בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת תפיסה כלכלית מנצחת בחברה הישראלית. תפיסה מנצחת מכיוון שעם הזמן יותר ויותר אזרחים שנפגעים ממנה, משוכנעים כי זוהי השיטה הכלכלית היחידה ומאמינים כי כך היא המציאות ואין אחרת. לכן בפני אלו המעוניינים בשינוי עומד לא רק מאבק בשיטה הכלכלית, אלא בראש וראשונה מאבק על התודעה החברתית, של אלו שיש להם עדיין מה להפסיד.
ציבור רחב סבור כי החלפת השלטון תביא מזור לעוני ולצמצום הפערים, אך שינוי זה לא יקרה אם לא תוחלף השיטה הכלכלית בנוסף להחלפת השלטון.
המאבק הוא בין שתי תפיסות עולם שונות. לפנינו השיטה המנצחת – כלכלה שעומדת בפני עצמה ושמכפיפה תחתיה את השיקולים החברתיים, אל מול השיטה המפסידה – כלכלה שהיא מכשיר לחיים של בני אדם, כלכלה שהיא אמצעי, כלכלה אותה יש להכפיף לשיקולים חברתיים.
בשיטה הראשונה, הניאו-ליברלית, אשר גורסת כי טובת הפרט היא הערובה לטובת הכלל, אין צורך לקבוע יעד אבטלה, כי עבודה ושוויון אינם ערכים נחשבים. לעומת זאת קובעים יעדי צמיחה ואינפלציה באופן שישפיעו לטובה בעיקר על בעלי ההון, כך שתיווצר סביבה יזמית שתעודד אותם להשקיע. מאותה ההשקעה יישארו פרורים למעמד השכירים.
אי קביעת יעד אבטלה כחלק מהמדיניות הכלכלית, פירושה העדר מדיניות מובנית לצמצום האבטלה שתוביל לצמצום פערים ולשוויון.
יעד אבטלה הוא מדד חברתי, אשר נגזר ממנו מספר האזרחים העובדים למחייתם. אזרחים גאים, שמקדמים שאיפות אישיות וחברתיות, שמשתתפים בנטל המסים על ידי תשלום מס הכנסה ובכך מחזקים את הרצון שלהם בשירותים ציבוריים עליהם הם משלמים. תחושת השייכות שלהם לחברה גוברת, תחושה שבאה לידי ביטוי גם ברצון לבחור ולהיבחר בעתיד.
אי הגדרת יעד אבטלה גורמת להדרה של אזרחים רבים ממעגל העבודה מבלי יכולת לחזור אליו, שוחקת ודוחקת את מעמד העובדים והעצמאיים למטה מבחינה כלכלית והחוצה ממעגלי ההשפעה החברתית-כלכלית ופוליטית.
האם מדיניות לצמצום פערים יכולה להתקיים בכפיפה אחת במסגרת מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית בה אדם לאדם זאב ושמטרתה מקסום רווחים לבעלי ההון? השנים האחרונות הוכיחו שלא. המדיניות הכלכלית הנוכחית משקפת את האינטרסים של העשירון העליון בלבד.
מדיניות שמתנערת מאחריות חברתית, שבה חופש המסחר הוא מעל כל סוגי החופש האחרים, ובמיוחד מעל הזכות לשוויון, היא מדיניות שמכרסמת בדמוקרטיה. אנו עדים לכך כי מוסדות דמוקרטיים כמו הכנסת מאבדים מכוחם, בעוד מוסדות בהם מתקבלות החלטות באופן בלתי דמוקרטי כמו בנק ישראל מגדילים את כוחם.
במוצאי השבת לפני שבוע גדרות משטרה דמוקרטית הפרידו בין מפגינים, שמייצגים בקולם את קול הרוב, שהביעו מחאה נגד השיטה הכלכלית והשלכותיה לבין אנשי עסקים ופוליטיקאים, המשתתפים בוועידת העסקים, שמטרתה חיזוק השיטה והידוק הקשר בין הון לשלטון.
יפה, אבל… מלבד קצת הוצאת קיטור, וציון דברים, הידועים ממילא והמובנים כבר לכולנו מאליהם, האם יש כאן אילושהן הצעות תכל’ס לפעילות?? למערכת הגדה – עידן הברברת נטו חייב לחלוף! עת לצאת לרחובות!
טוב, אוקיי, הבנתי – מלבד אהוד ומלבדי, אף-אחד מבאי האתר הזה, אינו מתעניין במיוחד בנושאים חברתיים, אינו נכנס לקרוא מאמר, העוסק בהם… הבנתי. אוקיי.
מספר המגיבים אינו מבטא בהכרח את מספר הקוראים. רחוק מזה. אבל נכון, לדאבוננו, שההתענינות בנושאים חברתיים אינה מספיקה, ובודאי לא בהתאם לחשיבות הנושא.
מעניין אותי אם יש מעקב על מספר צופים ברשימה כלשהי, או מספר כניסות ואיך אתם מתרגמים את זה למספר קוראים בפועל ? (יש תוכנות שגם עוקבות אחר הזמן בו שהה הנכנס באתר או ברשימה מסויימת). האם יש איזה סטטיסטיקה שמוכיחה את מה שאתה אומר ? כלומר שתגובות פר רשימה הן ביחס הפוך לקוראים פר רשימה, או כל מידע בנושא הזה (אני לא מחברת פירסום או משהו כזה). האם מספר התגובות משקף אולי התענינות של קוראים מסויימים או קוראים ישראלים מחוץ לארץ שנוטים יותר להגיב (ככה נידמה מקריאת תגובות בהארץ וויינט וכן).
