גישה בלתי-תחייתית להיווצרות העברית הישראלית

לא הכול ידוע לנו על השלבים המוקדמים של היווצרות העברית. חלק מן הדברים אינם ידועים מסיבות תרבותיות–פוליטיות, שכן אין מחקר בכיוונים האלה. אציג אם כן את סיפור ההיווצרות של העברית כמיטב יכולת ההסתמכות שלי על נתונים מוסכמים, אבל אין להימנע בשלב זה מהצבת הנחות במקום שאין לנו נתונים.

העברית פסקה מלהיות שפה ילידית לפני כ-1,800 שנה. זוהי בלי ספק חוויה טראומטית לשפה. היא המשיכה להיות שפת כתיבה במשך כל הדורות. לעתים אנשים גם דיברו בה, אם משום שרצו (למשל יהודים שהחליטו שבשבת יש לדבר עברית) או משום שנאלצו (במפגשים של יהודים ממקומות שונים). היות שהם היו בקיאים בעברית בתור שפת תרבות כתובה, היתה לחלק מהם היכולת להפעיל את הידע הזה גם באופן פעיל. יש להניח שטווח הנושאים שעליהם אפשר היה לדבר באופן זה היה מוגבל למדי, ושהדקדוק של דיבור זה לא היה יציב ואחיד.

בתחילת התקופה המודרנית החלה להיכתב בעברית ספרות עשירה, שהיתה פחות תלויה בנושאים ובהקשרים התרבותיים המצומצמים יחסית של התקשורת היהודית של ימי-הביניים, כלומר היא חרגה מתחומי התורה, ההלכה והקהילה היהודית. מקובל להדגיש את התפקיד החשוב של ספרות ההשכלה, בין היתר משום שהיא היתה סוג של תחיית לשון (תחייה של לשון כתובה). עם זאת ראוי להבהיר שספרות מודרנית נכתבה גם בתוך החוגים הדתיים הבלתי-משכיליים, למשל מתוך הצורך שנוצר בקרב הציבור החסידי לספר סיפורי חסידים. זו היתה סוגה ספרותית חדשה בתוך הכתיבה העברית הדתית והיא עסקה בכל תחומי החיים. וכך החלה להיווצר הרחבה של אוצר המלים לכיוון מלים הנחוצות בתקשורת מודרנית, והחלו להיווצר נורמות של כתיבה מודרנית.

על רקע התרחבות זו של העברית בכתב קם אליעזר בן-יהודה בשנות ה-80 של המאה ה-19 ושילב בכתיבתו העיתונאית קריאה לתחייה לאומית יהודית עם קריאה להחייאת הלשון העברית. למרות ההד הציבורי העצום שהיה לקריאה זו היו לה הצלחות מעשיות חלקיות ביותר. היו מעט מאוד ילדים שחונכו בעברית כשפה ילידית, וגם כאשר זה קרה, לא תמיד היתה להם חברת ילדים שבמסגרתה יכלו לפתח שפה זו לכדי שפה טבעית ממש. מצבו של איתמר בן-אב"י היה דומה יותר למצבו של ילד של זוג הורים חובבי אספרנטו, שלמדו אותה בגיל מבוגר, ומחליטים לגדל אותו באספרנטו. הם עצמם למדו את השפה כשפה נרכשת, לא ילידית, והילד שלהם יהיה דובר ילידי של השפה, אבל בלי חברת ילדים תומכת. ולכן ייתכן ששפתו תהיה טבעית יותר מזו של הוריו, אבל לא ברמה של שפה טבעית ילידית שיש לה אוכלוסיית דוברים רחבה. שפת האם של בן-יהודה היתה יידיש, והוא שלט גם ברוסית ברמה קרובה לזו של שפת אם. כשנולד איתמר אמו עדיין לא ידעה כמעט עברית. רבים מבני דורו, ילידי סוף המאה ה-19, שגדלו בעברית בעקבות אידיאולוגיית התחייה היו במצב דומה.

