הניתוח המוצע כאן לגבי תפקידם של אירופה והמזרח התיכון באסטרטגיה הגלובלית של ארה"ב, ממוקם במסגרת חזון היסטורי כולל של התפשטות קפיטליסטית אשר פיתחתי במקום אחר [1]. גישה זו גורסת שהקפיטליזם היה תמיד מטבעו, מאז ראשיתו, שיטה מקטֶבת, כלומר – אימפריאליסטית. קוטביות זו גלומה בשיטה של הצבר-הון המתחולל בקנה מידה גלובלי – בנייה משולבת של מרכזי שליטה ושל פריפריות נשלטות, וייצורם מחדש באופן מעמיק יותר בכל שלב נוסף. בתיאוריה זו של התפשטות גלובלית של הקפיטליזם, השינויים האיכותיים בשיטות ההצבר, בין שלב אחד בהיסטוריה שלהן למשנהו, מאפיינים את השלבים של הקוטביות הא-סימטרית מרכז/פריפריה, כלומר, של אימפריאליזם קונקרטי. המערכת העולמית הנוכחית [2] תישאר לפיכך אימפריאליסטית (דהיינו, קוטבית) בעתיד הנראה לעין, כל עוד ההגיון הבסיסי שלה הוא של יחסי ייצור קפיטליסטים. תיאוריה זו מחברת בין אימפריאליזם לבין הצבר הון בהיקף גלובלי, אליהם אני מתייחס כמציאות אחת – מציאות שהצדדים השונים שלה אינם ניתנים למעשה להפרדה. בכך היא שונה הן מן הגרסה הוולגרית של התיאוריה הלניניסטית של "אימפריאליזם, השלב העליון של הקפיטליזם" (כאילו שהשלבים הקודמים של ההתפשטות הגלובלית של הקפיטליזם לא יצרו קוטביות), והן מן התיאוריות הפוסט-מודרניות העכשוויות המתארות את הגלובליזציה החדשה כ"פוסט-אימפריאליסטית".
המזרח התיכון בשיטה האימפריאליסטית:
שליטה אזורית אמריקאית לאחר נפילת בריה"מ
המזרח התיכון, אשר להלן אתייחס אליו בכפיפה אחת עם האזורים הגובלים בו – הקווקז ומרכז אסיה הסובייטית לשעבר – תופס מקום בעל חשיבות מיוחדת בגיאו-אסטרטגיה ובגיאופוליטיקה של האימפריאליזם, ובמיוחד בפרויקט ההגמוני של ארה"ב. הוא חייב את מעמדו לשלושה גורמים: היותו עשיר בנפט; מיקומו הגיאוגרפי במרכז "העולם הישן"; והעובדה כי הוא מהווה את הבטן הרכה של המערכת העולמית.
הגישה לנפט במחירים נמוכים יחסית חיונית לכלכלה של השילוש הקפיטליסטי הדומיננטי [ארה"ב והגרורה הקנדית שלה; מערב ומרכז אירופה; יפן], והאמצעי הטוב ביותר להבטחת גישה זו הינו ביסוס שליטה פוליטית על האזור. אך חשיבותו של האזור נובעת במידה שווה גם ממיקומו הגיאוגרפי במרכזו של "העולם הישן", במרחק שווה מפאריז, בייג’ין, סינגפור ויוהנסבורג. בימים עברו, נתנה השליטה על אזור החיץ החיוני הזה לכּליפות את זכות היתר לקטוף את פירות הסחר ארוך-הטווח של התקופה. לאחר מלחמת העולם השנייה, האזור, שהיה ממוקם בצידה הדרומי של ברית המועצות, היה חיוני לאסטרטגיה הצבאית של כיתור העוצמה הסובייטית. אך הוא לא איבד מחשיבותו עם נפילת היריב הסובייטי. השליטה האמריקאית בו מורידה את אירופה, התלויה במקורות האנרגיה של המזה"ת, לדרגת ואסל. לאחר שהוכנעה רוסיה, הוכפפו גם הודו וסין לסחטנות מתמדת של אנרגיה. שליטה במזה"ת תבטיח לפיכך את העתקתה של דוקטרינת מונרו לעולם הישן – מטרתו של הפרויקט ההגמוני של ארה"ב. אך המאמץ המתמשך והעקבי של וואשינגטון מאז 1945 להבטיח שליטה על האזור, תוך הדרת הבריטים והצרפתים, לא הוכתר עד כה בהצלחה. יש לזכור את הנסיון לספח את האזור לנאט"ו באמצעות הסכם בגדד, ואת נפילת אחד מבעלי בריתה הנאמנים ביותר, השאה של איראן.
