לרגל יום זכויות האדם
באתי לבית הדין לעבודה כדי לתרגם את עדותה של עובדת זרה התובעת את מעסיקיה – אולם נשארתי כקישוט בלבד. התובעת לא הגיעה מבית המאסר בנצרת ולא היה מה לתרגם. "ובכל זאת תישארי", אמר לי עורך הדין (שנשלח מטעם קו לעובד). "אי אפשר לדעת איזה תירוצים יחפשו כדי לסגור את תיק".
אז מה העניין? שאלתי, כאילו לא ידעתי את התשובה. כשעובד זר תובע את מעסיקו הוא רוצה כסף המגיע לו על פי חוק – מהלנת שכר או ימי חופשה או פיצויי פיטורים. כל הסיפורים דומים באופן כללי. יש שוני רק בפרטים.
אני זוכרת עובד זר מגאנה שעבד אצל אותה משפחה במשך 12 שנה. הוא החליט לנצל את ההזדמנות שניתנה לו על ידי מינהלת ההגירה לעזוב את הארץ "מרצונו החופשי" ובכך להרוויח כמה שבועות לסדר את ענייניו. (רוב המגורשים אינם זוכים לשהות כלשהי). כאות להוקרתם העניקו לו מעסיקיו הנדיבים חפיסת שוקולד! הוא חשב שמגיע לו יותר. ישבנו בפרוזדור בית הדין בהמתנה לבואו של השופט כאשר הוא פנה אלי בקול מעט חנוק:
"I don’t understand you people. You are the People of the Book. You yourselves were strangers in Egypt, You should treat the strangers in your midst with more compassion".
נו טוב. חמלה זה דבר אחד וכסף זה דבר אחר. בסופו של דבר הבחור מגאנה קיבל קצת כסף. בערך 15% ממה שהגיע לו על פי החוק. אנו קשורים הרבה יותר לספר הצ’קים שלנו מאשר לספר הספרים.
המקרה של היום היה יוצא דופן על פי ממדיו. מדובר בכסף גדול. העובדת תובעת ממעסיקיה סכום של 200,000 שקל. אז למה היא לא הגיעה? שאלתי. "לא הביאו אותה מבית המאסר", ענה לי, "למרות צו ההבאה של בית המשפט".
הייתכן כזה דבר? רציתי לדעת. העו"ד צחק. "זה קורה כל הזמן. הנתבעים או עורכי דינם מכירים מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו שיכול לסדר את זה. ואם היא לא תגיע היא לא יכולה להעיד, ואם היא לא יכולה למסור עדות בפני שופט אין לה מה לחפש. היא מעומדת לגירוש מחרתיים".
נקראנו להיכנס לחדר השופטת – אשה בשנות ה-40 לחייה. היא ישבה על בימה כלשהי עמוסה במחשבים וכמה עוזרים. אולם הדרמה התרחשה במפלס של הקהל. היה למעשה רק שחקן אחד – הסנגור של הנתבעים. השופטת, עוזריה, העו"ד של התובעת ואנוכי היוו את הקהל – קהל מרותק ופעור פה לנוכח "הפרפורמנס" של הסנגור. בפתיחת דבריה קבעה השופטת – קצת כעוסה – שהתובעת תובא למחרת ומשרדה יהיה בקשר עם בית המאסר משמונה בבוקר.
כעת החלה ההצגה ברצינות. במערכה הראשונה ניסה הסנגור לדחות את מסירת העדות בשבוע ימים. וסיבותיו עמו: א. הוא קיבל את ההזמנה לבית המשפט רק אתמול. ב. לא היה לו זמן להתעמק בפרטי התביעה. ג. הוא אדם עסוק. ד. הוא לא אשם שהתובעת לא הופיעה אבל ממש חבל לו על הזמן.
השופטת לא התרשמה. "התובעת עומדת בפני גרוש בעוד יומיים. מסירת העדות תתקיים מחר בשעה 14:00″.
במערכה השנייה עבר הסנגור למישור הפרטי. בקול מתחנן סיפר לשופטת – ולקהל כולו – שזה עתה עבר ניתוח מעקפים. לא מזמן יצא מבית החולים. הוא לא מסוגל לעמוד בקצב העבודה. וכאילו להמחיש את הדבר העביר את ידו הימנית מדי פעם לחזה בזמן שתפס את השולחן ביד שמאל לשם תמיכה.
