הסיפור הוא זה: אדם ששכר חדר במלון נכנס לחדרו ומצא שג’וקים שורצים בכל. הוא רץ למנהל וצעק: "מה זה? אי אפשר לקנות חומרי הדברה, להזמין מדביר ג’וקים מקצועי כדי לחסלם?" "כל זה כבר נעשה", אומר המנהל. "ומה קרה?" "הג’וקים ניצחו!". היום אפשר לומר בבטחה שהג’וקים מנצחים באמת, בשתי המדינות, בארה"ב ובישראל. הם מנצחים "באורח דמוקרטי" מכיוון שכך חושב הרוב המכריע בשני העמים, חושב ובוחר בהתאם.
הבחירות בארצות-הברית
בוש והרפובליקנים ניצחו בבחירות לנשיאות, לבית-הנבחרים ולסנאט, ורוב מושלי המדינות הם רפובליקנים, לא כתוצאה ממניפולציות, כי אם משום שהרוב המכריע של המצביעים האמריקאים בחר בהם (58 מיליון לבוש, ב- 3.5 מיליון יותר מאשר לקרי).
הם בחרו ברפובליקאים למרות המלחמה בעיראק, למרות מאות אלפי מחוסרי העבודה, למרות הגירעון הענק בתקציב ולמרות העובדה שבריאות וחינוך לאזרחים כולם אינה האג’נדה של בוש – והאיבה הכלל עולמית לארה"ב גדלה והולכת (בדיון בעצרת האו"ם בבלוקדה על קובה הצביעו 179 מדינות נגד ארה"ב וישראל).
שני נושאים הכריעו את תוצאות הבחירות בארה"ב: המלחמה בטרור וההגנה על "הערכים המוסריים". יותר מ-100 אלף הרוגים עיראקים ומאות הרוגים אמריקאים לא גברו על בן-לאדן "שהצליח" להציב את המעצמה היחידה השלטת בצמרת מגיני "העולם החופשי", ואת נשיאה, ראקציונר פרימיטיבי למהדרין, בראשה. סרטו המצוין של מייקל מור, פררנהייט 9/11, שיכנע את המשוכנעים, דחה רפובליקנים ועורר ספקות של "קיצוניות יתר" ו"חד-צדדיות" אצל חלק מהמצביעים הדמוקרטים.
הרפובליקנים ניהלו מערכה אידאולוגית, והערכים המוסריים היוו את צידה השני של מטבע "העולם החופשי נגד הטרור". בוש והפונדמנטליזם הנוצרי-יהודי המקיף אותו, ידעו להשתמש כראוי בהגנתה של המשפחה הזוגית הנכונה, בשלילת ההפלות ובדחיית הזוגיות החד-מינית. הם נטעו אותם בליבם של המצביעים, ואמוציות אלה חברו היטב עם אמוציות אנטי-טרוריסטיות ועם הפחדים האנטי-איסלאמיים שאלה עוררו.
העובדה שקרי הדמוקרט דמה כל-כך לבוש בשני הנושאים המרכזיים האלה, לא סייעה בידו; המקור גבר על החיקוי. גם הוא רצה להתייצב בראש מעצמת-העל להגנת "העולם החופשי" (בטקטיקה טובה יותר כלפי השותפים בעולם החופשי); גם הוא לא שלל את המלחמה בעיראק בהיותו סנטור (הוא חשב שאינה מתנהלת כראוי); וגם הוא ניסה לדבוק בכל-מאודו בערכי המשפחה המוסריים (גבר-מאצ’ו היוצא לציד אווזי הבר שבוע לפני הבחירות). אין זאת אומרת שאילו בחרו הדמוקרטים במועמד אחר, בהווארד דין הרדיקלי ממנו בהרבה, היתה הנשיאות בכיסם. נהפוך הוא. סביר מאוד שהפער בינו לבין בוש היה עוד גדול יותר. אבל אז היה לפחות סיכוי, ולא ודאות כמובן, כי מפלגה דמוקרטית אופוזיציונית היתה מנהלת מערכת פוליטית ראויה בארבע השנים הבאות.
אולם אחרי הבחירות לא אמר קרי דבר על כך שהמאבק יימשך. להיפך – עכשיו אחדות; המנהיג של המיעוט הדמוקרטי בסנאט – עכשיו כולנו מאחורי הנשיא. והנשיא? כמובן: "כולנו פטריוטים; ואושיט יד לכל מי ששותף ליעדים שלנו"; ואולי גם ימנה אישיות דמוקרטית לקבינט (שמעון פרס אמריקאי?…).
