בסוף דצמבר 2014 ניצב ראש הממשלה ויו"ר המפלגה שמעון פרס על הבמה בהיכל התרבות, וסקר בעיניים קשות את צירי הוועידה. כל הפרשנים ציינו, שמר פרס נראה נפלא. בגיל 91 עדיין שמר על גזרה נהדרת, ואפילו אויביו המושבעים ציינו, שהוא לא איבד את צלילותו ואת שנינותו. הכרזה הענקית שהוכנה מראש, עם המלים "העבודה מלכדת", נפסלה אחרי ויכוח קצר. לאחר דיונים נוקבים הוחלט לעטר את הבמה בשלוש הסיסמאות המאפיינות את המרכיבים העיקריים של מפלגת השלטון: "עוד דונם ועוד עז" (תנועת העבודה) "ארץ ישראל לעם ישראל" (ליכוד) ו"תורה ועבודה" (הזרם המתון במפד"ל).
הטקס שקדם לנאומו של פרס הרשים מאוד את כל הנוכחים וגם את צופי הטלוויזיה בכל רחבי הארץ. הכרת התודה של הצירים תיגמלה היטב את חברי הוועדה המיוחדת ליחסי ציבור, בראשות דליה איציק ולימור לבנת וברוטציה מדוקדקת ביניהן. גם תמונותיהם של דוד בן-גוריון וזאב ז’בוטינסקי, זו לצד זו, העצימו את האווירה החגיגית.
שגריר ארצות הברית זכה לתשואות סוערות. הוא הגיע בעיקר כדי להפיג את המתח שנוצר בין וואשינגטון לבין ישראל, אחרי שהנשיא ג’יימס פולוול, בנו של מטיף נוצרי ידיד ישראל, פלט הערה אנטישמית במסיבת העיתונאים בבית הלבן. הוא בסך הכול אמר שהיהודים עדיין מצביעים בעד המועמדים הדמוקרטיים, כי הם כפויי טובה מעצם טבעם. השגריר הרגיע את הרוחות, גולל מחדש את כל מסכת היחסים ההדוקים בין שתי המדינות, והעלה על נס את פעילותה של הממשלה נגד האיגודים המקצועיים. הח"כ הליברלי הקשיש יוסי ביילין לא הצליח לפרסם מכתב מחאה למערכת בשום עיתון מרכזי, והסתפק ב"השחר" דל התפוצה. ביילין הסביר שהתבטאותו של הנשיא פולוול שהיהודים הם "יהודה איש קריות קולקטיבי" (Collective Judas) היא חמורה במיוחד בשל התערערות הדמוקרטיה האמריקאית וחוקי החירום נגד טרור ונגד חתרנות שהונהגו לאחרונה בארצות הברית.
לקראת הוועידה התיר ארנון מוזס לסבר פלוצקר הישיש להגיח לשעה קלה מהאלמוניות שכפתה עליו הפרישה לגימלאות, וביקש ממנו לכתוב את מאמר המערכת ב"ידיעות אחרונות". פלוצקר לא איכזב. הוא העלה באוב את חזונם של ברל כצנלסון ובן-גוריון, שביקשו לחתום על הסכם עם ז’בוטינסקי עוד בשנות השלושים הטרואמטיות, אבל נתקלו בחומה בצורה של השמאל בהסתדרות, והפסידו במשאל החברים. "הסינתזה בין שני הגאונים האלה, מחולל תנועת העבודה ומייסד הציונות הרביזיוניסטית, הוגי דעות ששילבו חזון ומנהיגות, התחילה כבר לפני שנים רבות", כתב פלוצקר, "ומכשיליה היו אותם שרידי השמאל הקיצוני, הכלואים עתה בקציעות. אולי לא אותם אנשים, אבל אותן הדעות. הזרם המרכזי בציונות חוגג היום את ניצחונו, על חורבות החלום הפלסטיני".
