לדברים שיכתבו להלן אין עיתוי מחייב. הם יכלו להיכתב עם היוולדו של המושג שמאל, כאשר מתנגדי האבסלוטיזם הצרפתי, הג’ירונדיסטים והיעקובינים, ישבו בצד השמאלי של הפרלמנט. אולם הם מתאימים מאוד לאנשים שחיו שנים רבות לפני כן, כמו עמוס הנביא וספרטקוס. הם יתאימו לימים עתידיים רחוקים והם מתאימים מאוד לימינו אנו. הצורך לדון בנושא גדל ככל שהימים בהם הוא נדון הם ימים רעים, וכאלה הם ימינו. יאושם של רבים נובע מהעובדה שפער הזמנים בין חיי האנשים הקצרים בהכרח, לבין משך התפתחותה של ההיסטוריה האנושית הוא עצום ממדים. על כן גם מגוחך, אם כי מאוד אנושי, לרצות כי הערכים האוניברסליים שאנו מאמינים בהם וחותרים אליהם, ימומשו בימינו אנו.
תגובה זועמת לעובדה קשה זו שמעתי לאחרונה מפיה של פעילת שמאל חשובה: "לי בכלל לא אכפת מה יהיה אחרי מותי". לכך אני מוצא לנכון להשיב כי לי אכפת מאוד מכיוון שיש לי בנים, נכדות ונכדים, אבל בהחלט לא רק בעבורם. האם זה לא מגוחך קצת לציין כי אני מאמין בהיסטוריה, בדורות הנולדים זה אחר זה, ובאמירה הנדושה-נכונה כי "דור לדור יביע אומר?"
החשיבה השמאלית
מכיוון שלא קיים אורח חיים אנושי המנותק מחשיבה אנושית, מודעת או בלתי מודעת, חלה עובדה זו גם על השמאל. כנראה שלא אטעה בהכללת יתר אם אומר כי כל חשיבה שמאלית מבוססת על ערכים אוניברסליים של שוויון זכויות אנוש בסיסיות, ועל סולידריות אנושית – שתי אלה נכונות תמיד ובכל מקום על פני כדור הארץ. כמובן שהגדה השמאלית הזו של החברה האנושית כולה, מחולקת לשניים: לאלה החותרים לשימורה ולהעמקתה של מדינת הרווחה הקפיטליסטית, ולאלה החותרים להפיכתה מן היסוד, מקפיטליזם לסוציאליזם. כמובן שהאגף הסוציאליסטי של השמאל הוא מרכסיסטי בהשקפת עולמו, אם כי גם בתוכו לא חסרים גוונים ובני גוונים. אבל שום מרכסיזם אינו רשאי להוציא מהשמאל את הלא מרכסיסטים, את הנאבקים על מדינת הרווחה הקפיטליסטית, שאויביה חזקים כל-כך.
מהבחינה הזו שייכת "האגודה לזכויות האזרח בישראל" אשר מודעתה פורסמה ב"הארץ" תחת הכותרת "אל תשליך", לגדה השמאלית של החברה הישראלית, אם כי שלילתו של הכיבוש, העולה במרכזיותה על הנושאים האחרים, נעדרת ממנה.
זה היה תוכן המודעה:
אל תשליך
- את זכות העובדים לפרנסה הוגנת
- את זכות נזקקים לשירותי רווחה
- את זכות החולים לטיפול ראוי ולתרופות
- את זכות התלמידים לחינוך ללא פערים
- את זכות המובטלים לתעסוקה נאותה
- את זכות העובדים הזרים ליחס אנושי
- את זכות הנכים והזקנים לקיום בכבוד
אויבתן של התביעות האלה היא תמיד קואליציית ההון+שלטון שאצלנו הכיבוש חובר אליה, והאידיאולוגיה הבושית היא מנהיגתה. כמו תמיד קיימים הכלים השלובים בין הנבחרים לשלטון לבוחרים בו. בכלים אלה מחלחלים הרעלים שבאמצעותם מעצב השלטון את החברה במתכונת אמונותיו. רעלים אלה חודרים אל הציבור הרחב, גם אל אותם חלקי ציבור שאינטרסים מעמדיים ולאומיים נוגדים אותם בכל.
