ברשימה קצרה זו אתייחס לעמדתו של ברל כצנלסון כלפי הציבור הערבי בארץ. ברל נחשב, על פי דעת כל החוקרים והמתעניינים כאיש שמאל מובהק (ודי אם נאמר כי שימש עורכו הראשון של עיתון "דבר") אם כי רחוק מרדיקליזם, הן בתפישתו הכלכלית-חברתית והן בזו הפוליטית. יש לבחון הנחת יסוד זו, לאור התבטאויותיו הרבות.
ברל כצנלסון ינק אידיאולוגיה מא"ד גורדון ולא פחות עקרונות מי"ח ברנר. הוא צבר שעות-פועל רבות בקבוצת כנרת ואירגן את הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה. שילוב זה ניתב אותו לנישה של "כיבוש העבודה". מלחמתו העזה, היוקדת, למען כיבוש העבודה וקידושה, מעמידה אותו כך נדמה בשורה אחת עם מקפחי הפלאח’ים והחרת’ים הערביים, אף אם ללא כוונת-מכוון זדונית. ראוי להדגיש בהקשר זה נקודה חשובה וערכית: נכון שבכירי הציונות ראו לנגד עיניהם את צמיחתו של "היהודי החדש", החזק בגופו וברוחו, העמל למען עצמו, משפחתו ואומתו. אלא שבשורה זו יחד עם הרבה רומנטיקה אתנוצנטרית ("כי לנו כל הארץ") בתוספת היבטים קולוניאליסטיים-פטרנליסטיים, העניקה את הלגיטימציה המרושעת לדעה שאין זה מענייננו כמה מקומיים, לא-נחשבים, פרימיטיבים, ינושלו מעל אדמתם וממקצועם.
הרי הציוני צודק, והילכך אין בכלל על מה לדבר בתחום "שיתוף העבודה". "אחת היא לנו כיבוש העבודה" – כך שרו הא"ד גורדוניסטים – "זו חזות הכל. העבר, ההווה והעתיד גם יחד". הרשו לי לדחות, מניה-וביה, את אותן טענות המתמצות בנוסח של: "נו טוב, ומה היינו צריכים לעשות?", או "האם תכננו את מימוש הציונות באופן מופקר: הציונים יהיו בוסים, והערבים עבדים?". עקרונות כיבוש העבודה, איך שלא נהפוך בזה, מסמלים כיבוש וקיפוח, ובעיקר על רקע התשתית המוסרית, כך לדברי הקברניטים הציוניים, עליה הונחה האידיאולוגיה הציונית. אלא מה? רוב המצעים הציוניים סורטטו בחו"ל, והיו נגועים בחותם של אידיאליזציה. יתירה מזו, תמונת המצב העדכנית לגבי הפילוח האתני-דתי בארץ ישראל, של רוב מוחץ ערבי-מוסלמי מול מיעוט שבמיעוט של יהודים, כלל לא היתה ידועה לתומכי הרעיון הציוני. זאת ועוד, ציוני העלייה הראשונה כלל לא העלו על דעתם להניף את דגל כיבוש העבודה, אלא הקבוצה האידיאליסטית, החלוצית, של העלייה השנייה. כיבוש העבודה לא נתפש כנישול מתאכזר, אך תוצאותיו היו טרגיות ללא ספק.
ואגב, מי שמנסה ללמוד את ההיסטוריה הציונית רק מתוך התפישה המחנכת, הקונפורמית, הממוסדת, הקונסנזוסית, כאילו על פני סרגל הזמנים ההיסטורי העם היהודי המודרני הוא צאצאו המובהק של היהודי הקדמון, וכי לא התחולל דבר באזור לאורך רוב המילניום השני – הגלות – וכי לא נתנו לנו לעלות, וכי באנו לרשת את הארץ, וכי אין זה מעניין אותנו מי ישב פה או מי יושב פה, וכי-וכי-וכי … סחופי רעיונות אלה, לא רק שיצדיקו את כיבוש העבודה, אלא אף ירימו על נס את מוסריותה.
ברל כצנלסון מוחה לא פעם ולא פעמיים נוכח גורם מוסדי, שאינו עושה דיו כדי להעסיק פועלים עבריים. הוא מתרעם על חדירת פועלים ערביים לתל-אביב ולחיפה, מתחלחל מן המחשבה שקק"ל עלולה להעביר קרקעות לערבים וטוען באחת, כי יש לדחות כל פניה של פועל ערבי המבקש תעסוקה מלשכות התעסוקה של הסתדרות העובדים. בקיץ 1912 הוא מריץ מכתב חריף למאיר רוטברג ובו הוא קובל על כי "המשרד הארצישראלי" בכבודו ובעצמו מעסיק ערבים לצורך כריית באר בג’מאמה (נקודה בדרום שתיקרא לימים רוחמה).
על עמדתו הפטרנליסטית, המתנשאת, כלפי הפועלים הערביים, ניתן ללמוד מאמירתו, משפט החוזר פעמים מספר ביומניו ובאגרותיו, בנוסח של: הפועלים הערבים הינם נרפים ועצלים, אך רק אם יחושו את נחת זרועו של המשגיח, המצליף (גם עם ראשי-תיבות), הם יעקרו הרים ממקומם.
למען ההגינות אציין את זעמו המתפרץ של ברל כצנלסון נוכח הקמת המסגרת של "מושב עובדים" בעמק יזרעאל על חשבון גירושם של אלפי פלאחים וביצוע פעולות חריש, ממש פרובוקטיביות, תחת חלון ביתם השדוד. ניתן בהחלט להצמיד את מדליית המחאה ההומנית אל חזהו של ברל, אלא שלמעט מחאה זו לא נעשה דבר למען תיקון העוול, וברל לא היה "עוד חקלאי" או "עוד חלוץ" בארץ.
