המדינה מזועזעת: איך זה קרה לנו? איך הגענו עד הלום? איך דבק בנו הקלון? מאין בנינו למדו את זה – בטח לא מהבית! אנחנו הרי משפחה הגונה, מכובדת, מוסרית מאין כמוה. פרשנים, מחנכים, אנשי עט, הוגי דעות, זקני העיר ונביאי זעם טיכסו עצה, והגיעו לפתרון החידה: הכיבוש עשה לנו את זה. האינתיפאדה העמידה את בנינו במצבים בלתי אפשריים, מתחו את עצביהם עד הקצה ולכן חושינו מעט קהו וערכינו המוסריים התחרפנו כמעה. האינתיפאדה היא אם כל חטאת, שהרי כידוע לכל בר דעת, לפניה היינו מופת של התנהגות מוסרית, היינו "כובשים נאורים", רבב לא דבק לנו. בכל אשמה האינתיפאדה שהערבים כפו אלינו. ועל כך לא נסלח להם כדברי גולדה בנסיבות אחרות.
ואני מתנצל אם אשבית את השמחה אך תהיתי איפה הייתם לפני האינתיפאדה האחרונה. האם יפיי הבלורית והטוהר של 48′ היו הרבה יותר מוסריים מכוחותינו דהיום. ובעצם איפה הייתם בשנות ה-20 כאשר המפעל הציוני החל את צעדיו הראשונים בארץ ודרס ברגל גסה כל מה שמצא בדרכו. והרי מעשה בנים סימן לאבות. כאשר אחד-העם כתב ב-1891 במאמרו "אמת מארץ ישראל" ש-"המתיישבים מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות ומסיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת ומתפארים עוד כי כן יעשו ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת", הוא תיאר בדיוק מצמרר את המצב במחסומים ואת המציאות העכשווית בשטחים. כאשר בן גוריון ומפא"י הכריזו ב-42′ שמטרת התנועה הציונית היא להקים מדינה יהודית ריבונית, הם קבעו את הפרמטרים על פיהם המדינה העתידית תתנהל – ריבון יחיד, שלטון בלעדי, עם שולט ותחתיו עם נשלט ומושפל. המפעל הציוני בחר להתנהל בדומה לכל מפעל קולוניאלי אחר. הוא ביקש לכבוש כברת ארץ ולסלק מתוכה כל סממן של נוכחות זרה. ארץ על טהרת עם אחד, נקייה ככל שניתן מנוכרים, ונשלטת על ידי עם אחד שבנוסף לכל מחשיב עצמו לעם נבחר.
עוד בראשית דרכה הציונות העלתה את השימוש בכוח לדרגת ערך עליון, כאנטיתזה לדימוי הגלותי של היהודי החלשלוש הנרתע מהגנה עצמית. מאז, האלימות מלווה אותנו לאורך כל הדרך עד כי הפכה עם הזמן לטבע שני, לחלק מהתשתית הפסיכולוגית של המדינה. עשבי הפרא שגדלים בקרבנו וחונקים כל חלקה טובה צמחו בערוגה הציונית שניטעה עוד בימים ההם. קו ישר מחבר בין מפא"י ההיסטורית לבין גוש אמונים ובין וידוא הריגה. כל התופעות הם תוצר לוואי של אותה אידיאולוגיה לאומנית, בדלנית, קנאית, ביריונית, שמלווה אותנו מאז ראשית הציונות.
האינתיפאדה האחרונה שימשה רק קטליזטור, זרז, לתהליכים מושרשים שרחשו בקרבנו מאז ומתמיד. יתר על כן, הבעיה לא טמונה באינתיפאדה ואף לא בכיבוש עצמו. הבעיה טמונה בנו. הגענו לאותו שפל מוסרי בשל מה שאנחנו ולא בשל סיבות חיצוניות. על ידי הטלת האשמה על האינתיפאדה אנו מסירים מעלינו את האחריות על המתרחש ומאשימים את "הנסיבות". האינתיפאדה היא הסבר קל, אלגנטי, קומפקטי, אבל זורע חול בעינינו. טול קורה מבין עינך עם ישראל – הגענו לאותה סיטואציה משום שדבר-מה עמוק ויסודי בקרבנו מעוות משורש. נכנסנו לאותה סחרחורת משום שדחף לאומני כוחני ודורסני מוביל אותנו כעמוד האש במדבר. הכוחנות היתה כלי מרכזי לאורך כל ההיסטוריה הציונית, ויש מי שיאמר שלא היה מנוס ממנה, ובלעדיה לא היינו מגיעים לעצמאות. אבל כוחנות היא מסוג השדים שלא ניתן להחזיר לבקבוק. ברגע שהותר הרסן הוא רק מתעצם עד כי יקום על יוצרו. אנו נקלעים לסיטואציות "בלתי-אפשריות" כי אנו נמשכים לתוכן בחפץ לב. כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות. כי זו השפה שאנו מבינים. בנינו עוצמה צבאית חסרת תקדים לשם הגנה מפני אויבים אמיתיים ומדומים ואחרי שזו הוקמה, מחפשים כל הזדמנות להשתמש בה כי היא קיימת והיא זמינה. מי שמחזיק בידו פטיש רואה בכל דבר מסמר, ואנו רואים בכל ערבי מגיל 3 ומעלה איום שיש לחסל. לא הכיבוש משחית אלא אנחנו מושחתים, הששים אלי כיבוש כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות.
כאשר התנועה הציונית ויתרה על ההידברות עם התנועה הלאומית הערבית היא ציוותה לנו את האינתיפאדה. כאשר המפעל הציוני שלל את הרעיון הדו-לאומי של מגנס-בובר-סימון-ברגמן, "השומר הצעיר" ו"עלייה-חדשה" וקבע שהארץ הזו הינה רכוש בלעדי של העם היהודי, וכל האמצעים כשרים להגשמת המשימה, הוא סימן את הכיוון לטנקים ודחפורים המשתוללים ברפיח. כאשר התנועה הציונית בחרה בשנות ה-20 להתייצב בצד הלאומי של המפה האידיאלוגית, היא הכניסה אותנו לסחרור ממנו אנו סובלים עד היום. אנשי "ברית שלום" הזהירו כבר בשנת 1925 שהקמת מדינה לאומית תוביל בהכרח לשפיכות דמים בלתי פוסקת. ולמרות שאבות הציונות ידעו גם ידעו מה המחיר, בחרו בדרך הדמים. באותו אופן הכיבוש לא נכפה אלינו ב-67′, על ידי מדינות ערב. יתכן שהמלחמה כן נכפתה אלינו אבל הכיבוש הוא בחירה ערכית של מדינת ישראל, אשר תאמה לחלוטין את נטיות ליבה מאז ומתמיד. כבשנו את השטחים והשטחים כבשו אותנו. אכן הכיבוש אשם – אך לא זה של 67′, אלא זה שהחל בשנות ה-20. כאשר בחרנו במדינה לאומית ודחינו את הרעיון הדו-לאומי, זרענו את זרעי הפורענות שקורבנה האחרונה היא תלמידה בת 12 בחולות רפיח. מכאן שלא ברור על מה כל ההתפעלות מווידוא הריגה זה או אחר. הרי לכל ידוע שהלאומיות מובילה ישר אל ההתבהמות.
מאה שנים מאוחר יותר, אנחנו ממשיכים להתנהל על פי אותם הפרמטרים הרעיונים שמשלו אז בכיפה. עדיין אנחנו וגם הפלסטינים חושבים במונחים של "למות או לכבוש את ההר" אשר מותיר לנו שתי ברירות – למות תוך כדי הכיבוש או למות אחריו, שהרי אחרי כל כיבוש פורצת התקוממות. כאשר המסגרת הרעיונית, הסמלים, השיח הציבורי, מצויים כולם בגבולות המחשבה המדינית הלאומית של המאה ה-19, אין אפשרות לצאת ממעגל האלימות ולהגיע לפתרון מדיני צודק. גם היום כמו אז המציאות לא מצליחה לעצב את התודעה. כבר אז היה ברור שמציאות דו לאומית מחייבת פתרון דו לאומי וגם היום ברור שהסבך שנוצר בשטחים בשל רשת צפופה של התנחלויות לא מאפשר החזרת השטחים והקמת מדינה פלסטינית בת קיימה. למרות זאת, טרם הצלחנו לגבש פרדיגמות חדשות אשר יוציאו אותנו מאותו מעגל סגור של שכול ואלימות. השפל המוסרי טרם הגיעה לתחתית. לפנינו מדרון עמוק שסופו בל ישוער. הבלמים שחוקים מכדי למנוע את ההתדרדרות.
מדוייק וחד. מה אתה מציע ?
ניראה שהמחאות, ההפגנות וכל מה שבדרך עושים נגד מגמות כאלה לא עוזר במאומה. אל מול כל "שוברים שתיקה" מתרומם גל עכור יותר של פשיזם כוחני, ומאזן הכוחות כבר אינו שנוי במחלוקת. חבל כמעט להשחית את האנרגיה על מה שאבוד מראש. אז מה ? להסתגר ולחכות עד יעבור זעם ? לרדת מפה ולחכות עד יעבור זעם ? להתרגז כל היום סתם ? להתחיל לתכנן את "היום שאחרי" כיון שכל דרדור כזה מגיע בסוף לקיצו ומתחיל גלגל חדש …? להקים מחתרת יהודית באמת, שתיאבק נגד המטורפים האלה ? השכבה הדומיננטית היום בעם היהודי הפנימה ערכים נאציים בסגנון "תסמונת סטוקהולם" שילוב מוזר של כוחניות עם אידיאלוגיה שהיא בבסיסה גם אנטישמית, אם תבדוק לעומק. ובאמת, יפה כתבת שהפלשתינים הם יותר תירוץ ומראה מאשר הסיבה.
יתכן שצריך לחלוף כל המחזור של ארבעה דורות או עשרה דורות מהשואה עד שהוירוס הזה יצא מהמערכת על כל המוטציות שעבר. היהודים בסוף איכשהו נופלים על הרגליים, ויש לקוות שנשרוד גם את ממשלת ישראל לגילגוליה השונים.
