הדרמה האמיתית של הסביבה היא סיפור שאיננו מסופר. זהו סיפור של השתלטות קבוצה של בעלי הון על משאבי הציבור. זהו סיפור של פגיעות קשות ברוב הציבור, ובמיוחד באוכלוסיות מקופחות. כמו בכל דרמה, יש כאן מאבקי כוחות, אינטרסים, מפנים בעלילה, סיכויים – ולצדם סיכונים. הרבה סיכונים אמיתיים. אבל הדרמה העיקרית אינה האיומים הסביבתיים אלא התגובה אליהם. מבלי שרובנו שמים לב לכך, הולכת ונוצרת בעולם תנועה סביבתית-חברתית חסרת תקדים בהיקפה: ללוחמי הסביבה הוותיקים מצטרפים איגודים מקצועיים, ארגוני סטודנטים, תנועות נשים ונוער. לעתים קוראים לתנועה הזו מתנגדי הגלובליזציה. אבל בעצמה זו תנועה גלובלית. היא לא נגד גלובליזציה אלא בעד גלובליזציה אחרת. גלובליזציה שפניה לא לרווחים אלא לבני האדם ולסביבתם.
גם אצלנו התנועה הסביבתית מתפתחת וגדלה. מהגליל ועד הערבה, מנהריה, שעב וסכנין ועד באר שבע, רהט וירוחם – אזרחים מתחילים לעשות מעשה: למחות, להתארגן, לחשוב על חלופות – ליצור תנועה. התנועה הסביבתית גדלה, אבל לא פחות חשוב, היא מעמיקה את החשיבה שלה. היא עוברת מהתנגדות לעצם הפיתוח, לוויכוח על טיבו של הפיתוח: איזה סוג פיתוח? על חשבון מי? על חשבון מה?
כיום, הרווח הפרטי הוא המנוע של הפיתוח. ההון הפרטי הוא הקובע את כיוון הנסיעה של רכבת המשק. התנועה הסביבתית מתנגדת לכיוון הזה. אבל היא ויתרה על המעמד של מי שרק נובח מהצד על הרכבת הממשיכה לדהור. היא רוצה להשפיע על כיוון הנסיעה, על הקטר. את הביקורת שלנו על הכיוון לא קיפלנו לאחור אלא פרשנו אותה קדימה. ארגוני הסביבה, בעולם וגם בארץ, מדברים כיום על מודל אלטרנטיבי של פיתוח: שימוש נכון ויעיל במשאבי הסביבה תוך חלוקה צודקת של מה שהם באמת מאפשרים לייצר. כך הפך הצדק הסביבתי לרעיון מרכזי בתנועה הסביבתית החדשה.
עבור האוכלוסייה הערבית בישראל, חוסר צדק סביבתי הוא מציאות יומיומית. המיעוט הלאומי הערבי הוא הקורבן המובהק הראשון של חוסר צדק סביבתי בישראל. אפליית הערבים זועקת בתחום הקרקעות. ליישובים ערבים רבים אין בכלל תכניות מתאר ראויות. כמעט בכולם חסרות תשתיות חיוניות. במקומות רבים הביוב עוד זורם ברחובות. האוכלוסייה הערבית סובלת קשות ממפגעי הזיהומים, שרבים מהם ממוקמים בסמיכות למקומות מגוריה.
התפישה של הצדק הסביבתי אומרת שכולנו נפגעים מההרס הסביבתי, אבל תמיד יש בתוכנו מי שנפגע יותר: מזיהום אוויר נפגעים יותר זקנים, חולים, ילדים, תושבי הערים הגדולות, תושבי הקריות במפרץ חיפה והבדואים ליד רמת חובב (פי שניים יותר חולי סרטן והרבה יותר מומים מולדים, לפי הסקר שהודלף לפני שלושה חודשים). מזיהום המים נפגע פחות מי שיכול להרשות לעצמו לקנות מים מינרליים. המרחב הציבורי של כולנו הוא קטן וצפוף, כי צפונית לבאר שבע ישראל צפופה פי שניים מהולנד. לכל ישראלי יש השנה רק 30 מילימטר של חוף רחצה ציבורי מוכרז. ולכן, בשבתות ובחגים, הישראלים כל-כך צפופים בפארקים, בחורשות וגם בחופים. אבל מי שיש לו מרחב פרטי גדול – צריך פחות את המרחב הציבורי. שר הפנים פורז אמר לאחרונה שבעצם אין בעיה כי בעזרת כמה אלפי דולרים אפשר לראות פארקים נפלאים באפריקה או לבקר בחופים נפלאים בריביירה הצרפתית. לשאלה ומה עם אלה שאין להם כמה אלפי דולרים הוא ענה בחיוך – בשביל זה יש טלוויזיה. ואכן, בחופים ובפארקים בארץ יצטופפו קודם כל אלה שחו"ל איננה כה זמינה להם.