האמת היא שברל כצנלסון מיעט, יחסית, להתעמק בסוגייה של הערביות. גישתו כלפי הפועל הערבי היתה שונה מזו הרומנטית, כמעט מיתית, של בן גוריון ואף של יצחק בן צבי (ממנהיגי מפלגת "פועלי ציון" הסוציאליסטית). הללו פיתחו בתקופת העלייה השנייה גישה, כמעט מקודשת ו"מוזרה" לימיה (אם כי בממד המהפכני, המרקסיסטי, ניתן היה בהחלט להבינה), החותרת לזיהוי של מוצא אתני משותף בין הפלאח הערבי והפועל העברי, ודוד בן-גוריון מתבטא במחצית שנות העשרים, בוועידת אחדות העבודה שבעין חרוד, כי גורל משותף מזומן לפועל הערבי והעברי, וכי בנים הם לארץ אחת, אתמול, היום ומחר, ואפילו לנצח. ברל כצנלסון נודע כפרגמטיסט, ומתוך כך שלל את העמדה הרומנטית של בן גוריון ובן צבי. לדידו כל עם צריך להתבצר במעוזו ולפתח את מחוזותיו בהשקעת גוף ונפש. הנה כי כן תואמת המלחמה למען כיבוש העבודה את העמדה הפרגמטית של ברל כצנלסון. במחוזותינו, הדגיש, יש מקום לכובשי העבודה, ומתוך כך, וכנגזר מכך, יכבוש הפועל הציוני את ארצו ומולדתו.
הציונות של ברל כצנלסון היתה מקסימליסטית. הוא חרד מפני היווצרותו של מיעוט יהודי בארץ, ועל כן חתר לריבוי יהודי על-ידי עידוד עלייה. לערבים יש זכויות בארץ, כך טען, לכאורה מוסרית אך למעשה פטרנליסטית, אך משוללים הם זכויות למנוע מן היהודים לפתח את תוכניותיהם הלאומיות. במקום אחר ישלול את התשתית הלאומית של התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית, ומתוך כך, וכנגזר, ישלול מאליה את זכויותיהם. על הציונות, הדגיש בכמה הזדמנויות, לחולל את המפנה הראוי, המקסימליסטי – להוות רוב בארץ-ישראל על-ידי פעילות של עלייה, רכישת קרקעות והתיישבות. העקרון התחרותי (בין יהודים לערבים), בו דגל א"ד גורדון, אינו מבצבץ מתוך דבריו וכתביו של ברל כצנלסון, ובלא מעט הזדמנויות מאפיינת דווקא התעלמות מן הגורם הערבי באזור.
עמדה זו משתקפת באגרותיו, כשבאחת מהן, בזיקה להקמת מפלגת "אחדות העבודה" (1919) מדגיש ברל כי "שאיפתה של קהילת העובדים בארץ – ליצור את חיי העם העברי בארץ ישראל כקהילת עובדים בני-חורין ושווי-זכויות החיה על יגיעה, שליטה ברכושה ומסדרת את עבודתה, כלכלתה ותרבותה ברשותה", וזאת על יסודות הלאמת קרקע, הון לאומי ליצירת המשק ועוד. לערבים לא נודע איפוא מקום, ולו צר שבצרים, לתוכנית זו. ברל מתעלם מהם התעלמות מוחלטת, כאילו התאיידו ונמסו.
פרופ’ אניטה שפירא כותבת בספרה המפורסם על ברל כצנלסון כי לדעתו המעשה הקובע איננו חיפוש דרכים פוליטיות וחברתיות להסכם בין יהודים לערבים, אלא שינוי המציאות הארצישראלית. לפי תורתו זכאיות שתי היחידות הלאומיות בארץ, היהודית והערבית, להתפתחות עצמאית, נפרדת, בלי שיגבילו זו את זו (ברל, א’ עמוד 306). ראשית אמר, כי שיתוף יהודים וערבים בגוף פוליטי אחד במצב הכוחות הנוכחי יבליט את עדיפותם המספרית של הערבים. וכל צורה של דמוקרטיה פורמלית פירושה יהיה הכרה בסטאטוס-קוו, וממילא בבעלותם של הערבים על הארץ. שנית טען, כאשר יש שתי תרבויות כל כך שונות זו מזו, אין מקום לשיתוף ביניהן, שכן הנחשלת בהן עתידה לשים מחסומים על דרך התפתחותה של המתקדמת (ברל, ב’ עמוד 307). עמדה זו, ואין צורך לבחון אותה במיקרוסקופ מבטאת גחמה קולוניאליסטית ופטרנליסטית בהגדרה.
ברל בחן מדי פעם הצעות שונות להגעה לפתרון לאומי-פוליטי ביריבות בין שני העמים, ואף השתעשע בהצעה המחודשת להקמת פדרציה פאן-ערבית, תמורת הסכמתם של הערבים שישראל תהיה לביתו של העם היהודי בלבד. הרעיון שכבש את לבו של ברל היה הטרנספר – חילופי האוכלוסין, כאותו מהלך שהתנהל בין יוונים לתורכים לאחר מלחמת העולם הראשונה. מדובר על טרנספר מרצון, בדרכי שלום ומתוך הסכמה משותפת בין הצדדים, וכמה עלץ לבו של ברל כצנלסון משעה שוועידת הלייבור הבריטית תמכה ברעיון זה.