למאיר מרגלית,
הכוח החמוש הראשון של יהודים בארץ היה ארגון בר-גיורא, שהוקם ב-1912 לערך, ומטרתו היתה להגן על הישוב מפני כנופיות של פושעים ערבים. אז אולי האלימות בכל זאת נכפתה עלינו ולא אנחנו המפלצות שבחרו בה מיד? מה עם מדיניות ההבלגה? שרק הצד הערבי המשיך במדיניות הנקם שלו, בעוד הצד היהודי רק הגן על הישוב, והמרד הערבי שלא היה יוזמה שלנו.
אני מתאר לעצמי שחלק גדול מהכותבים פה יעדיפו לעוות את הנרטיב הציוני, אבל הוא היחיד שיש לו הוכחות. מעבר לכך, אף אחד בצד הערבי לא ממש שש למדינה דו לאומית. מעבר לכך אי אפשר לדעת כמה דם היה נשפך אם רעיון המדינה הדו-לאומית היה יוצא לאור.
בנוסף לכל זה, מדינה דו-לאומית הוא דגם שכמעט ולא קיים, ולפי דעתי גם פה הוא לא היה עובד, כי אולי רק אני חושב ככה, אבל מדינה לאומית היא בית לאומי של עם אחד, וככה כל העמים גם רואים את זה. אבל אתה יודע יותר טוב מכל העמים. כל מחקר שהוא בנושא הראה ש-100% מהאנשים בעולם הם חד לאומיים, זאת תוצאה שאין במדעי החברה אלה אם כן היא עובדה אנושית בסיסית.
אמרתי זאת כבר בעבר ואני שב על כך, הציונות היתה תנועה לאומית (לא לאומנית) וכמו כל תנועה לאומית (כמו זו של הפלסטינים לדוגמא) היא השתמשה באלימות, ולפעמים גם באלימות לא ראויה, הציונות היתה אשמה בפשעים מסויימים, אבל רוב הפשעים שמנסים להדביק לה לא היו מתודה, וגירוש אלפי פלסטינים, היה פשע מלחמה שנעשה בידי מעטים. חוץ מזה אני מהשמאלנים שמחחפשים ונלחמים על צדק חברתי, ולא מתבכיינים על צדק הסטורי, כי צדק הסטורי הוא דבר שלעולם לא יהיה נחלתו של עם כלשהו, אז למה שהוא יהיה נחלת הפלסטינים?
הרי היהודים לעולם לא יקבלו את הצדק ההסטורי האמיתי שלהם, כי 6 מליון אנשים לעולם לא יקומו מקבריהם. אז בוא ותיקח לנו גם את המעט שקיבלנו.
מעבר לכך, אני מסכים איתך שהתמכרנו לכוח, הכיבוש הוא בהחלט מראה על הדרדרות מוסרית שקיימת פה מאז שנת 67′ (ולא 1920 לפי הצדק ההסטורי המעוות שלך).
הכיבוש של שנת 67′ הוא גם עוולת הצדק החברתי הגדולה שקיימת פה (פה אנחנו בהחלט מפלצות) ובה צריך להילחם.
נ.ב. – כוונתי לכך שגורשו אלפי פלסטינים (ולא מאות אלפי לפי הנרטיב של אילן פפה ואחרים) היא כי לנרטיב שלי יש הוכחות, יש את המכתבים שההנהגה הערבית שלחה לנציב הבריטי העליון האחרון.
בנוסף לכך, כל הדוגמאות שהבאתי, לא באו להראות שהצד הערבי יותר אלים מאיתנו, אלא פשוט להבהיר שלסיפור יש כמה גרסאות, ואת הנרטיב אפשר לצייר בכמה צורות, ושהנרטיב של הכותב הוא לא בלעדי.
הפיסקה האחרונה לא ממש קשורה לשאר המאמר, והטיעון על "רשת צפופה של התנחלויות…" זה כמו שרופא שיניים יאמר שעקב התפשטות העששת בשן כבר לא ניתן לעקור אותה מכיוון שזה יכאב מאד למרות הזריקה.
לא תהיה ברירה אלא להוציא את רוב המתנחלים, בהדרגה או בבת-אחת, אבל נקווה שזה לא יהיה כפי שקרה באלג’יריה תוך שפך דם משני הצדדים (של הצבא והמתנחלים).
תשובה למר מרגלית.
*******************
זה מאה שנה שואבת הציונות את הלגיטימיות שלה משני מקורות: ראשית, מכך שהתנועה הלאומית היהודית באה להציע פתרון למצוקתו הקיומית של העם היהודי, ושנית, מהיותה של הציונות מימוש זכויותיו הטבעיות של העם היהודי לחירות, לעצמאות ולחיים בעלי תוכן תרבותי אוטונומי. לשם כך נכבשה הארץ מידי היושבים בה. לתהליך הזה הייתה הצדקה מוסרית כל עוד שירת הכיבוש את המטרה של בניית בית לעם נרדף, בית שבין כתליו תמומש זכות היהודים להגדרה עצמית, בדומה לכל בני האדם בעולם. זכויותיו ההיסטוריות, כלומר זכויותיו הייחודיות של העם היהודי המעוגנות בהבטחה אלוהית, שהן בנפשו של המתנחל האידיאליסט, לא היו מבחינת רובה המכריע של התנועה הציונית אלא רק אחד המיתוסים המגייסים שלה. כל האבות המייסדים, מא"ד גורדון ועד דוד בן-גוריון, עשו במכשיר הזה שימוש מושכל מאין כמוהו.
המתנחל האידיאולוגי רואה את עצמו בעליה החוקי היחיד של הארץ כולה, והוא מתקומם בכל מאודו נגד מי שמעגן את הציונות בזכויות אוניברסליות. מעצם מהות הדברים, זכויות אוניברסליות הן זכויות שוות והן שייכות לכל בני האדם באשר הם: בתפישה כזאת של הלאומיות רואה המתנחל מכת מוות לציונות. בעצם ישיבתו ביהודה ובשומרון מתכוון המתנחל לשלול בכוח הזרוע את תביעת הפלשתינאים לאותן זכויות שאנו תובעים לעצמנו. לבסוף, מחייב המתנחל את החברה הישראלית כולה להתגייס ל"מלחמת קודש" זו. גם הערבים מבינים את ההיגיון הזה, ולכן המאבק שהפלשתינאים פתחו בו נגד הכיבוש, מבחינתם, אינו אלא מלחמתם לעצמאות.
בפרספקטיבה זו, המלחמה על תפוח ועל איתמר, על בית אל ועל חברון, אינה דומה למלחמה על תל אביב ועל אשדוד, על קריית שמונה ועל אופקים. מי שטוען את הטיעון הקלאסי של המתנחלים, ולפיו "אם אין לי זכות לשבת בחברון, אין לי גם זכות לגור בלוד וברמלה", אינו מחזק את זכותנו על חברון, אלא מחליש מאוד את זכותנו על לוד ורמלה: מי שטוען לזכות מוחלטת כזאת על הארץ כולה, סופו שיערער את זכותנו על כל אחד מחלקיה. מי שמעמיד על אותו מישור ערים שהתרוקנו או רוקנו מתושביהן במלחמת העצמאות ועיר ערבית גדולה ותוססת, מציב סימן שאלה גדול על כל הישגינו הטריטוריאליים הלגיטימיים כפי שעוצבו ב-1949. מי שאינו מכיר בתקפות הקו הירוק רק עוזר לפלשתינאים לערער על תקפותן של תוצאות מלחמת העצמאות.
לפיכך יש רק שתי אפשרויות מעשיות להבטיח את שלומם של כל הישראלים החיים ממזרח לקו הירוק: האחת – החזרתם הביתה, השנייה – מלחמה עד חורמה בפלשתינאים, בכלל זה החרבת יישוביהם, מעין מלחמת צ’צ’ניה נוספת.
באמת מרשים אבל קודם כל קצת עובדות היסטוריות. מי שהחליט שלעם היהודי מגיע בית משלו, מדינה יהודית ריבונית שהיא תחת שלטונם העצמי ולא נדכאים במדינות לא להם כמו שהיה עד אז, זאת לא הציונות, אלא מועצת האו"ם בכבודה ובעצמה, אז אם רוב העולם החליט שזאת הדרך הנכונה, אולי היא לא בזויה ושגויה כמו שאתה נהנה להציג אותה אה מאיר?
עוד דבר- "כאשר בן גוריון ומפא"י הכריזו ב-42′ שמטרת התנועה הציונית היא להקים מדינה יהודית ריבונית, הם קבעו את הפרמטרים על פיהם המדינה העתידית תתנהל – ריבון יחיד, שלטון בלעדי, עם שולט ותחתיו עם נשלט ומושפל. המפעל הציוני בחר להתנהל בדומה לכל מפעל קולוניאלי אחר. הוא ביקש לכבוש כברת ארץ ולסלק מתוכה כל סממן של נוכחות זרה." זה כמובן גיבוב של שטויות, הציונות מעולם לא שמה לעצמה שליטה בעם אחר כמטרה, להפך בתחילה כשרק הגענו לארץ אנחנו היינו אלה שתמכנו. ברעיון שתי מדינות לשתי עמים, כשועדת פיל הציגה את תוכנית החלוקה, אנחנו קיבלנו אותה, כמובן עם דמעות בעיניים שכן י-ם לא הייתה חלק מהתוכנית הזאת והשטח שהועמד לרשותינו היה בגדר בדיחה עצובה, אבל אנחנו לא רצינו מלחמה ובטח שלא רצינו לשלוט בהם. רק מה הערבים הם אלה שלא קיבלו את התוכנית. ומה הם עשו בתגובה- הם לא ניסו לשכנע את האו"ם לשלוח ועדה נוספת לבדוק את ממצאיה של הועדה הראשונה, הם לא ניסו לפתוח שמו"מ עם הנהגת הציונות, הם עשו את מה שהם יודעים לעשות (מאיר כל כך נהנה להכניס את הביטוי הזה למאמר שהייתי חייב) הם ניסו להרוג אותנו. למה? כי הם חשבו שהם יכולים. הם לא שמו לנו מחסומים וייבשו אותנו בזמן שהם בודקים לנו את הרכב. הם לא עשו עוצר, הם בטח שלא חילצו 3 יהודים כאשר מנהרת תופת שהם ניסו לבנות קרסה עליהם, הם פשוט ירו בכל יהודי שהם ראו. הם הכריזו מלחמה, למה? כי היה להם יותר כח, יותר חיילים, יותר נשק ותחמושת והם חשבו שהם ישמידו אותנו, מה שאני אומר זאת לא דעתי זאת עובדה היסטורית. לנו לא הייתה מטרה לשלוט עליהם אנחנו רצינו לחיות בשתי מדינות אחת ליד השניה בשלום. הם לא, הם הכריזו מלחמה והם הפסידו בה הם אילצו אותנו לכבוש כמה שזה נשמע מוזר אבל זאת המציאות. אותו דבר ב-67 שאז אומנם אנחנו התחלנו במחמה עצמה אבל זה שוב היה מחוסר ברירה מוחלט, אותו דבר ב-73 ואותו דבר ב-82.
