמאל חייב לבקר ולהתריע, וחשוב מכך, להציע אלטרנטיבה. לא ייתכן שיוזמת ז’נבה ומפת הדרכים ירדו ממילון המושגים של מפלגות השמאל הציוני וארגוניו מהיום שבו עלתה לכותרות תוכנית ההתנתקות. השמאל חייב לחזור לתפיסות הבסיס שהינחו אותו בעשרות השנים האחרונות, ולא להיכנע לתכתיבים מדיניים, כמו קונספציית האין פרטנר שיצרו מנהיגים כושלים כמו נתניהו, ברק ושרון. אם השמאל לא יידע למצב עצמו כאופוזיציה ראויה וכאלטרנטיבה ראויה, הרי שביום בו תיכשל תוכנית ההתנתקות (ואל תגידו "לנו זה לא יקרה") שוב הוא ימצא את עצמו כמו לפני 4 שנים – חסר אונים וחסר תשובות.
לביקורת על השמאל הציוני חשוב להוסיף, כי הוא רושם פטנטים המיושמים בהצלחה על-ידי הימין: פטנט ה"אין עם מי לדבר", פטנט חומת ההפרדה, פטנט היציאה החד-צדדית מעזה. לכן תמיכתו בשרון אינה רק ביטוי להבנה לקויה, אלא לתפיסת עולם עקומה.
מה לעשות, שהשמאל מעולם לא היה בשלטון אלא אנשים כמו רבין, נתניהו, ברק ושרון, שאינם שותפים למטרותיו.לכן גם אם הם משרו לפלסטינים בכל הסכם 5-10 אחוז מהגדה זה יותר טוב מכלום.
זר שיקרא את המאמר יבין מיד את מבנה האגף השמאלי של הפוליטיקה הישראלית: יש "שמאל-מרכז ציוני" הוא בעד "תוכנית ההתנתקות" ומשמש להקת מעודדות/ים לממשלה. לעומתו, יש "שמאל לא ציוני" המתנגד לה.
אינני מכיר את הכותב ויתכן שאני טועה לחלוטין, אבל נדמה לי שאני מכיר את הצורך הפסיכולוגי של פעילי שמאל (בעיקר אלה שקוראים לעצמם "לא ציוניים") לייצר גדר ברורה למעין קונצנזוס יהודי-ישראלי אשר תאפשר להם למקם את עצמם במתריס מעבר לה. הכותב מייצר את הגדר הזו על ידי חלוקה דיכוטומית של האגף השמאלי-מרכזי בחברה היהודית בישראל למה שהוא "ציוני" (ותומך בהתנתקות) ומה שהוא "לא ציוני" (ומתנגד לה). הוא מתעלם לחלוטין מהדיון הער (והמסוקר בתקשורת) המתקיים בין קבוצות שונות במפלגת העבודה וביח"ד.
גם בצד ה"לא ציוני" של הגדר הכותב עושה לעצמו עבודה קלה: מדוע לא נכללה חד"ש ברשימת המפלגות שיחסן להתנתקות חיובי? חברי חד"ש התכוונו להתנגד בהצבעה שנערכה על תוכנית ההתנתקות בכנסת לפני שבועיים, אולם מרגע שנוצר חשש ממשי שהתוכנית לא תזכה לרוב שינו אלו את עמדתם ונמנעו. אין ספק שעמדתם המקורית יכולה למשוך תשומת לב ולהפנות את תשומת הלב למגרעותיה וסכנותיה של ההתנתקות, אך האם אין צביעות בהצבעה נגד חוק אשר למעשה הנך מעונינת שיעבור? האין זה לוקסוס גנדרני שיכול להרשות לעצמו רק מי שבטוח בכך שיש מספיק אנשים אחראים לצידו שיגבו אותו ולא יאפשרו לחוק ליפול?
תוכנית ההתנתקות היא תוכנית גרועה, בראש ובראשונה כיוון שהיא מחסלת את הסיכויים להגיע להסדר שישים סוף אמיתי לכיבוש. יש להפנות את תשומת הלב למגרעותיה של התוכנית, לסכנות הטמונות בה ובעיקר לכוונות הלא-כל-כך-נסתרות של העומדים מאחוריה. בלי קשר לכך, לו הייתי חבר כנסת הייתי מצביע בעד התוכנית כמו בעד כל פינוי של כל לול תרנגולים בשטחים (כפי שאמר פעם יוסי שריד), גם אם ההצעה הייתה מועלה על ידי אביגדור ליברמן. נדמה לי שזו גם עמדתם של רוב חברי יח"ד (בהחלט של ביילין) ושל אנשי ז’נבה.
למשיב האחרון:
נכון עשיתי בהבחנה החסרה בבקורת על ה"שמאל הציוני",בין עמדות שונות ואף מנוגדות
באותו שמאל,והשימוש הקל והגורף של המלה
"שמאל",המילה "ציוני",וגם הצירוף בינהן,כשלרבים לא ברור היום מהוא פרושו של
כל אחד מהמושגים האלה,ועל כן,הצירוף בינהם.
לבגי הצבעתך בכנסת(לו הייתה חבר כנסת),
תרשה לי להעיר שהחלטה מבודדת מקוו עקבי
ותוכנית אלטרנטיבית רצינית וברורה,עלולה
להיות מסוכנת לא פחות מהחלטה דומה בכוון ההפוך.
לאסף פתיר
במאמרי אין כל התייחסות לשמאל הלא ציוני כמו חד"ש ושות’, אלא עוסק בחובות של השמאל הציוני (שאני נמנה עליו) כמו מפלגת העבודה ויח"ד להיות אופוזיציה מובילה בישראל ולא שופר לשרון ולליכוד. אני לא הצלחתי לזהות דיון אמיתי בתוך הגופים הללו, בטח שלא בתקשורת. אם אתה איתרת דיון כזה – אשריך. דרך אגב, בפורום אחד שאני זוכר, ביילין הסתייג בצורה מפורשת מתוכנית ההתנתקות ולא רק בדרך של הרע במיעוטו.
תגובה לעופר:
אכן השמאל ‘האמיתי’ מעולם לא היה בשלטון.
אך מה הפלא? אותו שמאל אמיתי הוא קיצוני על פי ניתוח המפה הפוליטית.
מאותה סיבה בדיוק ברוך מרזל לא היה ראש ממשלה
(וכנראה גם לא יהיה). –
אישים נוספים שמעולם לא יהיו ראשי-ממשלה משום שהם לא פרגמאטיים ולא מסתכלים לציבור בעיניים: יריב אופנהיימר, יוסי ביילין,והרשימה ארוכה…