התנצחות די מעניינת מעל דפי "ידיעות אחרונות" הסתיימה השבוע בתיק"ו אפס. עופר שלח הטיח במנהיג שינוי טומי לפיד דברים קשים יחסית, וטען שהוא זנח את המישלט החשוב בממשלה ואולי אף חיבל בהתנתקות רק מחמת שינאתו העזה לחרדים. שר המשפטים היוצא טען בהתרגשות לא הכי משכנעת, שהוא שירת היטב את בוחריו, וחזר על הסיפור הישן אודות הציבור היצרני המסרב לתמוך ב"פראזיטים".
יש להניח שלפיד אכן משרת היטב את הציבור האנוכי שלו, ומיטיב ככל יכולתו עם בוחריו החמדנים. הבעיה האמיתית שלו איננה ההתנתקות, אלא התקציב. לפיד הוא שותפו הנאמן של שר האוצר בנימין נתניהו במלחמת המעמדות הניטשת נגד העשירונים התחתונים. אם הוא פעל באורח נמהר, זה בגלל הפגיעה האפשרית בעשירים, שככל הנראה לא תתממש.
לפיד אולי איננו מאוהב בחרדים, אבל שנואי נפשו האמיתיים הם העניים. דווקא הילדים הרעבים הם פארזיטים בעיניו, ולא המעסיקים שנהנים מהנחות אדירות בתשלומי ההעברה לביטוח לאומי, וגם לא המיליונרים שמקבלים מביבי הקלות מפליגות במס ההכנסה. מכאן נובעת גם סלידתו מש"ס, והסלחנות שלו לגבי אגודת ישראל. בחרדים האשכנזים הוא רואה גבירים, לפחות יחסית לאחיהם הספרדים. השנאה שלו לש"ס היא עדתית ומעמדית. זהו גם המקור לתיעוב שהוא מבטא בכל הזדמנות כלפי המוסיקה המזרחית, וכלפי התרבות שאיננו מכיר. בניגוד לדברים שכתב בידיעות כאילו בדם לבו, שינוי שלו (בניגוד לתנועה שהקימו מרדכי וירשובסקי ואמנון רובינשטיין) היא תנועה שמרנית וקרתנית, המבטאת את רוחה של מרכז אירופה הבורגנית בין שתי מלחמות העולם. אין לה שום קשר לליברליזם המודרני, הנאור יותר חרף זיקתו ל"כוחות השוק". זה לא מקרה שהוא עדיין מזדהה עם רוב העקרונות המיושנים של המעמד השלישי בצרפת של שנת 1789.
הנאורות, רוחב היריעה והאופטימיזם של המאה ה-18 אינם נחלתו של לפיד. אנחנו חווים דווקא את שנאת הזרים, את הלאומנות, את נמיכות המצח של אלה המתעבים את גובי המסים לא משום שאין להם, אלא מתוך צרות עין, שמא יפול חלק מהונם בידי נזקקים. כדי להפריך את טענות השווא של לפיד צריך ללמוד קצת היסטוריה, ולהבין את השורשים הרעיוניים של תופעת שינוי. כבר היו דברים מעולם, ולאומנים שמרנים פורחים בעידן של מטבע יציב. בימים של אינפלציה גדולה ושל מצוקה ביטחונית עלולים חלק מבוחריו של לפיד להידרדר לפאשיזם.
נתניהו הזהיר השבוע את מפלגת העבודה לבל תחבל בתקציב שלו. יש להניח שרוב ח"כי העבודה יצייתו, באמתלה שהם מגוננים על תוכנית ההתנתקות. הבגידה של העבודה בסוציאל-דמוקרטיה הפכה את לפיד לכמעט מיותר, הרבה יותר מאשר התהום שבינו לבין הציבור המזרחי בכלל, והמזרחי-מסורתי בפרט. דברי הביקורת של שמעון פרס על ה"קפיטליזם החזירי" של ביבי מבטאים טינה אישית ולא מחלוקת רעיונית. פרס היה ונשאר מעריץ גדול של מרגרט תאצ’ר, בדיוק כמו ביבי עצמו.
***
כמה זמן חייב להשקיע אדם סביר, כמוני למשל, כדי לדבר בטלפון עם עוזר שר(ה) לענייני תרבות? תנסו לצאת מתוך ההנחות הלא נכונות שיש לי המון זמן, שאין לי דד-ליין המחייב אותי להגיש את הטור הזה במועד, ושמר צח גרניט הוא גיבור חלומותי הכמוסים. גם אחרי ספקולציות מרחיקות לכת כאלה, יש להניח שתתקשו להאמין שהקדשתי למטלה החשובה הזאת ארבע שעות רצופות.