חזית העבודה-ליכוד, מפלגת השלטון מאז שנת 2010, עברה חבלי לידה לא קלים, ולמייסדיה היתה נטייה להתכתש על סוגיות סמליות ולא רלבנטיות, שנגעו יותר בעבר מאשר בהווה. ניסיונה הפרובוקטיבי של לבנת להנציח באורח ממלכתי את זכרו של אברהם סטאבסקי, הבית"רי שהואשם ברצח אחד ממנהיגי מפא"י חיים ארלוזורוב בשנת 1933 וסופו שמת מקץ 15 שנה בפרשת אלטלנה, מטרים ספורים מאתר ההתנקשות בארלוזורוב, הסעיר את המפלגה המאוחדת יותר מאשר התקציב החדש של שר האוצר, שכירסם עוד יותר בקיצבאות לשכבות המצוקה. רק דליה איציק וחיים רמון שרדו מהדור שהקים את הקואליציה עם הליכוד בדצמבר 2004, אבל בליכוד עוד כיכבו המון פנים מוכרות: סגני היו"ר צחי הנגבי ואהוד אולמרט, שר המשטרה דני נוה, שר החוץ סילבן שלום, ושר האוצר מאיר שטרית.
בנימין נתניהו נעלם מהנוף הפוליטי, נעלם מהנוף בכלל, ורק לעתים רחוקות מאוד הגיעו לישראל שמועות על הון העתק שהוא צבר בעסקיו בארצות הברית. ביבי לא נהג לדבר עם העיתונות הישראלית, ורק פעם אחת שלח את עורך דינו להכחיש, שיש לו שותפות עסקית עם אהוד ברק, שישב בקליפורניה.
נשיא המדינה, פואד בן-אליעזר, זכה מן ההפקר. ההנהגה המשותפת החליטה להעניק את נשיאות המדינה לאיש העבודה לשעבר. עמיר פרץ ישב עם חבריו להנהגת מפלגת השמאל היהודית-ערבית במחנה המעצר בקציעות. במצב קבוע של 40% אבטלה בלמה המשטרה של דני נוה את המחאה החברתית בקשיחות רבה, ורק מאמציו של פרס, שחשש לתגובה מאירופה, מנעו את הנהגת עונש המוות למארגני שביתות.
בשנת 2011, בבחירות שנערכו רק שנה אחרי הבחירות הקודמות, זכתה חזית העבודה-ליכוד ב-67 מנדטים, המפלגה הראשונה בתולדות המדינה שהגיעה לרוב מוחלט בכנסת. אחרי פרישתו של טומי לפיד הצטרפו רוב ח"כי שינוי למפלגת השלטון הטבעית, ורק שבעה ח"כים, חמישה פליטי יח"ד ושניים משינוי, השתייכו למפלגה הליברלית הקטנה, ששקדה בעיקר על טוהר המידות ועל זכויות האזרח. קשה היה להנחיל ערכים כאלה לציבור הרחב, אחרי שהאיחוד האירופי, שכלל עתה רק את מערב היבשת, נעל את שעריו למהגרים מאסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ומזרח אירופה. המהומות הבינעדתיות בפאריס, רומא, בראדפורד, לידס ואמסטרדם הביאו להקצנה ולהשעיית כל ההתקדמות בחקיקה בנושאי זכויות אדם. גירוש המוני של מהגרים בלתי חוקיים גרר חוקי חירום חדשים באירופה, והמתיחות בין שני חלקי היבשת הזכירה את עידן המלחמה הקרה.
השינויים האלה הקלו את הלחץ על ישראל בנושא הפלסטיני ואיפשרו לממסד להצר את צעדיהם של האזרחים הערבים. ברוב המדינות הדמוקרטיות במערב אירופה עלו לשלטון מפלגות ימניות, שמרניות וסמכותניות. לעומת זאת חזרו מדינות רבות במזרח אירופה, למעט צ’כיה והונגריה, לכלכלה סוציאליסטית מתונה. הנבואה על עימות נוצרי-מוסלמי הגשימה את עצמה, והקהילות היהודיות בכל רחבי העולם נרתמו לצד הנוצרי, חרף האנטישמיות של רבים מדוברי הימין הנוצרי החדש.