אם אינני טועה מאיר מרגלית היה נציג מרץ בעירית ירושלים. מרצ היא מפלגה ציונית. אגף הקיבוצים שבה מיצג עשרות רבות של קיבוצים היושבים על כפרים ערביים וגם את שמם לקחו ראה ברעם וסאסא ועוד רבים.
הכותב חד צדדי בצורה קיצונית. יש התעלמות מתהליכים הקורים בעולם. גלובליזציה כלכלית וחיזוק הלאומיות. עם פירוק האימפריה הרוסית חזרו ארצות חבר העמים אחורה 80 שנה והתפרקו לאומות . הרי פקפ שאתה מזכיר בערגה היתה כלי שרת בידי ברית המועצות. הכל אינטרסים – ברית המועצות תמכה בישראל באמצעות נשק צ’כי לא מאהבת ישראל אלא משנאת בריטניה.
מאיר מרגלית מתמם. הלאומיות רצופה במאבקים וטרנספרים. מאיר מצדיק את הערבים ומוקיע את היהודים. מה הוא מציע שנחזור לארצות המוצא?
נכון היו בציונות שגיאות רבות ( מי שלא עושה כלום לא עושה שגיאות ) , אולם לרמת שנאה עצמית כזאת להגיע ? מציע למאיר מרגלית להתעשת , ולהוסיף למאמרו כמה דברים חיוביים שעשתה הציונות.
אכן, צודק מר מרגלית בכתבו שהבלמים שחוקים מכדי למנוע את ההתדרדרות. לצד זה, הנה שתי הערות שיסיעו אולי במציאת נתיב אחר.
ראשית, יש לברר למה ולמי הכונה בפסוקית "כאשר בחרנו במדינה לאומית". בחרנו? מי בחר? והאם הגוף המתקרא "מדינת ישראל" הוא אכן "מדינה לאומית", או קהילה יהודית בסגנון מזרח אירופאי, כדוגמת זו שהיטיב לתאר בני פלד המנוח?
שנית, לא כולנו טרם הצלחנו "לגבש פרדיגמות חדשות אשר יוציאו אותנו מאותו מעגל סגור של שכול ואלימות". פרדיגמות כאלה קיימות מזה שנים, הן גם נשמעות פה ושם, אך הן מוקעות כ"פשיסטיות", "הזויות", "אנטי יהודיות", "לא ריאליות", "שמאלניות", "אנאכרוניסטיות" וכיו"ב.
הנה מספר מראי מקום שמציבים פרדיגמות חדשות:
עדיה גור חורון: "קדם וערב"
יונתן רטוש: "1967 ומה הלאה"
בועז עברון: "החשבון הלאומי"
אהרן אמיר, אמיר אור, גיא מעין: "אחרת"
הגיע הזמן לדון בפרדיגמות (ודגש על הריבוי) הללו ברצינות.
שאלות למאיר :
1)האם היית רוצה,כיום,שנעבור לדגם של מדינה דו לאומית עם זכויות שוות לפלשתינאים ?
2)בהנחה שתשובתך חיובית,האם אינך חושב שרוב פלשתינאי,שייוצר ללא ספק,במדינה הדו לאומית, יפעיל יחס בלתי הוגן כלפי המיעוט היהודי ?
________________________________________
אני מסכים עם גלילי שהציונות עשתה שגיאות רבות,ומוסיף שחייבת היתה התנועה הזו לחתור להקמת מדינה לאומית ע"מ להגן על היהודים שקובצו בה מהגלויות.
אכן, כוחניות אטומה זאת הביאה למה שניתן לראות בו כיום מדינת גועל. כוחניות זאת מביאה ליחסי חפץ השוררים בחברתנו ולעויינות צפה רבה.לא בכדי כינה שגריר צרפת בבריטניה את ישראל: "מדינת החרא הקטנה הזאת" That shitty little country
ראו בנושא זה את מאמרי: "האבסורד וההשלמה בחיים בישראל"
— קישור —
עד כמה שהדבר מעניין, ההיסטוריה של התדרדרות היחסים עם צרפת היא גם ההיסטוריה של התדרדרות התרבות בישראל. בשנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 היתה עדיין התרבות בישראל יחסית גבוהה, כאשר המחזאים הפופולריים היו ניסים אלוני, אלתרמן וברכט. בשנות ה-70 פלשו הבורקס והאטימות השמנונית והפיראית ביתר שאת לתרבות הישראלית, ומאז, דומה שמתדרדר הפרופיל התרבותי הישראלי הממוצע להגדרת הישראלי על ידי עיתון אוסטראלי: "חן ותרבות של האדם הניאנדרטאלי". בטלויזיה הישראלית חוגגים צווחות טברנה פרועות, טיפלות נוראה ופסיכולוגים בגרוש שהריטינג שלהם נימדד על פי מספר הפעמים שהם או מרואייניהם מתיזים בבוטות כאילו אמיצה את המלה "זיון".
והישראליות הצעירות, ממש כמו נערות סייגון בזמן מלחמת וויטנאם, ניצמדות בעווית ובהערצה של יליד פרימיטיבי לכל כתב טלויזיה או עיתונות צרפתי ומציעות לו את חמודותיהן תמורת הזכות להראות בחברתו, באנגלית עילגת או בצרפתית מרוקנית.
הישראליות כפי שהיא נראית כלפי העולם היא מגושמת, גסה, אגרסיבית, ובעיקר חסרת חן. אז האם ניתן לצפות שבני תרבות צרפת, למשל, אלה שהימציאו את העידון והחן, יאהבו אותנו? מה יש לאהוב כאן? גם חסרי חן, גם תוקפנים ללא גיבוי וגם עושי צרות מקצועיים במזרח התיכון.
וגם מפיצים את פשיעת הסמים וסוגי פשיעה אחרים ברחבי היבשת. זו ישראל כיום, וייתכן שיש כאלה שלא מוצאים כאן הרבה סיבות להתפעלות אוהבת.
האם אינך רואה קשר בין ההתדרדרות הזו (מתואר די נכון, לטעמי גם במאמר שלך) ובין האימפריאליזם האמריקאי כאן ? יפה ציינת ההשוואה לנערות סייגון, לך עם זה צעד קדימה, כולל בבדיקת מקור הסמים בארץ, ההשחתה של האוליגרכיה ועוד. האין זה שיטת הפעולה השגרתית של המעצמה הידידותית ? מעניין שכנוהג הוא שלאחר שארה"ב הורסת תשתיות שלמות היא מגבירה את קצב ההגירה מאותן מדינות הרוסות, ומשלימה את המעגל של ריקון ושאיבה בהעברת המיטב של האוכלוסיה הנכבשת לארה"ב. לדעתי, כדי לצאת מהמעגל של הקיטורים האלה, צריך להיכנס לחשיבה גלובאלית וסולידרית. סרט צרפתי מעולה שצפיתי בו לפני שנתיים (שיט, לא זוכרת במאי או שם של הסרט, עוסק במשפחה שהיתה במחתרת הצרפתית בתקופת מלחמת העולם השניה, ואיך תסריטאים מהוליווד רוצים לקנות את הזכויות מהזקנים, תוך "גניבת הזכרון והזהות" בכוח הכסף. הסרט הוא על הנכדה שבסוף מתאבדת מתוך איזו מחאה ומאיסות). בסרט הזה משתקף הנושא של אימפריה חסרת זהות והיסטוריה שלא רק עוסקת בניצול כלכלי אלא גם בסוג של גניבת זהות מעמים אחרים. אני זוכרת דיאלוג די משעשע שם, כאשר החלקלקים מהוליווד באים להחתים את ההורים הזקנים (גם כאן, מתברר לנכדה שסיפור הגבורה שלהם זה לא בדיוק מה שקרה במציאות אבל זה סיפור אחר) היא מתחילה לשאול אותם מה בעצם המוצא שלהם ומה זה "אמריקאי ?" הרי גם ברזיל אמריקאית וגם קנדה…וזה באמת מצחיק. אני חושבת שהתהליך הומפירי הזה מתרחש גם כאן, ואין טעם לבחון אותו בניתוק מתופעה בינלאומית די זוועתית. כמובן, "היהודי" במובנו הניצחי והטוב, אמור היה לזעוק ולהתריע…אבל הוא נרדם בשמירה, וזה קרה גם קודם, בעצם לא מזמן.
אירית היקרה. אולי בסוף נגעת בנקודה הקולעת.
פיתחת בהתלהבות-יוצרת נידבכים נוספים על תזת החמס הגלובליסטי, תוך יישום למציאות בארץ, אך רק לבסוף דומני היצלחת לתקוע בקרן בתדר הנכון, כזה שמשתקף בהידהוד אדיר מכל קירות הקניון שמסביב (כפי שראיתי פעם בסרט ניפלא של פיטר ברוק על גורדייב, אודות תחרות שנתית של תוקעי קרן באפגניסטן).