רציתי מאוד להבין מדוע משרד החינוך מסרב לתקצב את התיאטרון הרפרטוארי הנהדר "נטלה", שמהווה קול ייחודי של עולי אתיופיה, וכלי ביטוי נדיר ליצירתיות הגדולה הטמונה בהם. אלא שמר גרניט מסתתר מאחורי מרכזיה ערמומית, שמתעלת את הפונה התמים ל"מערכת ניתוב" שעיקר תפקידה הוא למנוע ממנו מלשוחח עם הפקיד המבוקש. אחרי 30 דקות ענו לי מלשכת השרה (02-5602330), ביקשו ממני ללחוץ על הסיפרה 2 כדי להגיע ליועץ, אבל אין קול ואין עונה. אחרי 20 דקות נוספות עלה קול נשי מסתורי, לוחש ומפתה, עם ריש לשונית נהדרת, ושינן באוזני את המשפט הסתום הבא: "לא צוין מספר תקף של עמדת מרכזן". הקול אמר את דברו, ומיד ניתק את השיחה. קשה לי להתגונן בפני ההאשמה הכבדה הזאת. האחות האוטומטית הגדולה צדקה ובאמת לא ציינתי "מספר תקף" או לחלופין מספר אחר כלשהו. לא נותר לי אלא לקוות בכל לבי התמים שבמשרד החינוך לא מעסיקים, חלילה, מרכזן בלי מספר תקף שכן טוהר המידות והסדר הציבורי לא יעמדו בחריגה כזאת.
כיוון שאני כותב כאן טור פובליציסטי, התגובה של גרניט איננה חיונית מאוד, ויש להניח שהחומה שהתגבהה בינו לבין סתם פונים מן השורה, קיימת גם ביחסו הצונן לאנשי התיאטרון. גם השרה לימור לבנת כיבדה אותם במכתב קר כקרח. לדעתה, אנשי "נטלה" אינם עומדים בקריטריונים, גם אבל לא רק בגלל ליקויים קשים בדרך ההתנהלות של הנהלות קודמות. הצוות שקיים היום, המנהל איתן סאלם, המנהלת האמנותית יפה שוסטר, ויו"ר העמותה מרים גולן, מבקשים תקציב מינימלי כדי להריץ את שתי ההפקות העומדות עתה על הפרק. כולם פועלים שם בתנאי רעב, אבל משרד החינוך ומינהל התרבות שלו מסתתרים מאחורי טענות סרק, ואף העבירו כספים לקבוצה אלמונית חדשה של אנשי תיאטרון מאתיופיה, שטרם הרימה הפקה כלשהי.
אין לי אלא לתמוך בכל לבי בטענתו של איתן סאלם, שתיאטרון "נטלה" מופלה לרעה לעומת תיאטרונים רפרטוארים אחרים. "אני חש", כך כתב סאלם לשרה לפני חודש, "כי לא מדובר ב’עמידה בדרישות מינימום’ כפי שציינת במכתבך, אלא באפליה מובהקת". הוא התכוון גם לאפליה עדתית, על רקע של צבע ותרבות. בשיחה שקיימתי איתו ועם שוסטר השבוע הוא נימק את דבריו היטב. גם בתיאטרון הבימה יש גירעונות עצומים והיו אי-סדרים כספיים, וכזה הוא המצב בכל 20 התיאטרונים האחרים. אבל רק אנשי "נטלה" טופלו באכזריות כזאת. כרגע אין להם אפילו שקל אחד בקופה.
את סאלם שעלה מאתיופיה בגיל 10 פגשתי השבוע לראשונה, ואני מודה שהתרשמתי מאוד מהלהט שלו, מרצונו לבטא את עצמו ואת עדתו כאמן. שוסטר, ידידה ותיקה שלי למען השקיפות, היא ילידת הקטמונים ומסירותה לתיאטרון תמיד הדהימה אותי. שניהם ביטאו את התחושה המרה, שהם מטפסים על קירות חלקים. משרד החינוך מצפצף עליהם, הממסד נאחז בכל התירוצים שקיימים וגם בכאלה שאינם קיימים, כדי להכחיד את הניסיון האמיץ הזה לא רק לבטא את האתיופים, אלא גם לשקף את המשותף ביניהם לבין עדות ועמים מקופחים אחרים.
סאלם מבין היטב, שממשלת הליכוד מתעלמת מפרויקט תרבותי חשוב כמו "נטלה" גם בשל ציביונה הבורגני, המדיף אדישות לתרבות ולרווחה של שכבות המצוקה. קיים, כמובן, גם ההיבט הפוליטי. רוב מכריע של עולי אתיופיה מצביע בעד הליכוד באורח כמעט אוטומטי, הם מקננים בכיסם של עסקני מפלגת השלטון, שלבם גס באתיופים. עד שראש ממשלה מהליכוד יבקש סליחה פומבית מהעדה האתיופית על הקליטה הקשוחה ועל ההתעלמות מהצרכים הכלכליים והתרבותיים שלה יעברו שנים רבות. בינתיים הם נרמסים פעמיים, גם כעולים "נחשלים" כביכול וגם כעניים.
אבל סאלם ושוסטר אינם מסתפקים במחאות על קיפוח, והם ממשיכים בעשייה בהתנדבות. בלי אגורה אחת הם ממשיכים בחזרות לשתי הפקות מרתקות, ההצגה "החושך שלנו" מאת דן וולמן (שהוא גם הבמאי), והמחזה האפריקאי "האריה ואבן החן" מאת חתן פרס נובל וולה סויינקה (Wole Soyinka) המתגורר כיום בארצות הברית.