דובר המפלגה המאוחדת, העיתונאי לשעבר אלוף בן, כבר נגמל מהרטוריקה האנטי אירופית שלו. כמו דן מרגלית, גם בן שאב תעצומות נפש מהמיפנה הימני והשמרני שחל באירופה, והתלהב מהיד הקשה שנהגו שם במוסלמים ובערבים. אפילו החלטת "הוועדה לפיוס בין הצרפתים" משנת 2013 להכיר בלגיטימיות של שתי הגירסאות המנוגדות לגבי אשמתו של אלפרד דרייפוס התקבלה אצלנו בהבנה. "לא מדובר כאן באנטישמים", כתב העורך לשעבר אמנון דנקנר בטור הפובליציסטי שלו ב"מעריב", "אלא בצרפתים טובים, בני בריתה האמיתיים של ישראל, שלוחמים במגמות ההרסניות של השמאל ושל המוסלמים. יורשיו של לה-פן היו התומכים העיקריים שלנו כאשר נאלצנו לגרש את ערביי נצרת ללבנון לפני שנתיים. הם הגנו עלינו בנאמנות כאשר כל יפי הנפש הכפישו אותנו בשמם של ז’אן ז’ורס וליאון בלום". כמעט כל הפרשנים תמכו בהחלטת הממשלה בראשות פרס לשלוח נציג לחנוכת המצבה לזכרו של המרשל פטן, מנהיג צרפת של וישי בתקופת מלחמת העולם השנייה. "אין ספק", אמרה דוברת הממשלה עירית לינור, "שפטן טעה כאשר החליט לשתף פעולה עם הנאצים. אבל הוא רצה להציל את ארצו, וכל אויביו ומחרפי זכרו כיום הם גם אויבי ישראל. יש לנו עניין רב בשימור הערכים הלאומיים שאותם קידם פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה ופטריוט. כל הלוחמים נגד האיסלאם בצרפת תמכו בהקמת האנדרטה".
בחיפה נעצרו ערב הוועידה כמה עשרות מפגינים, שמחו נגד ההחלטה לקרוא רחוב בעיר על שמו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, הרודן הפאשיסטי של ספרד (1939-1975). בנאום השבועי שלו בטלוויזיה הממלכתית, ששודר על פי חוק בכל הערוצים המסחריים בו-זמנית, לעג פרס למפגינים. "לא נאה להם שאיש כמו פרנקו, שלא היה אנטישמי, יונצח בחיפה. הם היו מעדיפים לקרוא את הרחוב על שם קומוניסטית כמו הפאסיונרה". הכרוזים של השמאל, שהזכירו לישראלים שפרנקו היה בן בריתו של אדולף היטלר, הושמדו על ידי אנשי המשטרה. שגריר ספרד בישראל, שסבו היה גנרל בצבאו של פרנקו, הרגיע את שר החוץ והודיע לו, שהוא לא יצדיע בטקס במועל יד פאשיסטי, "בשל הזיכרונות העגומים שהנאציזם הגרמני מעורר בישראל". לעיתונאים אמר השגריר שמועל היד חזר לאופנה רק בכנסים של מפלגת השלטון בארצו, "הפלנגות החדשות", ואין לה מקום בטקסים רשמיים בספרד ומחוצה לה. ההצהרה הזאת הרגיעה את הרוחות, והטקס הצנוע נערך בלי הפרעות מיוחדות.
מעל הבמה בהיכל התרבות היה פרס מוטרד בגלל השמועות שהוא עומד לפרוש, ומשום שסגנו אהוד אולמרט אמר במסיבת רעים סגורה, שהוא ידיח את פרס בדיוק כפי שעשה לטדי קולק בעיריית ירושלים. "אני אנטי דמוקרט?", שאל פרס את הצירים, "האם לא ביקשתם ממני ברוב עצום להמשיך בתפקידי? אני ביקשתי מהכנסת לחוקק את חוקי החירום?". אולמרט שישב לידו על הבמה שלח לחלל האוויר חיוך עייף. בגיל 69, אחרי 12 שנים כסגן ראש הממשלה, הוא עדיין חיכה לתורו, ואת השאלות הרטוריות של פרס הוא ידע בעל-פה. חיוכו רק התרחב כאשר הצירים הריעו לפרס שהודיע על החלטתו לרוץ בראש רשימת החזית גם בבחירות הבאות. אחרי שהרופא שלו אסר עליו לעשן סיגרים, נשאר החיוך הסרקסטי מקור נחמתו היחיד של האיש.
