ביום בו יצאתי משערי הבקו"ם נסעתי להלוויה הראשונה בסבב – ההלוויה של תומר רון. תומר נהרג בהיתקלות בחברון והוא הראשון מבין שלושה לוחמים שפלס"ר נח"ל איבדו בחצי השנה הראשונה שלי כאזרח. חלפו מאז שנתיים עד שקראו לי למילואים. אז הגעתי. חבריי התפלאו על בואי. לאחר השתתפותי בתערוכת "שוברים שתיקה" הם חשבו שאסרב. כנראה התקשו להפנים את העובדה כי במדינה דמוקרטית מותר להפגין נגד הצבא, ובמקביל לבצע את חובתך האזרחית.
נסיעה של 25 דקות מרמת השרון ואנחנו במדינה אחרת. ביומי הראשון באזור חווארה התאמנו קצת: עצרנו את הג’יפ ליד עוברים ושבים והתאמנו ב"תשאול"- דהיינו מה שלומך, היכן אתה גר, תעודת זהות וכו’. מה המטרה? להראות נוכחות. מעניין איך היינו מגיבים לשוטר שנמצא ברחוב הראשי בשכונתנו הקטנה המבקש פרטים אלו. מעניין. יש לציין שלאחר התשאולים הראשונים לא חזרתי על מעשה זה. הוא נראה לי מיותר. ככה זה כשאתה מילואימניק.
לאחר מכן התבקשנו לבצע מחסום פתע. ראשית מספר הבהרות על האזור ועל מהות מחסום הפתע: גזרתנו היתה גזרת חווארה, אורכה פחות מחמישה קילומטרים – בקצה הצפוני מחסום חווארה המוביל לשכם, ואילו בקצה הדרומי מחסום תפוח שליד צומת תפוח. בתווך: אנחנו – ג’יפ של שלושה מילואימניקים שמעכבים מכוניות ומחפשים תאי מטען. "מחסום פתע" כשמו כן הוא: כמה דקות לאחר שהוא עולה לקרקע הוא כבר לא בדיוק יעיל, כי כל מי שצריך לדעת שאנחנו שם – יודע זאת. למרות זאת אורך חייהם של כל מחסומי הפתע בהם לקחתי חלק עלה על מספר שעות.
לא ברור לי למה, אבל משום מה לקחתי את הפקדות ברצינות תהומית: פניתי למ"פ שלנו בקשר כשהגיעו שתי נשים מבלטה, אם ובתה בת ה-23. חשבתי שאין יוצא ואין נכנס ממחנה הפליטים הזכור לי שלא לטובה עוד מימי שירותי הסדיר שם. המ"פ השיב שיש "לייבש" את הנשים ואת נהג המונית (המסיע אותן ממחסום אחד למשנהו) במשך ארבע שעות. ארבע שעות? לשם מה? שאלתי את המ"פ. "שילמדו" הוא השיב. אני דובר "כיבושית מדוברת" מאז שירותי הסדיר, אך לא מצאתי את היכולת להסביר לשתי הנשים הללו שהן מרצות עונש שכבוד השופט המ"פ גזר להן שלא בנוכחותן. חייל ממלא פקודות אנוכי, ולמעט נדנודים בקשר אחת לכמה דקות והקפדה על התנהגות מנומסת ל"מיובשים" – לא היה דבר שיכולתי לעשות. שלוש וחצי שעות חיכו השלושה, על לא עוול בכפם. שלוש וחצי שעות – עד להסתלקותנו מהמחסום הארעי.
מלבד הצדק – שהחליט לפסוח על אזור חווארה, גם הביטחון שלי נפגם באירוע זה. בנוסף לניהול מחסום דו-כיווני, היה עלינו (שלושה לוחמים) גם לאבטח את עצמנו ולכוון את תשומת ליבנו לנהג המונית ושתי הנשים. טמטום יכולה להיות מלת הערכה כנה למה שהתרחש שם.