וולמן עובד בהתנדבות, וכמוהו גם ארבעת השחקנים המקצועיים בהצגה. אבל המחזה השני בבימויה של גאולה עטר, לשעבר במאית הבית של התיאטרון הניו-יורקי לא-מאמא, בינתיים תקוע מהעדר תקציב אפילו לביצוע התרגום. תיאטרון "נטלה" שהפיק בעבר הלא רחוק את ההצגות המצליחות "נטלה השחורה", "בבל", "מועדון האשליות" ו"השחורים", הופיע בפסטיבל עכו, בבודפסט ובסיבוב הופעות מוצלח מאוד בניו-יורק, חנוק עתה לחלוטין. מסתבר שיש לברית הלא קדושה בין בנימין נתניהו ולימור לבנת אופי רעיוני מובהק. שניהם הכריזו מלחמה על הדלים מטעם העשירים, ואת התבשיל הדלוח שלהם הם תיבלו בלאומנות כדי לסבר את האוזן.
נכון שהעמותה הישנה והמנהלים שמונו בעבר הכשילו את "נטלה" ופגעו במוניטין של התיאטרון החשוב הזה. אבל מרים אלון, העיתונאית הוותיקה שמכהנת עתה כיו"ר העמותה, היא מלח הארץ וחלק מהאליטות הישנות. היא מתקשה להאמין, שנכס תרבותי כזה יישחק ויאבד לריק. אין לנו אלא לקוות שהאופטימיות שלה תוכיח את עצמה כמוצדקת. בינתיים אנחנו חייבים לזכור שפטריוטיזם אמיתי מחייב לתת ל"נטלה" לעבוד ולהיות חלק מהפסיפס התרבותי של החברה הישראלית; פטריוטיזם כוזב הוא הנוסחה החבוטה של שרי ממשלת הרשע הזאת, מבצרם של הנוכלים והתירוץ המתמיד שלהם לעשות לביתם ולהשאיר את כל האחרים בעזובה חברתית ותרבותית.
אם באמת יש אפלייה אני מציע לתיאטרון הזה לפנות לבג"ץ, ובכל מקרה אני חושב שרצוי לפנות לאנשי ממשל במייל או בדואר ולא בטלפון, אחרת קורה מה שקרה פה, ואם חיים בקעם רוצה לראיין מישהו אני לא צריך להגיד לו שיפנה לדובר המשרד.
מבחינה תקציבית, כל העניין הזה של כספים ייחודיים נראה לי מיותר מכיוון שבאופן מעשי משמעותם היא שהממשלה נותנת כספים לקבלני משנה ללא מכרז, וזה לא רצוי גם אם ההקצאה נעשית לפי "עקרונות שוויוניים", שקבלנים רבים היו שמחים לעבוד לפיהם.
ואם כבר תומכים במוסדות תרבות, עדיף שזה ייעשה לפי שיטה של מאצ’ינג (סובסידיה), ולא לפי החלטה של כל מיני ועדות אליטיסטיות.
לחיים,
אני ממש נפעם מהניתוח המעולה של "תופעת לפיד" בפרט ושינוי בכלל. כל מילה בסלע. תודה!
ככול הנראה שינוי תחזור למימדיה הטבעיים בשנים הקרובות. האנטגוניזם שמעוררת שינוי, כתמונת מראה לאחותה ש"ס, אינו נעלם מעיני הציבור.
את תיאטרון "נטלה" אני לא מכיר אבל בהקשר הזה אולי ראוי לכתוב ככתב ולא כפובליציסט – כזה שמנסה להביא את "שני הצדדים". יש תמיד את מה שאני יודע, מה שאתה יודע ומה ששנינו לא יודעים. מהניתוח שלך עולה כי המטרה ראויה, אולם תמיד אשאר ספקן…
בנוסף לדבריו החדים של חיים לגבי שינוי,
ובעקבות הקישור שהוא עשה לליברליזם הקלאסי,
נזכרתי במנסחי החוקה האמריקאית (ג’פרסון, המילטון ושו"ת). אותם בעלי חוות וספסרי אדמות עשירים, לאחר שגירשו את האנגלים שדרשו מהם תשלום מיסים (ברוב חוצפתם!) פחדו פחד מוות מעניי עירם ולכן ניסחו חוקה שתפלה את העניים ותביא למשטר "בני-טובים".
ומשטר "בני-טובים" הוא בדיוק חלומם הרטוב של אנשי שינוי המתחדשת (ובנם יהיר). אם יש היום תנועה חברתית שעלינו לקום כנגדה- שינוי היא ללא ספק הביטוי הגס ביותר של תנועה לבנה, עשירה ודורסנית!
אמנם מפלגת העבודה לא טובה בהרבה, אבל לזכותה (זכות קטנה מאוד, אמנם) יאמר כי לפחות יש לה פרטנזיה להוות אלטרנטיבה לביבי.
מי ייתן ותחזיתו של חיים תתממש ושינוי לא תהיה פונקציה בפוליטיקה הישראלית בעתיד הקרוב.