כתב העת האנגלי היוקרתי "מטריאליזם היסטורי" אירגן כנס בן יומיים של אינטלקטואלים מרקסיסטיים, שהוקדש לנושא: "הון, אימפריה ומהפכה". הכנס התקיים בלונדון ב-9-10 לאוקטובר, ותוכנן כחלק מהפעילות הענפה לקראת הפורום החברתי האירופי שהתקיים כעבור כמה ימים גם הוא בלונדון. כתב העת, שיוצא זו השנה העשירית, מבוסס על עקרון הפלורליזם המרקסיסטי, והוא מבקש ליצור במה לדיון ולוויכוח בין כל אלה הפועלים בשם העקרונות המרקסיסטים. כתב העת מדגיש כי אינו שייך למפלגה זו או אחרת ואינו בעל נטייה פוליטית כלשהי.

נגד מצעד הניצחון של הקפיטליזם

ב"אני מאמין" שלו מסביר כתב העת את הרקע להופעתו ואת שליחותו המיוחדת בהקשר לנפילת הקומוניזם ולהצהרות הבומבסטיות בדבר הניצחון הסופי והנצחי של הקפיטליזם. הוא מתמודד עם הבעיה המרכזית של תקופתנו והיא: העידן הגלובלי החדש, בעקבות נפילת הקומוניזם, המתאפיין באחידות מדומה ללא תקדים. אך במציאות ממשיכים הפערים וההבדלים בין המדינות להתקיים. העולם כיום מפוצל ומחולק יותר ויותר על ידי סתירות פוליטיות, כלכליות וחברתיות המתחוללות בעקבות ההתפתחות הקפיטליסטית.

לאלה החיים בשוליים של הכלכלה הבינלאומית, התוצאות הן זוועתיות: רעב ומלחמות מקומיות המתפשטות והולכות. זאת בשעה שהמדיניות המתונה של אסכולת קיינס והרפורמיזם החברתי זוכות להוקעה. לכן, למרות הפקתו של עודף עושר גדל והולך, גדלים והולכים גם אלה החיים בעוני, והרוב המכריע של האנושות מורחק מהשפעה ממשית על מהלך חייהם.

ואולם, למרות כל אלה מתחוללת נסיגה בביקורת על הקפיטליזם. אחת הטענות היעילות של האליטות למען כפיית מדיניות בלתי פופולרית בבית, בתוככי המדינה, היא שליטתו הבלתי מעורערת של ההון העולמי. כתב העת "מטריאליזם היסטורי" מבקש להפריך את ההנחה הרווחת שהעתיד שייך לקפיטליזם.

מרקסיזם ולא מרקסולוגיה

"מטריאליזם היסטורי" שואב את השראתו מחזון של חברה ללא ניצול וכפייה, ופועל תוך אמונה שהמסגרת הטובה ביותר לניתוח תופעות חברתיות היא המרקסיזם הקלאסי. יתרונות אלה של מרקסיזם קלאסי נובעים מהאחדה של תיאוריה ופרקטיקה ומההכרה במרכזיותם של יחסים מעמדיים ושל מאבק חברתי. מתוך ההכרה שמרקסיזם נוצל לשם מניפולציה ממלכתית, דוחה כתב העת יומרות למונוליתיות תיאורטית וגורס כי המרקסיזם הוא נושא לדיון ולוויכוחים נמשכים. בתמצית זו של מטרות כתב העת, יש כדי לעמוד על הסיבות להצלחתו ליוקרתו האינטלקטואלית.

כנס מרתק ומעניין

בכנס השתתפו כ-120 בני אדם והוא נערך במכללת בירבק של אוניברסיטת לונדון. שמחתי לגלות שטווח הגילאים של קהל המשתתפים היה נורמלי לחלוטין ומספר הצעירים עלה על מספר הגמלאים. הכנס כלל שלושה מושבים כלליים וכמה סדנאות. מהלך הכנס כלל אירוע שנתי של הוועד לפרס על שם דויטשר והוצאה של המהדורה השנתית של הרג’יסטר הסוציאליסטי (Socialist Register).

הכנס התאפיין בשיח מרקסיסטי מובהק בעל אופי אינטלקטואלי ואקדמי. אף כי היה זה מרנין לשמוע ניתוחים מרקסיסטים בעלי משקל ולחוש שההרצאות למיניהן התבססו על מחקר רציני, היו יותר מדי רגעים שבהם השומע יכול היה להטיל ספק במשמעות המעשית של הדברים. המושבים הכלליים הוקדשו לנושאים כגון השפעת הניאו-ליברליזם על ארצות מסוימות (הנסיגה הפוליטית בברזיל וההתערבות המלחמתית של ארה"ב בקולומביה), וסימני המשבר בארצות הקפיטליסטיות המפותחות. המושב האחרון עסק בסתירות של האימפריאליזם האמריקאי. במושב זה, שנעל את הכנס, נערך ויכוח לוהט לגבי מהו התוקף של התזות העיקריות בספרו של לנין על האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם.

מה בין האימפריאליזם בזמנו של לנין והאימפריאלזים כיום?

קשה, אם לא בלתי אפשרי, לדווח על דיונים כגון אלה על סמך שמיעת הדברים בלבד – מבלי שהטקסטים נמצאים בידי. אך ראוי למסור ולו בתמצית על הדיון לגבי האימפריאליזם. רוב המרצים על הבמה סברו שאין תוקף לניתוח הקלאסי של לנין. הם ציינו שתי תופעות חדשות בהקשר זה: העדר עימות צבאי, וכל סיכוי לעימות מזוין כזה בין הארצות האימפריאליסטיות הראשיות מצד אחד, וההתמזגות האדירה של שוקי ההון ובעלות צולבת בין חברות הון מארצות שונות – מן הצד השני. יחד עם זאת, רבים בקהל עמדו בלהט על כך שלקחי מלחמת עיראק מאשרים את קיומם של סתירות קלאסיות מחריפות בין אירופה לבין ארה"ב. אין ביכולתי לבדוק את הדברים לעומק בסקירה קצרה זו ואני מקווה לחזור לדון בכך.

אני לא מתיימר לפרט את התרומות העיוניות הרבות שהוצגו לפני באי הכנס. אני חש כי יש התעניינות גדלה והולכת במחקר מרקסיסטי רציני באנגליה ובמקומות אחרים. עם חזרתי קיבלתי שתי הודעות מפורטות על כנסים דומים העומדים להיערך בלונדון בנובמבר. נראה שההתעניינות המתרחבת מאמתת את התזה כי הקפיטליזם אכן גדוש סתירות חריפות שאינן ניתנות לפתרון במסגרת שיטה זו.

Share on Facebook