ג’ורג’ בוש, המנצח הגדול של בחירות 2004, היה ראוי לתבוסה גם בגלל הטקטיקה המלוכלכת של פעיליו במדינת המפתח, אוהיו. הם גייסו את בית המשפט המקומי, השמרני, כדי לאכוף תקנה אנטי דמוקרטית, שאפשרה להם לבדוק פרטנית את זכות ההצבעה של כל בוחר. זה לא רק עיכב את ההצבעה, אלא הפחיד בוחרים רבים מקרב אוכלוסיות המהגרים והמיעוטים. הטקטיקה הזאת עזרה לו לזכות בבחירות באוהיו, שהכריעו את המערכה כולה.

אבל כבר עתה ניתן להעריך שהמועמד הדמוקרטי האפור ג’ון קרי לא הצליח לנצל את ההתעוררות הגדולה בקרב ציבור הבוחרים בארצות הברית. כישלונותיו של הנשיא בוש בתחום הכלכלי, ההתבוססות האומללה שלו בבוץ שיצר במו ידיו בעיראק, יכלו לתדלק את מערכת הבחירות של יריב קצת יותר אטרקטיבי. קרי ניהל מערכה צמודה נגד הנשיא המכהן, אבל לא הצליח לנצח. כמו שראינו עד כה בכל התהליכים הפוליטיים המרכזיים שהתרחשו בתחילת המאה הזאת, הריאקציה הימנית חוגגת.

אין דבר המאפיין את ההבדלים התרבותיים בין הרפובליקנים והדמוקרטים יותר מאשר הסיפור המכוער של מסע האיומים והלחץ של הרפובליקנים באוהיו. ייתכן שהפוליטיקה של שתי המפלגות דומה מדי, אבל הסגנון שונה, והסגנון הוא האדם. אנשים מתקדמים בכל רחבי העולם ייחלו לראות את האשלייה הסגנונית הזאת קורמת עור וגידים גם במדיניות החוץ והפנים של נשיא חדש. כל זה לא יתממש בשנים הקרובות.

ביום הבחירות לנשיאות ארצות הברית הקשבתי לדיון מלומד ברשת סקאי, שעסק ביתרונות ובחסרונות של היחסים המיוחדים בין האמריקאים לבריטים. זה היה מרתק, כיוון שכל הדוברים היותר אינטיליגנטיים (כלומר, אלה שהסכמתי איתם) סברו שוואשינגטון גורמת נזק רב למדיניות החוץ הבריטית, בין השאר כיוון שהנשיא ג’ורג’ בוש גורר את ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר להרפתקאות מסוכנות ומיותרות במזרח התיכון ולתמיכה עיוורת ובלתי מבוקרת בישראל. הדוברים הפחות מתוחכמים נקטו בשפה ביטחוניסטית, מחרחרת פחד ומדנים, וראו בבוש את מגן הערכים המערביים נגד הברבריות. אילו ערכים? וממתי הפונדמנטליזם הפרימיטיבי של הימין האמריקאי מייצג אותם לעומת אירופה? על השאלות הנוקבות האלה תומכי בוש הבריטים לא טרחו כלל לענות.

למרבה הצער הטיעון המרכזי של מתנגדיו של בוש בבריטניה איננו רלבנטי למציאות הישראלית. לאירופים, וגם לבריטים, אינטרסים מנוגדים לאלה של ארצות הברית, גם, ואולי בעיקר, במזרח התיכון. בישראל, כמובן, התמיכה האמריקאית (ולכן גם התמיכה שלנו במדיניות החוץ של וואשינגטון) היא תמצית הפוליטיקה הישראלית ונשמת אפה.

