חודש מרץ שנת 1992 היה החודש בו גויסתי לצה"ל. נערה בת שמונה עשרה מלאת אמביציה, בת להורים ילידי ישראל גאים ואוהבי מדינתם. על ברכי הציונות התחנכתי, על אותן קלישאות המבטיחות לי כי צה"ל הוא צבא מוסרי בדיוק כמו העם שלי. על אותן קלישאות שהבטיחו לי כי מלחמות ישראל היו מלחמות אין ברירה, ועוד הצהרות וסיפורים רבים ומוכרים לכולנו.
גויסתי לקורס מדריכות גדנ"ע, שם למדתי עוד מספר קלישאות, וכתוספת על היותי בת שמונה עשרה במדים קיבלתי צ’ופר – למדתי לירות בנשק.
מיום הצטרפותי לצבא ועד יום שחרורי התמסמסו להן כל האמיתות בהן חייתי, שמיום ליום התגלו כשקר גדול. תפקידי כמדריכה המכינה נוער לצה"ל הפך בעיני לבלתי אפשרי.
ביקשתי שלא לשרת בבסיס, שכן הדרכת נוער "בלשחק" חיילים ומפקדת למשך שבוע נראתה בעיני דבר חולני ומחריד. אז לא ידעתי להסביר את הדברים במלים, לא ידעתי להביע את התחושות החדשות לעומת החינוך עליו גדלתי. הרגשתי בכל לבי שזה לא נכון. תחושת הזרות התחזקה בי.
כבר במסגרת תפקידי הבנתי כי כל עוד אני בתוך מסגרת צבאית אמנע מכל עשייה המעודדת גיוס. חפרפרת בשורות הצבא, הפכתי את שיעורי ההכנה לצה"ל לשיעורי אזרחות, לשיעורים בהם מדברים על אפשרויות שונות בהן ניתן לתרום למדינה.
ראיתי עצמי חתרנית. לא הבנתי כי אני רק בתחילתה של דרך חדשה.
מיום שחרורי מצה"ל התחיל השנוי הגדול, שנוי שהוביל אותי בדרך לא דרך אל לימודי תואר ראשון בחינוך ובפילוסופיה. התמזל מזלי ובתוך מערכת אקדמית זו מצאתי לי מרצים נפלאים שפתחו לי את הדלת אל תאוריות חינוכיות שבעיני הרוב נחשבות רדיקליות ואלטרנטיביות. אני מצאתי בהן את האמת שלי. עד סוף לימודי הייתי אדם אחר, אדם שיודע להסביר כעת את תחושת הזרות בעת שירותי בצבא, את תחושת הזרות כשאני קוראת עיתון. קיבלתי כלים להביע את הביקורת שלי על החינוך והממשל בישראל, קיבלתי את האומץ לומר בקול רם את מה שחשבתי זמן רב: החינוך חייב להיות מנותק מהצורך של הממשל לצור חיילים.
כך מצאתי עצמי מתגלגלת בתוך מערכות החינוך הבלתי פורמלי, מנסה להסביר שוב ושוב למעסיקי את דעותיי המגובשות. רעיונות על חינוך הומאני, על חיזוק האינדיבידואל, על נתינת מקום לפחד והחשש מהגיוס לצה"ל ומתן ביטוי לכך בפומבי. התנגדתי לכל רעיון חינוכי ציוני גזעני. התמקדתי בעשייה חברתית אזרחית.
כמובן שהיה זה לא קל. לא קל לבני הנוער איתם עבדתי לגלות לפתע מדריכה המספרת להם כי היא לא גאה בשירותה הצבאי. מדריכה שמנסה לעודד מפגשים עם השכנים הערבים, ומתעקשת לשלוח ביום העצמאות חבילות לנזקקים ולא לחיילים.