אורח חיים שמאלי
לקיים אורח חיים שמאלי אין פירושו רק להיות בעד כל הדברים הנכונים, כי אם לפעול למענם, ולפעול למענם פירושו לעשות זאת לא רק למענך, למען ילדיך ומשפחתך, כי אם למען אנשים אחרים ועמים אחרים, שזו ורק זו משמעותה של סולידריות. גם כאשר מנהיגים ישראליים חתמו על הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הם לא הגיעו בכך אל השמאל ואף לא נגעו בשולי אדרתו. גורלם של המצרים והירדנים עניין אותם כשלג-דאשתקד.
איך לפעול וכמה? כל תשובה כוללנית לשאלה זו מופרכת מעצם קיומה. אולם מכיוון שהחיים האנושיים הם קצרים והשאיפות האוניברסליות הן שאיפות ענק לעומתן, ברור שהתשובה לשאלה תהייה תמיד תלויות תנאי חייו של השואל: גילו, בריאותו, משפחתו, תנאי חייו הכלכליים-חברתיים ועוד כאלה. שום דבר אינו משחרר מהעשייה, אולם רבים הם הדברים המשחררים ממידתה של זו.
בצד כל אלה, חשוב מאוד שלא להתייחס אל המציאות הרעה עם "סטופר". "שמאל כאורח חיים" אינו תלוי הצלחות ואינו תלוי כישלונות. הוא קיים מפני שהאיש-אשה המאמינים בו החליטו כך. איך חיים וכיצד פועלים קומוניסטים ואנשי שמאל אמריקאים? האם האור המנצנץ להם בקצה המנהרה הוא המדריך אותם, והאם הם מצפים כי ימומש בחייהם?
מכיוון שהדטרמיניזם האופטימי מת מזמן, איננו יודעים אל נכון מה יהיה בעתיד, ובעתיד הרחוק על אחת כמה וכמה (האם לא יתכן כי פצצות מימן ישמידו את האנושות, רובה ככולה?!)
אבל, מה שאנו יודעים אל-נכון, הוא שמספרם של נפגעי השיטה הקפיטליסטית גדל והולך, ומידת האוריינות הציבורית גדלה אף היא (מחשבים, אינטרנט וכדו’), לכן הקרב על תודעתם של האנשים גדל, כפי שמגדיר זאת פידל קסטרו: "מאבקנו היום הוא הקרב על הרעיונות".
קבלת השמאל כאורח חיים איננו קל למי שמקבלו ככזה. הוא מתנהל כמעט תמיד בתוך סביבה אנושית אחרת, המתנכרת לערכים בהם הוא מאמין ומשפיעה בהכרח גם עליו, בהתנהגותו ובחיי היום-יום שלו עם הסובבים אותו. מכיוון שכולנו נתונים היום בתוך הקרב על הרעיונות, המתחולל בהכרח אצלנו בכל מאודו, מחייב אורח החיים של כל איש שמאל המאמין באורח חיים כזה לעשות כל מה שביכולתו, כדי לשכנע אחרים, בצדקתם של הרעיונות בהם הוא מאמין.
מנסיוננו ומניסיונם של אחרים אנו יודעים כי ישנן תמיד התפרצויות שמאליות מצד אנשים שאינם מגדירים עצמם כאנשי שמאל כלל ועיקר. אם ישעיהו ליבוביץ הזהיר זמן קצר אחרי 67′ מפני יהודו-נאציזם וחיילי מילואים דתיים "שברו שתיקה" זה עתה, האם הם הגדירו עצמם כאנשי שמאל?
מכיוון שהדטרמיניזם האופטימי כשלעצמו אינו קיים, נקבעת התפתחותה של המציאות הכללית והישראלית, בהתאם ליחסי הכוחות הקיימים תמיד בין המחנות היריבים. ככל שיגדל מספרם ויגבר כוחם של "הטובים", הצודקים, כן יקטן בהכרח כוחם של "הרעים" השולטים בעולמנו ובארצנו.