הסיבה הפשוטה לכך היא שהפרויקט של לאומיות פופוליסטית ערבית (ואיראנית) נקלע לעימות חזיתי עם מטרותיה של ההגמוניה האמריקאית. באמצעות פרויקט ערבי זה קיוו לכפות על המעצמות הגדולות את ההכרה בעצמאות העולם הערבי. תנועת המדינות הבלתי מזדהות שהוקמה בבאנדונג ב-1955, ע"י הרכב של ארגוני שחרור של עמים אפריקנים ואסייתים, היתה הזרם החזק ביותר של תקופתה. הסובייטים הבינו מהר מאוד שעל ידי מתן תמיכתם לפרויקט זה יוכלו לטרפד את תוכניותיה האגרסיביות של וואשינגטון.
תקופה זו באה לקיצה, ראשית מפני שהפרויקט של לאומיות פופוליסטית של העולם הערבי מיצה מהר מאוד את הפוטנציאל שלו לשינוי, והכוחות הלאומיים הידרדרו לדיקטטורות משוללות תקווה או תוכניות לשינוי כלשהו. הוואקום שנוצר ע"י סחף זה פתח את הדרך לאיסלאם הפוליטי ולאוטוקרטיות החשוכות של המפרץ הפרסי, בעלות בריתה המועדפות של וואשינגטון. האזור הפך לאחת מנקודות התורפה של המערכת הגלובלית, פגיע מפני התערבות חיצונית (כולל צבאית) אשר המשטרים הנוכחיים, מפאת מחסור בלגיטימציה, הינם חסרי יכולת לעצור או להניא. האזור היווה, וממשיך להוות, שטח בעל עדיפות ראשונה (בדומה לאזור הים הקאריבי) במסגרת החלוקה הגיאו-צבאית של ארה"ב את שטח כדור הארץ – אזור בו מובטחת לארה"ב "הזכות" להתערבות צבאית. מאז 1990 היא לא קופחה כלל!
ארה"ב פועלת במזה"ת בשיתוף פעולה צמוד עם שתי בעלות בריתה הנאמנות ללא סייג – טורקיה וישראל. אירופה מורחקת מן האזור, והוכרחה לקבל את העובדה כי ארה"ב מגינה על אינטרסים גלובליים חיוניים לשילוש, כלומר – אספקת הנפט שלו. למרות סימנים מובהקים של מורת רוח בעקבות המלחמה בעיראק, באזור זה האירופאים ממשיכים להפליג באופן כמעט מוחלט על פי משטר הרוחות המגיע מוואשינגטון.
תפקידה של ישראל וההתנגדות הפלסטינית
ההתפשטות הקולוניאלית הישראלית מציבה אתגר של ממש. ישראל היא המדינה היחידה בעולם המסרבת להכיר בגבולותיה כסופיים (ומסיבה זו יש לשלול את חברותה באו"ם). כמו ארה"ב במאה ה-19, היא תובעת לעצמה את הזכות לכבוש עוד שטחים לצורך התפשטות קולוניזטורית, ולהתייחס לעמים שחיו באזורים אלה במשך אלפי שנים כאל "אדומי עור". ישראל היא המדינה היחידה המצהירה בגלוי כי איננה מחויבת ליישום החלטות האו"ם.
מלחמת 1967, אשר תוכננה בשיתוף עם וואשינגטון ב-1965, נפתחה על מנת להשיג מספר יעדים: להתחיל את תהליך התמוטטותם של המשטרים הלאומיים-פופוליסטים; לנתק את הברית שלהם עם בריה"מ; לכפות עליהם ייצוב מחודש לפי תנאים אמריקאים; ועל מנת לספק אזורים חדשים להתנחלות ציונית. בשטחים שנכבשו ב-1967 כוננה ישראל שיטה של אפרטהייד בהשראת זו של דרום אפריקה.