השופטת הציעה לו להמשיך בישיבה אך הוא סירב. התובע שאל אותו למה לא שלחו עו"ד אחר מהמשרד במקומו. "אין אחר", הוא ענה. "כל השמות על הדלת זה אנשים שרק משלמים לי עבור השימוש במקום".
"טוב", סיכמה השופטת, "מחר בשעה 14:00″.
סנגורנו ביקש דחייה של שעה והשופטת הסכימה לשעה 15:00.
עכשיו פנתה השופטת למחשב שלה והחלה לכתוב את פסיקת הביניים. כשגמרה קראה בחצי קול את הכתוב לעוזר שישב לצידה. הפסיקה כללה את פרטי התביעה ורק עכשיו התחלתי להבין את המקרה. העובדת הזרה עבדה 7 שנים באופן חוקי אצל אדם שהשיג את שירותיה כאילו עבור אמו שהיתה חולה אבל לא חסרת אונים. כלומר, הוא עשה קצת "תרגיל" לנוחיותו. העובדת עבדה 7 ימים בשבוע ללא חופשים ובפחות משכר המינימום. כאשר אמו נפטרה, העובדת עזבה והפכה לבלתי חוקית. מיד לאחר מכן קרו שני דברים: היא פנתה לקו לעובד לעזרה במימוש זכויותיה, והבן פנה למשטרה והודיע להם על קיום העובדת הזרה הבלתי חוקית. במלים פשוטות הוא הלשין עליה. היתה לו רק בעיה אחת: הוא לא ידע את כתובתה. לכן הוא פירסם מודעה בעיתונות והציע 1,500 דולר למוצא הישר. והאבידה נמצאה.
כשגמרה השופטת לקרוא ופנתה לעוזרה להדפיס את פסיקתה החלה המערכה השלישית של הדרמה. הסנגור פנה לשופטת עם הבעת פנים של "מה כל השטויות האלו". ושוב סיבותיו עמו. א. מה זה יום חופש בשבוע כאילו היתה עסוקה מהבוקר עד הלילה. בקושי עבדה יום שלם. ב. במשך 7 שנים היא אכלה את האוכל של מרשי חינם אין כסף. ג. היא ישנה בביתו מבלי לשלם לו שכר דירה. ד.היא נהנתה מרמת חיים גבוהה שלא יכלה לחלום עליה במולדתה.
משום מה השופטת שוב לא התרשמה. שוב היא פנתה לעוזרה להדפיס את הפסיקה.
ועכשיו כבמסורת ההוליוודית המפוארת – כמו צ’רלס לאוטון ב"עד הסנגוריה" – פנה עו"ד הנתבע לשופטת. "כבוד השופטת", הוא פתח – וכמו קוסם המוציא ביצה מאחורי אזנו של ילד קטן – הוציא את הקלף האחרון שלו: "נדמה לי שאוכל להגיע לפשרה עם העו"ד של התובעת".
ואכן זה מה שקרה. הגיעו לפשרה. לא 200,000 שקל. לא 150,000. אפילו לא 100,000. הגיעו לפשרה של 70,000 שקל. לגבי העובדת הזרה זו פשרה לא רעה. רוב העובדים הזרים יוצאים מהארץ בשן ובעין. אולם לגבי המעסיקים זו באמת פשרה נפלאה. הם נהנו במשך 7 שנים – 365 ימים בשנה – מעבודה זולה, מהפרת כמה חוקים מכבידים ועוד חסכו 130,000 שקל. זה לא בא ברגל – אפילו אם צריך להוריד כמה ירוקים לעו"ד. והוא – העו"ד – היה שווה כל פרוטה.
הלקח מהסיפור הישראלי הטיפוסי הזה איננו נלמד ב-Good Book. הלקח הוא: תאוות בצע משתלמת ותאוות בצע בלתי מרוסנת משתלמת יותר.
באופן עקרוני, נראה לי שהיה צריך להגיש תלונה נגד המעסיק האמיתי והעיתון באשמת מעורבות בציד-האדם הזה.מלבד זה נראה לי שהייתם צריכים להתעקש על 50 אחוז לפחות מסכום התביעה.
אני יודע שזה נשמע כמו עו"ד שמייצג עובד שפוטר מחברת החשמל או מחברת היי-טק ולא עובדת זרה שעומדת לפני גירוש, ולכן מעשית כנראה שלא היתה ברירה אחרת.