מה שבטוח הוא, שחייבת להיות יותר ויותר פעילות משותפת של כלל הארגונים – לא רק אחד פה אחד שם, באופן מבודד – בחסותה של חד"ש. השמאל הישראלי – כולו, למעט מקרים בודדים – הזניח לחלוטין כל נושא שהוא בשנתיים האחרונות, מלבד הנושא המדיני; יותר-מדי ממנו, הלך שבי אחרי אשליית-ההתנתקות, וגם אלה שלא, עסוקים מדי במריבות אגו. ואני זועק, ממעמקי-לבי: די!!! זהו זמן לדיונים משותפים ולפעילויות משותפות, אי-אפשר עוד להזניח את כל הנושאים, שאינם קשורים בשטחים, אי-אפשר עוד, לארגן פעילויות אך ורק באיזורי תל-אביב, ירושלים והשרון – *חייבים* להיות נוכחים בכל נושא שהוא ובכל עיר שהיא, גם למען כל אלה כמוני, שפשוט אינם מסוגלים לנסוע, מפאת – פשוט – מחסור בכסף. המצב החברתי זועק, ומי, מי אם לא חד"ש, יכולה לאסוף את כל האנשים המוכים והאומללים תחת כנפיה? מי???
המדיניות הכלכלית הניו-ליברלית היא ממשיכתה של המניו-קלאסית הגורסת בין היתר שהשכר בשוק העבודה הינו נגזרת של היצע וביקוש, וכאשר רב הביקוש על ההיצע, הרי שהשכר אמור לרדת. כל מי שאינו מוכן לעבוד עבור השכר המוצע בשוק הינו מובטל מרצון.
זוהי מדיניות כלכלית השולטת באמריקה, זוהי אינה מדיניות כלכלית האמורה לעבוד במדינה כמו ישראל הרואה עצמה מדינת רווחה!
אחת הבעיות הגדולות היא שגוף כמו ההסתדרות, אשר אמור לייצג את העובדים, איבד עם השנים מאמונו. רבים מרגישים שההסתדרות מייצגת רק את ועדי העובדים הגדולים, ומתעלמת מכל האחרים.
אין פתרונות קסמים בשוק העבודה, ורק מהלך בונה אמון בין נציגי העובדים ונציגי המעבידים בדומה להולנד(WASSENAAR AGREEMENT) יוכל להוביל להתקדמות. אבל כל עוד ביבי התאצריסט יושב במשרד האוצר לא יזוז דבר. הוא ממילא מבין, שאת הבוחרים מעניין פחות הנושא הכלכלי ויותר המדיני-אז למה לשנות?
ביום שנושאי רווחה,כלכלה,ועבודה ידחקו מסדר היום את הנושא המדיני, רק אז ניתן יהיה לעשות משהו ב"ממלכת דנמרק הרקובה".
עד אז וכפי שכבר אמר מאיר אריאל על אותם "דפוקים":"מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה"
לביבי אין לי שום טענות.
הוא כמות שהוא. הוא נתון. טענותי היחידות הן לשמאל, שאינו מסוגל אף לצייץ נגדו כמו שצריך! ההסתדרות – גג משביתה איזה מפעל שניים, של עובדים מסודרים-כלכלית בלאו-הכי, על-מנת לדרוש תנאים עוד-יותר טובים עבורם. ולא רק את מצביעי הליכוד, אלא גם את מצביעי חד"ש מעניין, כמדומה, אך ורק הנושא המדיני! חלאתיותו של ביבי היא נתון; השאלה היחידה הנשאלת היא, האם את השמאל האמיתי (קרי: כל מה ששמאלה מ’יח"ד’ המנוונת) ניתן לאחד ולהעיר.
כי, אם אנו איננו מסוגלים להתאגד יחדיו, לצאת לרחובות ולהרעיש עולמות – מה לנו כי נלין על-כך, שיש מי שינצל זאת??
לסופר דניאל קלטי,
ומתי אי פעם בהיסטוריה הקצרה התארגן משהו יותר גדול ממאהל מחאה אל מול הכנסת?
ההפגנות הגדולות היו תמיד על רקע מדיני(שלום, מלחמה וכדומה).
למעשה אין בארץ אף אישיות ממלכתית כמעט, שמדברת על הנושא. גם דוד לוי הוכיח שעבורו ומקורביו הוא מוכן למכור את נשמתו.
ולפיכך אין להתפלא שבמרחב שנוצר, מתמקמות מפלגות סקטוריאליות כמו ש"ס ,עם-אחד, ישראל ביתנו(או איך ששרנסקי קורא לעצמו), וגוש המפלגות החרדיות האנטי ציוניות.
כמובן שאין לי טענה לביבי, טענתי היא למי שבוחר בו!
באופן פרדוקסלי מדובר לרוב באותם אנשים אותם אתה רוצה לגרור אל הרחובות!
נכון, מסכים עם כל מלה שלך – וזו בדיוק הבעיה!
אני טועה, או שההסכם ההולנדי שאתה מדבר עליו דומה מאוד להסכמי המסגרת בישראל ובשאר המדינות שניסו להנהיג מה שקרוי מודל קורפורטיסטי?