ומה באשר לעמדת ברל בעניין הסכם עם הערבים? ובכן, באגרותיו מעיד הוא כך: "לפני זמן מה הרבו לדבר ביישוב על משא ומתן יהודי-ערבי. אני אהיה האחרון להימנע מכל הזדמנות שהיא מנסיון לבקש דרכי הסכם עם העם הערבי. אבל כל תנועה חייבת לא רק להיות ישרה כלפי מתנגדה. אלא גם להיות ישרה כלפי עצמה ולא להשתעשע בדברים בשעה שהם שעשועי-שווא. ואני חייב לשאול את עצמי קודם כל: מה יש לנו בשעה זו לתת לתנועה הערבית כפי שהיא כיום? ואל נשכח: נתינה פירושה לתת לשני מה שרצוי לו, וקבלה פירושה לקבל ממנו מה שנחוץ לי. אם לא זאת הנתינה ולא זאת הלקיחה, אזי אין הסכם". עמדה זו, פרגמטית ככל שתהיה, משקפת את עמדתו האימננטית של ברל: אין פה שאלה של זכויות היסטוריות. אנחנו פה ואתם פה, ורק הסכם פרגמטי-פרקמטי יפסוק בינינו. גישה זו מתעלמת לחלוטין מזכויותיו של עם (הערבי-פלסטיני), שלתוכו התנחלה ההתיישבות הציונית, משלהי המאה ה-19.
ברל כצנלסון, אולי מתוך רגע של חולשה, זורק לעברנו את הכפפה הבאה, ואוי, כמה שהיא אמיתית, וכך הוא אומר: "כרגיל אצלנו, בימי פורענויות, יש כבר מי שמכה על לבנו ואומר: על חטא שחטאנו בזלזול ובהזנחה כלפי הערבים … וזהו נוסח האשמה: ‘כשטוב לנו איננו רוצים לדבר אל הערבים, וכשרע – אומרים אנו שעכשיו אי אפשר לדבר’". ובמקום אחר הוא מבהיר את עמדתו בנידון, עמדה מתנשאת ואטומה: " אין עתה, לדעתי, סיכויים להשגת הסכם עם הערבים. לא מפני שרצוננו רע, ולא מפני שאנשינו אינם מוכנים להיכנס ברצינות לכל העניין הזה, אלא מטעם פשוט: יכול להיות הסכם בין שתי תנועות לאומיות המבקשות עצמאות, אבל לא יכול להיות הסכם בין תנועה שמבקשת עצמאות לבין תנועה שמבקשת שררה. התנועה הערבית בצורתה כיום איננה תנועה של שחרור (זו תנועה אימפריאליסטית לדעתו) – … אימפריאליזם מזרחי". אכן פטרנליזם ללא כחל וסרק.
אז מה היה לנו? מעבר לסיסמאות הציוניות והאדרת כיבוש העבודה ובפרט הנפת דגל ה"ביחד" והאנטי-מפלגתיות, ולצד הדמות הקלאסית של לוחם-מנהיג-חלוץ-ופילוסוף ציוני, אנו פוגשים את ברל כצנלסון, כשבמקרה הטוב מתעלם מקיומו של גורם ערבי-פלסטיני באזור, ובוודאי כזה בעל מאפיינים חיוביים, נגוע לא פעם בקולוניאליזם פטרנליסטי, מה שמקשה, לפחות עלי, למקמו בין דמויות המופת המוסריות. הרי בינינו לבין עצמנו, אי-אפשר למחוק עובדות היסטוריות רק בשם "צידקת הדרך" והחזון הציוני בכלל.
תגובה למר אנונימוס
אין כלל חוט מקשר בין התחפושת האינדיאנית של מארגני "מסיבת התה" בבוסטון (הרוויה כולה בהיבט קולוניאליסטי, מתנשא ונבזי) לבין הלבוש הערבי-בדואי שעטו עליהם אנשי ה"שומר" אם כי, ביומנו של הרצל משתקף אותו אירוע של ה"פנטזייה" הרחובותית, בממד ציוני מחד וקולוניאליסטי מאידך.
מקריאה ביומני ה"שומר" ובהתוודות חבריו, עולה ללא ספק יותר מסתם נימה פטרנליסטית כלפי ערביי האזור, אלא שמעטה הלבוש השומרי-ערבי, דווקא מציין את הכבוד שרחשו, לפחות חלק מחברי האירגון (וקודמו – ה"בר גיורא") לערביות, ומה שבולט גם בשפה, באורחות החיים ובג’סטות השונות. מקצת מכך ניתן להבחין בהתנהגותם של הפלמ"חניקים כלפי הערביות.
ובחזרה לאמריקה, בודדים הם אלה, הלוחמים ה"אמיצים", האמריקאים, שהסכימו להתהדר, על-אמת, בלבוש אינדיאני, או אף בפריטי לבוש. יוצא מן הכלל היה דיווי קרוקט האגדי, במצנפתו מפרוות הבונה (מזעזע רק לחשוב על כך) ובפוזמקאותיו בסגנון שבט ה"סיו".
עניין הרומנטיזציה האוריינטליסטית של הערבים הוא לא ייחודי ולא מפתיע אבל די מעניין בהקשר הציוני, יש בזה שילוב בין קונספציית "הפרא האציל" לבין האמירה "איזה בית יפה יש לך, אני רוצה אותו…." אי לכך יש לי שתי שאלות:
האם לדעתך יש דמיון בין הרומנטיקה ה"ערביסטית" של חלקים מהציונות (למשל "השומר")לבין התלבושות האינדיאניות של מקיימי "מסיבת התה" בבוסטון, מעין התנערות ממה שהיית והעמדת פנים שאתה יליד אשר בעצם מצדיקה את מעשיך כקולוניזטור ?
האם בן-גוריון לא דחה בשעתו את הרומנטיקה המסתערבת של אנשי השומר ?
ליחיעם שורק
התגובה הראשונה היא שלי, שכחתי להכניס את שמי.
