הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 בדצמבר, 2004 15 תגובות

קל לו לאדם לתפוס רעיונות אשר קיימים במציאות שלו. אדם בעל חזון מגויס מאין, זקוק הוא למידה גדולה של תעוזת נפש וראיית עולם מפוכחת ביותר. אדם הגדל בחברה קפיטליסטית, אשר מכתיבה לו יום ביומו את "העובדה" שאלו יחסי הייצור היחידים שיש, רוקמת בו צרכים ואינטרסים פיקטיביים ומעצבת אותו כך שיתאים במיוחד למקומו במנגנון הקפיטליסטי – אדם כזה לא בקלות יאמין בקיומה של אלטרנטיבה.

לכן, כשלב במהפכה התודעתית, יש ליצור דגמים סוציאליסטיים בחברה הקפיטליסטית (אין בכוונתי "איים סוציאליסטיים" מנותקים מהכלכלה העולמית, דבר זה יגווע במהרה דוגמת הקיבוצים).


דמיינו לעצמכם מפעל המייצר סדרה של מוצרים בסיסיים, אשר פונה לקהל היעד הרחב ביותר (כל קשת המעמדות). אין שכירים ומעבידים במפעל זה, החברות בו היא על בסיס שותפות. כל עובד, בין אם הוא מנקה או מנהל עבודה, מקבל/ת את אותה המשכורת ואותם התנאים בדיוק, והשפעתו על ניהול המפעל זהה.


מכיוון שאין מאחורי המפעל שום תאגיד ענק או בעל הון כזה או אחר, שגורף אליו רווחים אסטרונומים על חשבונם של העובדים הפשוטים, סביר להניח שכל עובד יקבל משכורת יפה מאוד, יעבוד שעות סבירות, ויקבל יחס אישי ושווה.


מעבר לכך, המוצרים יימכרו במחירים מזעריים! הציבור הרחב יקנה בהכרח את מוצרי המפעל, מכיוון ואלו הזולים ביותר, וכך יתגבש דגם זה לתוך תודעתו של אותו אדם. הוא יבין שגם כך אפשר לנהל מפעל (אפשרי שעל גבי כל מוצר יודפס הסבר קצר על אופן העבודה במפעל).


סביר להניח שכעבור פרק זמן מסוים, יחרימו בעלי ההון, עם או בלי עזרת הממשלה, את המפעל, אך זה רק יוסיף על התהליך המהפכני בתודעת הציבור!


עם התרחבותו של המפעל, יוכל לעבור לייצור מוצרים נוספים, כמו ביגוד, ציוד לימודי ומשרדי, ואפילו דיור! חישבו איזה מרד צרכני אדיר דבר כזה יכול ליצור!


כבר כיום קמות בארץ התנגדויות צרכניות מעניינות, דוגמת ה"המבורגר ב-5 שקלים", התנגדויות שבמידה ויצברו תאוצה ומקום בתודעת הציבור, מהוות איום ממשי על מונופול התאגידים, ושליטתם על אורח חיינו!


כלכלה סוציאליסטית תושג במלואה בעקבות מהפכה, בסופו של דבר. אבל הצבת האלטרנטיבה היא שלב אינטגרלי בבניית המהפכה, וזו צריכה להתקיים בכל רובדי החיים!


אנו צריכים לקיים יחסי אנוש אלטרנטיביים, לקיים חינוך אלטרנטיבי, לכונן ערכים אלטרנטיביים, וכן כלכלה אלטרנטיבית!

תגובות
נושאים: עדכונים

15 תגובות

  1. יונתן ריבק הגיב:

    מדבריך, יעל, משתמע שהבנתך את מבנה החברה הקומוניסטית אינה שלמה.