א ה ב ת י .
אתה גאון, בנאדם!!
נכון וחכם, שנון ומשעשע.
ענק.
מאוד מעניין ומשעשע, אם גם הזוי במקצת.
הבעיה במאמרים כאלה היא שהם נוטים להתאמת.
נשאר רק לשאול איפה יהיה ברעם ב-2014?
תוכן המאמר מעלה לזיכרון את השם שלוותה.
אחלה סטאנד-אפ חיים.
העתיד די ברור. וכנראה שבאמת שום דבר לא הולך להשתנות – רק להקצין, יש מקומות שיכול להיות שאתה נסחף קצת אך הכיוון נכון, ומותר להסחף כשמדובר בסאטירה.
מאמר מטופש לחלוטין. לא ברור אם ברעם כועס על האחוד בין העבודה לליכוד שהביא לרמיסת הדמוקרטיה או שהוא כועס על המוסלמים שהטרור שלהם הכריח את המדינות הדמוקרטיות לצמצם את זכויות הטרוריסטים המוסלמים כדי לשרוד. לםחות אנחנו יודעים שהוא כועס. אני מקוה שכשהוא ידע למה הוא יספר גם לנו.
פופוליסטי ואינפנטילי
פאשיזם אינו איזה מנגנון ממשלתי שמאיים לפרוץ בכל רגע ונתון רק למאבק השמאל המדכא אותו. ישנן סיבות כלכליות לעליית פאשיזם, וסיבות הקשורות לפסיכולוגיית המונים…
מלבד שהכתוב משעשע וכתוב בטעם טוב…
לא אהבתי.
חד, מפחיד ועצוב
לאדגרדו,
שלוותה-במקרה הטוב. חיים ברעם
חן חן לחיים על אוירת האופטימיות שהוא משרה לקראת חג מולד. הפעם הוא חורג ממאמריו הקודמים בהם ניבא שישראל תהפך למדינה מצורעת ומוחרמת על ידי אירופה לנוכח מדיניות הכיבוש והאפרטהייד.
עתה אנו עדים, לפי חיים החדש, לרוח גבית שתלווה את ישראל ב-10 השנים הבאות. אירופה לא רק שלא תחרים את ישראל אלא הקשרים ילכו ויעמיקו. אירופה תתקרב בערכיה לישראל ולא להיפך.
במלים אחרות, מי שחשב להגר מכאן בגלל חרם בינלאומי, יכול להרגע. השערים פתוחים לפחות ל-10 השנים הבאות.
לא מזמן קראתי קצת את פיכטה, הבדל אחד בין זה לבין קאנט היא העובדה שפיכטה מוצא את יצר האדם רע מנעוריו ומשם מוליך בכשרון את כל הפילוזופיה והאידיאליזם שלו. שקראתי את חלום הביעותים של ברעם נזכרתי בזה.
הנחת היסוד של ברעם, כולם רשעים, כולם נאצים חבויים ופשיסטים במסווה שרק מחכים להזדמנות הראשונה לחסל את הדמוקרטיה ולהקים משטר כלבבם. משם יוצאת הבלהה ולשם היא מולכת.
כנראה שמר ברעם בצר לו פוסע לאיטו לעבר אותו לאותו מחנה שלדידם האדם הוא חבית של רפש שצריכה שמירה מתמדת לבל תתדרדר לתהומות הנשיה. אציין רק התפיסה הזו תמיד התחברה לי עם שנאת אדם. חבל.
בראבו חיים.
שכחת לציין כמובן – יעקב פת ויצחק מודעי מקימים מפלגה ליברלית, ונינו של שרון ממונה לשגריר במיאמי.
אתה מאמין באמת שלו ברעם עצמו היה מאמין שיצר האדם רע מנעוריו והכל קבוע מראש הוא היה משקיע את על המאמצים הללו בכתיבת מאמרים ושכנוע של בני אדם אחרים?
זה עושה יותר רושם של מי שמאמין שאנשים הם בבסיסם טובים ומאוכזב שהמציאות לא תומכת באמונה הזו. אני מרגישה שמהמאמר עולים יאוש ואכזבה ובכלל לא שנאה.