אשר לעתיד, הסיפור כנראה חוזר על עצמו, אם כי בפוליטיקה לעולם אין ודאות. לבחירות של 2008, הילרי קלינטון, מועמדת אפשרית עם סימני שאלה מתרבים בהנהגה הדמוקרטית: אולי היא ליברלית מדי (ליברל הוא גידוף בפוליטיקה האמריקאית). אסור שתועמד אלטרנטיבה חדה מדי, ועוד אשה…
העם שלנו
מדד השלום של "הארץ" לאוקטובר 2004 מתעד בתמצית את התמונה כולה (המדד בוצע בימי ההתדרדרות של ערפאת אבל לפני מותו):
- 58% חושבים שהסיכוי להגיע לשלום אחרי ערפאת קלושים.
- 64% חושבים שישראל לא פעלה נכון כשהתירה לערפאת לחזור לשטחים.
- 79% רואים בערפאת טרוריסט ו-5% רואים בו מדינאי (15% מתנדנדים באמצע).
- 75% חושבים שהאלימות נגד ישראל בוצעה בהנהגתו ובשליטתו של ערפאת.
- שלום עם הנהגה אחרת: 49% חושבים שהוא אפשרי 43% שהוא בלתי-אפשרי.
- צה"ל מוערך מאוד בטיפולו בפלסטינים.
- הממשלה והכנסת מוערכים בדירוג ביינוני ומטה.
- סדר העדפת מנהיגים: שר הביטחון, ראש הממשלה והרמטכ"ל. מתחת לכולם שר האוצר.
- אולם שר האוצר נמצא למטה כתוצאה ממדיניותו הכלכלית ולא המדינית. כמוהו רוב גדול רוצה להשבית את ההתנתקות ולנהל עליה משא-ומתן עם ההנהגה החדשה (כאן מעורבים נימוקים ימניים כשל נתניהו עם נימוקים שמאליים, שהם לדעתי המיעוט).
כמובן שכאשר זוהי העמדה של רוב אזרחי ישראל היהודים, מתאימים לה מנהיגים שעיצבו את חשיבתה זה עשרות שנים. ריבלין, יו"ר הכנסת של "כולנו", קבע כי ערפאת הוא קודקוד בשלישיית שונאי ישראל, המן, היטלר וערפאת. מנהיגים אחרים וברק במרכזם חוזרים על אותו טקסט בניואנסים שונים; ויוסי ביילין, מנהיג "יחד" ומעצב "ג’נבה" מתחלחל כאשר הוא נשאל אם ישתתף בהלוויתו של ערפאת. בתנאים האלה היה חשוב מאוד לקחת חלק במשלחת יהודית-ישראלית שאורגנה על-ידי "גוש שלום" בהנהגת אורי אבנרי, ויצאה מתל-אביב לרמאללה (היינו קבוצה קטנה של חברי חד"ש עם תמר גוז’נסקי בראשם). היתה זו עצרת-לוויה רבת ממדים, סוערת, זועקת ולוחמת, אף מעבר לתכנון המוקדם של מארגניה. במהלך השתתפותנו בלוויה במוקטעה למדנו כי לא היה מקום ראוי יותר לקבורתו של ערפאת מאשר בבית כלאו. שם גם יכולנו לראות שוב עד כמה היה האיש הזה רלוונטי בחייו, ועד כמה תהייה מורשתו החיובית רלוונטית במותו (האם חשוב להזכיר כאן שהיו שגיאות?…).
תמציתה של המורשת החיובית היא זו:
- לעשות הכל כדי למנוע את פריצתה של מלחמת אזרחים פלסטינית – משאת נפשה של המדיניות הישראלית.
- להמשיך את המאבק בשטחים הכבושים תחת הדגל שאלה עקרונותיו: שתי מדינות לשני העמים; טריטוריה פלסטינית בגבולות 1967 ופירוק ההתנחלויות (חילופי שטחים יתכנו רק ביחס של 1:1); ירושלים בירתן של שתי המדינות ופתרון מוסכם לבעיות הפליטים על בסיס החלטות האו"ם.
זוהי תמציתו של הדגל הערפאתי וכל מנהיג פלסטיני, תהייה מנהיגותו מתונה ככל שתהייה, לא יוכל לחרוג ממנה מבלי שיבגוד בעמו.
מה חושבים העמים?
כאשר התשובה לשאלה החוזרת ונשנית "מה חושב העם" היא לעתים רעה כל-כך, מן הראוי אולי להשתחרר כבר מהמנטרה השמאלית, על "העמים הטובים" ו"הממשלות הרעות". הרי לא יתכן ששנים רבות של פונדמנטליזם נוצרי בארה"ב ושל לאומנות וגזענות במערכת החינוך ובתקשורת שלנו, לא יכתימו את מוחותיהם של רוב האזרחים. כאשר מדינות כאלה הן "דמוקרטיות" (היינו, בוחרות את ממשלותיהן לעתים מזומנות), לא יתכן שלא יהיו כלים שלובים של השפעה בין הממסדים לעמים, כאשר הממסדים הם כמובן חזקים יותר.