קשה לי לכתוב מלים אלו. אני מרגיש בוגד, נע באי נוחות בכיסאי ומנסה להפעיל שכנוע עצמי והוכחות לוגיות שדרכי היא הדרך הנכונה. לא בגדתי – דיברתי, אך במדינתנו יש דברים שעליהם לא מדברים, גם אם הם נכונים ומדויקים. "נוהל שכן" אומנם כבר לא קיים בצבא, אך קיים נוהל דומה – חסר שם, המופעל ערב ערב. המושגים "ייבוש" "עיכוב" "תשאול" ו"מיפוי" (כניסה לבתים, שאינם חשודים בדבר, ותחקור יושבי הבית) לקוחים מלקסיקון צבאי המושרש בפיו של כל חייל. אבל הצבא מגיב באמירה ריקנית: "חריגים".
ארבעה-עשר ימי שירותי בגזרת חווארה, מצטרפים למאות העדויות המוצגות בימים אלו בחיפה בתערוכת "שוברים שתיקה" ובאתר האינטרנט. שירותי אינו "חריג". העדויות רחוקות מ"חריגות". הן העובדות. ארבעת קציני יחידת שלדג ששלחו מכתב לרמטכ"ל נגד הכיבוש מצטרפים ללוחמים השונים ושוברים את קשר השתיקה, ומחייבים את החברה הישראלית להישיר מבט למציאות בשטחים.
אז הפגנץ נגד המדיניות ו"מילאת את חובתך האזרחית" כלומר ביצעת את המדיניות. המדיניות ביצעת היא (לפי עדותך שלך) התעללות שרירותית בבני אדם, פעולה לא-מוסרית ולא חוקית בעליל.
לא יכולת לעשות כלום ? למה לא יכולת ?
כשעדי מדינה מעידים נגד המאפיה, הם גם עוזבים את המאפיה, אתה העדת נגד המאפיה המדינתית וחזרת לפעול בה…
כמה קל להאשים את מי ששומר על זה שנוכל לבקר ולהטיף. הרי ללא צבא המדינה הזו לא תתקיים יותר מכמה חודשים. אז אולי דווקא הערכה כלפי מי שעושה ומבקר היא הדרך הנכונה.
לשבת ולתת לאחרים לעשות את העבודה החיונית ואז לבוא ביקורת? מי בכלל ירצה לשמוע את המבקררים הפרזיטים הללו?
אני שמח על התודעה הפוליטית והאנושית שלך, אבל דווקא משום כך אני שופט אותך לחומרה. כי ממי שאין לו את התודעה, את יכולת ההזדהות, את ההגינות האנושית הבסיסית, איני מצפה לדבר.
שאלתי אליך היא, עד מתי תמשיך לקחת חלק בזה? איך אתה יכול לכתוב את מה שאתה כותב, ובכל זאת ללכת ולמלא את הפקודות האלה. והנה שאלה יותר קשה בשבילך: נניח שהייתי מנסח את הסיפור הזה מחדש, ומשנה רק את הפרטים השוליים הבאים: במקומך היה מככב בסיפור שוטר דרום אפריקאי, הפלסטינאים היו שחורים, והמקום – דרום אפריקה שלפני 94′. איך היית אתה שופט את השוטר הצייתן? תרשה לי להניח מה הייתה תשובתך.
אלא שכאן ועכשיו – תמיד ימצאו הסיבות למה אסור לסרב. ממרחק ההיסטוריה כל הסיבות האלה יהפכו לנקודות קטנות ובלתי נראות, וישאר רק הציות ההמוני, והקומץ הסרבן. כל אחד צריך לבחור צד. ולמי שכבר יש את המודעות, אחלה! עכשיו נשאר רק האומץ.
מה הצטערתי לגלות אותך בין אלה שחזרו לעשות מילואים. כל מעשיך, מאבקך ופועלך בשנים האחרונות נגד הכיבוש ולמען חברה צודקת ירדו לטימיון ב-14 יום האלה. אז רצת לספר זאת לחבר’ה בגדה, נו אז מה? אז עכשיו הם יודעים כמה נורא שם (ותאמין לי שהם ידעו זאת קודם). אז נשאלת השאלה למה? למה לכל השדים והרוחות הסכמת?