בכל מקום עבודה חדש התגלו אותם קונפליקטים, אותן בעיות. עד שבאחרון שבהם ביום פיטוריי, ערב יום הזכרון, הוסבר לי כי התירוץ הרשמי לפיטוריי היא העובדה שבטקס יום הזכרון הקראתי שיר שנכתב על ידי ערבי (השיר נכתב ע"י ערבי ישראלי לזכר יצחק רבין, אך הם כמובן לא טרחו לשאול או לברר). הסיבה השנייה היתה השפעתי על הנוער שלא להתגייס. סיבות אלו לא הכעיסו אותי. הן כמובן לא גרמו לי חרטה. רק רחמים על אנשים מבוגרים שלא מסוגלים לראות מעבר לביצה בה הם חיים.
מרגע סיום עבודתי במקום האחרון, הבנתי כי לעולם לא יימצא לי מקום מתאים לעבוד בו עם בני נוער במסגרות ממוסדות. השלמתי עם זה ואף שמחתי על כך, שהרי בסופו של יום גם שכר נאה לא היה בצידה של עבודתי.
סוף דבר
סיפורי לא נכתב סתם כך. היה בי הצורך לספר אותו כבר זמן מה. אתמול נפגשתי עם שתי בנות-נוער השומרות עמי על קשר עד היום. הן באו לבקר אותי ובידן עבודת עונש, כפי שכינו אותה, על כך שלא יצאו לשבוע הגדנ"ע. עיינתי בעבודה והזדעזעתי. שאלות עם הכוונה ברורה ליצירת פחד ושנאה אל המיעוט הערבי במדינה. ושוב מיליטריזציה מחרידה מוטמעת בחינוך בני הנוער.
אני מרגישה שלאחר דברי עד כה אין צורך לפרש עוד את השאלות אלא פשוט לתת לכם לקרוא אותן, כל עין חדה בעלת ביקורתיות תוכל להבין זאת לבד.
מתוך העבודה:
כמה מן היישובים בסביבה (גוש שגב) הם יישובים יהודים, וכמה ערבים? מה תוכל להסיק מהתבוננות במפה על הבעיות בסביבה?
שאלות בנושא תוכנית יהוד הגליל:
הסבר שתי מטרות של תוכנית זו
האם הושגו מטרות התוכנית?
ציין בעיות במיקום התוכנית?
ולנושא הארכאי ביותר:
האם חשוב / צריך לקיים גוף כזה (הכוונה לגדנ"ע) במדינת ישראל?
להלן עיקרי תוכנית הפעילות במחנה הגדנ"ע (פה צורף פירוט מלא שכלל ירי בנשק, מורשת קרב, שיעורי הכנה לצה"ל ועוד)
אילו מבין התכנים נראים לך חשובים? נמק בחירתך
לתלמידה נאמר שבמידה ולא תגיש את העבודה, לא תוכל לחזור לספסל הלימודים.
מזדהה לחלוטין.
בעוד ארבעה חודשים אמורים לגייס אותי, מקווה שיהיה טוב עד אז, אולי אני אפילו אצליח לשכנע אותם לשחרר אותי..
גם אני התגייסתי במרץ 1992, אך בניגוד למיכל המשכתי לקורס קצינים, ואף המשכתי שנתיים נוספות מעבר לחובת שנת הקבע!
לכל אורך שנים אלו נתקשיתי להסביר לעצמי מדוע אני מתקשה לשרת בשטחים או בלבנון. נתקשיתי להבין את הקשר בין צבא הגנה לישראל לפעילות התוקפנית הנכפית עליו, אך המשכתי. היום במבט לאחור אני יכול לכנות זאת כפחד להיות חריג בחברה קיבוצית(שלפחות בתקופתי) לא ראתה בעיין יפה (בהמעטה) תופעה של סרבנות, או הליכה לקב"ן.
לאחר שנים לא מעטות בהן אני חי בגרמניה התמזל לי להכיר פלשתינים לא מעטים, כמו גם ערבים אחרים ממדינות שכנות. רק אז גיליתי את שטיפת המוח השיטתית אותה עברתי. השנאה, הזלזול, הבוז והדעות הקדומות השולטים ביחסינו לעם הערבי ולדת המוסלמית.
מאז ועד היום ניתן להגיד שעברתי מטאמורפוזה בדעותיי הפוליטיות, ובראייתי את הסכסוך במזרח-התיכון.
בספר "רציתי לשאול אותך, פרופ’ ליבוביץ" מצאתי תשובות לא מעטות לעניינים שהעיקו על מצפוני.
