כבר כתבתי כאן טור נגד אהוד ברק בשבוע האחרון של אוגוסט ("שובו של הג’דה") כאשר "עוזרוניו" של הפוליטיקאי הכושל הזה התחילו לאיים עלינו שהוא עומד לחזור לזירה. כאשר ראיתי אותו השבוע בטלוויזיה, הבנתי שהאיש שרוי במצב נפשי מדאיג. כמה שעות אחרי שחיקה את חזיונות הזוועה של אריאל שרון וגסטון מלכה מימי הזוהר של מרכז הליכוד, הופיע נפוליון הרביעי באולפן התוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון, ושיחזר את מופעי האימים שלו בטלוויזיה (זוכרים את נסים משעל?) מלפני שש שנים. האם האיש מגוחך מדי מכדי להיות מסוכן? אני מקווה. פשוט, לא יכול להיות שאנחנו טיפשים עד כדי כך.
אבל כנראה שהדברים מסובכים קצת יותר. בשבוע שעבר שוחחתי עם ח"כ מוביל בסיעת העבודה בכנסת, והוא אמר לי במפורש שיתמוך בכל מי שיעזור לו להפיל את שמעון פרס, שהפך לאיש של אריאל שרון. כאשר הופיע ח"כ חיים רמון באותה תוכנית של "פוליטיקה" ותקף את ברק מימין, בלהט הרגיל שבו הוא מגונן על ראש הממשלה בימים הרעים האלה, התחלתי להבין על מה דיבר האיש. לא שזה מצדיק חלילה את התמיכה במיפגע פוליטי כמו ברק, כי בעצם התגייסו עסקני העבודה למאבק טיטני בין שתי חלופות ימניות: או שהמפלגה תיפול בידי תומכי שרון, או שהיא תהיה נחלתם של אנשי ברק. כל זאת בתקופה שיש יותר בוחרי עבודה המעדיפים את מועמד הליכוד לראשות הממשלה, מאשר את ברק. אז את מי זה מעניין? וכיצד ניתן להילחם נגד שרון, כאשר אפילו אנשי יח"ד (מרצ) נותנים לו רשת ביטחון? מי יכול לקחת ברצינות את הדיבורים על תאצ’ריזם, על ריסוק החברה הישראלית בשם הכלכלה השמרנית, על פשעי המלחמה נגד העם הפלסטיני והכשלת תהליך השלום עם סוריה, כאשר ראשי "השמאל הציוני" מקננים בכיסו של שרון?
אבל אסור לקחת ברצינות את ההתלהמות האופוזיציונית של ברק. אחרי שהבוחרים הדיחו אותו מראשות הממשלה, הוא שיבח את שרון בכל הזדמנות, וחיזר אחריו כדי לקבל תפקיד בממשלתו. עכשיו הוא גייס אפילו את ברל כצנלסון למסע הבחירות שלו. אין לי הרבה אשליות בנושא ברל, איש די קיצוני בנושא הלאומי, אבל ברק מסמל את כל הריקבון של הדור השני של תנועת העבודה, שעשה לביתו ורק לביתו, והותיר את "ישראל השנייה" עם ההתנצלות הדלוחה שלו, במקום לחם, עבודה ושירותים סוציאליים מכובדים. מי שמתלבט בין פרס לברק צריך לאמץ את הנוסחה הפשוטה הבאה: כל מה שהם אומרים אחד על השני – אמת ויציב. לכן שומה על כל אדם הגון להיבדל מהעדה הרעה הזאת.
כבר הסברתי כאן שברק לא רק שאינו ראוי להיות מנהיג האופוזיציה ומועמד לראשות הממשלה, הוא גם לא יכול. לא רק שאינו יכול לקבל מהאזרחים הערבים 95% מכלל הקולות כפי שקרה בשנת 1999, הוא לא יקבל מהם אפילו עשרה אחוזים. כיוון שלא ניתן להקים חלופה יונית במדינת ישראל בלי המגזר הערבי, ברק הוא פסול מראש, אלא אם כן יצטרף לליכוד ובכך יוותר על קולות הערבים. כדי לארגן מחדש את האלטרנטיבה לשלטון הליכוד אין טעם לברור מועמדים מהמאגר המוכתם של מפלגת העבודה. יש לעצב אידיאולוגיה חלופית, ולמצוא מנהיג שיש לו מחויבות אמיתית להגשמתם.
