בסיפורו הקלאסי של אמיל זולה, "התקפה על הטחנה", מתאר הסופר קצין צרפתי צעיר, המצדיע לנערה צעירה עוד יותר המבכה בתוך הריסות ביתה את אביה ואת ארוסה שנפלו בקרב נגד הפרוסים, כנראה בשנת 1870. הנערה המומה מצער, אחרי שכפר מגוריה עבר מיד ליד פעמים רבות במהלך הקרבות, ודם רב הוקז. אבל הקצין, כולו משולהב, כמעט שיכור, קורא לעברה: "ניצחון! ניצחון!".

זמן רב ציפינו לזעקות הניצחון של אדריכלי השילוב בין "מתוני הליכוד" לבין פושטי הרגל במפלגת העבודה. התהליך הפוליטי סוף-סוף הבשיל עד תום, אבל מי שיטיח בפנינו את שמחת הניצחון שלו, ייאלץ לזכור כל הזמן שמדובר בניצחון זמני, ואולי אפילו בניצחון פירוס. באורח פרדוכסלי ייתכן שדווקא המפסידים, אנשי עוזי לנדאו והימין שמחוץ לליכוד, עומדים לנחול ניצחון היסטורי מכריע לטווח ארוך.

תוכנית ההתנתקות, התירוץ הצדקני להצטרפותם של תומכי הממשלה החדשים, לא תתבצע בצורתה המקורית על ידי הממשלה בהרכבה הנוכחי. אחרי הסצינות האמוציונאליות המבחילות ממליאת הכנסת, אחרי חגיגות השררה של אנשים שנטשו את האמת שלהם ואת המוסר שלהם לטובת כסא בממשלת אריאל שרון, ניסרה בחלל רק הצהרה פוליטית חשובה אחת, דווקא מפיו של איש עילג כמו שר החקלאות, ישראל כץ. הוא הודיע בפומבי שלא יוכל להמשיך ולתמוך בממשלה הנשענת על קולות "השמאל והערבים". לא רק שאני מאמין לו, אלא סבור שהוא משמש פה לעוד עשרה ח"כים לפחות מסיעתו, שהצביעו הפעם עם ראש הממשלה ולא נגדו. הם עלולים לפנות נגד שרון בכל רגע.

מי שחולם שהקונסטלציה שנוצרה אתמול בכנסת תוכל ליצור בסיס פרלמנטרי ופוליטי להורדתו של אפילו מתנחל אחד מרצועת עזה והחזרתו לישראל, משלה את עצמו. בניגוד לציניות הרדודה של רוב כתבי המפלגות, אינני סבור שרק מורא מרכז הליכוד מרתיע את כץ ואת אנשיו. כץ ואנשיו הם עצמם מרכז הליכוד, וההרתעה שלהם נמצאת בלב ובתודעה. בתדמית העצמית שלהם, רוב תומכי שרון לא נטשו את דרכה ההיסטורית של תנועתם, ורק מעטים ערכו את המסע הפנימי שהתחולל בתוככי נשמתו של אהוד אולמרט בדרך לבן-גוריוניזם. כמו ביבי נתניהו עצמו, הם מבינים היטב את האילוצים הכלכליים ואת הצורך "לתאם עמדות עם וואשינגטון", כלומר, לציית לתכתיב האמריקאי. אבל יש להם גבולות וקווים אדומים, וקשה לי לראות רבים מהם ממשיכים לתמוך בהורדת התנחלויות תוך חבירה קבועה עם אנשי מרצ, יוני העבודה והח"כים הערבים. יש אולי רוב בכנסת לרעיון המופשט של התנתקות בתמיכה אמריקאית, אבל לא לסילוק פיסי של מתנחלים, ועוד בדינמיקה של התנגדות פחות או יותר אלימה, בוודאי טראומטית. היונים שחברו לשרון, כולל חמישה מתוך חברי סיעת יחד (בהימנעותו הלא מכובדת של יוסי שריד נדון לחוד) עשו מיקח טעות. הם הצטרפו לאיש הדמים הממשיך במדיניותו הרצחנית ברצועת עזה, מבלי לקבל על כך תמורה ממשית כלשהי.

כל מי שקורא את המפה המעמדית והגלובלית יגיע למסקנה, שאנשים כמו שמעון פרס, חיים רמון ועמרם מצנע, חייבים להצביע בסופו של דבר בעד ממשלה שהאמריקאים תומכים בה בכל לבם. זה נכון גם לגבי רוב אנשי יחד-מרצ. קיימת משמעות פוליטית ולא רק רעיונית לעובדה, שרק הימין הקיצוני בישראל מתנגד למדיניות האמריקאית, ואילו השמאל הציוני מחויב לה לכל פרטיה ודיקדוקיה. זהו בעצם ההבדל העקרוני החשוב ביותר המפריד בין המחנות הפוליטיים הקובעים בישראל. אפילו התמיכה של חלק מחברי הכנסת הערבים בממשלה נובעת מעמדתו של מחמוד עבאס בנושא הגלובלי, ומהאוריינטציה המערבית של הרוב ברשות הפלסטינית.

בעצם, גם שינוי על 14 ח"כיה שייכת לתומכי המדיניות האמריקאית בכנסת שלנו. העמדה האופוזיציונית של טומי לפיד איננה עקרונית, והיא מסויגת לנושא החרדי בלבד. מכאן התחושה בסיעה שלפיד טעה בנושא הזה. ממשלת שרון היא עושת דברה של שינוי בכל הנושאים. גם המדיניות הכלכלית-חברתית של נתניהו וגם התרכובת שרקח שרון בין מתינות מדינית מילולית לבין קשיחות ביטחונית הגובלת בפשעי מלחמה, מייצגות את האידיאולוגיה ואת ההווייה של תנועת שינוי. השאלה היא אם הקירבה הרעיונית בין שינוי לבין שרון תקזז בסופו של דבר את האופוזיציה הפנימית לראש הממשלה בתוך הליכוד. התהליכים הפוליטיים הפנימיים מצביעים על מסקנות פסימיות. שרון לא יוכל לבצע את ההתנתקות בניגוד לדעתו של ישראל כץ ובתמיכתו של רן כהן. כאשר ייאלץ באמת לבחור בין השניים, הוא יפוצץ את התהליך כולו באמתלה של טרור ערבי מתמשך.

נדמה לי שיוסי שריד מבין היטב את כל השיקולים שמניתי כאן, ולכן העדיף להימנע מהצבעה במליאת הכנסת. רבים מחבריו רותחים מכעס כיוון שהוא בעצם שותף לעמדתם המדינית אבל העדיף שלא ללכלך את ידיו בהצבעה למען שרון. אז הוא זכאי בכל זאת להגנה מסוימת: אדם כמו שריד איננו חייב להצביע בעד שרון, וגם לעמדה אסתטית-מוסרית יש ערך כלשהו. אבל יש לי שתי הסתייגויות: ראשית, שריד רמז שהיה מצביע בעד שרון אילו ההכרעה היתה תלויה בקולו, ובכך ניטרל במידה רבה את המשמעות המוסרית של הימנעותו; ושנית, כל מוסד ההימנעות הוא מפוקפק בנושא כל כך חשוב, ומאדם כמו שריד, שאיש אינו חושד בו ברצון לחלוק את מנעמי השלטון עם פרס ועם דליה איציק, מותר לצפות לעמדה יותר חד-משמעית.

חבל ששריד לא הפיק לקחים מהצבעתו במליאת הכנסת על הצעת אי האמון של סיעת חד"ש בממשלת מנחם בגין שנערכה בכנסת בשמונה ליוני 1982, ימים אחדים אחרי תחילת הפלישה הנפשעת ללבנון בניצוחו של שרון. הוא היה אז ח"כ העבודה היחיד שנמנע בהצבעה. כל חבריו הצביעו בעד בגין ובעצם בעד ההרפתקה הלבנונית למרות שרבים מהם, ובראשם הח"כ לשעבר גד יעקובי, לא הפסיקו לשווק לציבור גרסה שקרית שהם התנגדו למלחמה מתחילתה. כבר אז, לפני 22 שנה, מתחתי עליו ביקורת על ההימנעות, וסברתי שהוא היה צריך להצביע נגד הממשלה. מאז עבר זמן ארוך מאוד, לשריד אין שום מחויבות למדיניות של מפלגת העבודה, ובעצם, אין לו עוד שאיפות שלטוניות כלשהן. הוא הפך מח"כ צעיר ושאפתני לפרלמנטר ותיק, שאין לו מה להפסיד. לכן הטקטיקה של הימנעות נראית במקרה הזה כמו פתולוגיה של חוסר נקיטת עמדה. זה מרגיז אותי, כי שריד בכל זאת קרוב אלי נפשית ואולי גם דורית יותר מכל חבר כנסת אחר. לא תהיה תפארתו על דרך ההימנעות הזאת, ונדמה לי שגם הוא יודע זאת היטב.

אין לי חשק להתווכח שוב עם תומכי עמרם מצנע מלפני שלוש שנים. כצפוי, הוא הפך מהתקווה הלבנה הגדולה לעוד אחד מתומכי שרון, מעמודי התווך החשובים של המרכז הלאומני. אין כאן כוונה להצהיר "אמרתי לכם" אלא דווקא להפיק לקח לעתיד. הייאוש שלנו הוא כל כך גדול, עד שיש לנו נטייה להיאחז בכל ויכוח קוסמטי קטן בתוך החוגים השליטים, ולייחס לו משמעויות רעיוניות ופוליטיות מרחיקות לכת. אין לערבב פסיכולוגיה עם אידיאולוגיה, ומה שחשוב הוא היסוד הקבוע ולא המשתנה בחשיבתם של אנשי ציבור. כמו כל חבריו, מתן וילנאי, או אהוד ברק, או פואד בן-אליעזר, מצנע הוא ביטחוניסט פרו אמריקאי, עם השקפות ימניות בנושאים החברתיים-כלכליים ובלי מחויבות תנ"כית מלאה לכל שעל-אדמה בארץ ישראל השלמה. כל יוצאי צה"ל בדורות האחרונים היו כאלה, למעט כמה בעלי נטיות פאשיסטיות גזעניות (רפול, רחבעם זאבי) או כאלה שפנו שמאלה באמת (מתי פלד, במידה ידועה גם מאיר פעיל). אנשים כמו מצנע יכולים ללכת לז’נבה עם יוסי ביילין, או לשאת נאומים יוניים חוצבי להבות באסיפות משמימות בקיבוצים, זה לא מעלה ולא מוריד. ברגע האמת הם יתיישרו עם הקו הביטחוניסטי המרכזי ובלבד שיהיה מתואם עם וואשינגטון. מי שאינו שולט בקודים האלה לא יצליח לפענח את רזי הפוליטיקה הישראלית, גם אם יהיה מצויד בכל הרכילות המתחפשת למידע.

אין צורך לומר שאנחנו נברך על כל התנחלות ממאירה שתוסר מהדרך, אבל גם ניתוח חשוב כזה, אם יבוא, אינו מצדיק שותפות עם שרון ועם מדיניותו ופשעיו. כמובן שאין להשעות את המאבק נגד השחיתות שפשתה בממשלתו של שרון, במשפחתו ובהתנהלותו האישית. רבים סבורים שעם בחירתו של אבו-מאזן והקמת הממשלה הזאת יש לנו תקווה חדשה, ואני מבין את הצורך האנושי שלהם לחוש כך. אבל אבו-מאזן יהיה בר-שיח, רק אם יוותר על רוב האינטרסים החשובים של עמו, ואז יאבד את התמיכה הציבורית של בני-עמו במדיניותו. פרס חיפש באוסלו קוויזלינג פלסטיני ולכן התאכזב מעמיתו לפרס נובל לשלום, יאסר עראפת המנוח. אבל עראפת, עם כל חסרונותיו, מעולם לא התכוון לשחק את התפקיד הזה. אם פרס ושותפו שרון ינסו לחפש את הקוויזלינג גם אצל אבו-מאזן (וכל הסימנים מצביעים על כך שזוהי דרכם), הם יובילו אותנו שוב לשוקת מדינית שבורה, אולי אפילו סופנית.

Share on Facebook