יכולת הרי להימנע מכך ב-1,000 דרכים: יכולת למשל לנסוע לחו"ל; יכולת לקפוץ לסיני; יכולת רק לקנות כרטיס טיסה; יכולת להוציא גימלים; יכולת ללכת לרופא ולבקש אישור מחלה; יכולת לדרוש מילואים בתוך הקו הירוק; או יכולת ללכת ולפתוח בשביתה איטלקית.
אומרים לך לנסוע בג’יפ, אתה נוסע במהירות של 25 קמ"ש. לאחר שעתיים מרוקן את מיכל הדלק ומודיע למפקד שנתקעת. יכולת לשכוח את הנשק באוהל, לשכוח את המחסניות, יכולת לומר שאתה טבעוני ואתה לא יוצא למשימה עד שאין אוכל מיוחד. יכולת ב-1,000 דרכים להימנע מדיכוי הפלסטינים.
וכמובן יכולת פשוט לסרב. בלי משחקים בלי מחבואים.
אבל לא. עשית את המעשה הכי לא נכון. תביט במראה ותראה איזה מעשה בזוי עשית. הכל עכשיו שווה לקליפת השום לנוכח הסכמתך לקחת חלק בכיבוש ובהשפלת שכנינו הפלסטינים. הכל היה לשווא. לחינם.
איזו שתיקה?
מזה 37 שנה, אחת לכמה חודשים קמה קבוצה של לוחמים ששוברת שתיקה. מחאתם מהדהדת שבועות ספורים, אולי חודשים. ואז הם חוזרים למילואים.
זה הדבר הכי נורא בסיפור. הכיבוש מתוחזק על ידי מי שיודע שהוא פסול, על ידי אנשים רגישים, איכפתים, בעלי תודעה פוליטית. סיבות והסברים למה לא לסרב תמיד יהיו, אבל אף הסבר בעולם לא מצדיק לקיחת חלק בפעולות המתוארות בדו"חות של "שוברים שתיקה".
חובתם האזרחית היא לא רק לספר, אלא גם לחדול מלקחת חלק בפעולות צה"ל בשטחים ולהראות שאיכפת להם עד כדי שהם מוכנים לשלם מחיר.
שוברים שתיקה ויורים. גם כן סוג של שתיקה…
לחייל פשוט לא תמיד ידועים כל הסיבות למה ככה ולמה זה ולא זה
אני מסכים שצריך לשאול אומנם לא תמיד תקבל תשובה
אבל אתה חייב לבצע את הפקודה שקיבלת
אפילו שאתה לא מבין למה ככה פועלת מסגרת כל מסגרת
הברגים הקטנים לא צריכים לדעת הכול תפקידם להחזיק את המסגרת שלמה
לשלל המגיבים- תודה
מאמר זה נכתב מייד לאחר שירות המילואים. המקרים שהובאו מתומצטים ואינם החלק הארי מהשירות.
אינני סרבן. אין צורך להשוות בפני את משטר האפרטהייד בשטחים לזה שהתנהל לפני פחות משני עשורים בדרום אפריקה. ישנה גזענות קשה בכל הקשור לניוד בכבישי הגדה, גזענות שמחלקת את בני האדם בשטחים לשלוש קטגוריות- יהודים, ערבים ישראלים ופלסטינאים. אבל. וכאן ה"אבל" הגדול. לא ביצעתי פקודה בלתי חוקית בעליל (פקודה העלולה לגרום, שלא בצדק, לנזק בלתי הפיך לאדם או לשלמות אדם) כשקיבלתי פקודה כזו במהלך שירותי הסדיר- סירבתי לבצעה.
אין ספק כי הכיבוש משחית, אותי, את בני דורי, ואט אט גם את המדינה כולה. אבל- המרחק מהשחתה זו ועד לביצוע פקודות "בלתי חוקיות בעליל" גדול הוא. אינני מתחסד: נהגתי באלימות מתוך כורח מבצעי, ותפסתי מחבלים מתאבדים. אין אדם בעולם שיכול להבין את התחושה שבה לפנות בוקר, רגע לפני יציאת המחבל המתאבד- אתה תופס אותו. מחזיק אותו בידך. אל תבינו לא נכון: אין לי ספק שהנוכחות שם לא תורמת ל"בטחון המדינה" ואפילו פוגעת בו. אבל ברגע בו הייתי משתמט מחובתי האזרחית-הינו מפסידים פעמיים: בנוכוחותי ונוכחות חברי (הקצינים והלוחמים) שינינו בצורה משמעותית את הדרך שבה התנהלה ה"פעילות המבצעית" של יחידת המילואים שלנו- ואלמלא אנחנו- הצבא בכלל, והיחידה שלנו בפרט- היו מדרדרים למקום שבו מוסריות לא היתה עוד מילה שנלקחת בחשבון בכל פעולה שהיא.