הכל נכון, אבל למה אתם מתעוררים רק כשמדובר בעובדים זרים כאשר ככה בדיוק שולחים לחופשי גנבים, אנסים ורוצחים, רק שאז אתם מרחמים על הגנב שהוא החלש (הצחקתם אותי) קרבן של החברה
(צחוק פרוע) הגיע לעברינות בגלל מצבו הכלכלי והמשפחתי (בדר"כ סתם שקר). מתי תבינו שתפקיד הסנגור הוא לשמור שלרע בספור לא יקרה שום דבר רע והצודק ינזק. אם זה מקובל עליכם במישור הפלילי למה אתם קופצים כשזה קורה במישור האזרחי/יחסי עבודה.
מי כאן בדיוק תומך בשחרור של אנסים ורוצחים פליליים על-ידי בית המשפט ? והמ הקשר לתפקיד הסנגור ? תפקיד הסנגור להגן על הנאשם, שעשוי להיות הצד הרע ועשוי לא להיות, תפקיד בית המשפט להגיע להחלטה בעניין זה בדיוק.
ההחלטות של בתי המשפט בישראל מוטות באופן כללי לטובת אנסים ורוצחי נשים, לטובת מעסיקים ונגד קרבנות מכל הסוגים.
נו, שום-דבר לא מפתיע, כמובן.
זה העם היהודי וזה טבעו. תמיד היה כך. מספיק לקרוא בתנ"ך – כל היהודים הם, כידוע, צאצאי לבן… והגנים משפיעים.
זה שאנחנו, בניגוד לעמים אחרים, כתבנו על עצמנו ביקורת ואחרים לקחו וקראו ותרגמו, לא מעיד על זה שזה טבע העם. לא יותר ולא פחות מאחרים.
תאר לך שהיית משווה את הכתוב באתר הזה, עם "ביקורת עצמית" במשטרים טוטאליטריים מסויימים (קרי – עד כמה שהמצב נפלא וכולם מוסריים, נניח).
לא היית מניח שאנחנו סופר חולירות בקנה מידה עולמי?
אני מאמינה שאין כאן בעיה ספציפית שלנו עם עובדים זרים אלא בכלל עם המונח "עובדים". גם עובדים ישראלים זוכים ליחס מחפיר. הם נמצאים בחרדת פיטורים קבועה, שעות העבודה קפואות ומנוכרות ובסוף היום הם מותשים מריבוי העמדות הפנים. בסוף החודש הם יוצאים עם המשכורת שבד"כ לא נונת את המימינמום שהיא אמורה לתת: תחושת ביטחון.
כמובן שבאופן מוסווה ביותר אנחנו גזענים ומאמינים שמי שיש לו חזות אסייתית או אפריקנית, ערבית וגם יהודית-מזרחית, נועד יותר לעבודה קשה ומפרכת כי זה טבעו או שאם חלילה נשחרר את הרסן, הפרא הפרימיטיבי שבארץ מולדתו אין לו אפילו שירותים תקינים ולכן עליו להודות יום יום על הגרושים שהוא מקבל בארץ הנכר המנוכרת והלא אנושית (אבל הרי העיקר "רמת חיים גבוהה" לא?) הפרא הפרימיטיבי הזה יעשוק אותנו עד תום, לא יבצע את מלאכותיו במהירות וכאוטומט שלא טועה לעולם, לכן עלינו תמיד לאלפו היטב ולא להרדם על המשמרת לעולם.
לכן במקומות עבודה: קופאים בדרגסטורים, מוכרים בחנויות, מזכירות במשרדים- גם אם הכל נראה נעים ופסטורלי, תהיו בטוחים שבתוך הלב של הרבה מן האנשים שמגישים לכם שירותים בחיוך ובנעימות, מסתתרת לפעמים אימה ומתח, שבאים בסתירה מוחלטת לכל מראית העין, שזה מסממני הבורגנות הטורפת: לנצל עד תום אבל כלפי חוץ לשמור על ענייניות ופאסון.
רק עולם עם ערכים אמיתיים שניצבים מעל הערך של השקל, יפתור אותנו מכאב הזה.
אילו רק היה בארץ הזאת איזשהו שמאל ממשי – מחוץ לאינטרנט, כוונתי, כזה, המארגן הפגנות ברוב עם בכל ערי המדינה ומשבית את כל מקומות העבודה, פשוט באמצעי חסימת כבישים גם כמה פיצוצים אם צריך – או-אז, היתה איזושהי תקווה, שהמצב ישתנה.