ביום שלישי בערב קראתי התבטאויות נואשות באינטרנט של שרידי מצביעי העבודה, מאלה החולמים שמתן וילנאי יוציא עבורם את הערמונים מן האש. הבל ורעות רוח. וילנאי יותר סימפטי מברק המפחיד, אבל אין ביניהם שום הבדל רעיוני אמיתי. לשניהם יש פחות או יותר אותו פרופיל, אותה ביוגרפיה, אותה נציות לאומנית, אותה צדקנות. כל מי שמסכים לתמוך בתקציב הימני של ביבי נתניהו כדי לאפשר הפרדה גזענית בלי הידברות ממשית עם הפלסטינים הוא במקרה הטוב איש המרכז הלאומני. כדי להגיע בסופו של דבר לשלטון וגם לשנות משהו במדינה הזאת, יש לצאת למדבר הפוליטי ולהאבק במשך דור שלם בלי שום סיכוי להגיע לשלטון. חזות קשה.
רמון צודק כאשר הוא מאשים את ברק בשקר בנושא ה"אבהות" לתוכנית ההתנתקות. הוא עצמו רצה לכפות על הפלסטינים ניתוק וגטו תחת איום מתמיד של העליונות הצבאית הישראלית ואילו ברק הסתפק בפיצוץ תהליך השלום. רמון לא הגן על הציבור הערבי גם כאשר המשטרה של ברק טבחה בו באוקטובר 2000. לכן הוויכוח בין השניים הוא עקר, ולא רלבנטי בכלל לעתיד מחנה השלום הישראלי. בנייה מחדש על אדנים רעיוניים מוצקים איננה עניין לעסקנים שטוחים, עם או בלי רקע צבאי. אנחנו אדישים לגורלם האישי של כל מנהיגי העבודה. יש להילחם על נפשם של הבודדים שלא איבדו את המצפן ואת המצפון, לתעל אותם ליח"ד, ולקוות שלפחות המפלגה הזאת תשתפר במשך הזמן.
אני מודע לחולשתם העיקרית של הטיעונים האלה מנקודת ראות יח"צנית. הם נעדרים מנוסחאות אינסטנט ומתרופות פלא לטווח קצר, ואין בהם תבלין אישי-רכילותי. אני קורא את כל השבחים לשרון ואת החלוקה החדשה של הפוליטיקה לנאורים תומכי שרון ולריאקציונרים המתנגדים לו, ולא יודע אם לצחוק או לבכות. מישהו צריך לדרוש מכל הפוליטיקאים המתחזים למנהיגי אופוזיציה לענות בכנות על השאלות הבאות:
- האם אתם מוכנים לדון ברצינות עם סוריה על שלום ולפנות את רמת הגולן?
- האם תסכימו ליזום משא ומתן רציני עם ההנהגה הפלסטינית לשלום תמורת השטחים שנכבשו בשנת 1967, ולדון איתם בפתיחות על בעיית הפליטים?
- האם תסכימו להפסיק מיד את כל הצעדים החד-צדדיים, כולל את הקמת גדר האפרטהייד?
- האם יש בדעתכם לשים קץ לאפלייתם של האזרחים הערבים, לבטל את כל המוסדות המפרידים בין אזרחים לפי מוצא לאומי או דתי, ולמחוק את החרפה של נקודות יישוב "בלתי חוקיות" שאין להן אפילו חיבור לרשת החשמל?
- האם תתמכו בחוק שכר מינימום, בשינוי פני הכלכלה, בשיקום מאסיבי של מערכות החינוך והבריאות? האם תחזירו לעובדים את הביטחון הסוציאלי ואת ההגנה על פרנסתם ועל מקום עבודתם?
- האם תאותו לכלול במצע הבחירות שלכם את שיקום מוסדות התרבות הישראלית?
- האם יהיה השוויון הכלכלי חלק מתפיסת השוויון האזרחי שלכם?
- האם תסכימו לחסל את כל המבנים שהוקמו כדי להגשים את הקניבליזם החברתי של נתניהו?
- האם תתנו יד למאמץ חינוכי מאסיבי כדי להחזיר לעם את האמון בשלום, שנהרס בזדון ובכוונת מכוון על ידי אהוד ברק?
- האם תשתמשו בכוח הפוליטי שלכם כדי למגר את השחיתות בממשלה ובשלטון המקומי שהפכה לבעייה מבנית ולא רק מיפגע שולי?