הזוי לחלוטין. במיוחד האפשרות שפרס יצליח לנצח בחירות, אפילו אם הוא עומד בראש העבודה והליכוד ביחד. חיים, אל תהיה כזה פראנואיד.
המאמר הזה עשה לי את סוף השבוע. כל הפחדים הכי פסימיים שלי, בחבילת מצרר אחת.
הנחמה: ביבי וברק בחו"ל. או שאולי אתה רוצה להגיד שעדיף איתם? ואיפה אריק?
וקלטי הסופר – ברוך שובך.
לפני חודשים מעטים ברכתי אותך על שיבתך לכתיבה פוליטית, סוציאליסטית והומניסטית, והנה שוב מאמר החדור כולו ב’דפיטיזם מהפכני’.
לא הייתי מגיב על המאמר, ולוא רק משום התעוזה שבמיקום ‘חזון האפוקליפסה’ כבר בעתיד הקרוב מאד של 10 שנים (הנועזים בכותבים, כשתיארו את מה שנראה להם כמציאות של ימיהם הרחיקו עדותם לפחות לכארבעים שנים -’ 1984′ ו’פרנהייט ‘ לדוגמא) אילמלא חל שינוי מדאיג מאד ב’שורשי היאוש’.
אם בפעם הקודמת התיאשת מהאפשרות ש’בחברה הישראלית’ ייצמח איזשהו שמאל ‘אמיתי’ משמעותי ומשפיע בעשור או בעשורים הקרובים – קביעה סבירה למדי – הרי שהפעם יאושך, או ביתר דיוק זעמך האפוקליפטי, אינו מכוון בעיקרו כלפי ‘הבית פנימה’ אלא מופנה כלפי מי שעד היום, ואני מקווה גם היום וגם בעתיד, היו לגביך דוגמא לאפשרות ולאמונה שאפשר גם אחרת, שיש תקווה, אפשרות וצןרך להיאבק, כאן ועכשיו, כדי לשפר, לשנות, לתקן ולהתקדם לעבר חברה צודקת יותר -אתה מפנה את חיצי יאושך כלפי ‘החברות המערביות’ ובראש ובראשונה כנגד מערב אירופה.
אין בכוונתי להסביר מדוע, לדעתי, הגל העכור של הגזענות האנטי-איסלמית ושנאת הזרים האירופית כבר עבר את שיאו (בין השאר משום שמחלות פוליטיות ממאירות בכלל וגזענות אלימה בפרט נוטות להופיע מחדש גם אחרי שניתוחים מבריקים מוכיחים באותות ובמופתים שהם הודברו אחת ולתמיד).
אין בכוונתי למנות ולנתח את שפע העובדות הפוליטיות שהתרחשו בשנה החולפת ברחבי העולם – מניצחונות השמאל בדרום אמריקה, בספרד ובהודו, דרך כשלונותיה הקולוסאליים של ארצות הברית בהשגת הישגים על ידי הפעלת כוח, עבור דרך הרגישות הגדולה של הכלכלה האמריקאית בכלל ושל הבורסה האמריקאית בפרט ל’מדיניותה הכלכלית’ של סין ונפילת הדולר ביחס ליורו, ועוד ועוד – שלדעתי יש להם השפעה גדולה מאד על ‘תחזית מצבנו’ בעוד עשר שנים.
אין בכוונתי גם להגיב על אותו חלק קטן במאמר שהתייחס ל’תהליכים פוליטיים אפשריים’ פה ובפרט ל’חזון קציעות’ – לגביו כל שיש לי לומר הוא: הלוואי ובעוד עשר שנים יתהווה כוח פוליטי פועלי, סוציאליסטי, יהודי ערבי ועוד בהנהגת אמיר פרץ, שיהווה סכנה כל כך גדולה למשטר עד אשר יהיה צורך לכלוא את מנהיגיו ופעיליו במחנה המעצר קציעות.