כך נכון לדעתי לנהוג תמיד בחיים שהם בהכרח קצרים מן היכולת לממש את אמונותינו.
למר פתר,
ממאמרך נעדר מרכיב רעיוני הנחשב בד"כ כיסודי מאד לגבי השמאל- רעיון השוויון. האם, לשיטתך, עקרון זה אינו מרכיב הכרחי של "החשיבה השמאלית"?
אחרי הכל, ניתן בהחלט לתמוך בהעלאת רמת חייהם של העניים, או במניעת נפילתה מתחת לרף מסוים, מבלי להתחשב בפערים בינם לבין העשירים. במלים אחרות- סולידריות עם נזקקים לא מוליכה בהכרח לאידאולוגיה של שוויון חברתי. המודעה של "האגודה לזכויות האזרח" שהבאת היא דוגמא מצוינת: צמצום פערים מוזכר רק בהקשר לחינוך, אבל הוא נעדר לחלוטין כשמדובר על רמת חיים בפועל.
לפי גישה זו, יש לראות בחיוב מצב בו עולה באופן אבסולוטי רמת חייהם של הנזקקים- גם אם הפער בינם לבין העשירים מוסיף לגדול. האם גם זהו "שמאל" בעיניך?
כמו כן-
לא הבנתי במה נבדל מרשמך ל"אורח חיים שמאלי" מאורח חיים של המאמינים בכל אידאולוגיה שהיא.
לדני פתר שלום
1.היכן ערך החירות החיובית והשלילית?
2.מהו מקומה של מדינת הלאום נוכח כירסום כוחה בשל הגלובאליזציה?
על בסיס מה בדיוק מר פתר ניכס לשמאל את כל הדברים הטובים והיפים?
איך בדיוק אזהרתו של ליבוביץ’ על יודו-נאצים היא שמאל(הס להזכיר שהנאציזם עצמו אף הוא סוציאליסטי), העקרונות הליברלים אינם שמאליים הם ליברלים וליברטרן אמריקאי הרחוק מהשמאל מרחק מזרח ממערב הוא ליברל תומך חופש הפרט וזכויות אדם לא פחות מכל ליברל שמאלי.
אם נדבר על האמת הרי שעקרונות החופש וזכויות הפרט נובעים ישירות מתוך העקרונות הליברלים של המאה ה19 שהינם קפיטליסטים בעליל(אותם עקרונות שבבסיס החוקה האמריקאית) דווקא המשטרים המרכסיסטים(השמאל שבשמאל) היו דכאניים, ברוטליים ונטולי כל עכבות בכל הנוגע להפרת זכויות אדם. בכל מקרה החלוקה לטובים ורעים יותר משהיא מגוכחת מעידה רבות על צרות המוחין של הכותב וה"דתיות" של תפיסתו. דתיות במובן הטהרני נמוך המצח, זו הרואה בכל מי שאינו מסכים עם עקרונותיה מנוול. עגום מאד.
לידיעתו של חיים, יש שמאל אמיתי הוא זה המחזיק בעמדות "שמאליות" הן בתחום יחסי החוץ, הן בתחום זכויות האדם והן בתחום הכלכלי. לעומת זאת, ליברטריאן מחזיק בעמדות כלכליות ימניות ואילו הקומוניזם והפאשיזם החזיקו בעמדות השמאל רק בתחום הכלכלי (הפאשיזם רק באופן חלקי).
לעפר יהלום,
זה מעניין מה שאמרת, אז קומוניזם זה לא שמאל אמיתי? אני מכיר כמה אנשים שהיו זורקים לך את הקפיטל על הראש על אמירה שכזו. הבעיה עם הטענה שלך כמובן היא שאין שום דרך בעולם ליישב תכנון כלכלי אבסולוטי(קולקטביזם) עם חופש הפרט. אפשר כמובן לחפש נתיב בניים אלא שנתיב בניים בוודאי איננו שמאל אמיתי. הקומוניסט במובן הזה(ובכל מובן לצורך העניין) יותר שמאלי מהסוציאל דמוקרט ואני לא כלכך מבין איך אתה יכול לטעון אחרת.