לא אינני דתי, ואף רחוק מזה שנות אור.
וכמו נביא בעיר אצטט ממכתב אשר שלח כבר בשנת 1970 הנוגע לעננין הכיבוש:
"…דע שבעיית ה"שטחים" אינה מעניינת אותי כלל,אלא רק בעיית 1.25 מליון הערבים שיושבים בהם, ולא בגלל דאגה לערבים, אלא בגלל דאגה לעם היהודי ולמדינתו…תוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים,מפקחים,פקידים ושוטרים, ובעיקר-שוטרי חרש. המדינה תהיה כולה מדינת ש.ב.,ודבר זה יהרוס גם את החינוך ואת חופש הדיבור והמחשבה במדינה ואת הדמוקרטיה במשטר…"
אני מקווה שניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים וממליץ עליו בחום.
למיכל, מקווה שתמצאי מקום עבודה שיעריך את אומץ ליבך המוסרי!!!
אני דווקא מאוד נהנתי בשרותי הצבאי ואני עד היום משרת בעזה במסגרת המילואים. מיכל, את חייבת לזכור שאי אפשר לחנך כל היום רק לאינדוודואליזם- יש גם את צרכי החברה וצבא הוא אחד מהם. חברה באופן טבעי מחנכת את היחיד להיות חלק ממנה ומזריקה לתוכו (ביטוי חזק) את הנרטיב של אותה חברה. אין בזה כל רע.
מסמך אנושי מרגש ומזעזע כאחד. הגיע הזמן באמת לקום ולזעוק את זעקת מדריכי הגדנ"ע אשר חרפו נפשם למען משהו, לא משנה מה. מסתבר שהזמן לא מחק הכל ועדין נשארו צלקות מתקופת השירות הנורא. לאורך כל המאמר הנפלא חיפשתי את המשואה שעומדים להדליק – פשוט היה לי קשה להבין מה הכותבת רוצה למסור לנו, הקוראים האומללים, מלבד ההבנה של היותה אדם משכמו ומעלה. בכל אופן מכוון וגם אני דמות חינוכית, הייתי רק רוצה להוסיף ולהגיד שיש דרכים לעשות הכל ולומר הכל בכל מקום וכל מה שצריך זה מעט כישרון והרבה רצון. בכל אופן לפי המאמר הנוכחי בהחלט הפנמת את היכולת המופלאה של משרד החינוך להגיד הרבה בלי להגיד כלום.
גם אני עברתי אותו תהליך מכאיב במהלך שהות בצפון אמריקה. עכשיו לצערי אני בארץ, ועם המודעות הזו הנוכחות כאן הופכת יותר בלתי נסבלת מיום ליום, במיוחד הקושי להתדבר עם אנשים שאתה רואה אותם שטופי מוח לחלוטין. אכן, לייבוביץ התנבא אז, כיון שכל מה שכתוב קרה, ואף יותר מכך. המדינה היום זה שכבת "שולטים" שהיא ברובה שוטרי/ות חרש ומקורביהם. חופש הביטוי והמחשבה זה בעצמו כבר כמעט עבירה בטחונית. יש הרבה תופעות שמזכירות את המשטר הסובייטי בימיו הרעים, כלומר לא ניתן לרחוש אמון לחבריך, משפחתך ושכניך. בגלל המצוקה הכלכלית והכפיפות המוחלטת לשרירות הביורוקרטיה הופך קל מאד להשפיע על אנשים לשרת את האינטרסים של כוחות האופל, מה אתה צופה בהמשך, ויותר מכך, האם המסקנה הפוליטית שלך היא הגירה בנסיבות כאלה, או שיש אסטרטגיות הישרדות במצב הזה ?