בנוגע למסיבת התה בבוסטון, אני מסכים ליחס שלך אליה, אבל למה הלבוש הערבי שאימצו אנשי השומר מנוקה לדעתך מהסימפטום של אורינטליזם ? חלק מאנשי השומר חשבו את עצמם כסוציאליסטים (מניה שוחט למשל), האם הם ראו בערבים שותפים אפשריים לבניית איזשהו סוציאליזם או חבורה רומנטית של נומאדים שאותה הם חיקו רק באופן זמני ובהתאם לצרכי האג’נדה שלהם (של אנשי "השומר") שבעיקרה נועדה לקדם פרויקט שאין לו שום קשר לאורח חייהם של הערבים ובטח שלא לאינטרסים שלהם ? כדאי לשים לב לצורח זה שאנשי השומר בחרו את הבדאואים כמודל לחיקוי ולא את הערבים העירונים או הכפריים, הם הרי לא התכוונו להקים שבטי רועים ונוודים…
ועדייין לא ענית לשאלתי השניה בנוגע לבן-גוריון ו"השומר".
תודה
ליורם שלום
ראשית – המאפיין המנחה את השומרים היה דווקא עירוני, בורגני ופטרנליסטי בכל מקרה. הסוציאליזם של כמה מחבריהם היה סלוני בעיקרו. האוריינטליזם שלהם, כזה שהתחבר למוטו של "כיבוש העבודה" – "כיבוש השמירה", היה בערך: היינו כאן, תמיד היינו, והאוריינטליזם הוא אנחנו. אין בלתנו ואין זולתנו. מתוך כך הם כלל לא חלמו על שותפות עם הערבים. הבן-גוריוניסטים שבהם היה מוכנים לדבר על גורל משותף ומאבק משותף, אך נקודה זו הוזנחה והושמטה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה ופרוץ המנדט.
שנית – דווקא האוריינטליזם שלהם נתפש כשיבה בלעדית (עברית) למקורות האתניים. אגב, ביניהם אנו מוצאים לא מעט כוחנות.
שלישית – הבן-גוריוניזם ניזון, החל משנות השלושים, מהסתייגות כלפי כל מה שמדיף ניחוח ערבי, וזאת מתוך עמדה פרגמטית (מכוערת ללא ספק), של "או אנחנו, או הם". ה"זקן" העדיף לניהול יחסי שכנות הוגנים והגונים עם הערבים, כל עוד אינם מסכנים את "קיום" העם היהודי, קרי – מתנגדים להקמת מדינה מונו-לאומית על רוב שטחי פלשתינה-א"י. מאירוע דמים אחד למשנהו גיבש בן גוריון עמדה יותר מוקצנת כלפי הציבור הערבי.
הניסוח שלי התבלבל ואתה ניסחת זאת טוב, אנשי "השומר" הבינו את ה"ערביות" כצורת חיים כוחנית מאד, משהו הדומה לסטריאוטיפ של "קוזאקים" (קראתי פעם שאלכנסדר זיד היה מושפע מהקוזאקים שהכיר באיזור בה גדל).
העסק הזה קצת מזכיר את הויכוח היום בין חלק מהימין לבין הפסאודו-שמאל שבו הימין (בחלקו) אומר "בואו נלמד מהערבים איך להיות כוחניים" וה"שמאל" הציוני עונה "בואו נהיה אירופים תרבותיים ולא ערבים" ושני הצדדים משחקים על סטריאוטיפ גזעני.
יורם בר-חיים
אני מתענינת מאוד ביחסה של הציונות הסוציאליסטית לערבים בארץ ואשמח אם תפנה אותי לעוד חומר רלוונטי.
מאמרך עזר לי מאד.
דבר נוסף: למיטב ידיעתי ברל וסירקין העריצו את הבודה הערבית ושאבו ממנה רבות,האם יש בכך אמת לאור העובדות במאמרך
למתעניינת האלמונית שלום
נסי במנוע החיפוש של "גוגל".
אם תיתקלי בקשיים, אשמח להפנותך למדף המתאים באחת הספריות האוניברסיטאיות
ראוי לציין כי ראשי התנועה הציונית בעלייה הראשונה, עוד טרם ייסודה הרשמי של הציונות, לא היו עיורים לקיומם של הערבים. בפרוטוקולים הראשונים של המושבה רחובות הייתה התייחסות מפורשת לערבים, וראשי המושבה החליטו לסייע ולספק לערבים שירותי בריאות ולהעסיקם.
כאן המקום לציין כי במהלך השנים התעוררו קונפליקטים בין בעלי הנחלות, האיכרים, לבין הפועלים בסוגייה זו. האיכרים ביקשו להעסיק ערבי בגלל שכרו הנמוך, מקצועיותו והעובדה שעבד בלי לשאול שאלות (אם כי לא אחת השתתפו הפועלים הערבים במה שמכונה היום פעילות חבלנית עויינת). הפועלים היהודים, מצידם, ביקשו לשמור על מעמדם וזכויותיהם ועל זכות השביתה.
המאבק הזה לא הסתיים גם לאחר המרד הערבי, ונדמה כי גם היום אנו רואים הד למאבק זה. את הערבי החליף הפועל התאילנדי/פיליפיני/רומני, והעובד הישראלי/יהודי נאלץ להמשיך להילחם על מעמדו.
רחובות אכן היתה די חריגה בהתייחסותה לערבים (במובן החיובי), אם כי היו כל מיני "תקלות" ביחס לשבט זרנוגה השכן. עיון בפרוטוקולים של "זקני" ראשל"צ, פ"ת, ומושבות אחרות יגלה יחס התנשאותי כלפי האוכלוסיה הערבית.
העסקתם של ערבים על ידי האיכרות המבוססת נבעה כמובן מטעמים כלכליים ופרגמטיים בכללם, ואף כאן בצבצה, אם לא מעבר לכך – נימה פטרנליסטית.