בשבוע שעבר הסבירה שרת החינוך לימור לבנת את ההתקפלות שלה מהמרד הדרמטי והקצת מגוחך נגד ראש הממשלה אריאל שרון בנושא ההתנתקות. היא נשמעה כנה לחלוטין ובהחלט האמנתי לה. החינוך שלה, המינוח שעליו גדלה, המערכת הרגשית והסמלית שלה – כל אלה מחייבים תמיכה מוחלטת בארץ ישראל השלמה, התנגדות לכל נסיגה, ואהדה כלפי המתנחלים. אבל גם היא הבינה, שבלי תמיכה מוואשינגטון אין לגיטימיות ואין רלבנטיות לאף ממשלה ישראלית. המסקנה הנובעת מהנחת היסוד הזאת היא, שניתן להתנגד לאמריקאים רק בפוליטיקה של שוליים ולא בפוזה הממלכתית של הליכוד העכשווי. ואכן, מנחם בגין עלה על בריקדות נגד השילומים מגרמניה בראשית 1952, בראש סיעה כמעט מרוסקת של 8 ח"כים. הציבור העדיף אז את הריאליזם האכזרי (והחומרני) של דוד בן-גוריון. הישראלים של היום רוצים לשמור על זיקה לוואשינגטון כמעט בכל מחיר, ובלעדיה לא ניתן לשלוט במדינת ישראל. את העובדה הבסיסית הזאת תופס גם בנימין נתניהו, איש הימין האמריקאי בכל רמ"ח אבריו.

התמיכה המוחלטת בארצות הברית ובמדיניות שלה מאפיינת את כל המפלגות הציוניות וגם את התקשורת הישראלית. כל הזירה הפוליטית שלנו תמכה בשתי המלחמות התוקפניות נגד עיראק, וממנה אין לצפות לעירעור רציני על הגלובליזציה ועל ההגמוניה האמריקאית בכלכלה העולמית, תוך ניצול מחפיר וקניבאלי של המדינות העניות. כל הסקרים מצביעים על כך שישראל היא המדינה הכי פרו-אמריקאית בעולם, והקרע המוחלט בין השמאל הציוני לאזרחים הערבים נובע בחלקו מהמגמה הזאת. אפילו הסנטימנט של המיעוט היוני למועמד הדמוקרטי ג’ון קרי, מול התמיכה הגלויה והסמויה של הרוב בג’ורג’ בוש, מלמדת המון על הפוליטיקה הישראלית. ביח"ד ובקרב יוני העבודה ניתן למצוא את תומכיו של קרי, בעיקר מסיבות אסתטיות וסנטימנטליות. במרכז הלאומני מקננים תומכי ג’ורג’ בוש, ואילו בימין ההתלבטות היא בין בוש לבין חשדנות כללית בכל "הגויים", כולל בשליטים שלנו היושבים בוואשינגטון. ניתן אולי לנסח את הדברים כך: התמיכה בקרי משקפת את עומק הנכונות לנסיגה; התמיכה בבוש מסמלת את התקווה שיאריכו לנו את הרישיון של אין-עם-מי-לדבר, כלשון הזהב של דב וייסגלס. ההתנגדות מימין לכל זיקה של תכתיב אמריקאי מייצגת את האמונה שבורא העולם ייחלץ אותנו מכל צרה, בלי קשר למציאות בשטח. חלק מהדוגלים בעמדה הזאת מקרב הציבור החילוני הנִצי, מאמינים שנוכל לשכנע את האמריקאים שהאינטרס שלנו זהה לזה שלהם. כל אלה, אנשים כמו עוזי לנדאו, בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, תומכים כמובן בבוש.

האמונה הכמעט מיסטית בגורם האמריקאי איפיינה גם את השמאל הציוני בשלושים השנים האחרונות. רבים קיוו בגלוי ללחץ אמריקאי מאסיבי על ממשלת ישראל לפירוק התנחלויות ולנסיגה מהשטחים. עד כה, התקוות לא התממשו בשטח, ורק החלטתו של שרון לבצע את תוכנית ההתנתקות מהווה עבורם בשורה כלשהי. בחודשים שקדמו לבחירות עסקו רוב הפרשנים הישראלים בספקולציות על המדיניות העתידית של המועמדים במזרח התיכון. בוש תמך בשרון, אבל בקדנציה השנייה הוא יהיה פטור משיקולי בחירות כיוון שהחוקה האמריקאית אוסרת עליו להתמודד פעם נוספת; קרי הוא חשוד, משום שהליברליזם היחסי שלו ושל אנשיו מקרב אותם למדיניות האירופית. הרמוניה בין אירופה לבין ארצות הברית נתפסת על ידי הממסד הישראלי כאסון מדיני וביטחוני.