כדי שיכולו שינויים חיוביים או שליליים בחשיבתם של עמים (והם חלים לכאן או לכאן כידוע לנו גם מניסיונינו), חייבים לחול שינויים "מהפכניים", היינו משמעותיים, ביחסי הכוחות בתוך העמים פנימה או בעולם המקיף אותם.
שינויים כאלה יחולו כנראה גם אצלנו; אבל הם לא עומדים להתחולל עכשיו. עכשיו שולטים הג’וקים במדינת האם ובמדינתנו המונחת בחיקה.
***
האם הרעים מנצחים בימינו תמיד, ובכל מקום? הם לא. כאשר אני רוצה להתעודד בימים קשים אני מסתכל לאחרונה על אמריקה הלטינית, "החצר האחורית" של המעצמה הגדולה. שורה של מדינות הצטרפו לאחרונה למסע חברתי משמעותי שמאלה, כל אחת בדרכה ובמידתה. בראשן צועדת כמובן קובה, האמיצה מכולן; אחריה צועדות לאחרונה ארגנטינה, ברזיל, ונצואלה ואורוגוואי.
כדור הארץ אינו כה גדול מלהסתכל תמיד על כולו.
אני מתפלא על כך שבאתר שמאלי(?) כמו הגדה השמאלית מצוטט סקר גזעני ומוטה שבו התעלמו מאזרחי ישראל הלא-יהודים, וזאת ללא כל ביקורת על עורכי הסקר.
להחליף את העם ומיד. (ויפה שעה אחת קודם)
מעניין מה היתה תגובתו של מר פתר אם באתר ימני היו מכונים השמאלנים בשם "ג’וקים".
כשמאלני אני מתבייש.
דבריך מזכירים לי את נאומה של תיקי דיין לפני הבחירות שבהם הפסיד ביבי לברק, שם במקום ג’וקים קראו לנו אספסוף אבל התוכן הגזעני והמתנשא היה פחות או יותר זהה.
במאמר נאמר: "הרי לא יתכן ששנים רבות של פונדמנטליזם נוצרי בארה"ב ושל לאומנות וגזענות במערכת החינוך ובתקשורת שלנו, לא יכתימו את מוחותיהם של רוב האזרחים". תמיד הכי נוח כאשר אתה נמצא במיעוט מוחלט להאשים את כל העולם בכך שאתה במיעוט ולא להסתכל לרגע על עצמך והגיד אולי אני טועה?
לא יכול להיות שאנחנו טועים ושמתקיימים בחוץ אנשים פיקחים ימניים הרי זה פשוט מופרך אם הם היו חכמים ודאי היו מסכימים איתנו, אה בטח הם הושפעו מתקשורת מניפולטבית שמנוהלת בידי אדם אחד, טיפש, רשע גמור שמעוניין בלדכות עם אחר כי הוא כמובן מרוויח מכך…. אפילו הדימיון הקודח שלי לא מצליח להשלים את המשפט הזה. אין אדם כזה ואין נעליים, בישראל יש זכות דיבור לכולם (חוץ מלכמה ימניים קיצוניים) התקשורת פתוחה לכולם ויש בה מגוון דעות רחב, לרוב בלא צנזורה, ניתן לכתוב את דעתכם הכל צורה שהיא. רובם הגדול של אנשי התקשורת בארץ שמאלנים. למרות זאת רוב הציבור בארץ ימני, מוזר מאד יכול להיות שיש חוץ ממכם אנשים שמשתמשים בשכלם? אולי..
במסגרת הדעות הלגטמיות בארץ אין דעות רעות וטובות ומי שטוען שהוא העם הטוב כדאי שיתבגר ומהר. הטענה שהועלתה פה מגוחכת כמעט כמו שאני אגיד שכל כותבי המאמרים בגדה השמאלית הם פרובוקטורים שמעונינים רק בפרסום עצמם ע"י הכפשת אנשי ציבור ויציאה נגד ערכים נפוצים במדינתנו. המצב לא כך, זכותכם לחשוב את מה שאתם חושבים זה לא נובע ממפרובוקציות או מטיפשות אלא מפלורוליזם חברתי מי יודע אולי בעוד אלף שנים יתגלה שצדקתם נראה לי שלא אבל העתיד יגיע חשוב מאד שגם אתם תחשבו כך.
