יאסר ערפאת היה מנהיג היסטורי ובן-אנוש. הוא היה בן אדם כאחד מאיתנו. משפע הזיכרונות והמפגשים, דווקא אחד עולה עתה בבירור במוחי, זה שהתקיים בטוניס ב-1984. טסתי מפאריס למשרדיו של ערפאת, בפרברי העיר, לאחר שניצל מהמצור בעיר טריפולי שבצפון לבנון. זו היתה לפחות הסיבה הרשמית לבואי. הסיבה האמיתית היתה שונה: לספר לו איך נפגענו עד עומק נשמתנו מהיחס שהוא קיבל, מהעלבונות שהוא ספג ללא הפסק, ממעמדו כפליט נצחי; להגיד שיש מי שדואג לו ומי שמוכן להתייצב לצידו ברגעים הקשים.
הוא קיבל אותי בחמימות כדרכו, ולפתע שאל אותי "מדוע לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע אלי?" והשבתי לו שלפני שבועות מספר טלפנתי ודרשתי בשלומו. הוא הפסיק את שטף דיבורי, צחק ואמר לי בביטחון מלא: "אתה לא מדייק. ראיתי אותך בפעם אחרונה לפני שישה חודשים". הוא אף נקט בתאריך המדויק של השיחה המשותפת והוסיף: "אתה לא מתבייש? האם אתה סבור שלאיש זקן כמוני זיכרון טוב יותר משלך – הצעיר? ניפגש בערב. נוכל לשוחח בשקט לאחר שכולם ילכו הביתה". הערב הגיע והלילה כמעט עבר, עד שנפגשתי עמו פנים אל פנים. שיתפתי אותו במחשבותיי, דיברתי על הכעס שחשתי בגלל היחס שגילו כלפיו האויבים הישראלים ואחינו הערבים. הוא הפסיק אותי ואמר "די. אין לי כל עניין בכבוד או ברדיפת אחר כבוד ברגעים הגורליים לעמנו". באותו בוקר, ערפאת האיש נתן לי שיעור מאלף על הקשר בין מוסר לפוליטיקה. זאת, לאחר שהוא וחבריו לימדו אותנו דבר אחד או שניים שנים קודם לכן.
עבור צעיר בן עשרים, יוני 1967 היה החודש של המפלה הנוראית, חוסר התקווה לעתיד – שקודם סברנו שיהיה טוב יותר. המפלה טמנה בחובה המשך העצבות השקטה של הורינו וזקנינו. אבל בימים אלה נולדה ההתנגדות הפלסטינית אשר הכריזה "עת המהפכה קרבה ובאה". עבורנו היה זה חידוש מרענן. היו אלה ימי השיבה של הכבוד העצמי, ימי חלומות הנעורים. חשבנו שהעולם סוף-סוף נאלץ להסתכל בפרצופיהם היפים של פעילי ההתנגדות שבאו מן המולדת האבודה. איך ניתן לתאר את תחושות השמחה של אותם ימי המאבק? איך לספר על הצחוק, הצחוק שלנו, כל אותו הבוקר שהביא את בשורת ההתנגדות הפלסטינית?
הפלסטיני שהלך היום לעולמו והוגדר כמנהיג היסטורי, סמל למאבק הפלסטיני, איש פרגמטי מנוסה, לוחם הנצחי, בן-שיח שאין בלתו, המנהיג הערמומי שאינו נוהג להתחלק בסמכויות; יהיה תמיד עבורי, עבורנו; איש ההתנגדות. איש ההתנגדות שמעבר לביקורת הנכונה או הבלתי צודקת, אף פעם לא ויתר על המהות: להוציא את עמו מן הצללים ולהציב אותו במרכז הבמה.
אילו הייתי צריך לכתוב משפט אחד, משפט בודד, המתייחס לעשרות השנים של המאבק העקוב מדם של התנועה הלאומית הפלסטינית מאז 1948 הייתי כותב: "יאסר ערפאת הנהיג את מאבק בני עמו כדי שהם יהיו ראויים לזהותם הפלסטינית וכך, להוציא אותם מן השכחה אל ההכרה שהפלסטינים אכן קיימים ושהם זכאים לזכויות דומות להן זכאים כל בני האדם".
עתה האויבים לשעבר היו למנחמים. הניתוחים ומאמרי המערכת הרבים הנכתבים, מנסים לתאר את מה שאנו אמורים לחוש ואף מזהירים אותנו מפני העתיד הבלתי נודע. יש אף המרחיקים לכת ומדגישים שללא צלו של המנוח לא נשיג את הזכויות הלאומיות. הם לא מבינים, או לא רוצים להבין, שהמנהיג שמת היום לא היה עבורנו רק "היושב ראש", "הנשיא", הוא היה בן אדם שהצטיין בפשטותו, בחום האנושי שהוא הקרין, במשפחתיות שלו ובהכרתו שהוא נולד על אדמת האחווה, שהיה בעל נחישות שקטה ואורך רוח הניזון מהבנתו שיש למצוא פתרון של שלום לסכסוך הנראה כנצחי. אין כל ספק שפלסטין איבדה היום את אחד מסמליה.
יש ישראלים הרואים בדאגה את לכתו של ערפאת. אחרים שמחים על כך שאבד בן השיח שבכוחו לשכנע את עמו לחלק את מולדתו, כי דרך החלוקה, פלסטין יכולה לשוב אל זהותה המהותית – אדמת האחווה.
הנני עצוב ביום מותו של ערפאת. אני עצוב כי איבדנו איש בעל שיעור קומה "היסטורי" ובו זמנית בן אדם כאחד מבני עמו. האיש שלא חדל להוכיח "הוכחות היסטוריות": שספרטקוס היה, כפי שכולם יודעים, פלסטיני. שגם ישו היה מבני עמו. ערפאת היה האסטרטג שבקלות ציטט את מרקס והיה מסוגל לדקלם את מקיאוולי; מנהיג שלא הסכים לאכול לפני שפקודיו קיבלו את מזונם מידיו; איש ההתנגדות שלאחר שעות של ויכוחים ליליים וקולניים היה מפסיק את ישיבות הפרלמנט הפלסטיני, המועצה הלאומית שבגלות, כדי שנשמע ביחד את מחמוד דרוויש מדקלם את שיריו הנפלאים.
תנוח בשלום, יאסר ערפאת. מחר, על אבן קברך נכתוב מלים פשוטות: "כאן טמון בן אדם שעמו אהב".