ברק איננו שותף לאף אחד מהיעדים האלה, והוא פסול מכל בחינה אפשרית: האיש הרס את תהליך השלום עם הפלסטינים ועם הסורים, בגד בעוזריו והשאיר אותם לשאת לבדם בתוצאות מעשיו (עמותות ברק). הוא ממשיך את דרכו של ברל, כמו שאפי איתם ממשיך את דרכם של משה אונא או משה שפירא. אין לי סיבה לשנות את הדברים שכתבתי בקיץ, שרק הוחמרו מאז. הוא שחצן, בעל שיגעון גדלות בלי כיסוי וגם תאצ’ריסט-נהנתן במדינה הזקוקה לרפורמה סוציאליסטית ולמופת אישי.
רק לפני כארבע שנים ברק ניסה להונות את הפלסטינים בלי שהיתה לו תמיכה פרלמנטרית כלשהי, ובעת ובעונה אחת מכר גם למחנה המתון בישראל את ילקוט הכזבים בדבר אי רצונם של הפלסטינים בשלום עם ישראל. הלהטוטן הזול הזה הצליח במשימתו וגרם נזק אדיר, ממש בכייה לדורות. עתה חוזרת ההיסטוריה על עצמה. האיש ששיכנע את כולם שאין לנו פרטנר מתיימר עתה שלו, ורק לו, יש נוסחת פלא לשלום יציב עם שכנינו. מי שמאמין לו הוא טיפש מוחלט, וחרף הטון הפסימי יש בטור הזה בשורה אופטימית לכולנו: אנחנו אולי טיפשים, אבל לא עד כדי כך.
לכן יש להילחם נגד ברק כאילו פרס איננו קיים, להילחם בפרס כאילו ברק איננו קיים, אבל להבין, שברק הוא בכל זאת הגרוע מכולם. ההתפרצות הדוחה והאלימה שלו בישיבת מרכז המפלגה השבוע היא עוד אינדיקציה, שלאיש אין שום חוש מציאות. הוא מנותק, ואוהב את עצמו בעוצמה כה רבה, עד שהוא עצמו מתקשה להשיב לעצמו אהבה באותה מידה. לפני יותר מחמישים שנה ראיתי איזו קומדיה הוליוודית דלוחה. נדמה לי שבוב הופ היה הכוכב הראשי. כמה אנשים לבנים עלובים, יגעים, רעבים ומפוחדים רבצו כפותים באיזו חושה אפריקאית, ממתינים לגזר דינה של חבורת אוכלי אדם מסביב למדורה, בניצוחו של רופא האליל הערמומי. לפתע הגיח נמר מרושע למראה לתוך החושה, והתחיל לרחרח את השבויים. הופ גילגל את עיניו לשמיים ואמר: "רק זה היה חסר לנו עכשיו". את הדברים האלה בדיוק חייבים עסקני העבודה לומר על ברק.
ל"חיים",
שאלות מצוינות הראויות לטיפול פרטני.
א- רובם יבינו, ואין לי גישה מתנשאת כלפי קוראים כלשהם.
ב- מעטים יענו על השאלות בחיוב. מעטים מאוד.
ג-אופק מדכא בהווה ואולי ורוד יותר בעתיד הרחוק.
ד-יש סיכוי אבל מדובר בעבודה סזיפית לשנים רבות.
מרוצה? לא עולה בדעתי לרמות אף אדם. אין לי מה להציע מלבד רעיונות, אנושיות והבנה על מה שיעלה בגורלנו אם לא ננסה את החלופות שהצעתי.
ברעם – סחטיין!
הביקורת על ברק פשוט פוגעת בול.
אע"פ שאיני שותף לחלק מדעותיך, אני חייב להסכים איתך לגבי ברק. בתור אחד שרקד ברחובות כשנתניהו הובס ב-1999,הרי שכהונתו של ברק, בדיעבעד עלי לומר במבוכה, פשוט קטסטרופה.
הדבר היחיד שברק עשה בשכל הייתה הנסיגה מלבנון, וגם היא הייתה כישלון. הפקרתם של ידידי ישראל (צד"ל) היא כתם על מערכת הביטחון והחברה.
אגב – התמיכה בשרון ממפלגת יח"ד בהחלט תמוהה, אם לא מגוחכת. אני מקווה שמדובר רק בתמיכה בנסיגה עצמה ובפירוק ההתנחלויות – ולא בהיבטים המדיניים של תוכנית שרון. (??)