אני לא קראתי את הסקר המדובר, אבל מן הראוי היה להציג גם את העמדה של כלל אזרחי ישראל ורק אח"כ את החלוקה לקבוצות אתניות. אגב, למרות שאני יהודי מאמין ומסורתי (קונסרבטיווי), הקשר שלי לשאר היהודים הוא דתי בלבד, והשתייכותי הלאומית לפי הגדרתי היא לעם הישראלי.ולהלן הערותיי למספר נושאים במאמר:
הכותב טועה בעניין נצחון בוש – אמנם, חלק מכללי המשחק הדמוקרטיים הוא שרוב של קול אחד הוא רוב, אבל בוש ניצח ברוב של 52 אחוז בלבד, וזה לא מה שנקרא "רוב מכריע". אין זו חכמה לדבר על מספרים מוחלטים, כפי שעשו בברה"מ בשנות ה-70.
יש לברך על עלייתם של משטרים סוציאליסטיים באמריקה הלטינית, אבל אין זה נכון שמדינות אמל"ט הולכות בעקבות קובה – השליטים שם לא הלאימו את כל ענפי הכלכלה והעבירו אותם לידי הבירוקרטיה, ובוודאי שלא רצחו אלפים מבין מתנגדיהם וכלאו ללא משפט עשרות אלפי אזרחים אחרים. כל קשר בין הכנופיות של קסטרו, מאו וסטלין לסוציאליזם או לשליטים אלה הוא מקרי לחלוטין.
כפי שכבר כתבתי באתר, הדרך להפיל את קסטרו אינה באמצעות המשך המצור וחיזוקו, אלא להיפך – באמצעות פתיחת המערב לסחר עם קובה, לחילופי סחורות שירותים ורעיונות שיביאו להתמוטטות המשטר החשוך, כפי שקרה במזרח אירופה.
לעופר יהלום
הסקר לא היה מוטה, אני הוא "המוטה", הסקר מבחיןבאופן ברור בין דעתם של היהודים במדינה לבין זו של הערבים. התייחסתי לדעותיהם של בני עמי היהודים מתוך רצון לדון בחשיבתם של רוב היהודים במדינה.
אני ג’וק
כל שעלי לעשות עכשיו הוא להדפיס סטיקר "אני ג’וק גאה" ותודה על ההתנשאות המגעילה על היימנים המושפעים מהתקשורת.
דני יקירי יש דימוי אחד במאמר שהוא מיותר.
כשראיתי את כותרת המאמר דווקא חשבתי על האמירה של רפול, שהערבים הם כמו ג’וקים מסוממים.
בנוגע לארה"ב – הווארד דין היה הגואל והמושיע של הדמוקרטים, ולא רק שלדעתי הוא היה מנצח (אפילו היועץ הפוליטי של בוש, קארל רוב, אמר שיש להם מזל שדין לא רץ מולם) אלא שהוא כבר עכשיו אמר שזוהי רק ההתחלה, והארגון שהקים – Democracy For America, שבוחר מועמדים מתקדמים ונאורים ונותן להם מימון, ייעוץ, עוזר להם לוגיסטית וגם מנסה להבקיע את הבונקרים של הרפובליקנים שהמנהיגות הדמוקרטית מזניחה (ע"ע טקסס), הוא יכול להיות "מנהיגות ליברלית" של הדמוקרטים. שווה לעקוב.
בהשך לתגובתו של נמרוד – מאחורי המסכת של סוציאליסט אדוק מסתתר גזען קטן.
מה היא גזענות ? הכללה הדבקת תכונות או מראה לאוכלוסיה שלמה. זלזול טוטלי בכל מי שמתנגד לך והתנשאות.
לכנות אוכלוסיה של עשרות מיליונים בשם ג’וקים זה במקרה הטוב ביותר ביטוי אומלל.
אני מצפה מהחבר פתר לתיקון התבטאותו.
אם הימין כל כך טועה (והוא טועה בדברים רבים) אולי יסבירו לי חסידי השמאל איך זה שהקפיטליזם המודרני (הימין) מחזיק מעמד כבר 200 שנה אבל השמאל במזרח אירופה התמוטט/קרס/נעלם/התאדה/נמחה/נמחק (תבחרו) אחרי שמונים שנה בלבד. אולי בכל זאת בליברליזם יש משהו נכון באופן בסיסי ובתיאוריה השמאלית יש משהו פגום באופן בסיסי? דרך אגב, השמאל השולט בדרום אמריקה, למרות כל צהלות השמחה, זה בערך מפלגת העבודה פלוס ואם הדוגמא המוצלחת לשמאל זו הדיקטטורה בקובה אז כנראה שהימין ממש ממש צודק.