הנקודה היא שאיבדנו את מרכזי הגרוויטציה שלנו, אנו מתמסרים מרצון ובקלות דעת שיטיונית ומעריצה, כמו אותן נערות סייגון.
קל להשאב לכל מיני השפעות של זרים קסומים המבטיחים בהינף לנפשותינו החבולות והמוכות עולם קסום. איני סבור שיש פה וומפיריות כזו אולי בדרום אמריקה, אלא שאנחנו נישאבים.
הגניוס היהודי, התוסס כל כך, והמתסיס, היוזם, חסר המנוחה, המחפש כל העת נתיבים חדשים, החש עצמו כה מושבק נוכח צפידות פאשיסטית ודיכוי, דומה שכהה כאן. הרגישות, התסיסה – דוכאו. כיצד קרה הדבר?
יש לחפש זאת, אולי יותר מכל דבר אחר, באתוס האדם הציוני החדש. אם אכן הגלובליזצייה פועלת בעקבות זאת פעולה ממאירה – הרי זה בבחינת הקרנת השפעה (ולא התערבות בוטה כבדרום אמריקה או באלג’יר). וזאת לא מפני שנירדמנו בשמירה, אלא מפני שמצצו לשומרים את נישמתם כמעט עד כלות. הוומפיריות הזאת היא בראש וראשונה מעשי ידינו להתפאר, חלק מאיתנו לפחות, כשם שהיו בקירבנו הקאפואים, שהיזדהו עם הכוח העירום ומרמס המגף של הנאצים, אך בניגוד לנאציונל סוציאליסטים, היו נטולי כל אידאולוגיה. ויהודים גם היו ראשי רוב הגולגים בתקופה הסטליניסטית, עמדו בראש הצ’קה והנ.ק.וו.דה, במדינת הביורורקרטייה הסטליניסטית ההיא, שהעלתה את טרור המדינה לשיאים חדשים.
ראי מאמרי אודות השבקת הרוח ואתוס האדם הציוני החדש והאטום
— קישור —
אני לא מבין למה כל המגיבים מתמרמרים כל כך. ברור שהציונים אשמים. הם ורוכבי האופנים.
טוב, לדעתי אתה קצת גולש להפנת האויב והטלת האחריות על המשת"פ הקטן, תמיד יש שכבות תיווך, בכל הסדר קולוניאליסטי יש אלה "שמכרו" את עצמם לשלטון הזר, זה לא עניין יהודי יחודי, כך שלא הייתי נכנסת למיסטיקה. אינני רואה שום הבדל בין ישראל לוייטנם ודרום אמריקה, למעט העובדה שהכל יותר "בומבסטי" וזו אולי תכונה קצת יהודית תיאטרלית. הנקודה שרציתי להדגיש את העובדה שישראל תצא נשכרת מעמדה של סולידריות עם מדינות ותרבויות אחרות הנמצאות תחת אותו מכבש ולא מהצטרפות נלהבת מידי לכוח ההגמוני שהוא ארצות הברית. אבל לא הייתי ממשיכה לפואטיקה א-היסטורית של העם היהודי, לרע ולטוב. הקאפו הוא תוצר של שימוש לא נכון, או היעדר שימוש, בהתנגדות. צריך תמיד לבדוק מהיכן מגיע הכוח האמיתי ומי רק מגיב לו, אולי בצורה גרועה. השואה היא אילוסטרציה קיצונית למצב שקיים בכל העולם, הרבה עמים עברו הכחדה אכזרית, ראה הארמנים, הקימו מדינה ואף אחד לא בא לשם, לעומת הקהילות הארמניות התוססות והנהדרות בגולה. זה לא רק בישראל. למה ? כי מי ירצה לבוא למקום עני, דפוק, עם שארית פליטה במקום כבר להישאר במקומות אליו גלה מאונס אך התרגל והתאקלם ויצר קהילה טובה וחמה ? אתה כותב יפה על הבעיות של ישראל, והן מרות, אבל לדעתי אתה גולש מתחום הרציונאלי לייחוס תכונות אסנציאליות ומיסטיות לתכנים של לאום יהודי. לא להגזים בחשיבות, היום העולם הוא טרנסלאומי וכבר אין "בית" לאף אחד. ישראל היא עוד חור מיני רבים שמתמרן בהצלחה מועטה מאד עם הלחצים מכל כיוון, ובעיקר עם בעיות של הגדרה עצמית שטרם עובדו, אבל אולי גם לא יעובדו. מפחיד אותי כל תפיסה מהותנית של גזע, לאום דת, זה מרכיב אחד, ולפעמים לא הכי חשוב בשדה הזהויות היום. סולידריות עם התנהגות למלחמת הניצול העולמית, להתפתחות משטרים טוטאליטריים סמויים, להון שלטון, לטכנולוגיה פולשנית לזיהום הסביבה נראים לי מרכיב יותר חיוני ותוסס בזהות העצמית וגם הקולקטיבית. היתקעות עם ההגדרות של הנאצים על הלאום היהודי זו טעות לדעתי, ומובילה בסוף ממאניה לשינאה עצמית ואנטישמיות פנימית גם במסווה של לאומנות הזויה ושבעה מעצמה. זה פשוט לא עובד כי זה פאסה.
תשובה לעמית- בר גיורא הוקם בשנת 1907 ולא 1912 והאידיאולוג שלו היה יצחק בן צבי.קדמו לו ארגונים שנוצרו ע"י בני העליה הראשונה.
מאיר מרגלית תיאר במידה רבה את המשק המפולח שהיה בפלשתינה המנדטורית.למרבה הצער הכרזת המדינה לא שינתה מהותית את הגישה, כפי שגם ניתן להבין ממכתבו של דן תתמיר המפנה לביבליוגרפיה רלבנטית ולדיון רלבנטי יותר מזה הקיים.
בעניין הריבונות,הכותב התקיף את המושג ריבון אחד. למעשה במדינה וגם במדינה דמוקרטית אין לקבל מאבק בין כמה גופים על הריבונות. הרעיון הוא שהעם שהוא כלל האזרחים מהווה את הריבון כשהפרלמנט הוא רק מיצגו. בפועל ניתן לראות את הפרלמנט כריבון.
אני שמח שאחד המגיבים הזכיר כי רעיון חלוקת הארץ בין הציונים לבין העם היליד הפלסטיני הוא במקורו רעיון שנתמך על-ידי הציונות והאימפריאליזם הבריטי.
המגיב גם שם את הצבע על הנקודה בה הפך רעיון החלוקה לתכנית פוליטית ממשית, וועדת פיל. זה חשוב כי בהחלטת החלוקה של וועדת פיל נכללה תכנית לטרנספר של התושבים הפלסטינים מאיזור החוף, ללמדנו כי רעיון האקסלוסיביות האתנית, במיוחד כשמי שתובע אקסלוביות זו תנועה מתנחלת, מוביל בהכרח לטרנספר.
כשנשפכו המלים היפות על החלוקה של 47 כבר היתה לציונים תכנית טרנספר מוכנה משלהם, והם ביצעו אותה באיזורים שהחלוקה ייעדה להם.
אירית, ניתוחך מצויין, אך כתלמיד של פופר איני מייחס מהותנות לעם היהודי. אלא שבקרב עם זה פרטים רבים מגיבים באופן מסוחרר ונישאבים באופן מאד רגיש לתנודות הכוח סביבם (רגע…) בגלל נירוזות קולקטיביות ובפרט נוורוזה היסטרית.
דומה שעקב נוורוזות אלה שהתפתחו בגלל המצב היהודי במשך מאות שנים, של נישול מכוח ממשי ושליטה בפרמטרים מרכזיים של המצב, נוצר בעיקר מצב היסטרי (לפרושי להיסטריה) בו הפרט יוצר מעין הגברה (אמפליפיקציה) של כל פרור של עוצמה. כך תכופות השאלה של סטלין "כמה דויוזיות יש ל-X" הפכה גם לשאלה היהודית בה’ הידיעה המאפילה על מימדים אחרים. זאת בפרט שדומה שמוקד הכוח המסורתי, "ה’ צבאות" בגד בעמו עוד ב-70 לספירה ובוודאי ב-132 לספירה (מרד בר-כוכבא) והותיר את עמו מנושל מכוח ומיכולת פעולה כקולקטיב לכיד. מאז הפרט היהודי נאבק לא כל כך בהגדרת זהותו, אלא בגיבוש מוקדי גרויטציה, מוקדי כוח פנימיים, ונשאב בהתלהבות והשתאות היסטרית לכל שמץ של מוקד כוח מתפתח כלשהו.
אני מסכים איתך בנושא חוסר יחודיות "השואה" וראי עמדותי בנושא בדיון בשאלת יחודיותה של גרמנייה בהיסטוריה
— קישור —
הציונות איננה גוף מבצע. הציונות היא רעיון. רעיון הלאומיות היהודי ותו לא. על גבי הרעיון הזה הולבשו אידיאולוגיות שונות ומשונות מהרצל וז’בוטיסקי עד בורכוב והרב קוק. בתור ציוני אני נפגע לשמוע שהבסיס האידיאולוגי להריגת ילדה בת 13 היא הציונות. הציונות שאני נמנע מאנשיה (הציונות היחידה שיש לה תוקף מוסרי) מבקשת להקים שני מדינות לשני עמים על בסיס קווי 67 ברוח תכנית החלוקה של 47. אגב, גם נעם חומסקי היום, כמו מרטין בובר אז, מגדיר עצמו ציוני ותומך במדינה דו לאומית. רעיוו המדינה הדו-לאומית אינו אפשרי בימינו אך חשוב לזכור כי הציונית המוסרית היחידה היא זו התעניק שיוויון זכויות מלא לכל תושביה הלא-יהודים.