אתמול קראתי בעיתון את הנוסח של תקנות וחוק השב"כ וזה כבר קיבל צורה של חוק, כלומר, הסכמה חברתית רשמית שאין פה זכויות אזרח אלא איזה "גוף" שמופקד על אינטרסים ממלכתיים ויכול לעשות הכל נגד כל אדם, גם אם הוא חף מפשע. מה קרה פה ? האם אתה חושב שזה רק בגלל הכיבוש כמו שלייבוביץ כתב ? אני חושבת שאולי זה אינהרנטי למבנה של המדינה כפי שהוגדרה בציונות, וזה היה רק עניין של זמן שהאידיאולוגיה המקורית תקרום עור וגידים ותצא מן הכוח אל הפועל. ומצד שני, חוויתי גם את השינאה נגד יהודים (או אולי זה נגד ישראלים, בגלל מה שישראל עושה, אבל זה כבר לא משנה בעצם את התוצאה), ונוצרת תחושה של מחנק מסויים שהמדיניות של ישראל כופה על כל יהודי גם אם הוא בחו"ל ומתנגד למדיניות הזו.
הזדהיתי עם דברי הכותבת.כבר מזמן אי אפשר להיות ציוני וגם אדם הגון.
החריגים בישראל זקוקים לאומץ לב לבטא את עצמם, אבל לפחות הם יכולים להסתכל על המראה שלהם בבוקר ולא להתבייש.
תודה. כן, נהיה קשה לשמור על העצמיות שלך בארץ, אם אתה לא מזדהה עם השלטון ומעשיו. אני עברתי תהליך של שינוי, וכאשר אני מסתכלת אחורה אני יכולה לראות איך אני בעצמי הייתי בדיוק כמו אלה שהיום אני ממש לא יכולה לדבר איתם ואפילו פוחדת להתבטא לידם. כלומר, תמיד היתה הנקודה האישית שלי, שלא יכולתי להצדיק אפליה או פגיעה באנשים, אבל לא הטלתי ספק ב"צדקת הדרך" ובממשלה. קשה להסביר את זה למי שלא גדל פה, איך אופן החינוך, מידור המידע והמניפולציות הרגשיות מייצרות אדם שטוף מוח שמסוגל כמעט להתכחש לעצמו ולערכיו המקודשים. אני הרבה זמן מנסה להידבר עם אחרים על עצם הפגיעה שאנחנו, היהודים ילידי הארץ, עברנו בידי המערכת, כאשר נחשפנו לשטיפת המוח הזו. כיון שחוץ מאשר להפנות את האיבה כלפי ה"אויב", זה גם גורם לפגיעה קשה בשטוף המוח עצמו, שכן זה מחייב התעלמות מקול פנימי, שמשתרעת לא רק לעניין הפוליטי-צבאי אלא להרבה מאד חלקים אחרים באישיות ובתבונה. ניסיתי לנתח את זה לעצמי, איך בדיוק המנגנון של המניפולציה עבד, ואין לי תשובות מדוייקות רק תחושה כללית שה"מבוגרים" _מורים, מחנכים וכולי – ממש עמלו על כך במודע, כאילו ראו אותנו הדור הצעיר כאובייקטים למימוש איזה רעיון, ולא בני אדם. רק כאשר התחלתי לקרוא מאמרים ממקומות אחרים בעולם בהם נערכו מהפכות לאומיות, הבנתי שזה מה שעברתי, שטיפת מוח ודה פרסונליזציה בשירות מדינת הלאום, שזה בעצם פירוש מעמדי שיש בו הרבה מאד צביעות. כמובן, הערבים היו המטרה העיקרית של ה"חינוך" (שינאה עיוורת שתאפשר הריגתם ללא ייסורי מצפון ושאלות מיותרות), אבל בעצם זה הרבה יותר מזה.
כאשה, חסרה לי מאד התיחסות אל הצבא כאל גוף שוביניסטי שמדכא נשים, ומבחינתי זאת הסיבה הראשונה בשלה לא אעודד את בנותי לשרת בצה"ל. מבחינה מבנית, אני מחרימה כל מערכת שבה אשה לא יכולה להגיע אל ראש הפירמידה, אבל כמובן שבעיית השוביניזם הצבאי היא בעיה מהותית-ערכית ולא מבנית, ולכן גם אם היתה רמטכ"לית עדיין הצבא היה נשאר מעוז גברי, כוחני ושוביניסטי.
