לא קל לעקוב אחר נאומו של נשיא ונצואלה, הוגו צ’אבס. לפתע הוא מדבר על טרוצקי ומצדד בצדקת עמדותיו, אבל כעבור משפט אחד או שניים הוא שב ומזכיר את אמונתו הנוצרית העמוקה ואף מניף אל על את הצלב השמור באחד מכיסיו. לאחר דקה או שתיים הוא שב אל המצב החברתי בארצו, מתחייב להמשיך להיאבק למען העניים ומציין את קרבתו לאידיאולוגיה המרקסיסטית – קרבה שלדבריו רק התחזקה בעת המצבים הקשים עמם הוא נאלץ להתמודד, כולל ישיבה בבתי כלא. לא ניתן לסכם את נאומו בכמה משפטים ולהגיע אל מסקנות נמהרות.

נאומו של צ’אבס משקף את מצבה של ונצואלה, את התהליך הפוליטי והחברתי העובר על המדינה הדרום-אמריקאית. זהו תהליך מורכב ומלא סתירות. ובתוך תהליך השינוי החברתי יש כוחות המצדדים בצ’אבס אבל אינם מוכנים לשתף פעולה או שאינם מסכימות בסוגייה זו או האחרת; או אינם מסכימים בכל הסוגיות שעל סדר היום. במהלך ביקור בוונצואלה התרגלנו לשמוע את טענותיהם של פעילי הארגונים החברתיים נגד נציגי המפלגות. אבל גם הקשבנו לטענות של פעילי מפלגה מסוימת נגד מפלגה אחרת… וכולם – ארגונים חברתיים ומפלגות רבות – מתומכי הנשיא צ’אבס. נראה שכולם מאוחדים בטענותיהם נגד זרועות מסוימות של השלטון ומרבים לגנות קבוצות שלדבריהם "מקיפות" את הנשיא ומנועות את פעולתו המהפכנית. יש כמובן, יחידים וקבוצות שעלו על מרכבת הניצחון של צ’אבס בגלל אינטרסים אישיים וכיתתיים. ולדעתנו יש מגזרים באופוזיציה שאמורים היו, לטובתם, לתמוך בצ’אבס ובעשייה "הצ’אביסטית". כאמור, זו מציאות מורכבת ומשתנה, בה לאיש אין את הפריבילגיה להפוך למשקיף או לעמוד מן הצד.

האם צ’אבס הוא תוצר נוסף של הפופוליזם הלטינו-אמריקאי? אותו פופוליזם מבית מדרשם של חואן דומינגו פרון בארגנטינה או של ג’טוליו ורגאס בברזיל? ברגע היסטורי זה לא ניתן לצמצם את ראייתו ואת פועלו של צ’אבס להגדרה גורפת בדבר "פופוליזם לטינו-אמריקאי" בעל הזיות ריאקציוניות ואף שמרניות – כמו במקרים של ורגאס ופרון. יתכן וצריך לחדד את ההגדרות. לא ניתן לעשות שימוש בהגדרות העבר כדי להסביר את מציאות ההווה בוונצואלה. יתכן ונאלץ לגייס את גרמשי על מנת לנסות ולנתח את צ’אבס ופועלו, וכדרכו של המהפכן האיטלקי לא רק לנתח וללמוד, אלא בעיקר להבין…

סיכול ההפיכה הצבאית שאמורה היתה להשליך את צ’אבס לבית כלא הרחק ממולדתו או במקרה הרע "להעלימו", כפי שנעלמו אלפים או רבבות ברחבי היבשת, רק האיץ את המהלך. הממשלה חיזקה את קשריה עם המוני האזרחים שבאו להציל את נשיאם מידיהם של הקושרים. ההפיכה הכושלת גם גרמה להבנה בקרב חוגי הממשלה מהו גודל האיבה של בעלי ההון המקומיים ובעלי בריתם בחו"ל כלפי כל מי שינסה לפגוע באינטרסים שלהם. "הממשלה בידינו, אבל השלטון בידיהם" אמר לי אחד מהפקידים הבכירים והוסיף "כי אין לשכוח שוונצואלה היא מדינה קפיטליסטית, כפי שהן רוב מדינות האזור". חרף העובדה שהרפורמות החברתיות הן מוגבלות, הימין נוטר טינה עמוקה לממשלתו הנבחרת של צ’אבס. יתכן שאנו בעיצומה של הפסקת אש מצד הימין, בעקבות הניצחון המוחץ של הנשיא במשאל העם שנערך לפני חודשים מספר. יתכן וכוחות הימין מלקקים את פצעיהם ונערכים לקראת הסיבוב הבא. יתכן והמערכה שוב החלה עם רציחתו של התובע הכללי דנילו אנדרסון שחקר את מעורבותם של בעלי ההשפעה בקרב חוגי הכלכלה בהפיכה הצבאית הכושלת האחרונה.