ישנו הבדל מהותי "מדינה יהודית" למדינת היהודים". מדינה יהודית לפי הגדרתה היא בלעדית למען העם היהודי והדבר גורר בהכרח אפליה. אני מבקש להחזיר את רעיון "מדינת היהודים": מדינה דמוקרטית ושיוויונית לכל תושיביה אשר משמשת כבית לאומי לעם היהודי. דבר זה בהחלט אפשרי ומוסרי.
בעיית יסוד של קיומנו כאן הינה חד-מוקדיות של הכוח הכלכלי-פוליטי. ישראל היא כלכלית מדינת קרטליזם, שאין בה אפילו את יתרונות ביזור הכוח שיש לכלכלת שוק חופשי. מדובר במבנה צפיד של כוח ותפעולו האלים, כשהכוח ניתפס כחזות הכל באופן המנציח את מבנה הכוח החד-מוקדי והממורכז הזה.
יש בישראל גם בעייה יחודית נוספת המביאה לכוחניות יתר וראיית הכוח כחזות הכל, והערכת כל דבר ועניין על פי מימדים של כוח עירום בלבד:
כך, דומה שבקרב העם היהודי יש פרטים רבים המגיבים באופן מסוחרר ונישאבים באופן מאד רגיש לתנודות הכוח סביבם בגלל נירוזות קולקטיביות ובפרט נוורוזה היסטרית.
דומה שעקב נוורוזות אלה שהתפתחו בגלל המצב היהודי במשך מאות שנים, של נישול מכוח ממשי ומשליטה בפרמטרים מרכזיים של המצב, נוצר בעיקר מצב היסטרי (לפרושי להיסטריה) בו הפרט יוצר מעין הגברה (אמפליפיקציה) של כל פרור של עוצמה. כך תכופות השאלה של סטלין "כמה דויוזיות יש ל-X" הפכה גם לשאלה היהודית בה’ הידיעה המאפילה על מימדים אחרים. זאת בפרט שדומה שמוקד הכוח המסורתי, "ה’ צבאות" בגד בעמו עוד ב-70 לספירה ובוודאי ב-132 לספירה (מרד בר-כוכבא) והותיר את עמו מנושל מכוח ומיכולת פעולה כקולקטיב לכיד. מאז הפרט היהודי נאבק לא כל כך בהגדרת זהותו, אלא בגיבוש מוקדי גרויטציה, מוקדי כוח פנימיים, ונשאב בהתלהבות והשתאות היסטרית לכל שמץ של מוקד כוח מתפתח כלשהו.
בישראל, בנוסף, הציונות פיתחה גישה הרואה בתיפעול כוח את הערוץ הכמעט בלעדי לפעילות קולקטיבית, כשהדגשים כאן הינם קיומיים-דרויניסטיים במובנם הבוטה והוולגרי ביותר(עניין שהועצם לאחר השואה): כה הרבה ישראלים מרבים להשתמש בכל דבר ועניין ובנושאים שונים בביטויים כמו "השרדות"; "מי שלא חזק לא שורד"; "החיים הם בעיקרם ג’ונגל" וכיוצא באילה מימדים כוחניים-קיומיים שהפכו את הוויתנו כאן לשממה מחליאה עתירת עליבות קשה. חנוך לוין היטיב להצביע על מרכזיות הכוח ויחסי החפץ בהוויית החיים הישראלית. בארץ זכו מחזות אלה להצלחה גבוהה. בלונדון הם הוגדרו כתיאטרון גרוע, משום שהקהל האנגלי תופס אולי את המציאות באופן עשיר יותר ובעל מימדים נוספים שאינם קורסים רק לגוונים של יחסי כוח.
מאיר מרגלית לא מוכן לקבל שוב סיטואציה שבה צריך להלחם. המושג מלחמה אצלו מתחיל ונגמר "ביצירת עוולות אצל האחר". אני מניח שהעולם היה דואג לשיר-ותרום לנו מדינה וגרמניה הנאצית היתה הופכת מהטמה. הציונות היא לא אם כל חטאת מכיוון שהיא דורשת בהקמת "מדינת היהודים". המושג יהודי משמעו אדם המחזיק בעקרונות היהדות, אבל גם עם. אדם יהודי לא דתי נשאר יהודי ואם הוא הופך ישראלי פתאום, זה רק מכיוון שהיה יהודי קודם. האם התנועה הלאומית לשחרור הפלסטינאים על אותו המשקל היא אם כל חטאת? עם הקמת המדינה היהודית (כמו הצרפתית, הגרמנית או כל מדינה אחרת) יש לתת אזרחות שווה לכול נתיניה. בעולם שלנו, שבו גבולות המדינה הם לבטח לא סופיים, מר. מרגלית יכול "לשחק" על היותנו לכאורה "גזעניים". אני מציע שתעצור נשימתך עד לאחר שיתבסס הסדר סופי. תוך כדי עימות, קרב, מלחמה – אנשים סובלים, נעקרים, מתים ורק אח"כ חיים. יש מלחמה שלא יצרה פליטים או יתר זוועות?
ראו את אותה כוחניות חד מימדית ובוטה הרבה מלפני "הכיבוש" והגלובליזציה – בשירו של חיים חפר מתקופת מלחמת השחרור (האמור לייצג משהו מרוח אתוס המאבק הציוני הלאומי) "סרסנוך – יא מוחמד"…
נקודות מעניינות לא לחלוטין ברורות לי. התנדתיות שאתה מתאר ושנדמה לי שאני מבינה מה אתה מתאר, היא אולי תוצאה של טראומה, ככה גם פועל פרט שעבר קשיים רבים, עלה נידף שנצמד לכל מה שניראה כמו בטחון. מעבר לזה, מסכימה איתך שיש פה בעיית כוחניות שמכחידה את החיים ופועלת בעצם כבומרנג. שוב, אני לא רואה בזה שום דבר מיוחד ליהודים, מעבר לזה שאנחנו יהודים ומחפשים הסברים מתחת לאדמה "למה זה קרה לי?". אני עדיין חושבת שכדאי לחזור ל"היסטוריה" ולמטריצה נורמלית, כדי להתקדם. הפיכת המקרה היהודי לחריג לא מדברת אלי יותר והיא ניראית לי בעצמה אגו טריפ כוחני. (כולל החשיבה במונחים של קורבן הכי נורא). לא ברור לי מה זה אלוהים עזב את היהודים בשנת 70? לפי איזו חשיבה ? (למעט האמרה העממית החביבה :"אין אלוהים" או "יש אלוהים" כאשר קבוצת כדורגל מפסידה או מנצחת ובהתאמה). חוץ מזה ברגע שמכניסים את אלוהים לדיונים פוליטיים אני נוטה לצאת לטיים אאוט. מבחינתי ישראל היא עוד דוגמא לפספוס שנובע מהרבה סיבות, בעיקרן שילוב לא מוצלח של קולוניאליזם אירופי שיצר בלגן בכל מקום בו היה והועף, ולאחר גל אימפריאליזם אמריקאי שעליו כבר כתבתי מספיק. ויטנם היא דוגמא מצויינת, וכך גם הודו-פקיסטן ועוד הרבה מקומות בעולם. הפתרון גם הוא נעוץ באותם כוחות ומעצמות והיכולת של ישראל להביא אותם לחשיבה אחרת מעבר לניצול של עמים ואזורים שלמים ברגל גסה. אגב, גם מדינות ערב באותה צרה, וגם שם החיים לא ממש נפלאים ברחוב ומחוצה לו. לעומת זה, ודאי שנחמד יותר לגור בסטוקהולם או ניו יורק, זה כמעט טריוויאלי ולא מוכיח שום דבר על כלום מעבר לעובדות יסוד שמי שלוקח מהשאר חי יותר טוב, מכל הבחינות, ולפחות כל עוד הוא מצליח לעשות זאת בלי לשלם מחירים גבוהים מידי. היהודים, כמו הערבים, ההודים והוייטנמים מנסים לשפר עמדות, ולא תמיד עושים זאת בשום שכל, ומצד שני, מי יכול על אמריקה ? ומי יכול היה על צרפת ובריטניה לפני מאה שנה ? זה מה שהם עשו, ואנחנו אוכלים את התוצאות בגדול. מטריד שהישראלים נוטים להתעלם מהעובדות האלה, אבל זה גם מה שקורה ברוב המדינות האחרות שאינן ה"עולם הראשון".
מזמן לא ראיתי כזה עיוות של ההיסטוריה. נדמה כי מר מרגלית סבור שאם יחזור מספיק פעמים על השקרים הם יהפכו לאמת. תופעה כזו היא מסוכנת מכיוון שהיא למעשה רוצחת את ההיסטוריה ויוצרת נרטיבים פנטזיונריים שמצדיקים תפיסת עולם שאבד עליה הקלח מזמן.
ללא הבדלי דת לאום וגזע.
זה שיש אנשים מהצד שלנו שמבקרים אותנו – זה מעיד על הרצון לשיוויון ותרבות. רק חבל שמהצד השני אין כאלה מבקרים, מה שמראה על הרמה הכללית שלהם…
לא היו גם אנסים יהודים שאנסו יהודיות? למה דווקא מסרוס אנס ערבי עושים שיר בעל גוון לאומי? וכי סרסו גם אנסים יהודים ועוד כתבו שירי לאום על כך?
מיכאל שרון צודק, תמיד יש את ההצטדקות הגזענית הזו שמתקיפה אנשים תוך שימוש ברור במוצאם וכשמבקרים אותה אז פתאום הגזענים טוענים שהם מתכוונים לכל מי שעשו מעשים כאלו.
זה בדיוק כמו שכותב "היהודי זיס" יגיד, מה אתם רוצים? אתם בעד שבעלי-כוח נצלנים יאנסו נערות ? כי זה מה שעושה זיס (בין השאר).