שנית לא הייתי יכול לבוא בטענות לאותם מתנחלים שהולכים לסרב לפנות את בתיהם. ברורה לי צדקת דרכי: ברור לי שאושיות הסרבנות השמאלנית הן "צודקות" במובן של "צדק" מערבי ואילו יסודות הסרבנות הימנית- משיחיות הן ונלעגות על ידי כל אדם שחי בעולם המודרני.
אבל.
הדמוקרטיה, שגם כך מתנדנדת על כרעי תרנגולת מאז רצח רבין, תספוג את הזעזוע הסופי, האחרון, כאשר אני וחברי נסרב לשרת. אני רואה את עצמי כמתון, אני חושב באמת ובתמים שיש צורך בהקמת מדינה פלסטינאית בסמוך למדינה ישראלית, אך אינני יכול לוותר על המדינה שלי. וסרבנות, מבחינתי- תהה הוויתור הסופי שלי על מדינת ישראל.
האמת, אני לא יודע אם אני חש לעג או רחמים לתגובתו ומאמרו של מומיק.
ראשית, מומיק כמו רבים מוטרד מכך ש"הכיבוש משחית, אותי, את בני דורי, ואט אט גם את המדינה כולה". נו באמת. כמה פאטתי! הכיבוש משחית אותך? זו בעייתך? ולהרעיב בני אדם (את הפלסטינים)? למנוע מהם טיפול רפואי דחוף? למנוע מיולדות מללדת? אותך הוא משחית? אתה עיוור או מעמיד פנים פני עיוור? זה קשקוש אחד גדול.
שנית – מה זה המשפט: "אין לי ספק שהנוכחות שם לא תורמת ל’בטחון המדינה’ ואפילו פוגעת בו"?
אתה מומיק, אתה הוא זה המייצר פיגועים. אתה אויב החברה הישראלית והפלסטינית. כשאתה "מראה נוכחות" בשתיים לפנות בוקר, אתה זורע את הקרקע למתאבד הבא. אם אין לך ספק שנוכחותך פוגעת ב"בטחון המדינה"? מדוע אתה שם לעזאזל? איפה השכל שלך? אתה מצדיק ושולל את היותך שם באותו משפט ולא מבין שאתה אומר דבר והיפוכו? את עצמך אתה משקר, כל היתר רואים כמה נלעג אתה.
שלישית – אתה כותב: "אלמלא אנחנו- הצבא בכלל, והיחידה שלנו בפרט- היו מדרדרים למקום שבו מוסריות לא היתה עוד מילה שנלקחת בחשבון בכל פעולה שהיא". שוב, על איזו מוסריות אתה מדבר? אתה מצדיק פשע בעובדה שהפשע יכול היה להיות גרוע הרבה יותר? איזה שטויות! אתה פושע מלחמה, וזה שיש גרועים ממך אינו סיבה מקלה. לפי ההגיון הזה, כל אנס יכול היה לטעון שאלמלא הוא, הפשע היה מדרדר למקום נמוך הרבה יותר, ועל הקורבן להודות שרק נאנס (או נאנסה) אך נשארה בחיים…
אז אתה "רק" "אונס" את הפלסטינים ולא הורג בהם – באמת תודה רבה.
לפי הגיון זה אפשר לעשות הכול. לכל מעשה נפשע יהיה מי שיבוא ויאמר כי יכול היה להיות גרוע הרבה יותר.
דג אילם (מבושה).
דג אילם סופו שיעלה בחכתו של הדייג. במקום להתאלם – קום ושנה את המצב. עשה זאת בתחום המחאה הלגיטימית. אל תסתתר מאחורי אינוסים ופשעי מלחמה כהצדקה מוסרית בשביל עצמך.