הפועלים שלחמו למען כיבוש עבודה, לא עשו זאת, כמובן, מטעמים אנוכיים-כובשניים, אך גם טהורי האידיאליסטים שביניהם, כמו הא"ד-גורדוניסטים", ידעו אל נכון כי "כיבוש העבודה" משמעו "גירוש (הערבים) מהעבודה". ואין מדובר באופן סתמי או פשטני על המאבק למען זכות השביתה.
צדקת בהשוואה לפועלים הזרים בזיקה לגישה המתנשאת כלפיהם על ידי המעסיקים וחברות כוח האדם (ושלא לשכוח את ידה ה"מלטפת" של משטרת ההגירה במחוזותינו), אלא שתהום רבתי פעורה בין שתי התופעות. כיום אין מדובר ב"כיבוש עבודה", בבחינת חזית אגרסיבית מוחלטת, אידיאליסטית, אלא בניסיונותיהם של כמה "משוגעים לדבר" ללחום למען עבודתם הם, במישור הפרטני, האישי. כמו כן אז, לפני למעלה ממאה שנה לא פקדה אותנו תופעת הגלובליזציה, כזו ששינתה לחלוטין את מערכת היחסים בין עובד למעביד ובין משקיע-יזם לבין חברות כוח אדם.
שלום ליחעם שורק.
אתה הבאת ציטוטים רבים מפי ברל כצנלסון מהימים ההם.
האם אתה יכול להביא גם ציטוטים ממנהיגי הערבים הפלסטינים מאותם ימים?
האם מנהיגי הערבים בזמנו של כצנלסון חשבו כמו מהיגי הערבים של היום כדוגמת עזמי בשארה למשל.
ראיון עם עזמי בשארה שהתפרסם בעיתון הארץ בתאריך 29.5.98:
"מבחינה היסטורית הרעיון של מדינת היהודים הוא לדעתי לא לגיטימי, ואם אתה שואל אותי אני לא מוכן לתת לישראל לגיטמציה היסטורית"; "אני לא מכיר בקיומו של עם יהודי אחד בכל העולם. אני חושב שהיהדות היא דת ולא לאום, ושלציבור היהודי בעולם אין סטטוס לאומי כלשהו. אני לא חושב שיש לציבור הזה זכות להגדרה עצמית. אני גם לא חושב שהיתה לאומיות יהודית באירופה לפני הופעת הציונות. היהדות של אז אפילו לא היתה קהילה דתית אחת. היא היתה שורה של קהילות דתיות שהציונות ניסתה להפוך אותן לעם באמצעות הקמתה של המדינה הזאת". "קבוצות מהגרים מארצות שונות שבאו ותפסו פיסת קרקע שהיתה שייכת לעם אחר. וגם אם הלאומיות היהודית ישראלית, היא היום בלתי-בעייתית, אין כל דמיון בין האומה הערבית לבין הטענה לקיומה של אומה יהודית. ואין שום דמיון בין זכויותיהם בארץ של פלשתינאים שהוגלו מאדמתם לפני חמישים שנה, לבין זכויותיו של קולקטיב מדומה שהוגלה מהארץ לפני אלפיים שנה".
לישראל שלום
ראשית, שמחתי שאתה נצמד לטקסטים היסטוריים (ובמקרה דנן – הציטטה מפי עאזמי בשארה). אתה מוזמן לעיין בנוסח מגילת העצמאות של מדינת ישראל, ולגלות בה לא מעט סתירות, כגון בין "מדינה יהודית" (המרכאות דנות בציטטות ולא בהיפכא מסתברא) לבין "תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין" (אגב, די בדומה לניסוחן של חוקות נאורות, כשהמובילה והראשונה שביניהן היא צרפת המהפכנית של 1791), כלוי’מר – מדובר על ‘מדינת כל אזרחיה’, ועל כך נכתבו אין ספור מאמרים. אזי, טול קורה מבין עיניך וקיסם מבין שיניך. ודי לחכימא ברמיזא.
שנית – זה כואב (תלוי למי שהאמת אינה מתאימה לדיעותיו), ו"מה-לעשות", אך ההתישבות הציונית נחתה אל תוך ההוויה הפלשתינאית בארץ ולא להיפך. היהודים חיו בגולה, ולא מתוך אינוס או אילוץ (אתה מוזמן לעיין במאמרי "אשרי גולה אני" באתר "הידען" – — קישור —,) ובשל קוניונקטורה מורכבת פוליטית וקונסטלציה בינלאומית נוחה, פרצה הציונות אל חלל העולם וגמלה בליבה החלטה לבוא לאותו קטע מזרח תיכוני, שנשלט על ידי התורכים העות’מנים (ואגב, רק כפסע קל, היה בין ציון לבין אוגנדה-קניה, וכדאי לדעת שהקונגרס ברובו – ויש תוצאות הצבעה – הלך עם הרצל לטובת אוגנדה, ואלמלא אצילותו של הרצל לטובת "ציוני ציון" – הצירים הרוסיים, כמו צ’לנוב, אוסישקין ואחרים, היינו היום מתכתבים באוגנדה, אתה ואני ושכמותנו). העם היהודי (שאגב התנגד חריפות לכל הצעדים הציוניים), שחלקו הזערורי הלך אחר הציונות, הגיע לכאן – להיכן שישב פה עם שלא גלה מרצונו, שלא ברח או הוברח. תמצית הדברים: האוכלוסיה המקומית חששה, ובצדק רב, מבחינתה כמובן מן "הפולש הציוני" – לדבריה ולטעמה (העמד את עצמך במקומה), ובשעה שנלחמים על הבית, נלחמים על הבית.