תגובתי למאמר היא כמו תגובותו של אוסישקין למאמרו הראשון של אחד העם – "בלי מרה שחורה יתרה!". במלים אחרות, למרות שכפי שמתואר במאמר המצב לא מזהיר, בלשון המעטה, צרעך לבחון את המצב לאשורו בצורה שקולה יותר.נראה לי שפתרון הבעייה המדינית חיי לבוא לפני פתרון שאר הבעיות, וההסכם עם הפלסטינים יהיה האחרון בהסכמים עם מדינות ערב.
כיום המערכת הפוליטית – והאזרחים בכלל – מתחלקים בקשר לעמדתם לגבי הבעייה הפלסטינית לשלוש קבוצות עיקריות:
א) מיעוט הולך וקטן של הקבוצה של הימין הקיצוני, המחזיק עדיין בעמדות הישנות של העבודה והליכוד, של אף שעל, אין עם מי לדבר וכו’.
ב) מיעוט הולך וגדל שניתן להגדירו כתומכי ז’נווה, כלומר מוכנים בעיקרון לוותר על כל השטחים.
ג) הקבוצה שמהווה כיום את הרוב, שמצאה לה פטנט חדש במקום אף שעל – הם מוכנים לוותר על חלק קטן כל פעם כדי לדחות את הסדר הקבע עשרות שנים. ניתן לומר שבכנסת הסמן הימני של קבוצה זו הוא נתניהו והסמנים השמאלים שלה הםוילנאי ובעתיד אולי עמי איילון. במובן זה ה"סמנים" האלה אולי משתייכים לשתי הקבוצות האחרות מימין ומשמאל.
אני לא מכיר לעומק את דעותיו של וילנאי, ואכן הוא מזכיר באופן חשוד את אותן "תקוות לבנות חדשות", כלומר שרשרת הגנרלים שניסו לעלות לשלטון בארץ בשנים האחרונות. אבל בכל זאת יש לו יתרון על ברק גם במישור האידואולוגי, מכיוון שלא פסל את הורדת רוב ההתנחלויות במסגרת הסדר הקבע.בעניין עברו, אני לא חושב שעצם העובדה שכיהן בתפקיד בכיר בצבא פוסלת אותו מאיזו שהיא בחינה.
לעניין התמיכה של מפלגות השמאל בליכוד, "רשת הביטחון" של יחד לממשלה נראית לי כטעות, אבל כפי שהמערת בנויה אין למפלגת העבודה ברירה אלא לשתף פעולה עם הליכוד, מכיוון שעקב ההרכב הנוכחי של הכנסת לא ניתן להרכיב ממשלה אלא עם העבודה והליכוד, ןלפי הסקרים בחירותצ חדשות לא יתנו תוצאה שונה באופן משמעותי.
פוליטית, אני מתעב את כל מנהיגי מפלגת העבודה-ליכוד. אני מסכים עם מר ברעם שאהוד (מחריב תהליך השלום) הוא הגרוע מכולם.
לומר על ברק שהוא שיקר זה לא לגמרי מדויק, למרות שהוא לא אמר מילה אחת של אמת…
זה נובע מההבדל בין שקר לבין סיפור בדיוני, ההבדל הוא שבשני הקהל יודע היטב שהדברים אינם אמת ונהנה לקרוא או למשוע אותם בכל זאת.
"מחנה השלום" והציבור הישראלי אכלו את השקרים של ברק בעונג של אדם הצורך ספרות מצויינת, ולא מתוך אמונה תמימה כי זוהי אמת. כל מי שתמך ב"קמפ-דייויד" השני ידע כי ברק עומד להניח על השולחן תכנית של בנטוסטאנים אבל העדיף לומר לציבור שזו תכנית שלום כי היה יותר נעים להגיד את זה. התוצאה היא שהתגובה של "אין פרטנר" היא טבעית אצל מי שהניח שברק מגיע לקמפ-דייויד עם תכנית שלום.
טבח המפגינים בהר הבית, ההפגנות ההמוניות משני צידי הקו הירוק, רצח המפגינים בהפגנות האלו ופריצתו מחדש של המרד הפלסטיני נגד הכיבוש יצרו צורך לבחור צד, לתמוך בפלסטינים המורדים או בעמדת ישראל, הציבור הישראלי, כולל "מחנה השלום" קנה בשמחה את השקר של "אין פרטנר" בהתבסס על השקר הקודם של "תכנית שלום" כדי להצדיק את התייצבותו לצד הכיבוש והטרור המדינתי.