רק בתחילת המאה ה-20, עם בואה של העלייה השנייה, אשר יצרה מערכות חברתיות מסועפות, כולל הקמתן של מערכות חינוך נרחבות, תוכניות הוראה ארציות, וארגוני מורים ארציים, באה התנופה הממשית לכינונה של העברית הישראלית. העלייה השנייה נולדה אל תוך חלום תחיית העברית של בן-יהודה ונענתה לאתגר שהוא הציב במלוא הרצינות. היא העמידה את תחיית העברית (תוך מאבקים פנימיים לא פשוטים) בראש סולם העדיפויות התרבותי. ההורים והמורים היו כמעט כולם דוברים ילידיים של יידיש (או שפות אירופיות בעלות טיפולוגיה דומה) וחניכי החינוך העברי המסורתי (חדר, ישיבה וכד’), וחלקם היה בעל ידע לא מועט בעברית. זה היה למעשה הדור האחרון שהיה מסוגל עדיין לעשות מעשה כזה, שכן בקרב בני דור ההשכלה הלכה וגברה המגמה לשלוח את ילדיהם לבתי ספר כלליים של המדינה. השוני החברתי העיקרי בין דוברי העברית הראשונים לבין דוברי לשון פיג’ין הוא בכך שהם לא נאלצו לדבר בשפה אחרת. היתה להם לשון משותפת: היידיש. אבל היה להם מניע אידיאולוגי וחזון של תחייה שהיו חזקים כל כך עד כי אפשרו את התהליך. לעתים קרובות היידיש המשיכה לחיות בלשונם של אותם מהגרים, ואף בלשונם של ילדיהם, כלשונם הפרטית והמשפחתית, אבל הלחץ האידיאולוגי הצליח ליצור אווירה שחייבה שימוש בעברית כלשון הציבור והחינוך.

ריכוזם של ילדי העלייה השנייה בגנים ובבתי-ספר דוברי עברית היה הגורם המכריע בהיווצרותה של העברית הישראלית. ההורים והמורים דיברו עברית בלתי-ילידית ובלתי-אחידה, ולמעשה רבים מן ההורים לא דיברו עברית כלל, ורק החלו ללמוד אותה מילדיהם. מכל מקום, הקלט הלשוני ששמעו הילדים היה מושפע עמוקות מהיידיש ובמידה פחותה משאר לשונות אירופה. חברת הילדים של כל גן ובית ספר, ובמעגלים מתרחבים גם של כל יישוב, ובסופו של דבר של כל היישוב היהודי בארץ, פיתחו עברית ילידית אחידה תוך דור אחד. התהליך החל בתחילת העלייה השנייה ב-1904, וקיבל דחיפה חזקה ב"מלחמת השפות", שהיה מאבק ציבורי בין השנים 1908 ל-1914 על לשון ההוראה בבתי ספר בישראל, עם דגש על שפת ההוראה בטכניון. המאבק הסתיים בניצחון העברית בכל מערכת החינוך, מגן הילדים ועד החינוך הגבוה. ב-1914 היו כבר יותר מ-20,000 דוברים ילידיים של עברית ישראלית וכ-35,000 אנשים שהצהירו במפקד על העברית כשפתם העיקרית. בסופו של דבר גם השלטון הבריטי החדש הכיר בעברית כאחת משפות פלשתינה א"י ב-1922. מי שקורא היום טקסט דיבורי משנות העשרים (למשל מכתב אישי) מזהה מיד שזו בעיקרו של דבר העברית שלו.

יהא זה אולי מוגזם לדבר על תהליכים של פיג’יניזציה וקריאוליזציה של ממש, במובן האבטיפוסי של מושגים אלה, אבל אין ספק שהתהליכים הלשוניים שהתרחשו באותו דור כללו את שני השלבים המהותיים בהתפתחות שפות פיג’ין וקריאול: הדור ראשון מדבר שפה בלתי-ילידית, פחות עשירה ופחות אחידה ואחר-כך קם דור של דוברים ילידיים שלשונם טבעית ואחידה. ההבדל הגדול הוא כמובן ברמת ההשכלה והידע הלשוני של הדור הראשון, גורם אשר הביא לידי כך שאותם חלקים מן הדקדוק הקלאסי שהעברית הישראלית קיבלה מן העברית המקראית היו שלמים יחסית, למשל נטיות הפועל והשם, הסמיכות, מבנה הצירוף השמני, ועוד. אבל חלק גדול מתהליכים אלה קרה כבר בלשון ההשכלה. אם אפשר בכלל לדבר באיזשהו מובן על תחייה, הרי זו ההפיכה של שפת הכתיבה המאוחרת הזאת לשפת הדיבור. אבל תחייה כזאת לא היתה הירואית מספיק עבור הנרטיב הציוני. זאב בן-חיים, בן הפלוגתא של חיים רוזן, קבע למשל, באופן נחרץ שבעברית יש מאבק בין צורות לשון מן השלבים ההיסטוריים השונים של העברית ("היסודות המתרוצצים"), ואילו ההתפתחויות החדשות לטענתו הן ספורדיות ושוליות. אבל מחקריו של רוזן הראו שהיו בעברית הישראלית התפתחויות חדשות רבות שלא היו יכולות להיות מיוחסות לחזרתה לחיים של לשון עתיקה. התפתחויות אלה היו לעתים תוצר של הלשון הילידית של דור ההורים, היידיש, ולעתים היו אלה תהליכי לשון טבעיים שמתרחשים בכל שפה נורמלית, והחלו להתרחש גם בעברית.