מי שבאמת תומך בענישה קשה לאנסים (ובצדק), ראוי שיעלה את עמדתו זו בהקשר של טיפול באנסים ולא בהקשר של שיר שעניינו הוא ענישה קשה לערבים בלבד, לא מתוך התנגדות אמיתית לאונס אלא מתוך תפיסת-בעלות יהודית קולקטיבית על האשה היהודיה. אלו שנזכרים להיות נורא נגד אונס רק כשהאנס ערבי הם אותם אנשים שמנסים (לעתים בכוח) למנוע גם כל מערכת יחסים מרצון, רומנטית או מינית, בין ערבים\ות ליהודים\ות.
צודק.
אכן ואמנם, הציונות היא שורש כל רע. רק – נשאלת השאלה, מה עושים עם זה, *לאן הולכים מכאן*. האם פתרון של מדינה אחת הוא ישים, בכלל? אינני מדבר כאן על צדק טהור, אלא על התכל’ס – קרי, האם שני העמים הללו יכולים, בכלל, לחיות במדינה אחת, כעת? או שתהיה לנו כאן בוסניה/רואנדה/לבנון חדשה? אני מרגיש, פשוט מאד, טמא – אבל, מה עוד אני יכול לעשות, לאן אלך? רק דרכון ישראלי לי… סבי טמאוני, אבל – מה אני יכול לעשות?? זאת המדינה היחידה (בגבולות 67′, כמובן!!!), שיש לי. אני מתנגד לציונות – אבל, אם לא אוכל לגור כאן, היכן כן? האם אירופה המאוחדת תקבל אליה בחזרה את כל צאצאי העוזבים? האם קנדה?
קודם הדוסים החזיקו אותנו בתור שפחה כבודה פנימה יחפה ובהריון, אחר כך הציונים עשו מאיתנו פוסטר קידום מכירות לפרוייקט הצבאי לאומי (סינדי היתה הדוגמנית הראשונה של מבצע "תתגייס לחיל הים", עם החיילת השוויונית החתיכה וברקע סטי"לים שוויוניים), ועכשיו הגברים השמאלנים כותבים על הניצול הזה דוקטורטים, ועושים קריירה על זה. מה יהיה?
(תורגם מפוטס בערבית של פלשתינאית מתוסכלת מאיראן, או כל מדינה מתקדמת אחרת באזור).
מסכים עם ניתוחך, דברייך בנגע לשיטתה של ארה"ב "לשאוב כשרונות" מזעזעים בנכונותם, מעולם לא תפסתי זאת עד עכשיו.
רק – אני מבין, שאת מאלה, שעדיין מתעקשים להגדיר עצמם כיהודים… למה? היהדות נטמאה לחלוטין! מה נותר בה, בכלל, מלבד פורוש-איתם-בניזרי-עמיר-כהנא-ומופז?
מה יהיה? מה זאת הפרנויה הזאת? מה עניין טלפלא אצל קשקשתא, זה קודם-כל. איך קשור העניין הפמיניסטי לכאן – האם כל מי, שאינו מזכיר את הנושא הפמיניסטי בכל מאמר ותגובה, בחזקת DELENDA EST, נחשד ומואשם אוטומאטית כאוייב הנשים כולן וכסקסיסט?
קצת פרופורציות חברה. יש די והותר אוייבים אמיתיים, לא צריך להמציא ולחפש עויינויות, שכלל אינן קיימות, מתחת לאדמה.
אני ממש לא מתעקשת אבל קשה להמלט מהלחץ החברתי…:) ככה כתוב לי בת.ז. וככה גם התייחסו אלי בחו"ל בסופו של דבר (בין היתר בגלל הלחץ מישראל להרגיש "יהודי" בצאתך ובבואך) אז החלטתי – כפי שהמליץ ז’אן ז’אנה – לקבל את מה שהחברה אומרת עליך, גם אם אתה לא מסכים וגם אם זה לא נעים. בינתיים מוצאים גם כמה שורשים סבירים בתוך העדה הזו, או בעצם בתוך ה"עדות" האלה שמתכנסות כעת תחת הגדרה לאומית אחת. היו כמה יהודים בסדר במיוחד אלה שלא ממש עשו עניין מהלאום שלהם.
נראה שאתר הגדה השמאלית הכריז על תחרות שבה יבחר הכותב הסהרורי ביותר ואנמק.
1 כשכותבי הגדה השמאלית מביעים את רצונם במדינה דמוקרטית אחת ליהודים וערבים עולה בליבי השאלה מהי דמוקרטיה לגביהם? האם הכוונה למילותיה של הפרופסור המכובדת יולי טמיר שאמרה אחרי הסכם אוסלו שלשאלה האם ההסכם התקבל בהליך דמוקרטי התשובה היא לא אך האם שווה לבטל את הדמוקרטיה לזמן מוגבל כדי להעביר דברים נכונים התשובה היא כן.
זוהי הדמוקרטיה של השמאל אבירי האמת האקסיומית המוחלטת.
2 היהודים בנו את ביתם הלאומי כאן בגלל הסיבה המטומטמת שלא ניתן להם לחיות בשקט כמיעוט בשום מקום בעולם. בני תרבות אירופה שהמציאו את התרבות והחן על פי מגיב לרשימה זו המציאו גם את הנאציזם ותאי הגאזים כדי שיוכלו להרוג יהודי או להאשים קצין יהודי בבגידה בין באגט לבאגט ובין ברכט לברכט.
העם היהודי אינו רוצה לחיות עוד כמיעוט ואינו יכול לאפשר את זאת לעצמו. גם כמובן שלא מדובר בנאצים אלא בסה"כ במוסלמים שכידוע כיבדו מאד את היהודים כל עוד הלכו לא על אותה מדרכה.
3 האתר הזה מנסה לשוות לעצמו אופי אנטי גזעני.
קיראו את תגובתו של מיכאל שרון מדינת הגועל ותראו את ההגדרה לגזענות כלפי עדות המזרח , הטברנות וכו,
בושה שהשארתם את התגובה הזו על האתר. חבל שלא מדובר בעיתון שכן אז היתה בידי את האופציה לעשות שימוש בנייר ובדיוק בחלק שבו רשומה תגובה זו……
מאושפזת כידוע בפלורידה עם אבחון של פרנויה קשה. מדובר על הדיון שהיה פה על שיר הסירוס והאונס…וקשה היה לסינדי לראות שגם הדיון הזה על מקומה של האשה בסכסוך היהודי=ערבי מדבררים רק גברים. דניאל אתה חמוד ואם לא הייתי במחלקה סגורה מחוברת רב הזמן לאלקטרודות ומכות חשמל הייתי מזמינה אותך לכוס קפה פה על החוף, מה זה יפה, כל היהודים הזקנים באים הנה לפנסיה. 🙂
מישהו פה העיר על נישואי תערובת…סינדי שמה לב שרק בשני מקרים מאשרים המנהיגים החכמים שלנו והגנרלים ירום הודם שיהודיה כשרה תעשה את זה עם ערבי/גרמני או גוי עוכר ישראל אחר. ואלה הם – אם את נרקומנית זונה משולי החברה…זה מקובל או שאת בת בכורה או לפעמים עושים הנחות גם לבת בינונית של גנרל, איש מוסד או מנכ"ל משרד הביטחון. אז ברור שזה מצווה ואפשר גם להשתמש בזה לקידום כמה מניפולציות וחוץ מזה הילדים הרי יהיו יהודים, וחסר לגוי הזה שיחשוב אחרת. לבנות של גנרלים מותר להנות מהחיים עם גבר בלי תסביכים מהאמא שלו היהודיה, לנו – דלת העם וחיילות השורה, מותר רק עם יהודים. אבל עם גויה מתחתנת עם יהודי זה על הכיפק, כי הוא למעלה והיא למטה בידוע.
באמת יש בעיה של הפליית נשים ומזרחים בקרב השמאלנים, זה דבר ידוע. אבל אם זה מפריע לך פשוט אל תקרא מה שמעצבן אותך, זה מה שעשיתי עם אתרי האינטרנט של ערוץ 7. לא מוכרחים להתעצבן סתם.
ל"סהרורי" – אבל רגע, הפסיכולוגים בגרוש המתיזים בבוטות "אמיצה" את המילה "זיון" הם דומני אשכנזים, כך שיש איזון מבורך (זו טריפה וזו נבלה) בין הטברנה "המזרחית" והשגל הפסיכולוגי ה"מערבי", לא כן?
דניאל קלטי הסופר היקר, ממש בשבילך כתבתי את המאמר והשיר הזה (המובא בקישור), בבחינת מורה נבוכים לתהיותיך הכאובות והנכונות כל כך.
אז מה עושים? לאיפוא בורחים מהדרעק הזה? להגר בכלל לא פשוט, זהו בדיוק העניין. שהרי אילו היה הדבר פשוט, האוליגרכיה השלטת היתה חושבת פעמיים לפני ההתעמרות באזרחי מדינתנו, יהודים וערבים כאחת.
קרא את המאמר-שיר הזה, וגם את הניספחים בשולי המאמר, והעניין, גם אם לא יפתר מהיום למחר, לפחות יתבהר כזוהר השמים.
"כשהעניין כלל לא פשוט"
— קישור —
לתלות את כל האשמה בציונות זו לא רק הפשטה
וטעות חמורה אלה עוות מכוון או לא,שלמעשה,
משרת את האינטרסים של הימין והריאקציה.
במקרה או שלא במקרה,לא התקיים כל דיון על
התהליך והמניעים הכלכליים שמלווים כל התפתחות
הסטורית,
המצב אליו הגענו היום איננו מנותק מתהליך
של רקבון חברתי וכלכלי,והעמדת "עגל הזהב"
בראש שאיפותנו.
לא הציונות החלוצית,העובדת,השמאלית אשמה.
אשמה הייתה הציונות הלאומנית,הימנית,הגזענית,
והריאקציונית,המביאה אסון לשני העמים.
אשר פרויליך רוצה דיון מטריאליסטי אך מעלה טיעון אידאליסטי להחריד. הרי "הציונות הימנית" היתה מיעוט פוליטי לפחות עד שנות ה-70, "הציונות העובדת, החלוצית, השמאלית" נישלה את הפלאחים, ביצעה את הנכבה, כפתה ממשל צבאי, הפכה את יהודי המזרח התיכון למאגרים של כוח עבודה זול במדינה הציונית, ועשתה עוד פשעים שה"ריקבון החברתי" הנוכחי הוא הזנב שלהם.