לכן יש לערוך סיכום על מה שהושג ועל מה שטרם נעשה. ממשלת צ’אבס מוסיפה לשלם את חובות ונצואלה לקרן המטבע, לבנקים ולמוסדות הפיננסים הבינלאומיים. הממשלה טרם הלאימה את המונופולים הגדולים. ויחד עם זאת, אין לזלזל בהישגים בתחומי הבריאות, החינוך והמאבק בפערים החברתיים. לשם כך נעשה שימוש בהכנסות הגדלות מתעשיית הנפט. ועל מנת לעשות שימוש ברווחי הנפט היה צורך לסלק מתפקידיהם מנהלים ומפקחים שעשו בחברת הנפט הלאומית כבתוך שלהם, תוך תמיכת ראשי פדרצית העובדים המושחתת.

ממשלת צ’אבס נאלצת להתמודד עם הברית הלא קדושה של הכנסייה הכל יכולה, שתי המפלגות המסורתיות, ראשי האיגודים המושחתים וחלקים הפרו-אמריקאיים ובעלי התיאבון הצרכני הרב שבמעמדות הביניים. ואין לשכוח את ממשל ארה"ב. נכון שלא ניתן להגדיר את עומק השינוי בגלל טיב האופוזיציה שקמה לממשלתו של צ’אבס.

החברה הוונצולאית מפולגת ומסוכסכת. אין כמעט מקום ל"דו-שיח" או ל"דיאלוג". יתכן שללא רפורמות ניתן היה לפתוח בדיאלוג או בדו-שיח עם האופוזיציה. אבל מן הרגע שנעשו הרפורמות אין כבר מקום לכך. נותר רק המאבק. הבורגנות המקומית נוקטת בעמדות בלתי מתפשרות ואין מקום למו"מ ולהסכמות. היא לא מוכנה לוותר על אף אחת מעמדותיה. מול העמקת הפערים של העשורים האחרונים, הבורגנות מתבצרת בעמדותיה. הבורגנות על מפלגותיה רוצה את המונופול של השלטון, את השליטה הטוטלית על ענייני המדינה, החברה והכלכלה וכל פגיעה בשליטה אבסולוטית זו גוררת אחריה תגובות קשות ומיידיות. הממשלה לא פגעה באמצעי התקשורת שבידי הבורגנות וזו לא בוחלת באמצעים, כולל הניסיון הכושל להפיכה צבאית, כדי להדיח את צ’אבס. העימות בין הבורגנות לממשלה הוא קשה ורעשני, אבל איננו עימות על כל קופה. בינתיים.