שלישית – אתה מוזמן לעיין בהצהרת הוועד הפועל הערבי, גינזך המדינה, תיקים מס’ 1026-1040; ובכלל עמדת ה"אופוזיציה" החוסיינית, כלומר הנשאשיבית, בעיתון "אל כרמל" של שנות העשרים של המאה הקודמת. תוכל לפזול, באופן כללי לספרו של יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית-פלסטינאית, 1918-1936, עמ’ 169 ואילך.
ליחיעם שורק שלום.
בין יתר דבריך אתה אומר:
"זה כואב (תלוי למי שהאמת אינה מתאימה לדעותיו), ו"מה-לעשות", אך ההתיישבות הציונית נחתה אל תוך ההוויה הפלשתינאית בארץ ולא להיפך".
הפלישה של הכובשים הערבים שבאו מארצותיהם לכבוש את ארץ ישראל בשנת 600 ורבע לערך, ההשתלטות וההתנחלות בה ובניית בתיהם על הריסות הישובים היהודים, האם זו לא הייתה נחיתה לתוך הוויה קיימת ולא להפך? הוויה זו כללה גם את שארית היהודים של הוגלו בכוח מארצם. אבל כמו שאמרת- (תלוי למי שהאמת אינה מתאימה לדעותיו).
ועוד אתה מוסיף ואומר:
"האוכלוסייה המקומית חששה, ובצדק רב, מבחינתה כמובן מן "הפולש הציוני".
בוודאי שהאוכלוסייה הערבית חששה מ"הפולש הציוני" הם ידעו שרבים מיישוביהם יושבים על הריסות ישובים יהודיים שנקראים בשינוי קל עד עצם היום הזה בשמם העברי המקורי.
הערבים ידעו גם ידעו שהיהודים באשר הם בגולה אומרים כל יום בשנה הבאה בירושלים ובוודאי שהם ידעו שהיהודים לקחו איתם את מפתחות ביתם על מנת לחזור אליו בבוא שעת הכושר. גם ליהודים היה "מפתוח".אזי, טול קורה מבין עיניך וקיסם מבין שיניך. ודי לחכימא ברמיזא.
ואשר למנהיגים הערבים מר שורק שים לב למעשיו ומעלליו של אחד המנהיגים האולטמטיבים של הערבים בשנות ה-30. היושב ראש הוועד הערבי העליון, המופתי הירושלמי חג’ אמין אל- חוסיני.
"חשיפה": מאת רונן ברגמן.
"אנשי הבולשת הבריטית (ה- CID ) בארץ ישראל לכדו באוקטובר 1944 במלחמת
העולם השניה, את משתתפי מבצע "אטלס". מבצע משותף של צנחנים גרמנים
וטרוריסטים ערבים. הוגה המבצע היה לא אחר מאשר המופתי הירושלמי חג’ אמין
אל- חוסיני שהיה בזמן מלחמת העולם השנייה אורחה של גרמניה הנאצית ומבאי
ביתו של היטלר . בחיפוש מדוקדק שערכו חוקרי הבולשת בציוד הרב שהוצנח על
ידי הגרמנים נמצאו גם כמה פחיות עגולות שהכילו ארסן חמצני שזהו רעל מסוכן
ביותר ששבריר של גרם מספיק כדי לקטול אדם. בחקירה התברר, כי חברי החוליה
היו בדרכם להרעיל את בארות המים של תל אביב שמספר תושביה היה
כ- 150,000. היה זה עוד אחד מניסיונותיו של המופתי חאג’ אמין אל- חוסייני,
השונא והמסית הגדול ביותר נגד היישוב היהודי בארץ בתקופת המנדט, לפגוע
ביהודים שנואי נפשו". חג’ אמין אל-חוסיני ביקש מהגרמנים באחת מפגישותיו,
שכאשר הם יכבשו את המזרח התיכון הם יאפשרו לערבים "לפתור את בעיית
היהודים בפלסטינה ובשאר ארצות ערב בהתאם לאינטרסים של הערבים, ובאותן
השיטות שבהן נפתרה בעייה זו במדינות הציר". למופתי הובטח באותה פגישה, כי
מבחינת גרמניה הנאצית, הוא "האישיות שדעתה מעורכת ביותר בעניינים הנוגעים
לערבים, ומנהיגם המוכר של הערבים". המופתי, מצידו, הודיע למארחיו כי יעמיד
לרשותם כל סיוע שיוכל לתת".
למגיב האחרון שלום
ראשית – לא התנהל שום מסע גירוש או הגלייה כלפי הציבור היהודי. נהפוך הוא: יהודים רבים התלוו לכיבוש המוסלמי לאורכו ולרוחבו של אגן הים התיכון. יהודים "גלו" – מרצונם.
שנית – ההיפך הוא הנכון: תמצא היום, בתחומי הקו הירוק ובעיקר בשטחים הכבושים (היינו מה-זה-טובים בזה גם בכיבושינו במרחבי סיני: מרחב שלמה, רפידים, ועוד) לעברת שמות ערביים, שאין מקורם, ממש-לא, בעברית, או בתעתיק עברי-ארמי.
שלישית – חג’ אמין אל-חוסייני אכן היה נבל מנוול, מי שיועד לו תפקיד רב-הטבחים ע"י היטלר בבוא העת (כיבושה של ישראל המנדטורית ע"י הכוחות הנאציים מגבול מצרים מזה ומסוריה מזה). אם תרצה תוכל לקבל רשימה, מה-זה-לא-קצרה, של אישי ציבור ופוליטיקאים ישראלים, ואף מן ה"ליברלים" שבברוקלין היהודית, שמוכן לטרנספר, ואף למעלה מזה את כל מי ש"נודף" מגופו ולו תמהיל של ריח ערבי (ידי רועדת כשאני מקליד משפט זה).