יש אצלנו נטייה להגזים במשמעות הפערים בין קרי לבין בוש. שניהם מחוייבים להגמוניה אמריקאית במערכת הבינלאומית, ולהמשך קיומה של זירה חד-קוטבית, המאכלסת מעצמה גדולה אחת בלבד. שניהם ימשיכו לתמוך בגלובליזציה, המקנה לארצות הברית יתרונות כלכליים עצומים, וגם השיפורים שקרי מציע במערכת הרווחה האמריקאית הם שוליים. הקניבליזם הרכושני, האכזרי, חסר המעצורים, היה דומיננטי גם תחת קרי, שהיה מבצע רק שינויים קוסמטיים שיקטינו במשהו את ההתמרמרות בשכונות העוני בערים הגדולות. פרשנים ליברלים רציניים הביעו את הסברה, שבוש וקרי נשענו במערכת התעמולה שלהם על מניפולציות של הפחד המבעת בשנים האחרונות את ציבור המצביעים בארצות הברית. בוש הבליט את הטרור, נפנף ללא הרף ביום המר והנמהר של 9/11, ונטף שנאת זרים ולאומנות אמריקאית אדומת צוואר; קרי, לעומתו, ניפח את הסכנות האקולוגיות ולא בחל בדמגוגיה סוציאלית. עם זאת, עלייתו של קרי היתה כרוכה באיוש תפקידי מפתח בממשל בוואשינגטון בדמויות חדשות, שכמה מהן התנגדו בכל תוקף לתוקפנות הנואלת נגד עיראק וחושבות ברצינות על תיאום מדיניות החוץ עם האיחוד האירופי. לשוחרי השלום האמיתיים בישראל, מדובר בבשורה טובה.

בחירתו מחדש של בוש מבטיחה לנו more of the same. אותם פקידים מפוטמים ומושחתים, אותו אתוס תוקפני על גבול הפאשיזם, אותה שינאה מהולה בפחד, שמאפיינת את יחסם של בעלי זכויות היתר למקופחים. וגם אותם סוכנים של חברות הנשק, חברות הנפט ושאר הקונגלומראטים, שמטילים מצור על קובה אבל מטפחים חברות מושחתות בעולם השלישי שהמשטרים שלהן נוחים למדיניות החוץ האנוכית של וואשינגטון.

בחירתו של קרי, נס שלא קרה, היתה מייצגת לפחות שינוי סמלי והפנמת הלקחים המרים של הרפתקת הדמים בעיראק. היה בה אולי גם סממן של התקוממות נגד התפשטות העוני, העזובה, מצוקת הדיור ומחדלי מערכת הבריאות והחינוך בכל רחבי ארצות הברית. ייתכן שקרי לא היה עושה גדולות ונצורות בנושאים האלה, אבל הרטוריקה של האגואיזם הקדוש היתה משתנה. במעט חמלה, תחת הציניות של השבעים, טמון גם פוטנציאל של שינוי בהתנהלות של המדיניות הגלובלית של ארצות הברית.

אין לנו שמץ של אמון בקרי, אבל יש לנו כמויות מסחריות של אי-אמון בבוש. אם מישהו בממשל כלשהו היה זורק את יועצו של שרון דובי וייסגלס מכל המדרגות של מחלקת המדינה האמריקאית, היינו רואים בזה צדק פואטי, שהוא תחליף עלוב לצדק אמיתי. רבים מאיתנו השקיעו שוב אנרגייה רגשית רבה בחלום המתוק, שאולי קרי ואנשיו ינצחו וידחקו בישראל לדבר עם מנהיגות פלסטינית כלשהי, ואז יישלל משרון הרישיון לנהל מדיניות שרירותית וחד-צדדית ולאכוף את רצונו על אחרים. האכזבה היא מרה. בעצם נוכל לומר בוודאות, שהנשיא בוש הוא פרו-ישראלי עד כדי כך, שההתקדמות לשלום תהיה בלתי אפשרית.

Share on Facebook