    חברה קומוניסטית אין משמעה רק חלוקה שווה של משכורות, אלא העברת הקניין הפרטי (אמצעי הייצור, התשתיות והמשאבים של החברה) לניהול דמוקרטי של העובדים. כאן גם מושם הדגש במכתבי: המפעל מנוהל ע"י העובדים בצורה דמוקרטית. אין מנהל השוכר אתם ומחלק להם משכורות, אין הם נתונים ל"טוב ליבו" של מעסיק כזה או אחר… הם ירצו לעבוד בחריצות מכיוון והמפעל הוא שלהם, וככל שהמפעל מוכר יותר מרוויחים הם יותר, שלא כמו ביחסי ייצור קפיטליסטים. מעבר לכך, ואולי הכי חשוב, זה מערכות היחסים בין אנשים במפעל, שהוא הרי דגם לחברה שתבוא (אם ירצה השם/העם), בוא העובד אינו תחת איום מתמיד של פיטורים מכיוון והוא שותף מלא בניהול המפעל. על ההשלכות הפסיכולוגיות של יחסי ייצור שיתופיים אני לא ארחיב…

  2. יעל פ הגיב:

    האם חברה קומוניסטית (מעבר להיותה רעיון אוטופי ויפה) היא מעשית?
    אם כל אחד מקבל אותו שכר, בלי להתחשב בעבודה שהוא עושה, אז כולם יעדיפו שלא לעבוד.

    אם אין תחרותיות ואין תמריצים, לאף אחד לא שווה ללמוד, להתמקצע ולעבוד.

    קומוניזם יכול לשגשג רק כאשר יש צורך למדינה להתפתח במהירות (כאשר אי פיתוח הארץ מהווה איום על קיומה של החברה).כך לדוגמא נוצרו הקיבוצים עם הקמתה של מדינת ישראל. אך בשלב מסויים האיום הפסיק, ואיתו גם כל צורות ההתיישבות השיתופיות.

  3. יעל פ הגיב:

    האלטרנטיבה שהקומוניזם מציע למשטר הדמוקרטי היצוגי (ממשל המבוסס על היררכיה בראשה ראש-הממשלה, ומתחתיו נבחריי העם) היא דמוקרטיה ישירה.

    דמוקרטיה ישירה בעייתית מכמה סיבות:
    א) לרוב האנשים אין בקיאות פוליטית, מדינית והיסטורית על מנת לבצע החלטות הקשורות למדינה שלמה, או אפילו לעיר או קהילה.
    ב) לא כל האנשים יודעים לבצע בחירה יעילה ואחראית. מה לעשות, בחירות של אנשים לפעמים נעשות באופן אימפולסיבי, וקצר רואין.
    ג) לאף אחד אין זמן, כח או רצון להתחיל ללמוד את רזיי התחום. ואם נתחיל לקיים אסיפות קהילתיות על מנת לדון בכל נושא קטן, לא ישאר זמן לעבוד.
    ד) לאנשים (במיוחד לאנשים בעולם המודרני) יש נטייה להיות קונפורמים וללכת עם העדר. רוב האנשים אוהבים להיות נשלטים.

  4. יונתן ריבק הגיב:

    דוגרי את צודקת. מזל שיש לנו את הדמקורטיה הייצוגית, שמצילה אותנו מלקבל החלטות או להיות חלק מעיצוב גורלנו. מזלנו שיש לנו אנשים כמו שרון, או כמו בוש, שהוא כידוע איש אשכולות רב תחומי! הוא מוסמך בלי כל ספק לקבל החלטות בשמשם של מיליוני עיראקיים, אמריקאים, אפגנים, ישראלים ובעצם כמעט כל אוכלוסיית העולם! הוא הרי גם מייצג ישירות את האינטרס הבסיסי של כולנו להגשמת עצמנו כבני אדם, לחיים בכבוד ולייצרת צדק חברתי!

    התלות הזו שאת מתארת במומחים, פוליטיקאים וכדומה היא פיקטיבית לגמרי, אבל היא קיימת בכולנו ולא סתם! המשיכה שלנו לכניעה, בסיסה הפסיכולוגי הוא בהתפתחות החבררה הרכושנית והפרוטסטנטיות במאה ה-16. שווה לקרוא את "מנוס מחופש" של אריך פום על מנת להבין לעומק את הנטייה הטבעית שלנו לכניעה, וכן את מבנה החופש במובנו האבסטרקטי.