לאורלי נוי – אני מסכים איתך באופן עקרוני שיש להחרים כל מערכת שבה אשה לא יכולה להגיע לכל מקום שגבר יכול – אם כי מבנה הירארכי של פרמידה הוא בכלל בעייתי ואינו דמוקרטי.
הבעיה בצבא שזו מערכת דיכוי. היא מדכאת את הפלסטינים. נשים הן כיום במידה רבה קורבן של דיכוי גברי. אי לכך, עליהן להימנע מלתמוך במערכת דיכוי אחת, רק בכדי להשתחרר ממערכת דיכוי אחרת. ברור שהצבא הוא שובינסטי כלפי נשים, אבל גם אם היה הופך לפתע לארגון הפמניסטי ביותר, בו לנשים זכויות שוות (ואולי אף יותר) מלגברים, עדיין היה זה ארגון בזוי שמדכא אחרים (נשים פלסטיניות למשל).
לא הבנתי, לא הבנתי איפה במאמר מודבר בבעיות של השירות הצבאי, איפה מדובר בציונות כגזענות, מה גילתה הכותבת בשיעורי פילוסופיה, המאמר הזה צר לי לומר, חסר נימוקים.
לגרמני-
אכן ירידה לארץ הקדושים גרמניה היא היא הפתרון, ד"ש לצדיקים שזכו ב 10% בבחירות המקומיות האחרונות…ולחתוך את לייבוביץ בעריכה חד צדדית אין זו חוכמה גדולה, ליבוביץ גם אמר שלעולם לא יהיה כאן (בישראל לא בגרמניה) שלום, מפני שלא ניתן לגשר בין הנאראטיבים,ולכן נחיה לפי חרב עוד דורות רבים.
לגרמני ודומיו. כמי ששרת בצה"ל שנים רבות יודע אני על פגמים רבים שהכותבים כלל לא יודעים עליהם. אולם ככלל הארגון הזה מהוה כלי סוציאלי ממדרגה ראשונה .
הקידום בו נקבע אך ורק על פי הכשרון והוא התורם הראשון למחיקת השנאה בין עדות וצבעים.
לחלק מהאוכלוסיה ניתנת הזדמנות נוספת ללמוד ולהפך לאזרחים מועילים.
חלק מן הבנות המתגייסות משמשות בתפקידי מפתח והכיוון הולך ומתקדם לשוויון .
יש לזכור שהאישה לא שווה לגבר ( לעיתים עולה עליו בהרבה ).
תחרויות ספורט נערכות בנפרד ואפילו בשחמט התחרויות נפרדות.
משעשע אותי כאשר בכל דיון מוכנסת השנאה לציונות הכיבוש וכד’ . בכל מדינה בעולם יש צבא ( כולל בשוויץ שלה צבא גדול וחזק ). צבא במהותו הוא הררכי . תמיד ימצאו אנשים שאינם מתאימים למסגרת או שהמסגרת אינה מתאימה להם.
בעיות אלה נפתרות , כיום כל מי שלא רוצה לשרת לא משרת.יותר ממחצית הבנות לא מתגייסות כלל לצהל.
לישר הדרך,
לו היית מכיר ויודע את הסיבה מדוע אני במדינת ה"קדושים" כהגדרתך יתכן והיית משנה דעתך.
מה לעשות והתאהבתי בבחורה גרמנית-נוצריה, ומה לעשות ושלטונות ישראל הפכו את חיינו המשותפים(שנה וחצי) לכמעט בלתי אפשריים בתלך-תבוא במשרד הפנים לשם קבלת אשרת שהייה. ולמרות שאשתי בעלת תואר שני בכלכלה ומנהל עסקים, ולמרות שהוריה אמידים יחסית, עדיין התיחסו אלינו כאילו היא נמצאת בישראל על מנת ל"גנוב" מקום עבודה מבעל אזרחות ישראלית.
ולעומת זאת במדינת ה"קדושים" לא נתקלתי בבעייה מסוג זה!!!
ולעניין ה"צדיקים" שאתה מתכוון אליהם(מפלגות הDVU והNPD) אוכל להגיד שלולא הרשו לעצמם להתבטא כמו אישים בפוליטיקה הישראלית(אביגדור ליברמן וחבריו) כבר מזמן היו מוצאים אל מחוץ לחוק!