במדינות אחרות ברחבי אמריקה הדרומית, קואליציות שונות ובהן לשמאל תפקיד מרכזי, הגיעו להישגים במערכות הבחירות. אבל ההצלחה של השמאל בבחירות טומנת בחובה דלדול מסריה האידיאולוגיים. מה שנתפס על ידי רבים כניצחון השמאל, כגון הניצחונות של לולה בברזיל או של ד"ר טבארה ואסקז באורוגואי, יכול להתגלות כמפלה. התחושה היא שההון מצליח לבסס את אחיזתו גם בעת ממשלות השמאל אשר אינן יכולות או אינן רוצות לבצע את השינויים המוצעים על ידן. ולא רק בגלל "בגידה" של מנהיג זה או אחר, אלא על ידי כיפול הדגלים היסטוריים בשם "הבנת יחסי הכוחות הכלכליים והפוליטיים בזירה הבינלאומית". מה שכונה בוונצואלה ה"מהפכה הבוליבריאנית" (על שם משחרר יבשת אמריקה מעול האימפריה הספרדית סימון בוליבר), שונה ממה שהתרחש במדינות אחרות. קיים שוני בשורשי התהליך. צ’אבס והמפלגות המצדדות בו עלו ופרחו על רקע התמוטטותן של המפלגות הפוליטיות המסורתיות, בעקבות ההתקוממות העממית שכונתה "קראקסו". שתי המפלגות הגדולות הצליחו לאחוז בהגה השלטון במשך ארבעים שנה, עשורים של עושר מדומה בעקבות עליית מחירי הנפט (ונצואלה היא אחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם) ויחד עם התעשרותם של מעטים – התרוששותם של ההמונים והעמקת פערים. אנשי צ’אבס, קצינים בדרגות זוטרות וחיילים, ניסו באמצעות שתי הפיכות צבאיות כושלות לשים קץ לשליטת שתי המפלגות הגדולות. כעבור שש שנים הגיעו אל השלטון באמצעות הקלפי. שתי המפלגות ראו בגורם הפוליטי החדש, המפריע והמתסיס, כגוף זר בממשלה ולכן עשו כל שביכולתן על מנת לסלקו מן הרגע הראשון. הקואליצייה הבלתי יציבה והבלתי מוגדרת שסביב צ’אבס הגיבה על ההתקפות הבלתי פוסקות על ידי העמקת עמדותיה וצעדיה. וכך, צ’אבס זכה ללגיטימציה גוברת בקרב תושבי הערים העניים והאיכרים; ונקט בצעדים לא אופייניים ברחבי היבשת כגון התנגדות פעילה וקולנית לניסיונות ארה"ב להקים אזור סחר חופשי או הידוק הקשרים עם קובה והעמקת הסולידריות עם המהפכה הקובנית.

אין להסיק מתיאור זה שיש לסגוד ל"המהפכה הבוליבריאנית". אבל אין לזלזל בהישגיה. במהפכה הבוליבריאנית יש לא מעט נקודות לביקורת: צעדי השלטון "הפופוליסטיים", חוסר הבהירות האידיאולוגית של צ’אבס והצגת דמותו של הנשיא כ"מציל המולדת". אבל אין להתעכב בביקורת. יש לבקר ויחד עם זאת לתמוך בקידום המהלך של העמקת הדמוקרטיה והצדק החברתי.

צ’אבס מבסס את מעמדו בעת שרבים מאנשי הרוח באמריקה הלטינית הכריזו על "מותם של ההמונים" או על מותה של "פוליטיקת ההמונים". אותם אנשי רוח אשר שבו ותיארו את "הדפוליטיזציה של ההמונים", את "היעדר האינטרס של ההמונים בענייני המדינה" ושילובם בתרבות הצריכה – אינם מסוגלים לנתח ולהבין את המציאות הפוליטית והחברתית בוונצואלה. ההתפרצות ההמונית אל המשחק הדמוקרטי, ההמונים שנהרו אל הקלפי כדי "להגן על נשיא", הרחבתן של התנועות החברתיות והתחזקותן, הם חלק מן הנוף הפוליטי העכשווי של ונצואלה.

כי מעבר לדיון על הקשר בין ההמונים לפוליטיקה, אנו עדים לתהליך בו ההמונים במולדתו של בוליבר מפרקים לרסיסים את משטר המפלגות המסורתי. זאת, מבלי לפגוע בהליכים הדמוקרטים המקובלים. ממשלת צ’אבס אינה נוקטת בצעדי דיכוי כלפי האופוזיציה הימנית ואינה דורשת ציות לכל תכתיביה. ה"מהפכה הבוליבריאנית" מממשיכה להתקדם ובמסלולה תתנגש באופן בלתי-נמנע בהון הגדול. במצב שנוצר בוונצואלה הכל פתוח ושום דבר לא הוכרע. יחד עם זאת, ניתן כבר לרשום את פרק ה"המהפכה הבוליבריאנית" בספר המהפכה הלטינו-אמריקאית המפואר.

Share on Facebook