    מעבר לכך, קומוניזם לא רואה בדמוקרטיה ישירה כאלטרנטיבה לדמוקרטיה ייצוגית, אלא בסוג אחר של דמוקרטיה ייצוגית, הבנוייה מלמטה כלפי מעלה, ולא ההפך, דוגמאת הסובייטים.

  5. יעל פ הגיב:

    הצורך שלנו להיות קונפורמים וללכת אחרי העדר מקורם בגנים החייתיים שלנו, ומשם הגיע המושג-תסמונת העדר. אנו בסך הכל חייה מתורבת שלמדה שהחיים בשבט יותר יעילים.

    לדעתי, במקום לשנות את כל ההיררכיות ולהאשים את הממשל, אולי כדאי שנתחיל מהדברים הבסיסיים כמו הקניית ערכים של שיתוף פעולה, כבוד, צדק ושוויון, ומי יודע אולי במקרה גם נצליח ליצור עולם טוב יותר.

    זה לא ממש משנה איזה סוג של היררכה ממסדית או איזה סוג של ממשל יהיה, בסופו של דבר תמיד ימצאו רודפיי הבצע והמושחתים את הפירצות על מנת לנצל את המערכת. אלא אם כן תתחוללנה רפורמות טוטאליות בתודעה הקולקטיבית ובנורמה החברתית.

  6. יונתן ריבק הגיב:

    אין ספק שבסופו של יום השינוי המשמעותי הוא השינוי הפנימי בכל אדם ואדם, ועל כן עלינו להלחם על הקניית ערכים כראות עיננו.

    אך עולה השאלה, מה מעצב את תודעתו הערכית של אדם? האם אופן וייחסי הייצור בחברה מעצבים אף את רוחו של האדם? כמטריאליסט אני מאמין שכן, ועל כן השינוי חייב להיות מבני, במקביל לשינוי אישי וסביבתי.

    בין אם הצורך לכניעה ממסדית שורשו אבולוציוני או לא, אין לכך חשיבות רבה…
    הגדרת גורם מסויים המנותק מהסיטואציה הריאלית כמו "הטבע האנושי", והכרעת השפעתו על פעולתיי הינה בריחה מאחראיות וכניעה בשל עצמה. עצם האמירה שלך יש בה מן הקונפורמיזם, שכן את מוותרת על הבחירה האבסולוטית שלך, על החופש המוחלט שלך להגדיר עצמך כאדם.

  7. אדרי יצחק ג’קי הגיב:

    את המשפט הזה אהבתי
    ציטוט: "הצבת האלטרנטיבה היא שלב אינטגרלי בבניית המהפכה"

    אכן אני נשאל הרבה פעמים מהי האלטרנטיבה? ולא תמיד אני מוכן לשאלה בצורה יסודית, משפט זה במאמר האיר את עיני לבנות את המודל האלטרנטיבי לקפיטליזים החזירי שיש בו הרבה בלמים חברתיים ועשייה כלכלית המשתלבת בכלכלת העולם.
    יכולים לעזור לי? לחשוב ולבנות את "המודל הכלכלי" שיש בו את המרכז החברתי ימין ושמאל ביחד המשלב את בסיס הקומוניזים והקפיטליזים הדרים באותה קורת גג למען החברה הישראלית

  8. יעל פ הגיב:

    איני מוותרת על שום בחירה או חופש, ואיני אומרת שהקפיטליזם היא שיטת חיים טובה.
    אני מבקרת את האידאה הקומוניסטית דווקא בגלל שאני מאמינה שצריך שינוי, אבל איני רוצה שמהפכות כושלות נוספות יגרמו לנו להיראות כמו ליצנים, ולשיטה הממסדית הקיימת להתחזק!

    צריך להציב את הרגלים על הקרקע ולהתעורר מן החלום האוטופי. אנחנו חיים במציאות שנמצאת בדרך לכלייה, וכדאי שאם אנחנו כבר קמים ועושים משהו, אז לפחות שהמשהו הזה יהיה כמו שצריך!