בכל מקרה המאמר של פתר טוען בדיוק את ההיפך ממך, הוא נגד חלוקת ציונים לשמאל אמיתי, אמיתי למחצה ואמיתי רק בפינות. הוא טוען שהשמאל באופן כללי הוא טוב והימין באופן כללי הוא רע ומתוך הטענה הזו הוא מנכס לשמאל את "האגודה לזכויות האזרח" למשל. על כך מחאתי. בכל מקרה כנראה אתה מסכים איתי ולא עם פתר, כלומר אתה לא מוצא את האגודה לזכויות האזרח היא ארגון שמאל נכון?
מטבע הדברים שהעובדה שאין לנו סיכוי לשנות את מהלך הדברים בשנים הקרובות מרפה את ידינו. לכן עיקר המאבק שלנו הוא נגד המימסד, נגד עוולותיו ורצחנותו ובעד כל דבר שנתפס אצלנו כהומאני.
גם המאבק נגד נובע ממניעים חיוביים, מהאידיאליזם שלנו, מהרצון להילחם על כל משלט של שפיות ואהבת אדם. בסך הכל החלטנו להעדיף את הסולידאריות האנושית על עקרון הרווח, ומזה נגזרים מאבקים רבים, בחלקם ליברליים ובחלקם סוציאליסטיים או סוציאל-דמוקרטיים. מכאן נובעת גם בחירת השותפים שלנו, ואיתור היריבים כאן ובזירה הבינלאומית.
עוד לא הדברנו את הגזענות, את הלאומנות הקיצונית ואת הנטיות הפשיסטיות, שלא לדבר על האנוכיות ועל תאוות הבצע. יש לנו חזיתות לשלושים השנים הבאות, וגם אז אני לא מאמין שנוכל לחגוג את עלייתו של עולם חדש על חורבות העולם הישן. חזות קשה אבל זה מה שיש.
האגודה לזכויות האזרח זה קרפנות ופרופסיונאליזם ביחד, לפעמים יוצא טוב לפעמים רע, ובסך הכל מכשיר להלבנת כספים אמריקאים בארץ, וחלק "ממפעל החלוקה" המפורסם. מן הצד השני זה ארגון שהוא גם עלה תאנה משובח לשלטון כאשר הוא זקוק להסברה ו"כיבוס" יסודי של פשעים גדולים במיוחד נגד האנושות.
בקיצור סימביוזה קלסית שנותנת מקומות עבודה להרבה אופורטוניסטים. הארגונים האלה הם שהביאו את אריק שרון בסוף, כאשר בזמנים הטובים כשהיה להם כוח הם פעלו בצורה חסרת אחריות לקידום עצמם, ולא שום דבר אחר.כך למשל בתמיכה חסרת בושה באהוד ברק, שהוביל אותם ואת שכמותם לקריסה מוחלטת. הייתי אומרת שהם שמאל כמו שאהוד ברק הוא שמאל וה"ערבים סרבו להצעתו הנדיבה" ו"הזקנה במסדרונות" עמדה בראש מעייניו. הקרן החדשה לישראל השתתפה באופן פעיל במסע הבחירות של ברק, וזה אומר הכל. היום הם בטח יתמכו בעמי איילון, ואחרי כן בפינושה שנותר חסר תעסוקה. זה כאילו שבארצות הברית ה ACLU היה תומך בג’ורג’ טנט כמועמד לקונגרס כי הוא גם היה בממשל של קלינטון. ככה זה בכסרילבקה.
לחיים – קודןם כל אני מכיר כמה אנשים שלא חושבים שהמשטר בברית המועצות היה אפילו קומוניזם אמיתי.
להשוואה בין סוציליסט וקומוניסט, אף אחד לא אמר שהקיצוני הוא גם "אמיתי" יותר. דני פתר אומר שיש גוונים שונים בשמאל, והגושה לזכויות האזרח מייצגת אחד מהם (לאו דווקא זה שאני משתיך אליו).מובן שגם מעי שאינו איש שמאל יכול לתמוך ברוב מטרותיה, תלוי עד כמה הוא רחוק מהזרם הזה.