דומני שמילת המפתח בשילוש של פרויליך היא המילה "חלוצית", מהי החלוציות בארץ מיושבת אם לא קולוניאליזם ? מהו קולוניאליזם "שמאלי" ?
Sorry, I can’t type Hebrew text.
מי יותר סהרורי
writes
היהודים בנו את ביתם הלאומי כאן בגלל הסיבה המטומטמת שלא ניתן להם לחיות בשקט כמיעוט בשום מקום בעולם.
This is the standard Zionist lie.
Whenever facts are considered, one learns that Jewish people live quietly, peacefully, even prosperously, as a minority, in most places in the world, and in all countries that have experienced the benefits of a democratic
revolution.
For example, the flow of Jewish immigrants from Israel
to places like Canada is much greater than the flow of Jewish immigrants from Canada to Israel. It may be that the immigrants from Israel are poorly informed about Canada, but Canada does not hold people against their will, and if Jewish people were suffering terribly in Canada, they would move to Israel or to some other friendly country.
This is the case with most countries, not just Canada.
So, don’t lie and say that Jewish people cannot live among other peoples. That is the Zionist lie. Zionism is built on that lie. It is a lie that Zionism shares with classic anti-Semitism.
And where Jewish people are living well, Zionism does its best to convince them that they are being persecuted, and that
the only safe place for them is Israel.
All the Zionist organizations are now
united in a world-wide campaign to show that enlightened criticism of Israel is motivated by Jew-hatred, and that Jewish students are facing constant hostility in American and Canadian universities, and that Jewish communities are under attack.
Zionism did not colonize Arab Palestine to rescue oppressed Jews from persecution. Zionism colonized Arab Palestine to give a small segment of the Jewish population the opportunity to be supremacists, ubermenschen, and stormtroopers. In this, Zionism has succeeded, to a certain extent, and for the time being. But its mythology remains a pack of lies.
יורם בר חיים נוקט בשיטה הידועה של השמאל קרי אם תשמיע שקר מספר רב של פעמים הוא יהפוך לאמת.
אולי יראה לנו יורם מה בין הציונות לקולוניאליזם?
1 קולוניאליסטים אף פעם לא באו מתוך מיעוט מדוכא שמחפש לעצמו מוצא
2 קולוניאליסטים אף פעם לא טרחו לפדות אדמה בכסף
3קולוניאליסטים לא היו קשורים אף פעם לקולוניות שלהם בקשר שהוא מעבר למטריאליסטי ורצון לנצל את משאבי הארץ.
4 קולוניאליסטים אף פעם לא ויתרו על רכושם בארצות מוצאם כדי להגיע לקולוניה
5 קולוניאליסטים אף פעם לא הגיעו מהאוניה לאוהל במקום בלי עבודה מוכה מחלות ונטול תשתיות
6 קולוניאליסטים אף פעם לא הגיעו למקום שהסיכוי בו למות היה 1 ל10 בימי מלחמת העצמאות, ונטלו נשק כדי להלחם על המקום, הם פשוט היו נוטשים עד יעבור זעם או למקום אחר.
מיכאל שרון מיתמם אך בתגובתו הגזענית הוא בהחלט מכוון לשילוב עדות המזרח בתקשורת שהביאה להדרדרות. ציטוט
בשנות ה-70 פלשו הבורקס והאטימות השמנונית והפיראית ביתר שאת לתרבות הישראלית, ומאז, דומה שמתדרדר הפרופיל התרבותי הישראלי הממוצע להגדרת הישראלי על ידי עיתון אוסטראלי: "חן ותרבות של האדם הניאנדרטאלי". בטלויזיה הישראלית חוגגים צווחות טברנה פרועות, טיפלות נוראה ופסיכולוגים בגרוש שהריטינג שלהם נימדד על פי מספר הפעמים שהם או מרואייניהם מתיזים בבוטות כאילו אמיצה את המלה "זיון".
שנות ה70 כידוע עם עליית הליכוד לשילטון הם כידוע לגזענים מסוגו נקודת המפנה או כפי שויקטור שם טוב היטיב לבטא זאת "גנבו לנו את המדינה".
מה זה צרפתית מרוקנית מדוע לא השתמש הגזען בביטוי אנגלית יידישאית.
אני חוזר על עמדתי שחבל שזה לא עיתון מודפס
אתה מטעה ביודעין
אני ביולי השנה חזרתי לאחר 3 שנות שהות בקנדה
אולי תספר לקוראים באתר זה על הרס עסקים של יהודים ברחוב DUFFERIN בטורונטו. אולי תעדכן את הקוראים בשריפת הספרייה היהודית במונטראול. תספר להם גם על סתימת הפיות לנואמים יהודיים באוניברסיטת מונטראול.
ולבסוף זה לא קצת מטומטם להשוות בין קנדה של היום לאירופה של תחילת המאה ה20.
כאילו לא קרה שם כלום באותם ימים אפלים
תיקון היסטורי קטן, הרבה מאד קולוניאליסטים באו מתוך רדיפה, כך הלבנים בדר"אפ ובמידה מסויימת המתנחלים הראשונים בצפון אמריקה. אבל נסתפק בדרום אפריקה. נרדפים הלכו להקים להם את הגן עדן שלהם וברחו מרדיפות דתיות בעיקר, אך בדרך עשו לאחרים מה ששנוא עליהם. בדיוק כמו הציונים היהודים. זה לא הטעות היחידה בתשובה הכביכול מלומדת שלך. קורבנות לא נותנת היתר להרוג אנשים אחרים ולא מכשירה שרצים פוליטיים. והכי חשוב, קורבנות ופליטות הם יסוד רעוע מאד לכינון מדינת לאום אם היא ממשיכה להצמד לאירוע המכונן גם אחרי חצי מאה.
המגיב שמעליי כתב בדיוק ההיפך מהעובדות ההיסטוריות.
1. קולוניאליסטים באו לעתים קרובות ממיעוטים מדוכאים – הוגנוטים מגרמניה, פוריטנים מאנגליה, אירים (שהיא עם מדוכא ולא מיעוט) ועוד רבים.
2. קולוניאליסטים קנו אדמה בכסף, היכן שהתנאים דרשו זאת, למשל באמריקה הצפונית.
3. הקולוניאליסטים באמריקה הצפונית ובדרום-אפריקה פיתחו מיתוסים של קשר דתי לארץ והמתנחלים האפרו-אמריקאים בליבריה טענו שהם תנועת שיבה לאפריקה ובאים לליבריה בתור שכאלו.
4. רוב המתנחלים הקולוניאליסטים היו תמיד אנשים די-עניים שויתרו על כל מה שהיה להם (די מעט) כדי להתחיל חיים חדשים בקולוניות, הבורגנות לא ויתרה על כלום כמובן, גם לא הבורגנות הציונית. למעשה, רוב הציונים לא ויתרו על רכוש כדי לבוא לפה, הרי אפילו המיתוס של העליה השניה מדבר על צעירים שעזבו בתים ממעד בינוני, כלומר רכוש לא גדול שהיה של הוריהם ולא שלהם.
5. למרות שהסעיף הזה מאפיין רק מיעוט בקרב המתנחלים הציונים, הוא מאפיין הרבה קולוניאליסטים בכל העולם, הקולוניאליסטים באוסטרלחיה הגיעו למושבת אסירים…
6. קולוניאליסטים התץנחלו בהרבה מאד מקומות מסוכנים, חלקם הרבה יותר מסוכנים ממה שקרה ליהודגים בפלסטין, המיתוס של "המערב הפרוע" הוא דוגמא אחת קטנה, וכך גם ההתנחלות הספרדית במקסיקו שהיתה תוך-כדי מלחמה.
בקיצור, רוב הקולוניאליסטים בעולם, בדיוק כמו הציונים, לא היו מליונרים שבאו לנופש בקולוניה אלא עניים (חלקם כתוצאה מאבדן אדמה במהפכה התעשייתית) שבאו לחפש עתיד "טוב יותר" והיו מוכנים לחפור אותו בציפרנים ולקחת אותו בנשק.
הנרי לואי כותב,
Whenever facts are considered, one learns that Jewish people live quietly, peacefully, even prosperously, as a minority, in most places in the world, and in all countries that have experienced the benefits of a democratic
revolution.
כן, אבל עד מתי?
כמעט 2,000 שנים של היסטוריה יהודית מוכיחות שכמעט בכל מקום אליו הגיעו יהודים, וחיו בו בשקט, בשלווה ובשגשוג, אחר כך הם לא חיו בו, לא בשקט, לא בשלווה, לא בשגשוג, ולעיתים קרבות הם לא חיו בכלל.
דוגמאות?
במאה ה-9 השליטים הקרולינגיים עודדו יהודים להגיע לארצותיהם, כדי ליצור פריחה כלכלית.
עד המאה ה-11 המילה יהודי והמילה סוחר היו כמעט מילים נרדפות. ליהודים, כמיעוט, ניתנו זכויות יתר. במאות ה-10 וה-11, כשהחלה פריחה מחודשת של ערים, הפכו רוב היהודים במערב אירופה ליושבי ערים, וניתנו להם זכויות דומות לשל סוחרים נוצרים.
היהודים לא נבדלו כל כך משכניהם, לא בלבוש, לא בשפה, וגם לא כל כך בשמות.
ואז הגיעו מסעי הצלב.קהילות שלמות נחרבו.
במאה ה-12 נדחקו היהודים מהמסחר, וגם במקצוע אחר לא יכלו לעסוק, כי כדי להיות לעסוק בכל מקצוע, אתה צריך להיות חבר גילדה, וכדי להיות חבר גילדה אתה צריך להיות נוצרי.
הותר להם אמצעי פרנסה אחד: הלוואה בריבית.
ועידת לטרן ב-1215 קבעה לבוש מיוחד שיסמן את היהודים.