  9. יובל הלפרין הגיב:

    יונתן, קבעת בהתחלה שאתה מתנגד ל"איים סוציאליסטים", אך זה בדיוק מה שהצעת בהמשך.
    מפעל אינו יורד מהשמים, הוא זקוק להון, וכשההון הפעיל נמצא בידיים פרטיות, יזדקק המפעל שלך להשקעות הון מגורמים פרטיים (בעיקר במציאות שאתה מתאר, שהוא יפעל בתנאים לא קלים). תחילה יגידו שזה "בלית בררה" וזה "המינימום שבמינימום", אבל, כרגיל, ההוויה תקבע את ההכרה, והמפעל אט אט ייבלע בשוק ההון והסחורות הקפיטליסטי. כדי לחסוך עלויות הוא יצטרך להעסיק עובדים שכירים, למשל.
    אפשרות אחרת היא, שהוא ייצמד בציפורניים לעקרונות היסוד שלו ויישאר מוגבל וחסר השפעה.
    מה שברור הוא, שבכל מקרה הוא ייהווה אגן ניקוז לאנשים בעלי תודעה, שיועילו הרבה יותר כעובדים-מנהיגים בתוך המפעלים הקפיטליסטים. אילו כל העובדים בעלי התודעה היו פונים למסגרות "אלטרנטיביות", מעולם לא היה קם שום ועד עובדים ושום איגוד מקצועי (לדוגמה, בחברת האוטובוסים מטרו דן בבאר שבע הופיעו כמה עובדים ששכנעו את חבריהם שיש להתארגן ולהיאבק על זכויותיהם. אילו היו אלה עוברים למפעלך האלטרנטיבי, הייתה מטרו דן ממשיכה ליהנות מ"שקט תעשייתי", כחברות רבות אחרות שבהן העובדים בלתי מאורגנים), וממילא גם לא היה מאבק ממשי לסוציאליזם ובוודאי לא מהפכות, כי אלו צומחות באופן דיאלקטי בתוך השיטה הקיימת ומתוקף הסתירה הגלומה בהתפתחותה ההיסטורית. הסוציאליזם יבוא כתוצאה של מאבק בין מעמדות, ולא בין השקפות.

  10. אבי הגיב:

    למעשה מה שאתה מציע הוא קואופרטיבים וסינדיקלים

  11. עופר יהלום הגיב:

    אני חושב שיובל הלפרין ויונתן ריבק מתווכחים בשני מישורים שונים. יונתן מציע להקים מפעלים שיתופיים אבל לא מראה מהיכן יבוא המימון, ויובל אומר שלא ניתן להקים מספר גדול של קואופרטיבים במימון העובדים, ולכן הדרך היחידה להגשים את השוויון הוא באמצעות מהפכה (אלימה או דרך הקלפי).
    נראה לי שיש פתרון ביניים, כלומר לפעול דרך המערכת הפוליטית לכך שהממשלה תסבסד את פירוקן של החברות הגדולות לילידות קטנות יותר ואת מכירתן לעובדים, במקביל לחלוקת מניותיהן של החברות הממשלתיות לעובדיהן לפי מספר שנות העבודה של כל מועסק בהן.
    ולאלה שחושבים שזהו רעיון אוטופי שאינו בר-הגשמה, אזכיר שכל המשטרים במאה ה-20 הלכו חלק מהדרך מהקפיטליזם של המאה ה-19 לכיוון המשטר הסובייטי, כלומר העבירו חלק מסוייים מההון הפרטי לידי המדינה בלי לשתף את העובדים ובלי להנהיג דמוקרטיה ישירה, כך שצעדים אלה מהווים את ה"דרך השלישית" האמיתית.