פרס, רמון, ברק והיתר לא טובים. וואלה צודק. אבל מי יהיה ראש ממשלה? ברעם? לא נראה לי שהוא או אחרים מאיזורו יצליחו להבחר. אז לבחור ברע במיעוטו או להמנע ובכך להצביע בפועל בעד הימין הקיצוני?
לצודק אבל טועה,
לא חייבים להצביע למועמד מפלגת העבודה. אם אתה מאמין שצריך לבוא פתרון הומני\ אפשר להצביע שמאל (והכוונה כמובן אינה לי"חד או מר"צ הקיקיוניות). ולא חייבים לבחור ראש ממשלה, גם אופוזיציה תהיה שינוי מרענן בישראל
תסלחי לי על הכנסת השרץ למקדש, אבל מה יעשה מי שחושב שלהיות ציוני לא סותר להיות שמאל? יצביע בעד מי שספק אם הכשירו באמת ולא רק כלפי חוץ את קיום המדינה?
אני שמח לראות, כיצד כותב מושחז כמו ברעם מצליח כמעט אחד לאחד לדייק באבחנותיו.
אני סבור שברק אינו שונה בהרבה מביבי, לדעתי הם אפילו דומים ביותר.
ברק המאוהב בעצמו, נרקסיסט, הסבור שבשל היותו מורם מעם, חייבים לשכב עבורו אחרים על הגדר.
יוצא סיירת מטכ"ל והחייל המעוטר בתולדות צה"ל המוקף בעדר של לוחכי פנכה, חנפנים, הבטוח שאזרחי המדינה צריכים להכיר לו תודה, על שנאות להובילם.
ברק שמתעורר כל בוקר, מביט במראה, וטופח לעצמו פעמיים על כל כתף בשביעות רצון עצמית.
מי שמפשט כל דבר ומנתח אותו כאילו היה פונקציה מתימטית, כאילו היו האנשים רובוטים חסרי רגשות, מתאים אולי לצה"ל אבל לא לתפקיד ראש הממשלה.
אם תעשה מפלגת העבודה החבוטה את שגיאת חייה ותעמיד את מדושן העונג הזה בראשה, לא רק דינה שתתנפץ, אלא גם אולי שתהפוך למפלגה הרביעית, או החמישית בגודלה.
לא רק שערביי ישראל לא יבחרו בו, כי אם גם ברבים מהקיבוצים עדיין זועמים על האיש, אשר הפנה את עורפו אליהם!
is always impressed with the sophisticated use of the internet and psychological strategizing of the Israeli heroes, the men to whom we owe our lives, who do not sleep or eat before the finish their job…
i adore real heroes, not those who kill women and children, but the true heroes, like all the people in this comments area. I wish I could come back to Israel and make you happy.
מאמר מצויין. ברעם מחדד את ההבדלים בין ימין ושמאל ומעמידם באור בוהק.
נשארות השאלות,
א- כמה חברי אופוזיציה משמאל לליכוד ממש יבינו את השאלות?
ב- כמה מאלו שעברו את א’ גם יענו עליהן בחיוב?
ג- מהו האופק האלקטורלי של אלו שעברו את ב’
ד- לאור ג’ מה הסיכוי הריאלי שמישהו מימין לחד"ש באמת יעבור את ב’?
מרוצה? לא. אלו התשובות שאף אני נתתי לעצמי והעניין לא משמח אותי בשום אופן.
אני מגיע ממקום קצת אחר, אין כיום מסגרת פוליטית רלוונטית בישראל שמסוגלת להכיל בקרבה אדם שיענה בחיוב על כל השאלות שלך.
הסיבה לאי הרלוונטיות ידועה לכולנו, אין שום פוטנציאל אלקטורלי לשמאל בקרב האוכלוסיה שהשמאל אמור לפנות אליה באופן טבעי. זה פשוט מדהים שבמדינה שבה כל אזרח 5 מתהלך כפוף מתחת לקו העוני למפלגות סוציאליסטיות אין תקומה. סליחה תיקון, זה לא מדהים, זה מפחיד.