לעניין לייבוביץ והעריכה החד-צדדית. אתה מוזמן לקרוא מכתב זה בספר הנתון(עמודים 396-397) ולהגיד לי האם סילפתי,ערכתי,שיניתי או הוספתי דבר מה לטובת נימוקיי.
ולגלילי,
גם אני שירתתי בצבא(גם אם לא שנים רבות כמוך) אבל עניין הזמן אינו משחק כל תפקיד בדיון, כי אם התחושה הסובייקטיבית של כל אינדיבידואל בפני עצמו.
הנסיון,גם אס הסמוי, להשליך את יכולתו המקצועית של אדם כחייל על דעותיו הפוליטיות כושלת כבר ברגע שניקח את צמרת צה"ל בעשרים שנים האחרונות, ונבחן באיזה צד של המפה הפוליטית נחתו רובם של גנרלים אלו!!!
למיכל טל היקרה
טוב לדעת שיש איפשהו אנשים כמוך. כאלה ששרדו את שטיפת המוח של השילטון ונישארו בני אדם.
חיזקי ואימצי !
כנראה שהגענו לאוטופיה ממשית: גלילי משליך ערכים סוציאלים על צה"ל. דומה הדבר לסניף של שודדי בנק שבו זוכים הפושעים לארוחת צהריים זהה, כובעי גרב אחידים ונהנים מרווח כספי שווה. לאחרונה שמעתי על נסיונות, לרוב מצד אנשי נח"ל המגיעים לעתים מתנועות נוער "סוציאליסטיות", להטמיע את החיבור של צה"ל-סוציאליזם לאוכלוסיה והעניין מסוכן ביותר. באשר למבנה האדמיניסטרטיבי-פנימי של צה"ל, כמו בכל מקום שמרכיביו מגויסים- אכן ישנה אחידות חיצונית. כולם אכן אוכלים אותו חרא, מקבלים אותה כמות ביצים לארוחת ערב ובהחלט ניתן לומר שעל פני השטח- הפערים השוררים בין החיילים נעלמים ומוחלפים בשיויון בתנאים. אך אין לייחס את שאיפת האחידות והשיויון בתנאים ( לינה, משכורת וכ"ו), לשום עניין נשגב מלבד הרצון לנטרל את השוני הקיים בין החיילים (כלכלי, השכלתי וכ"ו) כדי ליצור יחידות חיילים מגויסות למטרה הצבאית. מלבד זאת, הצבא שולט בכל נדבך בחיים האזרחיים ונהפך במהלך השנים לגוף חסר פיקוח ואכיפה. הגיע הזמן לחדול מטקטיקת הריקון מתוכן ולהתעלם מפעולות צה"ל ומהערכים הכוחניים שמעשיו מחדירים לחברה כולה.
הנסיון שלך עם משרד הפנים מוכר לי, אבל מהצד השני. מכיוון שאני נישאתי לבחור גרמני-לא יהודי היינו צריכים גם לעבור תחקירים אינסוף והשפלות לא מעטות, אבל מצבינו היה מצויין בהתחשב בעשרות מהגרי העבודה שהיו מטורטרים לצורך קבלת ויזות במשך ימים שלמים ע"י פקידי משרד הפנים. אותי הרגיעה הפקידה שבמקרה שלנו יהיה לבעלי קל יותר לקבל מתישהו אזרחות ישראלית או תעודה של תושב קבע, מכיוון שהוא גרמני. במדינת ישראל עדיין יש יתרון אפילו לזה: העיקר שאתה לבן, ואם הילדים נשארים יהודיים זה מה שחשוב.
נו, ככה זה כשרוצים מדינה יהודית עם רוב של יהודים. צריך איכשהו לארגן אותו ולשמור עליו.
כאן אכן קיבלתי אשרת שהיה בקלי קלות בלי חקירות במשרד החוץ.
גם אני, בימים אלו, עובד במסגרות חינוך פורמליות. לאחר מספר "שיחות בירור והבהרה", ובהיותי באופן מתמיד תחת "ביקורת ומעקב" — רציתי רק להביע הזדהות וסולידריות עם מיכל.