מומיק צודק שאנחנו יורים לעצמנו ברגל עם הסרבנות.
סוף אילם במיוחד יהיה נחלתו של מי שיקריב את אושיות הדמוקרטיה והריבונות לטובת מלחמה. וזו מלחמה אמיתית שכולנו שותפים לה – המלחמה בכיבוש. כיבוש שנתנו לו יד כל ממשלות ישראל שנבחרו בצורה לגיטימית לחלוטין. שלטון נבחר זה הוא שמאפשר לנו להתבטא בגדה בצורה חופשית ומאפשר לנו להתחנך על ברכי זכויות האדם.
מומיק אני גאה שיש ישראלים כמוך שיש להם את הזכות לקום ולומר את דבריהם לאחר שעשו את חובתם לחברה – ראוי להערכה הרבה יותר מ"לנקות" את המצפון מאחורי סיסמאות הרואיות ודברי פאתוס שהיו למשל ולשנינה בקרב מי שבאמת נלחם על קיומה הלגיטימי של המדינה.
בתגובה לאותו דג אילם:
ניסיתי, כנראה שבציוריות מוגזמת ובלוגיקה חסרה- להדגים לך ולחבריך, אותם דגים אילמים ששוחים כמוני ברפש הישראלי אך מעדיפים להשאר בביצה התל אביבית, או המקוונת, שבשטחים של היום אין שחור ולבן: מושג ה"צדק" והמוסר היה תמיד יחסי: עבור חיי ילדך, כמה ילדים אתה מוכן להקריב? אחד? שניים? ואולי חמישים? ואולי אף לא אחד בלבד. כדי לתפוס משלח של מספר מחבלים מתאבדים (האחראי על מותם של עשרות, וזומם עוד פיגועים רבים) שמסתתר מאחורי אמו עבת הבשר מה היית עושה, דג אילם יקר? היית יורה באם? היית נותן ל"פצצה המתקתקת" לברוח? ולפגוע לך באקווריום בו אתה חיי וכותב תגובות מכפישות, מכאיבות?
אני עם הסיטואציה הזו התמודדתי, לראשונה, בהיותי בן 19. דרך אגב המחבל יושב בכלא הישראלי כבר כמה שנים ואמו בריאה ושלמה…
ההתמודדות בשטחים אינה קלה, אינה מוסרית או צודקת מספיק, אין ספק. כאזרח, אני עושה הכל, גם עונה למכפישי, מציג תערוכות, הפגנות, ערבי שיחה. אינני אילם. אינני מרוצה מהמצב ומנסה לשנותו. להוציא אותנו מהביצה- ובחוכמה.
אבל. בדקות אלו, בליל יום שישי, עשרות חיילים עושים דרכם בסמטאות בלאטה, טמון, טובאס, יארדה, "העיקול המסריח" ועוד מאות מקומות בהם במקביל- הם מונעים את הפיגוע של מחר בבוקר ויוצרים את זה שיצא בעוד חודשים, או שנים.
גם ההתנתקות אינה תשובה מספקת, אך היא עדיפה, בשלב זה: היא רעה, לא מוסרית, לא נכונה- אבל עדיפה מבין שלל האפשרויות הרעות המקבילות לה.
אינני סותר את עצמי- אני מציג לך דעה, שייתכן ואינך מכיר- דעה שלא נבנתה על מאמריה וספריה של עמירה הס, או על מאמריו של גדעון לוי. אין ספק שהשניים עזרו לי בגיבושה, אך החוויות אותן חויתי- הן המשפיעות והן המגבשות.
צר לי דג יקר, לא אנסתי, לא גנבתי, לא השפלתי, לא התעללתי. הייתי מנומס ככל שיכולתי כשהגנתי עליך ועל בני משפחתך.
לא תמיד הצלחתי לשמור על הנימוסים שאותם רכשתי בשנותי הצעירות כשכדורים שרקו מעל ראשי. צר לי על עוגמת הנפש שגרמתי לך, גם נפשי שלי לא בדיוק שלמה, אתה יודע…
עשה טובה, תפסיק לבכות ופרוש משוברים שתיקה. אנחנו לא צריכים חיילים כתבים פעילים שיסעו במימוננו לשטחים יעשו מה שיעשו ויחזרו לדווח לנו בנימה צדקנית ובכיינית. ושוב יחזרו לקול אדונם.