אני לא חושב שיש סיכוי לשקם את העשבים השוטים בכנסת, לדעתי יש להתחיל בשורשים שהצמיחו את אותם עשבים. הפנתרים השחורים הצליחו להניע מהלך לפני עשרות שנים, בורות פוליטית הביאה עליהם כלייה. מאז ויתרו בשמאל על המזרחים והעניים לימין ומאז השמאל הולך נעלם מנוף ארצנו. עד אשר לא ישוב השמאל לקהל המצביעים הטבעי שלו לא תהה לא תקומה. וחבל.
אגב, שמי הוא באמת חיים, אין צורך במירכאות.
חיים ברעם שלום,
למה אתה מתכוון כשאתה אומר "לדון איתם בפתיחות על בעיית הפליטים"? האם קליטה של חצי מיליון בתחומי מדינת ישראל הריבונית היא
פיתרון "סביר"? מקובל עליך פיתרון של שתי מדינות לשני עמים בגבולות הרביעי ליוני 67, וממה שאני מבין אינך מצדד בפיתרון המתבסס על גבולות 47. לכן נשאלת השאלה מהו מספר הפליטים המכסימלי שאתה מוכן לקבל כפיתרון? אינני מעלה על דעתי שאתה מוכן לקבל כל מספר שאותו יתבעו הפלסטינים כחלק מהסכמי הקבע. ואולי אני טועה. אודה לך אם תסביר את עמדתך בנושא.
לפני שהדיון יסתחרר (כדרכם של דיונים באתר) למבול שוצף של עובדות וחידודים לגבי פליטים ומטרז’ים (48 מול 67), הייתי רוצה להעלות ספקולציה.
אולי אנחנו טועים בכך שעל מנהיג השמאל לענות על "10 שאלות ברעם" בחיוב. איני מסכים עם מר ברעם כי רוב הח"כים מבינים את השאלות. הן פשוט לא מעניינות אותם. הם עסוקים מעל הראש ולא במצב העם הפלסטיני או עניי ישראל (בטח שלא מוסדות התרבות הישראלים). התרבות הפוליטית בישראל אינה נסובה סביב הצירים שחיים ברעם מציין.
אולי אנחנו צריכים לדרוש מראשי המפלגות להתחיל לדבר במושגים אחרים, מושגים שכוללים בתוכם את השאלות ששאל ברעם, אבל עם סימן שאלה. במקום לדבר "נתניהואית" או "ברקית" (שלא לומר "עוזיכהנית") אולי אפשר לדרוש מחכ"ים לשאול את השאלות באופן שיציב אלטרנטיבה אמיתית.
מנהיגות פרלמנטרית חדשה שיכולה לקום גם מהשמאל הציוני, בעלת עולם מושגים חדש (גם אם הפתרונות יהיו שונים ממה שמוצע כאן באתר), יכולה לצור את הבסיס לשינוי.
את המנהיגות הנ"ל יהיה אפשר לייצר רק מתוך בסיס רעיוני מוצק ומגובש. בתור דוגמא לפעולה דומה של התעוררות רעיונית שהביאה לשינוי מדיניות אמיתי אפשר לציין את ה- THINK TANKS הרפובליקנים בוושינגטון של אמצע שנות ה-70.
לסיכום, אמנם עדיין אין מקום לאופטימיות לגבי מפלגת העבודה, אבל אני מאמין ששינוי כזה יהיה חייב לבוא דווקא מכיוון אנשים שהתחנכו על ברכי מוסדות כמו האתר הזה, גם אם יהוו כוח במפלגות גדולות יותר (וגם כאן יש לנו דוגמא מהימין- פייגלין).
השאלות שאלישע ועדו העלו כאן הן מרתקות וחשובות. אין לי שום סף כמותי לגבי הפליטים. זה נושא למשא ומתן אבל העקרון ברור. ההגירה והשהייה בישראל לא יוכתבו בעתיד על פי קריטריונים שרירותיים שיתווה הצד החזק.
אשר לשאלות, ברור שעדו ואני לא מדברים כרגע באותה שפה. ההשגות שלו הן לגיטימיות בהחלט,מנקודת מבט פרגמטית ועכשווית.אלא שאין להן קשר עם עיצוב העתיד שלנו כאן. השמאל הרדיקלי חייב לחתור לשינוי, גם חשיבתי, ולא להתמקח על הרכב הקואליציה שבהגדרה איננה יכולה להוביל לשום מקום.