כל שברצוני להוסיף להערה ארוכה, משהו, זו הן 5 הערות קצרות, שטחיות משהו אבל כאלה שאני מקווה לא יעוררו תגובות בהן יידונו באריכות פעילותם של טרוצקי, סטאלין ולנין בפטרוגרד 1918, לא ינותחו באופן מבריק הגויותיהם של פינסקר ואחד העם ביחס לחשיבות הכדורגל לחזון הלאומי, ואפילו לא יחשפו לראשונה פתקים ושיחות טלפון שהוחלפו בין מייסדי – שלי, מוקד,ושי"ח.
1. כדי לקבוע שמבין כל ‘המנהיגים הפוליטיים’ הפעילים היום בישראל פרס הוא האויב מספר אחד של כל התפתחות חיובית בפוליטיקה הישראלית אין צורך לצייר את חלום הבלהות של נאציזם אנגלו סקסי נוצרי פואנדמנטליסטי. מצד שני כל מאמר שיצליח להחדיר את ההכרה הזו לקהל קוראיו יבורך.
2. ציור הבלהות של הצמד – דליה איציק/לימור לבנת – הוא מפתה, מושך, ולמרבה הצער נידמה שיש לו לכאורה על מה לסמוך. אולם ביסודה של ההשוואה כמו גם ביסוד הסאטירות המרובות המכווונות כלפי השתיים, ביחד ולחוד, מסתתרת, לצערי, מידה לא מבוטלת של סקסיזם גברי.
3. הלייבור הבריטי (טוני בלייר) והמפלגה הסוציאליסטית הספרדית הובסו קשות ב’חזון האפוקאליפסה’ ותבוסתם היא שאיפשרה את כל הנורא שבא עלינו פה.
האם אפשר להסיק מכך, חיים ברעם, ששינית במשהו את דעתך ועתה אתה סבור שיש חשיבות רבה מאד שבבריטניה, למשל, ינצח טוני בלייר ולא, נניח, גבר לבן צעיר ומבטיח שהוא התגלמותם הצעירה של ריגן/תאצ’ר?
5. הערה אחרונה שהיא, לדעתי, המסקנה המתבקשת מארבע ההערות שלעיל:
האם אתה מוכן, חיים ברעם, להתחיל ולשקול את האפשרויות החיוביות העשויות להיפתח כתוצאה משובו של אהוד ברק למאבק על ראשות מפלגת העבודה?
יפה שאתה יודע, שיש להיזהר בנבואות. בדרך-כלל, באמת, ההסטוריה נוטה להגחיך במיוחד אנשים, שהכריזו על מות שד הגזענות (בצורותיו השונות – או, לכל-הפחות, על היחלשותו) בטרם-עת. וההגחכה הזאת כואבת, לעתים. תוצאות הבחירות בברזיל, ספרד, הודו ודרום-קוריאה, כמו גם הבחירות המקומיות בצרפת ובאוסטריה – בכולן ניצחו מפלגות שמאל ונחלשו מפלגות לאומניות – בהחלט מעודדות, אבל עדיין אין לדעת… והנקודה, שביקש חיים להדגיש בדברו בנושא זה, היתה, לדעתי, הטירוף החולני, שבו מדינת ישראל הרשמית מקבלתץ בברכה את יורשי – אם לא היטלר, אז – לפחות – בני-בריתו, בעודה מציגה את מתנגדי הפשיזם – כאנטישמים. תסכים אתי, שזהו עולם הפוך ומטורף? והנה, הדבר כבר קרה – ע"ע ביקור יורשו של מוסוליני בארץ, לפני שבועות בודדים. אף-אחד אפילו לא *הזכיר*, שהבנאדם הוא יורשו ומעריצו של בן-בריתו הקרוב ביותר של אדולף היטלר – תחת זאת, דיברו על תרומתו למלחמה ב"טרור" (המלה האורווליאנית למאבקם של עמים ערביים / מוסלמים כבושים לחירותם, בפלשתין, בעיראק ועוד). אז – אם אפשר ממוסוליני להתעלם, מדוע-זה לא ינקו ויטהרו גם את המרשל פטאן? הלא, במדיניות בינהלאומית – הכל אינטרסים…
ו…אתה צודק, ממצב העניינים כיום, באמת שלא נראה לי, שעמיר פרץ ואנחנו, מגיבי הגדה, נוכל ליצור איזשהו איום בעל חשיבות כלשהי לבטחון המשטר הפשיסטי, של שרון את פרס את רמון את ליברמן את (המשך כרצונך…). אם המגמה כאן לא תתהפך בקרוב, אני מצפה שלא ירחק היום, וכל תומכי המפלגות ששמאלה מן ה"אבודה" יוכלו להתכנס באולם-אירועים, או במועדון, ועוד יישאר מקום. 🙁
ורק עוד הערה אחת – הברח??? שיתמודד על הנהגת מולדת, ימח-שמו!!