הפעם החלטתי להשתתף בדיון הקצר שהתפתח בעקבות מאמרי. מהו שמאל? שמאל איננו אידיאולוגיה אחת ואיננו מפלגה או תנועה מסויימת. תחת הכותרת הזו מתיצבות בעולם כולו מפלגות, תנועות חברתיות, עמותות לאומיות ורב לאומיות ( כמו הנאבקים נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית), אשר הערכים האוניברסלים המשותפים להם מחייבים את ההגנה על זכויותיהם של המקופחים והמדוכאים באשר הם. מן הבחינה הזו "האגודה לזכויות האזרח בישראל", שייכת לגדה השמאלית של חברתנו.לראיה – אף אחת משבע הזכויות אותן מצינת המודעה "אל תשליך" ועליהן היא נאבקת, אינה מקויימת.
המגיב גיא צודק בהחלט כאשר הוא כותב שיתכן מצב בו עולה רמת חייהם של העניים, מבלי שהפער בינם לבין העשירים יקטן, והוא אף עלול לגדול.
אולם שלילתה של סיטואציה כזאת מאפיינת את הסוציאליסטים והקומוניסטים, שהם חלק מהשמאל הכללי אולם לא את השמאל כולו. שיתוף פעולה בין האגפים השונים של השמאל, נגד החיבור בין שלטון – הון וכיבוש, אינו מבטל, את הויכוחים המתנהלים בתוכו פנימה.
אולם המאמר לא נכתב במטרה להגדיר את השמאל. הוא כן נכתב במטרה, לסייע לאנשי שמאל, אשר השמאל הוא באמת אורח חייהם. מטרתו היא לאמץ מחסום נגד התקפי אכזבה ויאוש, המוכרים גם לי, לדבוק באמונותיהם ובמאבקיהם ללא קשר למידת התממשותם בחייהם הם. לי אישית מסייעת מאוד הידיעה כי החיים האישיים של כולנו הם בהכרח קצרים לעומת משך התפתחותה של ההיסטוריה. יש סיכוי, לא ביטחון, כי מה שלא ימומש בימי, ימומש בימיהם של בני, נכדי ונכדותי. גם זאת כמובן רק אם הם ובני דורם, ימשיכו להאמין בדברים הצודקים ולהאבק עליהם, ותוך כדי כך יתקנו גם את שגיאותינו.
הבחינה של ארגון מסויים מתייחסת למכלול פעולותיו לאורך זמן, לפיכך המניפסט של האגודה לזכויות האזרח שלפיו אתה משייך אותה לשמאל חייב להיבחן לאור המכלול. מאחר שמדובר באגודה אופורטוניסטית היא נוהגת להתאים את התביעות שלה לפי ההקשר הפוליטי הארעי וקואליציות אד הוקיות. בעיקר יש לה מטרה לנגח את הימין, אך זה אינו הופך אותה לשמאל. הפרופיל של עובדי האגודה הזו ומנהליה אינו "סוציאליסטי" ולו אף בדוחק. הפעילות שלהם, המונחתת מארה"ב – בשכונות, בעוני, ברווחה – היא יותר בבחינת "צדקה" מאשר סולידריות עם השכבות המקופחות. צדקה היא מוסד מאד מפותח במשטרים קפיטליסטים, כמו בארצות הברית וגם אם היא לובשת לרגע לשון של "זכויות" ותביעות לשינוי חקיקה וחלוקת תקציב ממשלה – היא אינה נובעת מסולידריות ותחושת שוויון. יש לבחון את האגודה הזו בתוך האשכול של הקרן החדשה לישראל, ושורה של נדבנים יהודים הרואים עצמם כפרוגרסיבים או שיש להם קשרים אישיים עם פוליטיקאים של המרכז בישראל והם בוחשים באמצעות האגודות האלה. בסופו של דבר הם מקדמים אינטרסים של קבוצת לובי אמריקאית ללא מחוייבות כלשהי לשמאל, סוציאליזם וכל הערכים שמנית. ניתן להבחין בבירור בהכתבת התכנים העדכניים לאשכול העמותות האלו הפועלות בתיאום, והן באופן כללי משוייכות למחנה היוני של המערך, מר"צ לשעבר, וכיוצב’. באמצעות לובי וקשרים אישיים מסוגלת לפעמים האגודה לזכויות האזרח למשוך בחוטים לטובת איזה עניין חשוב, אך הקו שלה אינו עקבי כיון שהיא כאמור נשלטת על ידי נדבנים ולפיכך קיומה הוא מעין פירכה פנימית.