  12. יונתן ריבק הגיב:

    ליובל הלפרין –
    המפעל לא זקוק להון (מיד אסביר…), והוא לא יתמסד מכורח המציאות, וכן לא יחנק בעקרונותיו. כשאני אומר שאין בכוונתי ל"איים סוציאליסטים", משמעות הדבר שאין אני רואה במפעל כהגשמת האינטרס המעמדי של כלל-המעמדות-המונוצלים. הוא הינו צעד דיאלקטי, וככזה הוא יבנה. אין בכוונתי שהמודל הסוציאליסטי ישתלט לאט לאט על מבנה הכלכלה תוך רפורמות או הלאמה, או פיזור הדרגתי של ההון… כוונתי שהוא יהוה שלב אינטגרלי המהפכה התודעתית.
    מדוע הוא לא יזדקק להון?
    אתה רוצה להקים בניין? 500 פועלי בניין שותפים ברגע זה לדרכך. אתה לא שוכר אותם. הם שותפים, חברים.
    כמו כן מנהלים, כלכלנים, פועלים, מנקים וכו’.
    נכון, הוא יבנה במאמץ אדיר, וסביר שגם יקרוס בשלב כלשהו (התחזית שלי היא העברת חוק כזה או אחר, אלו השיטות האהובות אליהם…)
    אבל המהפכה שהוא יעורר בנפשם של רבים, תהינה בלתי הפיכה, ותמשיך לתסוס.
    אבל אני שמח על הבקורת הריאליסטית, בעיקר מפיך, מכיוון ואני בטוח שיש לך הבנה רחבה יותר על מבנה השוק. אין אני דבק למבנה כזה או אחר של "מפעל". אני דבק לרעיון האלטרנטיבה. כמו שכבר אמרתי, אלטרנטיבה שתתבטא גם ביחסינו עם זולתנו, בעבודתנו, בעשייה היומיומית שלנו. וכן גם בייחסי הייצור. "עבדות וחירות הם מצבים נפשיים" – מהטמה גנדי.

    אני לא מתחבר לפאתליזם הזה שלך שמחייב את המהפכה לתנאים כאלו ואחרים. ראייה כזו שמה למעשה את האדם בצד. אותך.

    אשמח אם תגיב.

  13. יובל הלפרין הגיב:

    לעופר ויונתן,

    את השוויון ניתן להגשים באמצעות מהפכה, אך עד אז יש להיאבק לצדק חברתי באמצעות מאבק מעמדי. קיומם של ועדי עובדים ואיגודים מקצועיים, המקיפים ציבור הולך וגדל, הוא הכלי החשוב והבסיסי למאבקים אלה.
    כיום, כשמעבידים מפעילים טרור נגד התארגנות עובדים, יש צורך בעובדים בעלי תודעה בכמה שיותר מקומות עבודה, כדי שיעמדו באותו טרור ויסבירו לחבריהם את הצורך בהתארגנות על אף כל הקשיים (כפי שקורא כיום במטרודן, למשל).
    המפעל האלטרנטיבי המוצע כאן יוציא את המנהיגים הפוטנציאליים מכל זירות ההכרעה החשובות במלחמת המעמדות.

    ולעניין ההון, גם במצב שתיארת צריך הון ניכר. מה עם חומרי הגלם? הקרקע?

  14. עופר יהלום הגיב:

    יש להבדיל בין הון תחילי לבין הוצאות שוטפות. הסוג הראשון כולל את מימון ההוצאות הראשוניות, ואת הקרקע, המבנים, המכונות, הרהיטים וכו’, ובעל המניות של תאגיד פעיל הוא ממילא בעל הון זה בהתאם להצעה שהבאתי לעיל.את ההוצאות השוטפות יש לממן, כמובן, מן ההכנסות השוטפות בהנחה שתהיינה כאלה.

  15. יונתן ריבק הגיב:

    אני מגיב היום לעצמי, ולתגובות שקיבלתי, אחרי שלוש שנים.
    אני לא מאמין שמישהו עוד יגיב על תגובה זו האחרונה שאני מפרסם, או שמישהו כלל יחזה בה. הפרסום כבר מזמן הועבר לארכיון האתר.

    אבל את התגובה הזו אני חייב לעצמי. אני מדבר אל מישהו שהייתי. אל מישהו שעוד בי, לפעמים.
    אני מדבר אל מחשבות שלי. אל מצוקות, אל תהיות עולם בודדות, אל קריאה לאהבה, אל חוסר הנכונות לאשרר את המציאות שהלוואי והיתה חוזרת לפעם בי כבאז. אל היומרה אני מדבר, אל הבורות ואל התמימות. אל האהבה.