חסוך מאתנו את הבכיינות. אם אתה לא מסוגל לחדול אל תבקש מאתנו רחמים על נפשך הפצועה. היא פוצעת יותר מאשר נפצעת.
שלום מומיק,
ראשית, אני סבור ששגית קשות בכך שהלכת שוב להשתתף בכיבוש.
אבל אם כבר הלכת, היית צריך להימנע מייבוש הנשים ! אני מכיר חיילים שהלכו לשטחים ועמדו במחסומים אבל הפעילו את שיקול הדעת שלהם ולא פעלו כמו אוטומטים (מנומסים ומתורבתים מסוגך). אם יש לך חוט שדרה מוסרי, יכולת להגיד "אני מעביר כל אזרח לא חמוש", ומראה למפקדים שלך שאין מי שיקבל כל פקודה מסריחה שלהם (גם אם איננה "פשע מלחמה" אלא "רק" גועל נפש).
אתה כבר מילואימניק, אתה בעל תודעה, אבל הפכת לבורג פאסיבי. לא די בפאסיביות (שלא התעללת פיסית ו"חישקת" (אולי ואולי לא) את חבריך המתעללים בפוטנציה), נדרשת גם אקטיביות, ובזה כשלת.
חבל מאד.
אין ספק כי המגיבים האחרונים לדברי מומיק לא היו מעולם בשירות מילואים קרבי. הרי הסיטואציה הלא- נוחה- לא- נעימה (אך נדרשת) ידועה ומוכרת למתי מעט מהאוכלוסיה הישראלית. אינני מסכים עם מומיק, הוא לא צריך להתנצל לפני אף אחד והיא הנותנת לפני קהל יעד באתר המייצג "גדה אחת ברורה". אולם, התגובות שהדובר קיבל בשבוע האחרון- מחפירות מעל כל רמה שהיא. הטוען ש"יכולת להגיד "אני מעביר כל אזרח לא חמוש"" מוכח בבורותו. הרי חבר יקר, מתי בפעם האחרונה ניגש מחבל מתאבד, הציג לחייל את נשקו (ותעודת "לוחם חופש" פלשטינאי) ורק אחר כך ביצע את זממו? נו. התגובות האלו כל כך לא ריאליות שהן יריקה בפרצוף להגיון הפשוט. נכון שזה "לא בסדר" לייבש את אותן נשים. אין ספק- מפקד הפלוגה טעה בשיקול הדעת. מכאן ועד סירוב פקודה- המרחק גדול. אם כל חייל יסרב פקודה, על פי שיקוליו הוא – התמונות של הלוויית ערפאת יהיו חלום חיינו במהפיכות הצבאיות שישררו בארץ…
למבקרים: תרפו. אל תעסקו בנושאים בהם אתם בורים גמורים. לשבת מול מסך המחשב, להכנס לאתר "בצלם" ולקרוא מיני מאמרים עדיין לא הופכים אתכם למומחים. אפילו נשים שהיו שם איתנו בשטח, נשות "מחסום ווטש" , לא היו טוענות את הטענות המגוחכות הללו.
מומיק לא "לא מסוגל לשרת", הוא רוצה. הוא רוצה וגאה שהוא משרת שירות מילואים קרבי שבימים אלו, אלמלא הוא- הארץ היתה מדממת וכואבת. כן, כן- יקומו המצתדקים ויאמרו כי הוא גורם לארץ לדמם עוד עשרות שנים. נו באמת- מחר יש פיגוע במסעדה בה יבלו ילדכם- לא תמנעו אותו? מדובר בצו השעה ולא במיני עדיפויות מוסריות כאלה ואחרות.
מספיק לצדקנות. ההערכה הגדולה באמת מגיעה לאותם אנשים שגם עושים- מומיק וחבריו, נשות מחסום ווטש, נשים בשחור ואנשים פעילים אחרים.
אל תדרכו על הנער הצעיר שעושה הכל כדי להגן עליכם ובו זמנית לנטוע מינימום הרס (מעשי ונפשי) הכרחי.