רביעית – ואיני רוצה, חס-וחלילה וחס, ליצור ולו אבק של דימיון בין הפרשה הזו לבין קבוצת החיסול המעין פרטית של הבריגדה (1944-5), שנקראה בשם ה"נוקמים", שכל משימתה היתה ללכוד נאצים, או משתפי פעולה עימם, ופשוט לחסלם. ולהם נאמר, עם כל הכבוד והצער: "מי שמכם?!"
חמישית – גם בימים אלה של ימי החנוכה, בוודאי תתפלא לשמוע אילו זוועות ביצעו לוחמי יהודה המקבי ויורשיו באוכלוסיה, שמה-לעשות, לא היתה מוכנה להתייהד-להתגייר. על כך מצויות לפנינו ידיעות מוצקות, ועל כך פרסמתי גם מאמר או שניים בכנסים מדעיים.
חג שמח, בסיסמת: באנו חושך לגרש!
למר יחיעם שורק שלום.
1) ההוויה בארץ ישראל שאליה פלשו הכובשים הערבים כללה גם את שארית היהודים שהוגלו בכוח מארצם. (והדגש הוא, על- "שארית" מהיהודים שהוגלו על ידי הרומאים).
2) באשר לדבריך: "יהודים רבים התלוו לכיבוש המוסלמי לאורכו ולרוחבו של אגן הים התיכון".
זמן קצר אחר מיתתו של מוחמד ב- 632 לספירה הופקדו על הצבא הערבי שלושה מפקדים.
על עמר בן עאץ הוטל התפקיד לכבוש את "פלסטין" כלומר, את ארץ יהודה והשפלה, בקעת הירדן העליונה ואל עמק יזרעאל והגליל וכן הלאה.
בקרב שהתנהל 12 מילין ממזרח לעזה ושבו השתתפו, כנראה, לצידם של הביזנטים כפריים עניים מארץ ישראל, נוצרים, יהודים ושומרונים. ארבעת אלפים מהם נפלו חלל. הערבים ניצחו את אויביהם והחריבו את הארץ. (מתוך האנציקלופדיה העברית)
3) ישנם גם דברים אחרים. (שאולי אתה לא אוהב להזכיר)
המשטר שהקים החליף מועאוויה התייחס "בסבלנות" אל אנשי החסות, היהודים ילידי הארץ ואף הושיב יהודים בטריפולי של סוריה, (טרנספר) מפני שראה אותם נאמנים לערבים. אבל שינוי לרעה בא בזמנו של החליף עומר והוטלו על היהודים גזרות שונות ומשונות, למשל לשלם מס גולגולת ולהיות מושפלים. וכן הוכרחו היהודים לשאת כסימן הכר צניפים צהובים. ("טלאי צהוב" מזכיר לך משהו?)
החיים של היהודים תחת הכיבוש הערבי היו תלויים תמיד במצב רוחם של השליטים לטוב ולרע. ובכל מקרה, היהודים היו נחותים בהרבה מהמוסלמים השליטים.
4) ההשוואה שלך בין אנשי הבריגדה ב- 1944-5 "הנוקמים" לבין מעלליו של חג’ אמין אל-חוסיני היא בילתי נסבלת בלשון המעטה, למרות המשפט "ואיני רוצה חס וחלילה וחס, ולו אבק של דימיון בין —-"
5) וכן אתה מוסיף ואומר: "יהודים "גלו"- מרצונם"
גם ב- 1948 חלק גדול של הערבים גלו למדינות ערב מרצונם החופשי (חיפה למשל) וכן על פי בקשה והוראה של מדינות ערב הפולשות.
6) כשאתה כותב: — "כל מי ש"נודף" מגופו ולו תמהיל של ריח ערבי" זה מזכיר את דבריו הבוטים של גדעון עזרא בבאר- שבע ואיני רוצה, חס וחלילה וחס, ליצור ולו אבק של דמיון.
חג שמח, בסיסמת: ויצאנו מחושך לאור!
קשה לי להתעמת עם עקשנות, שאוטמת אזניה ועיניה נוכח מיתוסים עבשים ומפוררים:
ראשית – הרומאים הגלו רק מעט מזעיר, ומדובר על קנאים הזויים שנתפשו כשדם על ידיהם. הגליות בכלל ממש לא היו מקובלות על המדיניות הרומית.
שנית – אתה משתמש באנציקלופדיה העברית כמקור היסטורי. סליחה? האם איננו קצת גולשים?!
שלישית – התייחסותי נגעה לקורות יהודי אגן הים התיכון בכלל, כמו באיטליה, יוון, צפון אפריקה ובעיקר ספרד.
רביעית – בוודאי שהיהודים היו נחותים מן השלטון הקיים, והרי זו היתה תמונת המצב לגבי כל עם שולט ונשלט, מן התנ"ך ועד הפלמ"ח. אז מה בין שמיטה לכלי מיטה?!
חמישית – ההשוואה ועוד איך במקומה, כשמדובר עקרונית על נטילת חיי אדם ללא משפט. רצח=רצח=רצח, ויהיה המניע אשר יהיה. הגיע הזמן שנהיה בעלי אומץ כזה שיאפשר לנו להתבונן אל תוך עצמנו, אל תוך קורות ימינו, ולבחון את הדברים ברצינות, באמינות ובנחרצות המתבקשת. ללא מורא וללא משוא-פנים.
ששית – ידידי היקר, כשאתה גולש לציניות דמגוגית (כגון בהערה לגבי ערביי פלשתין של 1948), נשמט כל שדה ויכוחי ביני לבינך.
שביעית – עיין הערה ששית
מאחר ונטען פה כי תושבי חיפה עזבו מרצונם בהוראת "מדיחנות ערב הפולשות", הרי מדובר בשקר.