    הדיון על ההון הנרדש ועל המשמעויות שקיומו של מפעל שיתופי גוזר על ציבור העובדים הבלתי מאורגן הוא לא מעניין. גם לא על השיחה על "המהפכה", או על "הדמוקרטיה הישירה".

    אני נזכר בעצמי כותב את המאמר הראשון למערכת הגדה השמאלית, ילד בן 16, גאה כלכך, מעט רועד מהתרגשות, קצת כמו נסער ממעשה מחתרתי או אסור.

    מה ביקשתי לעצמי אז? רקמתי רעיונות ומילים, וביליתי שעות בין פורומים של קומוניסטיים, אנרכיסטיים, פמיניסטיים וחיות אחרות.

    האם ביקשתי משמעות? מטרה? או אולי ביקשתי לקבור את עצמי במילים, כדי לא להצליח להביט יותר במראה. אולי חיפשתי סיבה טובה להישאר בחדר, כדי לא לעבור לסלון. אולי ביקשתי משחק מוחין מאתגר, אבל כזה שאין בו סכנה שיאמר דברים ממשיים על החיים שלי, על האדם שאני.

    מה מבקש אתה, יובל הלפרין, חבר יקר?
    לאן מכוונים חייך? מעשיי היום יום שלך? מחשבותיך? מילותיך? תשוקותיך? מאוויך? לאן?
    ל’מימוש האינטרס ההיסטורי של הפרוליטריון העולמי’? או שמא זו רק משאלת לב ממוקמת בדיוק במקום בו אתה מרגיש תלוש בחייך, כמו תלאי לתיקון לבוש. חייך המעשיים, כלל לא נדרשים למשאלה זו; היא תוגשם, ב"ה, "באופן דיאלקטי בתוך השיטה הקיימת ומתוקף הסתירה הגלומה בהתפתחותה ההיסטורית."
    להפך! מטרת העל שלך היא לא לעשות דבר שעלול להפריע את המציאות המנצחת תמיד, כדי לא ‘לדחוק את הקץ’, שהוא בוא יבוא, אף על פי שיתמהמה. ואותו הקץ הינו חלום רחוק שתפקידו להרגיע את מצפונך, שמתייסר לנוכח אחיך הנמקים ברחובות עירך.

    מרקס הסביר שהאידולוגיה השלטת היא זו המגשימה את האינטרסים הכלכליים של המעמד השליט ומנציחה את שלטונו.

    האידיאולגיה ה"קומוניסטית" שלך היא זו שמגשימה מצויין את הצורך הנפשי שלך בהתנכרות לעצמך, ומנציחה את הריק ששולט שלטון איימים בעולם המילים שלך.

    אני הייתי מהלך בממלכתך. הייתי דר במבני הכזב שבניתי איתך ועם דומיך. הייתי מבקש מפלט מהממשות הדורשת והבלתי מתפרשת, ומצאיתו בממשלת הבדיוני שאתה אזרח נאמן מאוד שלה, בדרך כלל נאמן לה יותר מלמדינתך, לחברתך, לעמך.

    אני נטשתי את השיח "הקומוניסטי" לא מתוך משבר אידאולגי-תאורטי. אני היום משליך את עצמי על הגשמת החלום הציוני-סוציאליסטי, ועשיתי קפיצה רעיונית זו לא מתוך סתירה בין כתבים, מחלוקות בשאלת העמים והאימפריאליזם. לא ולא.

    אני את הפורומים של בנק"י, מאבק סוציאליסטי, הגדה השמאלית וכדומה, נטשתי כי הם לא אמרו כלום על חיי. הם לא נתנו תשובות לשאלות האמיתיות שהטרידו אותי – מדוע אני בוכה? מדוע אני לבד? מה טעם בחיי? מי אני? מהו אושר? מה משמע- "צדק, צדק תרדוף"? מה משמע "בקש שלום, ורדפהו"?
    מי אני רוצה להיות?

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים