בוועידת העסקים שהתקיימה בחודש שעבר, כמדי שנה, נפגשו בעלי ההון והפוליטיקאים לדון במדיניות הכלכלית של ישראל, כלומר: באינטרסים המשותפים להם. המדיניות הכלכלית שאישרה הכנסת בשנים האחרונות ושהיא עומדת לאשר שוב השנה, היא מדיניות של העברת כסף מהעניים לעשירים, ריכוז ההון בידיים מעטות. את זה כולנו יודעים. מי שהתעניין/ה בתקציבי השנים האחרונות, יודע/ת גם שהקיצוץ הקרוב של 6.7 מיליארד שקל בתקציב 2005 הוא המשך ל-7 קיצוצים בשלוש השנים האחרונות.
מאיפה מקצצים, ממי לוקחים את הכסף? גם התשובה לזה ידועה לכל מי שבדק/ה את הצעות התקציב: מהפועלים, אנשי המעמד הבינוני (הקטנת הפטור ממס על קרן השתלמויות, על מענק פרישה ועל עבודה במשמרות בתעשייה) ומהעניים: משנה לשנה יש יותר נזקקים, מובטלים, קשישים, חולים הזקוקים לתרופות, אנשים הזקוקים לדיור וילדים עניים – אך גם השנה, כמו בכל שנה, מקצצים לנו מיליארדים בתקציבי החינוך, הבריאות, מערך הסיוע לדיור, דמי האבטלה, ההכשרה המקצועית למובטלים, הפנסיה, קצבאות הילדים והביטוח הסוציאלי לנזקקים – כך שרק העשירים יכולים לממן השכלה לילדיהם, לקנות דירות ובתים, לקנות תרופות ולתמוך בהוריהם הקשישים.
אז למה מקצצים? האם אין כסף במדינה? דווקא יש. אז לאן הולך כל הכסף, לאן מגיעים כל המיליארדים? אולי לביטחון? קשקוש: הכסף הזה הולך לעשירון העליון, לבעלי ההון: לדוגמה, 3.2 מיליארד שקל הולך לכיסוי הורדת תשלומים למוסד לביטוח לאומי למעסיקים, ועלות הורדת המסים לבעלי ההכנסות הגבוהות (לפי המלצות ועדת רבינוביץ) בשנים 2003-2005 תגיע ל 12.9 מיליארד דולר: בעלי שכר של 25,000 שקל ויותר יקבלו תוספת נטו של יותר מ-2,000 שקל לחודש (ובשבילם – אלה שאין להם אפילו הכנסה של 2,000 שקל – פירוש הדבר שהם יגוועו ברעב).
הפער גדל והולך. ובעוד מיעוט קטן ועשיר, המחזיק בכיסו את המחוקקים והמבצעים, הולך ונעשה יותר ויותר עשיר משנה לשנה – רובינו נעשים יותר ויותר עניים: יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, גברים ונשים, צברים ועולים חדשים, מובטלים ועובדים זרים – כולנו נפגעים. הגיע הזמן שנתחיל לשתף פעולה, להפנים שהמאבק של השכן שלנו הוא גם המאבק שלנו. הגיע הזמן שנפסיק לשנוא ולדכא, שנבדוק איפה אנחנו משרתים אותם ואיפה אנחנו יכולים להימנע מכך, ולהתאחד למאבק בהם. הגיע הזמן שנתחיל לעבוד בשבילנו, לקנות מעצמנו, לתמוך בעצמנו. כי כל עוד נמשיך להאשים ולשנוא זה את זה, הם יוכלו להמשיך לצחוק עלינו ולגרוף את הרווחים. כי דבר אחד צריך להיות ברור: זה אנחנו או הם.
ומי זה "הם"? הם אלה שבאים (בזמן שאנחנו מתבוססים בסכסוכים שהם המציאו) במכוניות פאר למלונות מפוארים, שותים שמפניה ומשתפים פעולה: ליכוד ועבודה, שינוי ומפד"ל, קוקה קולה ופפסי קולה, שטראוס ותנובה, סלקום ופלאפון. "הם" – אלה שיודעים להפריד בין משחקים לעסקים, לשתף פעולה בדברים שחשובים להם באמת. "הם" – אלה שיודעים להתאחד, להפריד – למשול.
השאלה המרכזית שיש למצוא לה פתרון היא, כיצד מוציאים את רובו של העם מאדישותו האפאטית לנוכח מצבם הכלכלי המדרדר והולך של ההמונים כשהשלטון האכזר מפמפם, מטרטר, מנפח ומעצים את בעיות "הביטחון" [ראה ההפגנות בשדרות] כשידה של הממשלה הנואלת בוחשת בקדירה זו ללא הפוגה ומסיטה ו"משכיחה" את הבעיות הכלכליות והחברתיות החמורות מחד ומאידך אינה יוזמת וםועלת בפועל ליצירת הידברות בינינו לבין הפלשתינים, אלא מחריפה את המצב הבטחוני ע"י פעולות יזומות של המשך הכיבוש.
ושכחת, "98.9% מן העניים, קוראים ליותר כיבוש ולהשמדת-עם"…
וראה, אכן, את ההפגנות בשדרות """מוכת הקסאמים""", יענו.
המעסיקים הנהנים משיפוי התשלומים לביטוח לאומי בהחלט אינם שייכים לעשירון העליון. שיפוי מעסיקים זה חברתי נטו.