קשה, קשה.
שיהיה לך בצלחה.
שוב לישר דרך,
בדקתי טענתך לגבי לייבוביץ, שכביכול טען שלעולם לא יהיה שלום בין ערבים ליהודים.
נכון הוא שבסוף שנות ה60 ותחילת שנות ה70 עוד עמד לייבוביץ על כך, אבל החל משנות ה80 שינה לייבוביץ דעותיו בנידון.
במכתב מתאריך 24.10.93 (עמוד 428) כותב זה:
"ממשלת רבין-פרס עשתה את הצעד הראשוןבדרך ארוכה בכיוון הנכון.אם תוסיף לצעוד בכיוון זה-יש סיכוי(עדיין אין ודאות) להגיע לשלום ולהמשך קיומה של מדינתנו בשלום.אם אין-לא תוכל מדינת ישראל להתקיים לאורך ימים".
…ועכשיו בוא נדבר בשקט על עריכה חד-צדדית, או אולי בוא נדבר פשוט על עבודה מאוד שטחית מצדך!!!
לגרמני , לא הבנת את לייבוביץ’, הוא טוען ודי בצדק,שהערבים לא יכירו לעולם בזכותנו על הארץ, אבל מטעמים טקטיים יכריזו על הפסקת אש כי אין הם מסוגלים לזרוק את הצלבנים הציונים לים,(מה שנקרא בימינו- "הודנה"), קרא את "רציתי לשאול אותך פרופסור לייבוביץ" מהתחלה ועד הסוף,אבל בכל אופן אני לא מעריך אותו בכלל.
לגבי ה DVU ןNDP, שכנייך, עם כל הכבוד לליברמן,הסיכון הכי גדול שהוא מהווה לערביי ישראל, הוא העברת הגבול כך שאלה יהיו בצד הפלסטיני,עד עץ הזית האחרון…לא גירוש, לא ROUS , ולא "ברלין נשארת גרמנית",כמו הצדיקים שם (שאגב בל יפלא אם יכניסו נציגים לרייכסטאג בבחירות הלאומיות הבאות עליכם לרעה)למרבה המזל עדיין יש בגרמניה אנשים הגונים ורציניים כמו פישר ושילי שבולמים את הכוחות השליליים האלה,אגב, קרא סקרים של האיחוד האירופי כ30% מתושבי גרמניה מחזיקים בדעות שהאיחוד מגדיר אנטישמיות…מקוה שלא תאבד באורך גלותך
לישר הדרך,
לפחות הינך מודה שאינך מעריך את לייבוביץ. זה עדיין לא אומר שאני אינני יורד לסוף דעתו!!!
לייבוביץ עבר, כמו הרבה אנשים, בחייו תהליך שלא הפכו ל"אוהב" ערבים, אך בהחלט לכזה המבין את השלכות הכיבוש על העם היהודי, והשחתת מוסרו.
לגבי אביגדור"בוא נפציץ את סכר אסואן" ליברמן, כמו גם חגי"חג פורים שמח" פורת(לאחר טבח מערת המכפלה). אין עדיין בפוליטיקה הגרמנית הלאומית, והמקומית כאלו המתבטאים, ולו קרוב לליברמן,אלדד,והחברים מגוש אמונים.
זה לא יעזור לכך, גם אם תמשיך בפרובוקציה זולה לעשות שימוש בסיסמאות נבובות מתוך ציטוטים לא מדוייקים, וממקורות לא אחראיים.
מפלגות הימין הגרמני הקיצוני הן לא דבר שזר בגרמניה יכול להיות גאה בו, אך מצד שני(וזאת על דעת רבים וטובים ממני) אינן מהוות סכנה לדמוקרטיה הגרמנית. לידיעתך, רובם של המצביעים עבור מפלגות אלו עשו זאת מתוך מחאה כנגד רפורמה במשק הגרמני(HARTZ 4), ופחד מהעתיד הצפוי, ולא ישירות כאקט של שנאה כנגד זרים.
לגבי הימין הקיצוני בישראל- אני בדיעה שהוא כן מהווה סכנה לא רק לדמוקרטיה, כי אם גם ליציבות המזרח התיכון!