גדול אתה, חיים, גדול!! מזמן לא נהניתי הנאה פרועה וחופשית, עמוסת צחוק והזדהות, כמו שנהניתי ממאמרך. בתוך הים הכבד והקרוש של הרצינות התהומית, האנליטית, עמוסת הנימוקים והעובדות, ים שכמובן גם אני במאמרי באתר תרמתי משהו לאובססית ההתבוננות המייאשת בו, מפזז המאמר שלך כמו דולפין נפלא, קל תנועה וערמומי. אתה יודע, מזה שנים רבות הפסקתי לקרוא סטירה ישראלית. פשוט, זה הפסיק להצחיק אותי. אימי המציאות הכבידו על ליבי יותר מדי. והנה באת אתה במאמרך זה והנחת איזו אבן יסוד שובבה לכיוון סטירי מעודכן, אמין וחד הבחנה שאף מדוכאים מסוגי יכולים להישבות בו. אני מקווה בשביל כל קוראינו שתפתח את הז’נר הזה ותשכפל אותו עוד ועוד. זה לפעמים נכנס ללב ולראש יותר חזק ויותר משכנע מכל מאמר מלומד.
.
אין באהוד ברק שום דבר חדש או חיובי. ממש כמו לפיד, שרון ונתניהו הוא רוצה לסגור את הפלסטינים באוסף של מובלעות מחוברות בכמה כבישים.
לאברהם נוריאל,
אין צורך לומר שאני שואב הנאה מכל התגובות, החיוביות והביקורתיות. אני מודה שאהבתי מאוד את הקטע שכתבתי הפעם, אבל זה לא מחייב כלל את הקוראים האחרים.
גם התגובה שלך היא מעניינת, למרות שלא הסכמתי איתה. אבל מה ראית לשרבב את שמו של אהוד ברק, הגרוע מכל הגרועים?
בטבלת "הפחותים מבין הפוליטיקאים" שלי, תופס ברק את המקום הראשון. ורק אחריו ביבי, שרון, פרס ורמון.
אשר לביקורת הפמיניסטית, זוהי שטות, במחילה. איציק ולבנת הותקפו במסגרת כוללנית, שרוב הקורבנות בה היו גברים.
חריף ומעניין, יישר כוח!
לנוריאל,
מטרת ‘חזון האפוקליפסה’ של חיים ברעם היא לעורר לפעולה
ולא לייאש. דווקא אתה בתגובתך מבטא פסימיות
לגבי אפשרות לשינוי חיובי כלשהו בחברה ישראלית.
זה כל כך הגיוני שזה מפחיד.
Haim Baram’s incisive satire can help motivate re-thinking and re-organization
The demoralization in the Israeli left and its feeling of impotence are related to the following:
a. Having lined up behind Amram Mitzna in the last elections, despite his terrible record in the Intifada, and despite his call to build a Separation Wall.
b. Having advocated for years a "political settlement" between the Israeli elite and the Palestinian elite, that does not recognize the rights of the most oppressed — the Palestine refugees.
c. Having failed to organize and mobilize a campaign to defeat the hardline settlers, and leaving this entire field open to Sharon, Peres, the IDF, and the settlers.
d. Having failed to denounce vigorously the Israeli restrictions on the PNA elections, and thus helping to deny democracy under the guise of democracy.
Any step forward, to change course, in any of the above, would give the Israeli left and pro-democracy activists confidence in their own ability to turn things around.
.
כדאי לשים לב להצעה של החולק על ברעם לשים אותו בשלוותה …האם התבססה בשיח הישראלי פרקטיקה של פסיכיאטריה כנשק פוליטי נגד דיסידנטים ? ניראה שכן.