ולכן כולם נפגעים מהרס הסביבה, אבל יש מי שנפגע יותר. ויש גם מי שמרוויח. התנועה הסביבתית נפרדה מהנאיביות: אנחנו מבינים שהאיומים הסביבתיים אינם תולדה של טעות שברגע שנגלה אותה, כולם יבינו והיא מיד תתוקן. אנחנו מבינים שהאיומים הסביבתיים נוצרים כתוצאה מאינטרסים. חברת החשמל למשל, הרוויחה כסף רב מאי התקנת מסנן שיקטין את פליטת החלקיקים המזהמים לאוויר בתחנת רדינג. ולכן היא לא התקינה את המסנן הזה גם עשר שנים אחרי שהמשרד לאיכות הסביבה דרש זאת. וגם מהקמת תחנת הכוח הפחמית החדשה – המפגע הסביבתי הגדול שבדרך – יש מי שמרוויח. המרחב הציבורי שלנו מצטמצם, כי יזמי הקרקעות מרוויחים מהפיכתו לנדל"ן, בעזרת מקורביהם במערכת השלטון. כחלק ממהלך דחיקת רגלי המיעוט הלאומי הערבי, מקימים יישובים וחוות בודדים בגליל, בגלבוע ובנגב – תוך פגיעות קשות גם בערכי הטבע והנוף.
בכדי להסיר את האיומים האלה על הסביבה, צריך להתמודד עם האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שמולידים אותם. כך נפרדת התנועה הסביבתית גם מהתמימות הא-פוליטית שאפיינה אותה בעבר. בתחום הסביבתי אנחנו חשים היטב במחלותיה של הדמוקרטיה: עסקנות קטנה וחסרת עקרונות, אפליה לאומית, ערבוב בין הון ושלטון – באמירה אחת: פוליטיקה מושחתת. מהביקורת על הפוליטיקה הזו אסור להיפרד. אבל החלופה לפוליטיקה מושחתת איננה התנתקות מפוליטיקה אלא פוליטיקה אחרת. דמוקרטיה היא גם כלי סביבתי – ככל שאנשים יודעים יותר, הם יכולים יותר להשתתף בתהליך. וככל שהם משתתפים יותר – הם יכולים להשפיע יותר. הם יכולים להגן טוב יותר על עצמם ועל הסביבה שלהם. התרופה למחלות הדמוקרטיה איננה פחות דמוקרטיה אלא יותר דמוקרטיה.
השופט האמריקאי המנוח ברנדייס אמר שאתה יכול שתהיה לך דמוקרטיה פוליטית ואתה יכול גם שיהיה לך ריכוז של העושר בידי מעטים – אבל לא ייתכן ששניהם יהיו יחד. וכשרואים את השתלטות האוליגרכיה של בעלי ההון על הכלכלה, החברה, הסביבה והפוליטיקה אצלנו – מבינים עד כמה הוא צדק.
גם בכדי להגן על הסביבה בארץ הזו, השלום הוא חיוני. מלחמה היא ההרס הקיצוני ביותר של בני האדם ושל סביבתם. מלחמה וכיבוש הם קריעת רקמת החיים של בני האדם, הם הרס וחורבן סביבתי: אבדן חיים, הקמת גדרות הפרדה, הריסת בתים, עקירת מטעי זיתים. התמודדות עם סוגיות אלה איננה פשוטה, מבחינת התנועה הסביבתית בארץ, אך היא חיונית.
המאבק על הסביבה הוא, לפיכך, גם מאבק על החברה, מאבק על השוויון, מאבק על הדמוקרטיה, מאבק על השלום. לתנועה הסביבתית מגיעים יותר ויותר אנשים שלא ויתרו על החלום של מקום שטוב לחיות בו. זה חלום שלא קל להגשימו. הדרך איננה פשוטה. אבל, למענינו ולמען ילדינו, זו הדרך שצריך להתחיל ללכת בה.
האמירה צריכה להיות ברורה ומרחיקת לכת יותר- אנחנו בעד גלובליזציה של מוסד המדינה. כיום, לממשלות יש את מרבית הלגיטימציה להטיל פיקוח וריסון על ההון, אבל הן אמורות לייצג את האינטרס של אזרחיהן-בוחריהן, ובתנאי שוק גלובלי נגזרת מכך תחרות בינהן. על כן דרושה לנו ממשלה גלובלית, שתהא בקנה המידה הנכון של החברה שלנו , של הסביבה שלנו של השוק שלנו, של התאגידים וההון שלנו. רק ממשלה בקנה המידה הנכון, שתייצג את כולנו, תוכל לפעול בצורה נכונה.
כל המאבקים למען מדינת רווחה צפויים לרדת לטמיון וראויים לטמיון אם הם ישארו לוקאליים.
יותר מתמיד, זה הזמן לחזור למושג "אזרחי העולם", ולדרוש עבורם ממשלה וייצוג.