אין שום תיעוד להוראה של שום סמכות פוליטית ערבית "לעזוב מרצון".
"מדינות ערב הפולשות" לחמו בעיקר על גבולות החלוקה, ולאחר שרוב הנכבה היתה כבר עובדה מוגמרת. מכאן גם שלא היתה להן שום יכולת ממשים לחלק הוראות לתושבים באיזורים שגורשו (שבעיקרם היו בתוך השטח שיועד לישראל ב"חלוקה".
בחיפה הורה הוועד העממי (שהיה חלק מהוועד עהרבי העליון) להישאר בבתים, לא לצאת לרחובות ולא להתקהל, האם זו הוראת עזיבה ?
תושבי חיפה ביקשו לברוח ממנה מאימת הטבחים ששמעו עליהם במקומות אחרים, בעיקר דיר-יאסין.
אבל מילא, בשביל הציונים ההיסטוריה היחידה היתה ותישאר מה שכתוב ב"מקראות ישראל"…
למר יורם בר חיים.
בין דבריך אתה אומר: "מאחר ונטען פה כי תושבי חיפה עזבו מרצונם בהוראת "מדיננות ערב הפולשות", הרי מדובר בשקר.
אין שום תיעוד להוראה של שום סמכות פוליטית ערבית "לעזוב מרצון" .
"בחיפה הורה הוועד העממי (שהיה חלק מהוועד עהרבי העליון) להישאר בבתים, לא לצאת לרחובות ולא להתקהל, האם זו הוראת עזיבה" ?
"אבל מילא, בשביל הציונים ההיסטוריה היחידה היתה ותישאר מה שכתוב ב"מקראות ישראל"…
מר בר חיים הנכבד, הנה לך תיעוד.
בספר תולדות מלחמת הקוממיות כתוב בין היתר, כך:
"המנהיגים הערביים הבטיחו לנכבדי העיר, שעוד מעט תיכבש ממילה הארץ כולה על-ידי צבאות ערב, וערביי חיפה ישובו לבתיהם בעקבות המנצחים.
חלק ממנהיגי היהודים, ביניהם ראש העיר היהודי, ביקשו מן הערבים לחזור בהם מהחלטתם, לבל יעזבו את העיר בה גדלו ועמלו יחדיו.
אך הערבים עמדו על דעתם".
מר בר חיים, אני מבין שכקודמך המלומד,זה שהגיב לפניך כן אתה כפי שאמרת בתגובתך:
"אבל מילא, בשביל הציונים ההיסטוריה היחידה הייתה ותישאר מה שכתוב ב"מקראות ישראל"…
לכן מר בר חיים, צפויה לך ולקודמך הפתעה. שים לב לכתוב בהמשך וזאת מפי אחד מאנשיכם המכובדים, מר בני מורס, בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947″
וכך בין יתר דבריו:
"צל הטרוריזם החוסיני מן השנים 1939-1936 ריחף קרוב לוודאי על החלטתם של נכבדי הערבים בחיפה ב- 22 באפריל 1948 לפנות את העיר.
המוסלמים "הורו" לנכבדים הנוצרים, שהיוו את המשלחת הערבית במחצית השנייה של הישיבה בבניין העירייה, שלא לחתום על שום הסכם של הפסקת אש. ייתכן שבהוראות אלה נאמר במפורש, כי אם לא תימצא חלופה סבירה, יודיעו הערבים על כוונתם לעזוב את העיר".
"גם אם ההוראה הראשונית לערביי חיפה לפנות את העיר באה לא מצד מנהיגים ערבים מחוץ לתחומי הארץ, כי אם מן ההנהגה הערבית המקומית, בלחץ המוסלמים הפרו- חוסיניים שבה הרי הועד הערבי העליון סמך עליה את ידו לאחר מעשה, למחרת היום".
הנה לך מר בן חיים שתי עדויות מאותם ימים אחת משלכם ואחת של הציונים המזורגים.
מצא את ההבדלים.
זה תיעוד ?
"קרוב לודאי…", "ייתכן ש…" ?
כרוזים של הוועד העממי קיימים שחור על גבי לבן ובהם כתוב מה שאמרתי, לא כך לגבי "ייתכן ש…". בני מוריס פשוט כותב שלדעתו היה כך וכך אבל לא מביא לזה שום אסמכתא.
ומי הם אותם "נכבדים" (מושג אוריינטליסטי שנמנע במכוון מלבדוק תפקידים פוליטיים וחברתיים ממשיים של אנשים) שהחליטו לפנות את חיפה ? האליטה, שמנה וסלטה של החברה, אכן החליטה לברוח והיתה הראשונה לברוח, אבל האליטה הזו לא היתה ההנהגה הפוליטית ב-48 ולא היא הנהיגה את ההתנגדות.
"תולדות הקוממיות" רק חוזר על האגדות הישנות, וגם בני מוריס נופל אליהן ולא מביא שום מסמך המאשר כי איזושהי הנהגה פוליטית או צבאית הורתה לתושבים לעזוב. יביא נא אדם אחד מסמך אחד שבו גורם פוליטי משמעותי אחד מורה לברוח, מ-48 ועד עכשיו לא הובא שום תיעוד שכזה.
למר יורם בר-חיים
אז כפי שאמרת:
כרוזים של הוועד העממי קיימים שחור על גבי לבן ובהם כתוב מה שאמרתי—
מר בר-חיים, אין ספק שאם באמת יש לך איזה שני כרוזים שחור על גבי לבן של הוועד העממי, הם גוברים בגדול על כל דבר אחר. תשמור עליהם.
אבל מצד שני,קרוב לודאי, ייתכן ש..
אולי בכלל אתה חוזר על אגדות ישנות?
דרך אגב, קל מאד להכין כרוזים כרצונך.