נו באמת מאמר מופרך מיסודו. אני מודה שכתוב טוב ומאד משעשע אבל בסופו של דבר זהו. נו באמת פרס ראש ממשלה? ועכשיו ברצינות- אתה יכול לטעון לנטיה רדיקאלית ימנית של הציבור של השלטון של השד יודע מי עוד, אני אוכל לטעון לעומתך שהנטיה הרדיקאלית היא לכיוון השני ונוכל להתווכח עד מחר, אבל נו באמת השמדת כרוזים, קליאת שמאלנים בקציעות? למה זה טוב? אני מבין שאתה בעצמך מקצין הכל לצורך העברת רעיון מסוים, אבל ההסתגרות הבכיינית הזאת מפני העובדה שהמלחמה החברתית שלכם לא תופסת את התאוצה שלה אתם מיחלים ואתם עדיין מוגדרים בציבור הרחב כיותר קיצוניים מהקיצוניים של הקיצוניים, היא בגלל צנזורה ימנית, והסתה פרועה שמובלת ע"י שרון ופרס היא התבכינות גרידא. אין פה צנזורה ואין נעליים, במדינתינו הקטנה כל אדם יכול לאמר את אשר על רוחו, מי כמוך חיים יודע זאת, אתה רוצה להגיד לי שאתה מרגיש שאין לך במה ציבורית כי אתה שמאלני? הרי זה שטויות אין מתנחל שלא יודע מי זה חיים ברעם ומה הדעות שלו. גם אם נהפוך למדינה ימנית מובהקת שליברמן יושב חזק במפלגת השלטון (מה?????) עדיין תוכלו, מגיבי הגדה (כפי שהגדיר אחד מהמגיבים פה), לכתוב פה באתר הזה את תגובותיכם חיים ברעם ימשיך לכתוב בעתונים ותוכלו להמשיך להפגין ולמחות נגד כל מה שתרצו. כנראה שגם אז מביילין ימשיכו להתעלם אבל לא נכנס לזה.
נ.ב. מה יהיה עם נבחרת איטליה ב- 2114 עדיין ישעממו?
בחייאת חיים.
תשאיר את הפסימיות לימין.
השמאל ינצח כי השמאל צודק.
פשוט הפקרות מתן אפשרות לביטוי דעות כאלה..
המאמר מוקצן וכך גם דעותיו הקיצוניות של הכותב שמועלות על הכתב.
אין מקום לכתבים כאלה במדינתנו הדמוקרטית כיוון שהם מעודדים התמרדות כנגד הממשל שנבחר בדמוקרטיה הוגנת ומקובלת ע"י כל!
אבל לא הייתי נותן לפרס סכוי לזכות אפילו בבחירות לועד הבית.
הוא לוזר אמיתי
המשפט "אין מקום לכתבים כאלה במדינתנו הדמוקרטית" מכיל סתירה עצמית.
אם אתה שולל את זכותו של מישהו לכתוב, כנראה שאתה לא חי במדינה דמוקרטית.
ורק מוכיח את צדקתו של המאמר.
היי, זה לא אותו "amir" כהניסט, שתמיד היה צורח ב"אינדימדיה", בזמנו?
חוששני שרובכם לא הבנתם את ברעם. הסוציאל-לאומיות היא כבר כאן ועכשיו, עם או בלי פרס או שרון. יש לי רק שתי תוספות קלות שנעלמו מעיני חיים:
א. יגאל עמיר, לאחר שזכה בחנינה ב-2008, נתמנה לראש השכ"ב.
ב. כיכר מרכזית בתל-אביב החליף את שמו ל"כיכר הקדוש גולדשטיין".
ושתהיה לכם שנה טובה ובבניין ציון נתנחם.
זכרתי שקראתי משהו כזה לפני שנה…לא העצלתי וחיפשתי בארכיון האתר.
מדהים כמה זה הפך ממדע בדיוני לכמעט מציאותי…
נכתב לפני שבע שנים בדיוק….ובינתיים, התחזיות (למעט הפרטים הפרסונאליים), די התאמתו…
במיוחד לגבי האיחוד האירופי.