ההתנגדות לישובים "ליהודים בלבד" ומדיניות הקרקע של ישראל, שוב, באה מתשתית משפטית ופוליטית אמריקאית הרואה בערבים מיעוט כמו השחורים או האינדיאנים, ולא מתוך עמדה שלמה ביחס לציונות, לסכסוך בין העמים וכולי. אך הסיטואציה של אגודה ישראלית הפועלת כשלוחה יהודית אמריקאית בתמיכה לזכויות המיעוט הערבי..נו טוב, זה כבר יותר מידי, אבל שמאל זה לא. הסולידריות של האגודה לזכויות האזרח עם מקופחים עלולה להשתנות בעתיד, כאשר גם הזכויות של ראשיה יהיו מוטלות בספק. ולנוכח העובדה שהם לא מיהרו לעמוד בעוז לצד זכויות אחרים שנרמסו, יתכן שלא הרבה יעמדו לצדם, או כפי שכבר קורה עכשיו. נידמה לי שברכט כבר כתב על זה שלא נשאר אף אחד שיצעק כאשר באו לקחת את האחרונים…
דני שלום,
מאמר יפהפה. אך הוא מעלה שאלה שעמה עליך להתמודד. אם המלחמה היום היא על ליבותיהם ומוחותיהם של האנשים, ומה שמניע אותנו הם ערכי השוויון והסולידריות, הרי שמשמעות הדבר היא מתן גט כריתות למרקסיזם. כי המרקסיזם עיקרו היה ללכת בעקבות האינטרסים של המעמד המתאים, ולא בעקבות ערכים ורעיונות.
לדני פתר שלום:
אם אנו עוסקים בהגדרות לשוניות,נכון שהמלה
"שמאל" תואמת הגדרתך בכלליותה ובחוסר המשמעות
המעשית שלה.הזכרתה את אמירת "פעילת שמאל"
שאמרה שלא אכפת לה מה יהיה אחרי מותה.
אני אומר שעבורי אכפת לי באותה מידה מה
יקרה לאחר מותי כמו מה קורה בזמן חיי.ואני
אומר את זה כאנלוגיה למה שאני מגדיר כ"שמאל
אמיתי":
הרגישות למה שנוגע לכל בן אנוש,אלה שחיו
חלמו,סבלו,אהבו בעבר ואלה שעוד לא הספיקו
לזה,ואלה שאפילו עדיין לא נולדו.
בגלל אותה רגישות,"שמאל אמיתי" יכול להיות
רק של אלה שרוצים לשנות את העולם ,מאמינים
שהדבר אפשרי ומוכנים לעשות משהוא בכוון זה.
מרקס אמר שהדבר האמיתי זה לא רק להבין את
העולם,אלא לשנות אותו.
על כן,המבחן האמיתי של ה"שמאל האמיתי",הוא
לא בפולמוס ובטיעונים התיאורתיים,או בהתעסקות בדיאלוגים או בפורומים מול המחשב,
אלא בהכנה ובביצוע תוכנית מעשית לשינוי
המציאות.
ליוסי זעירא
ההבחנה שלך בין המרקסיזם לבין רעיונות השיוויון והסולידריות חסרת כל שחר.
המרקסיזם הלך תמיד בעקבות האינטרסים של "המעמד המתאים" (?) שהם רוב החברה, העובדים פיסית ורוחנית, שהערך העודף מפרי עבודתם מנוכס על-ידי ההון, פרטי או מדינתי.
על כן אין כמו המרקסיזם האמון על השיוויון והסולידריות, מה שלא מונע מלשתף פעולה עם לא מרקסיסטים שערכים אלה קרובים לליבם.