בסוף המאה ה-13 גורשו היהודים מצרפת.
במאה ה-14 הם גורשו מאנגליה וממקומות מסויימים בגרמניה.
בספרד היתה פריחה אדירה של תרבות וחיים יהודיים. והיהודים חיו בשקט, בשלווה וברווחה כלכלית. בספרד המוסלמית (שהם דרך אגב, היו קולוניאליסטים ומתנחלים) יהודים יכלו להגיע למשרות רמות בשירות המדינה, כמו שמואל הנגיד. לא היתה מגבלה כלשהיא מוטלת עליהם, עקב יהדותם.
ואז הגיעה הרקונקוויסטה, וב-1492 היהודים גורשו. והמוסלמים גם.
בתקופה בה הצרו את רגלי היהודים במערב אירופה, נפתחה לפניהם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – פולין.
פולין היתה אי של סובלנות דתית. השלטונות ראו בדת עניין פרטי, וחוץ מהמלך, שחייב להיות קתולי, לא היו מגבלות דתיות בשום שטח.
אפשרויות הפרנסה בפולין היו הרבה יותר מגוונות מבמערה אירופה, והיהודים זרמו אליה.
ןאז הגיעו פרעות ת"ח ות"ט במאה ה-17 (1648-1649).
שוב, קהילות שלמות הושמדו.
1848. "אביב העמים". עמי אירופה, שהתעוררו וגילו שהם עמים שונים, התעוררו וגילו שיש בקרבם עוד עם. לא משלהם. התוצאה – פרעות ביהודים בכל רחבי אירופה.
ואלה יהודים שחיו בשקט, בשלווה, וברווחה, בחלק מהמקרים.
גרמניה של רפובליקת ויימאר היתה דמוקרטיה. ודמוקרטיה טובה. גרמניה היתה מרכז תרבותי. לא היה עם שנחשב לנאור יותר מהגרמנים.
היהודים בגרמניה היו משכילים. דיברו את שפת המקום, לא נבדלו משכניהם יותר מדי. הם המציאו את הפתגם "היה אדם בצאתך ויהודי באהליך". והיהודים חיו בגרמניה, בשקט, בשלווה, וברווחה כלכלית (נכון, היו כמה תקריות אנטישמיות פה ושם, לא משהו שאי אפשר לחיות איתו).
אני מניחה שאני לא צריכה להזכיר מה קרה בין 1933 ל-1945. אני רק אזכיר שבניגוד לימי הביניים, לא נתנו ליהודים את האופציה להמיר את דתם כדי להציל את חייהם.
For example, the flow of Jewish immigrants from Israel
to places like Canada is much greater than the flow of Jewish immigrants from Canada to Israel. It may be that the immigrants from Israel are poorly informed about Canada, but Canada does not hold people against their will, and if Jewish people were suffering terribly in Canada, they would move to Israel or to some other friendly country.
היהודים שחיים בקנדה וארה"ב כולל הישראלים שמהגרים מישראל לשם, יודעים שמדינת ישראל היא גב.
במקרה של צרה, האנשים האלה תמיד יוכלו להגיע לארץ.
אבל בשביל זה צריך את מדינת ישראל.
ומדינת ישראל לא היתה קיימת, לולא הציונות.
לנדוד למדינה ידידותית אחרת – אנחנו עושים את זה כבר כמעט 2,000 שנה. זה לא הוכיח את עצמו כפתרון יעיל. בשביל זה כמה מדינת ישראל. כדי שהיהודי יוכל להפסיק לנדוד.
המערב הפרוע הוא תוצר של מה שאמריקאים לבנים עשו לאמריקאים לבנים.
וארה"ב גדולה ורחבה, ואדם שלא רוצה לגור במערב הפרוע, שלא יגיע למערב הפרוע.
הדיון כאן וחלק מהסקירות הם מעולים. כזו גם גישתו המפוקחת ואוהבת החופש של הנרי לואי, וכזו גם סקירתו ההיסטורית המעניינת של המגיב לדבריו.
אלא, שבדברי המגיב אין הבחנה בין עצם הפונקציה שישראל נועדה לשרת (חופש מרדיפות לבני הלאום היהודי) ובין איכות המערכת הזאת.
זו טעות שכיחה. יש לשים לב כי עצם הטעון הקיומי המעוגן בלוגיקה של "בטווח לא קצר אין כל אופציות אחרות לבית לאומי יהודי" מביא להסתאבות המפעל הזה. כשאתה מציג מוצר מסויים כחסר תחליף, תוכל לייקר מאד את מחירו. מחיר החיים בישראל – סבל, התעמרות, קיום לא ראוי לרבים. מדוע המפעל הציוני היה חייב להפוך למפלץ קיומי כה בלתי נסבל? מדוע איכות החיים היתה צריכה כאן להתדרדר כל כך? מדוע צרות המצח הצפידה, הכוחניות הדורסנית ויחסי חפץ הינם האויר שאנו נושמים?
אם זה כה חשוב, אז למה זיהמנו את מקורות החמצן שלנו?
בעניין הדו שיח החשוב שהתפתח כאן בין הנרי לואי למגיב הדוגל בהכרחיות בית לאומי יהודי (העמדה הציונית ההרצליאנית הקלאסית) ראו הקישורים הבאים ("הדיסאינפורמציה של הציונות הממסדית בנושא האנטישמיות"; ונושא ההגירה)
— קישור —
— קישור —
— קישור —
— קישור —
הבחנה יפה, מיכאל אבל דומני שהיא מטעה. כלומר, הטיעון הראשון מוביל בהכרח לשני כפי שאמרת, אז אולי צריך לבחון את הטיעון הראשון שוב והפעם מתוך מודעות לתוצאות ההכרחיות שלו, ולא מתוך התמימות או הזעם של הפליט המוכה והחבול שמחפש פתרונות מכאניים לבעיות קיומיות (כלומר, אם הרגו אותי באילת אז אני אגור בתל אביב, זה בערך ההיגיון של הציונות הפוליטית, לעומת הציונות התרבותית או הדתית, שהם סיפור אחר).
אז ככה:
לאירית – מה פתאום את נותנת, לבני-אדם אחרים *כלשהם*, להחליט עבורך מי *את*? מה זה, אם לא כניעה לפשיזם? הבנאדם היחידה, שיכולה להחליט בנידון – היא את!!!
וכמו שנאמר, "אני חיה בשביל עצמי, לא בשביל אחרים; אז למה צריך בכלל להזיז לי, מה איזשהו אהבל כזה או אחר יעביר, בקבולת המינימלית של השכל שאין לו? שיחשוב מה שהוא רק רוצה-סלאש-מסוגל; אני, בינתיים, אכייף ואהנה, כמה שרק יתחשק לי".
זו מהות החירות, הליברליזם, ההומניזם – הכל!
היי חזקה חברה.
כעת – לסינדי – 🙂 נחמד לראות כאן, סוף-כל-סוף, מישהי עם חוש-הומור… עם כל החבר’ה הרציניים להחריד (היי, החרא-מציאות הזאת לא תשתנה מהיום למחר, אז לפחות תחייכו קצת, אל תהיו כבדים נון-סטופ! זה גרוע ממש כמו להיות נון-סטופ ליצן). עדיין אינני מבין, למה הגבת פה לדיון אחר – אף-אחד לא מנע מנשים להגיב, לא ידוע לי על סינון במי-רשאי-לשלוח-תגובות – אבל, שיהיה.
למיכאל – תגובתך והשיר שהבאת, הם בחזקת דברים ברורים, מובנים מאליהם…
ל"מי יותר סהרורי" תשובתי היא: אתה! רצית לקבל מדינה, שבא תהיה בטוח מרדיפות–> הענש את מי שרדף אותך! הקם אותה בפומרניה, נגיד, או בפרוסיה המזרחית, או בשלזיה – זה היה הולם! זה היה צדק! להפוך את פומרניה – על שני חלקיה (זה שהועבר, ב-1945, מגרמניה לפולין וזה, שנותר בידי גרמניה גם כיום) – למדינה יהודית, כפיצוי-כלשהו על השואה – זה היה צדק הגיוני. אבל – פאק, הגרמנים – והאירופים בכלל – פגעו בך, אז אתה מעניש את הפלשתינאים?? איפה ההגיון כאן?
וליורם – מה שכתבת, בנגע לכך, שהציונות ה"שמאלית", לכאורה, היא-היא האשמה בנישול ויוצרתו – לראשונה אי-פעם, כמדומני, הסכמתי עם כל מלה שלך. חבר’ה – לסמן תאריך הסטורי!!
רק זה עתה הבחנתי בפרט זעיר בדבריו של חמי – "הם אילצו אותנו לכבוש כמה שזה נשמע מוזר אבל זאת המציאות. אותו דבר ב-67 שאז אומנם אנחנו התחלנו במחמה עצמה אבל זה שוב היה מחוסר ברירה מוחלט, אותו דבר ב-73 ואותו דבר ב-82″. לא אתייחס כאן ל-67 – אינני יודע מה אתך, חמי, אבל אני נולדתי רק שמונה שנים מאוחר יותר, שמעתי גרסאות לכאן ולכאן ואינני יודע, אם היתה, או שמא לא היתה ברירה. ייתכן, שבאמת לא היה מנוס. אינני יודע. אבל את מלחמת 73 ניתן היה למנוע, לו רק היתה המטומטמת ההיא, גולדה המפגרת, קשובה יותר לנשיא סאדאת, ויושבת אתו למו"מ לשלום עוד ב-71. ומה שנגע ל-82 – באמת, מה אתך?? מלחמת-לבנון – בלית-ברירה? זו, הרי, היתה מלחמת-כיבוש קולוניאליסטית *קלאסית*! על קריית שמונה, לא נפלו שום קטיושות במשך תשעה חדשים לפני הפלישה הישראלית ללבנון. פשוט, ישראל רצתה לעשות בדיוק מה, שסוריה הצליחה בו = קרי, להפוך את לבנון למדינת-חסות.