אינני פוסל את המגמה לעבוד במסגרות פוליטיות גדולות. לא המסגרות אלא התוכן חשוב בעיני. נכון לרגע זה, אין לנו שום סיכוי להשפיע על העבודה, ואפילו לא על מרצ. מיפנה יחול רק כאשר הקואליציה בהנהגת המרכז הלאומני תנחל כישלון טראומטי.
לחיים,
הפנתרים השחורים הובילו אכן מהלך, אבל למה אתה קורא בורות פוליטית? איזו בורות פוליטית גדעה את המהלך הזה?
ולצודק אבל טועה,
אכן מי שרוצה להיות גם שמאל וגם ציוני ומאמין שמדינת ישראל חייבת להיות מאוכלסת ברוב יהודי, אין לו ברירה אלא לדשדש במי האפסיים של מפלגת העבודה. כמו שכתבת אתה צודק אבל טועה ולהיפך.
על ארבעת פשעי ברק ועל החמישי לא השיבנו.
1 על ניהול משא ומתן עם אסד וקבלת רגליים קרות לפי סכום חיובי לשלום עם סוריה,
2 על ניהול משא ומתן עם ערפאת כאשר הוא מגיש לערפאת כתב כניעה שאף מנהיג לא היה מקבל.
3 על הפעלת מלא כוחו של צהל תוך בזבוז משאבים ,חתיבות טנקים הפצצות על ידי חיל האויר בפצצות בתוך ישובים,
4 על חוסר יכולתו לדבר עם הפלסטינים אזרחי ישראל וטיפולו הכושל בעימות והרג 14 איש
5 אישורו לאפשר לאריק שרון לעלות להר הבית ולשמש זרז לפתיחת המאבק האלים.
6 על התערבותו לטובת המליונר הפושע הנימלט מר ריץ כאשר כראש ממשלה שלי הוא כותב ללא סמכות בקשת חנינה לפושע
לברק אין זכות לבקש את אמון העם להמשך שלונותיו
ואני תקוה כי הוא לא יקבל את אמון העם
מסכים עם כל מלה, מלבד התמיכה ביח"ד. הם תמכו בשרון, כלכלית ומדינית כאחד! הם בגדו בכולנו!
חיים, אני חושב שאנחנו דווקא מדברים בשפות דומות. אני לחלוטין לא מדבר על הטווח הקרוב.
ברור שאין היום פוליטיקאים שמאלנים שאנחנו יכולים באמת לדבר איתם על הנושאים שעלו כאן.
אבל, וזה אבל לא קטן בכלל, שינוי הוא אפשרי. שנינו מודעים לכך שהוא יכול לבוא רק אחרי שינוי חשיבתי מהותי בשמאל. אני לעומתך מאמין שנפילתו של הגוש הלאומני שאתה מקווה לה תבוא אך ורק אחרי שנוכל לגייס את השמאל באופן משכנע.אני מצרף קישור לגבי מהלך הקמתם של ה THINK TANKS השמרניים בשנות השבעים, ולא סתם. אמנם אין לנו את הגיבוי התאגידי שלהם היה, אבל אין ספק שאנחנו נמצאים במבוא לא פחות סתום, לפחות לגבי הפניה הפוטנציאלית שלנו לבוחרים. יש כבר בשטח הרבה מכונים שעובדים (מכון אדווה, עדאללה, קדמה ועוד…) "רק" צריך לקשור אותם לעשייה פרלמנטארית. נשמע פרקטי? נשמע כמו טווח קרוב? אני בסה"כ מפנטז על עוד שלושים שנה להגיע לעוצמה של הניו-שמרנים היום…
— קישור —
למר קלטי,
כיוון שמעודי לא הצבעתי מרצ, אין לי אלא להסביר פעם אחת ולתמיד את תורת היחסות שלי:
הליכוד עדיף על האיחוד הלאומי ועל מפד"ל. ש"ס עדיפה על אגודת ישראל.העבודה עדיפה קצת על הליכוד. מרצ עדיפה לאין שיעור על העבודה. בל"ד עדיפה על מרצ. חד"ש עדיפה על בל"ד. זו כל התורה על רגל אחת, כפי שאמר רבי הלל, והיתר צא ולמד.
לאיריס,
בורות פוליטית זה מה שאין לעובדיה יוסף. אם תמימות פוליטית נשמע לך יותר טוב אפשר גם.
לפנתרים היה הפוטנציאל האלקטורלי של ש"ס לפחות, הם לא הצליחו לממש אפילו חמישית ממנו.