הנה כמה דוגמאות: בתחום ההגייה, אין ספק שמערך ההגאים הקיים בעברית הישראלית זהה כמעט לחלוטין לזה של היידיש, ושונה באופן מכריע מהמערכות הקלאסיות של העברית המקראית או המשנאית. בתחום הצורות, התפתחותה של ו’ החיבור לצורן יחיד שהגייתו ve ושהמלה שלאחריו נשארת כפי שהיא (למשל "ובבית" = ve-babayit, לעומת הצורה הקלאסית (u-vabayit היא התפתחות פנימית של העברית הישראלית שימיה כימי השפה הזאת, ואין שום דרך לייחס אותה לשום שלב קודם של העברית. וכך הדבר לגבי יתר הצורנים הנקראים "אותיות השימוש": "ל+בנים = lebanim ? ולאlevanim. וכך נוצרה לראשונה אבחנה בעברית הישראלית בין b ל-v שלא בהתניה של מבנה ההברות המקראי, שהרי המלה "לבנים" בשתי הגיותיה ("בשביל בנים" ו"בגדים תחתונים") היתה צריכה להיהגות באותו אופן בעברית הקלאסית, ואילו בעברית הישראלית נוצרה אבחנה חדשה. וכך גם עם "מפוספס" ("עם פסים" לעומת "מוחמץ"), "השתבץ" ("שובץ בתפקיד" לעומת "חטף שבץ"), "התחבר" ("יצר לעצמו חיבור" לעומת "נעשה חבר") ועוד.

במערכת הפועל התפתחו בעברית שלושה זמנים, עבר-הווה-עתיד, בניגוד לקיים בעברית המקראית, ובהסכמה עם העברית המשנאית ועם השלבים המאוחרים יותר של העברית הכתובה שהושפעו מיידיש ומהשפות האירופיות. זה קרה בניגוד לספרות עברית שנכתבה בסביבת ההשפעה של הערבית, למשל, המקיימת שני זמנים בלבד (עבר לעומת הווה-עתיד). במערכת התחביר התבייתה העברית על סדר המלים נושא-פועל-מושא במשפט הפועלי הרגיל, בניגוד לעברית המקראית שבה המשפט פותח בפועל. אפשר כמובן לטעון שכאן העברית הישראלית הולכת בדרכי העברית המשנאית, שגם בה זהו סדר המלים הרגיל. אבל הרי זה בדיוק לב העניין. ריבוי הרבדים ההיסטוריים בתוך העברית, והיכולת ליצור אנלוגיה בין השפעות היידיש וצורות מקוריות של העברית, היא שיצרה את הרושם שיש כאן תהליך של תחייה. אבל אי אפשר להסביר את הפסיפס שנוצר בעברית הישראלית מתוך שלבי העברית לעצמם. העיקרון המסדר של הפסיפס הזה הוא חיצוני לעברית. הוא מצוי בתוך היידיש. מתוך טווח האפשרויות שעמדו לרשותה בחרה העברית את האופציה הדומה יותר ללשון האם הבלתי-עברית של מחיי השפה.

תהליכים אלה התגבשו כבר בדור הראשון של היווצרות העברית הישראלית, ואנחנו היום הממשיכים הטבעיים של אותו דור. מי שמזהה את תהליך ההתהוות של העברית הישראלית כתהליך של היווצרות שפה חדשה מתוך חומרים של שפות אחרות לא צריך להיות מופתע מהשוני, ויכול בקלות לגשת לתיאור אותה שפה, כפי שבלשנים עושים לגבי שפות חדשות אחרות. אבל יש הבדל אחד יסודי בין לשון החירשים ללשונות הקריאוליות. ללשון החירשים אין מודל חיקוי מועדף, אין שפת מופת אחרת אשר נחשבת לנכונה יותר חברתית. לעומת זאת, בשפות הקריאוליות המצב שונה. יש שפות קריאוליות (בהחלט לא כולן) הנמצאות במגע הדוק ורצוף עם השפה הקולוניאלית, וככל שמגע זה נמשך, כך הולך ונוצר לחץ על השפות הקריאוליות להתקרב אל שפת המופת, למשל האנגלית, ולהשיל את התופעות הקריאוליות. תהליך זה נקרא דה-קריאוליזציה.