הנה היום, בדיוק דיברתי עם ידידה קרובה שלי ונשבר לי הלב בגללה. הבחורה שבורה – בעבודה (בשירות לקוחות) היחס אליה נורא ואיום, מנצלים בטירוף, היא חוטפת על הראש, את כל התסכולים של לקוחותיהם של מעסיקיה, אבל אפילו לעזוב איננה יכולה – חתמה על התחייבות לשנה, ואם תעז(!) לצאת לפני-כן, תיאלץ לשלם להם 2500 ש"ח… ממשכורת-מינימום. נו, וזה היחס של הישראלים, היהודים, האשכנזים (המשיכו את הרשימה כרצונכם, בבקשה) איש לאחיו!! אז למה כבר אפשר לצפות, כשמדובר ב"זרים"?
ואפשר אפילו לומר, שלה עוד יש איזשהו מזל… כי לה, לפחות, יש עבודה. או אולי, לי יש מזל – כוונתי, אין לי גרוש, אבל לפחות, אינני עבד… למרות העובדה, שכבר הייתי מעדיף עבדות. לא, לא יודע. ומה מעניין את השמאל היום? המצב החברתי? איפה!! ביילין ופרס מתחרים, מי יכנס מהר יותר לממשלת שרון!! או, לפחות, מי "יציל את ההתנתקות"… כל-כל רע לי עם המצב הכלכלי – גם של הכלל וגם זה שלי הפרטי – שעוד מעט אהיה מוכן לחבור אפילו לחמא"ס ולכהנא, העיקר שישחררונו כבר מממשלת העוני, האבטלה והדיכוי הכלכלי… איזה טעם יש לחיים כאלה בכלל, הה?
דניאל,
שלח את הידידה שלך מהר לקו לעובד. ניראה לי שהתנאי שפרטת אינו חוקי.
חוץ מזה, יש שמאל בארץ (וזה לא ‘העבודה’ או ‘יחד’), ומתארגנות הפגנות ברחבי הארץ. רק שחסר מימד ה’רוב-עם’, היות ורוב העם מדיר רגליו מההפגנות הללו. וכשהעובדים משביתים מקום עבודה קמים עליהם כל אמצעי התקשורת (שבבעלות מי?) ומגדפים כיצד העובדים פוגעים בצמיחה.
כך שאנחנו במילכוד – כל עוד נתניהו וחבריו מצליחים לשכנע באידאולוגיה הניאו ליברלית שלהם, אין עתיד למאבקי השוליים של השמאל. וכל עוד אין לשמאל כוח אמיתי, קשה לראות כיצד האנשים מתפכחים…
ליבי מלא רחמים על דניאל.
מעסיקי עובדים זרים באים מכל שכבות העם . אין צורך להכניס את נושא העדות לנושא. לא נערך סקר כמה מזרחיים מעסיקים עובדים זרים. טוב עשתה הממשלה כאשר תפסה שזאת בעיה שתצא מכלל שליטה והוציאה מהארץ יותר ממאה אלף עובדים זרים. כמות העובדים הזרים הולכת ויורדת וראה זה פלא המדינה לא מתמוטטת.
לשלוש בעיות איני רואה פתרון. העובדים בחקלאות בבנין ובסיעוד.אולי יואילו המבקרים לתת פתרונות קסם לבעיה.
לשחר,
קודם-כל – תודה. שנית – נכון, יש איזשהו שמאל מזערי, של כמה ארגונים שצריך טריליון טלפוניחם ע"מ לתאם ביניהם, של תל-אביבים, שאינם מבינים, שאנשים ממקומות אחרים זקוקים להסעה, כי אין להם כסף לאוטובוסים, של מפלגות, שרק בקושי עוסקות גם בעניין החברתי (שקט! מתנתקים….מהעם!), של ראשי ארגונים, שלא מדברים זה עם זה בגלל "הבדלים תהומיים" (של אגו)… אי-אפשר להוסיף ולארגן הפגנות אך ורק בשתי הערים הראשיות, ולצפות, שיגיעו מספר מרשים של אנשים! יש לארגן פעילויות "רעשניות" ו"גימיקאיות" בכל עיר ועיר, ובכל צומת מרכזי בין הערים. יש ליצור ברית הדוקה, בין כל הארגונים ששמאלה מ’יח"ד’. יש לקשור, בכל עת, בין הנושאים הכלכלי, החברתי, המדיני והסביבתי. אנא, אנא מכם – צרו עמי קשר ונראה, כיצד נוכל להשיג כל זאת. אנא.