בעברית הישראלית בראשית היווצרותה לא היו לחצים כאלה, וזה מובן מאליו, שהרי אנשים היו עדיין בתהליך היצירה עצמו, ו"שגיאותיהם" של הדוברים הלא-ילידיים התקבלו בהבנה. רק ב-1911 ועד הלשון מתחיל בתיקוני לשון. מרגע שהיווצרות הלשון התבססה, והמבנים העצמאיים שלה החלו לבלוט בתפוצתם המלאה ובאחידותם הרבה, החלה מערכת של לחצים של האידיאולוגיה הלשונית התחייתית, שראו צורך לממש את רעיון התחייה באופן המילולי ביותר של המושג "תחייה", כלומר אותן תופעות לשון שלא היתה להן אחיזה במקורות הוגדרו כשגיאות והחל המאבק על תיקון ה"שגיאות" של דוברי העברית הישראלית. אלא שהרבדים הקלאסיים של העברית, כל אחד לעצמו, ובעיקר העברית המקראית, רחוקים מאוד מהעברית הישראלית. ולכן למעשה היה צורך להמציא מחדש את העברית הקלאסית במהדורה מפושטת ומקורבת יותר לעברית הישראלית, כדי שזו תשמש שפת מופת שעל-פיה תתוקן השפה השגויה. שפת המופת המומצאת הזאת לא היתה כמובן אחידה, שהרי בעלי סמכות שונים הציעו נורמות שונות. אף על פי כן במשך השנים נוצרה איזו נורמה מוסכמת שעברה קאנוניזציה בוועד הלשון ובממשיכת דרכו, האקדמיה ללשון העברית. כל סוכני התרבות גויסו-התגייסו למשימה זו. המדינה נתנה לכך את הגושפנקה החוקית בהקמת האקדמיה ללשון העברית ובחיבור תוכנית לימודים המבוססת על הרעיון שהעברית הישראלית היא המשכה של העברית הקדומה. איך למדנו מה זה משפט ייחוד בעברית? לא דרך דוגמאות כגון "המסעדה הזאת, אני מקווה שהיא תחזיק מעמד" אלא דרך המשפטים "ירושלים הרים סביב לה", "קיץ וחורף אתה יצרתם", ודומיהם מן המקורות.

אגב, ראוי שלא תישמע מדבריי ביקורת על עצם הרעיון של לשון תרבות שהיא שונה מלשון הדיבור הילידית. זהו מצב נורמלי בהרבה שפות, ויש לו הצדקה. הוא מאפשר פתיחות ואוריינות במקורות טקסטואליים הנחשבים נכסי צאן ברזל תרבותיים בחברה. הוא מאפשר פיתוח אמצעי ביטוי עמוקים ומגוונים יותר מאלה שמזמנת לדובר הלשון הילידית, עם מערכת אסוציאציות לשלבים קודמים של הלשון. אבל היות שאין לעברית שום לשון מופת חיה ואמיתית (כמו האנגלית בהשוואה ללשונות הקריאוליות המבוססות עליה), הרי יצירתה של לשון התרבות הישראלית צריכה להיות פתוחה לדיון דמוקרטי ולא להכתבה ממוסדות המונהגים באופן השמרני ביותר תחת אידיאולוגיה תרבותית–פוליטית הגמונית.

צריך להיזהר מהכללות תרבותיות–פוליטיות מוגזמות וגורפות. אין ספק שהעובדה שהוויכוח הזה נמשך, ושעדיין יש המתעקשים לראות בהיווצרות העברית הישראלית תופעה ייחודית וחד-פעמית, החייאה של לשון שהיתה מתה, יש לה שורשים עמוקים באידיאולוגיה הציונית. אבל כשם שאין אידיאולוגיה ציונית אחת, כך אין קשר ישיר בין היות אדם ציוני להיותו מאמין בתחיית הלשון. חיים רוזן, שהכריז על העברית הישראלית כשפה חדשה וראויה למחקר היה מפא"יניק נאמן. בוודאי לא אנטי-ציוני. ובכל זאת מצפונו הבלשני הוביל אותו להכרה שיש כאן שפה חדשה. בחלק ג’ של המאמר אדון בהרחבה במפגש בין שיח בלשני על תחיית העברית ובין השיח הפוליטי בישראל.

Share on Facebook