בנקודה זו נפגשים האינטרסים של ההון הדומיננטי עם אלה של הציונות. עולם ערבי עשיר, מודרני ובעל עוצמה, יעמיד בסימן שאלה את זכותו של המערב לבזוז את אוצרות הנפט שלו, אשר חיוניים להמשך הבזבוז הקשור להצבר הון קפיטליסטי. לפיכך, הכוחות הפוליטיים במדינות השילוש – כולם משרתים נאמנים של הקאפיטל הדומיננטי הבינלאומי – אינם מעוניינים בעולם ערבי מודרני וחזק.
הברית בין מעצמות המערב וישראל מבוססת אם כן על תשתית מוצקה של אינטרסים משותפים. ברית זו אינה תולדה של רגשות אשם אירופאים בשל האנטישמיות ופשעי הנאצים, ואף לא תוצר של תחכומו של "הלובי היהודי" בניצול רגשות אלה. אם המעצמות היו חושבות כי האינטרסים שלהן יפגעו מההתפשטות הקולוניאלית הציונית, הן היו מוצאות מהר מאוד את האמצעים על מנת להתגבר על תסביך האשמה שלהן ולנטרל את הלובי הזה. בזאת אינני מטיל ספק, היות ואינני נמנה על אלה הסבורים בנאיביות כי דעת הקהל במדינות הדמוקרטיות, עד כמה שהיא קיימת, כופה את עצמה על המעצמות. אנו יודעים כי גם דעת הקהל מיוּצרת. ישראל לא תוכל לשרוד יותר מכמה ימים תחת מצור כגון זה שהטילו המעצמות המערביות על יוגוסלביה, עיראק וקובה. לא היה קשה, אם כן, ליצור את התנאים לשלום אמיתי, אם מישהו היה רוצה בו באמת – וזה איננו המקרה.
זמן קצר לאחר התבוסה במלחמת 1967, הצהיר נשיא מצרים אנואר סאדאת כי מאחר שארה"ב מחזיקה "ב-90% מהקלפים" (ביטוי שלו), הרי שיש צורך להתנתק מבריה"מ ולהתחבר מחדש למחנה המערבי. הוא טען כי ע"י כך ייווצר בוואשינגטון מספיק לחץ על ישראל כדי להחזירה לעשתונותיה. מעבר לרעיונות אסטרטגים דומים שהיו מיוחדים לסאדאת – אשר חוסר הקוהרנטיות שלהם הוכח ע"י מהלך האירועים – דעת הקהל הערבית נותרה חסרת יכולת של ממש להבין את דינמיקת ההתפשטות של הקפיטליזם הגלובלי, ועוד פחות חסרת יכולת להבין את סתירותיו האמיתיות וחולשותיו. האם לא נשמעת אפילו כיום הטענה כי "יום אחד יבין המערב כי האינטרס ארוך הטווח שלו הוא לשמור על יחסים טובים עם 200 מליון ערבים ויבחר שלא להקריב יחסים אלה על מזבח התמיכה ללא סייג בישראל?" תובנה זו מניחה כי "המערב" האמור, המהווה את המרכז האימפריאלי של ההון, משתוקק לעולם ערבי מפותח ומודרני יותר מאשר לעולם ערבי אימפוטנטי, שהתמיכה בישראל הינה שימושית במובהק ליצירתו.
בחירתם של המשטרים הערבים – להוציא סוריה ולבנון – אשר הובילה אותם דרך המשא ומתן של ועידת מדריד והסכמי אוסלו (1993), לתמוך בתוכנית האמריקאית של מה שכונה "שלום בר קיימא", לא היתה יכולה להניב תוצאות אחרות מאלה שהניבה: עידוד ישראל לבסס את פרויקט ההתפשטות שלה. ע"י דחייה גלויה של תנאי הסכמי אוסלו, מציג כיום אריאל שרון את מה שהיה ברור מלכתחילה – שאין מדובר בפרויקט ליצירת שלום בר קיימא, אלא בפתיחת שלב חדש בהתפשטות הציונית הקולוניאליסטית.
ישראל והמעצמות המערביות התומכות בפרויקט שלה כפו מצב של מלחמה תמידית באזור. בתורו, מחזק מצב המלחמה התמידית את המשטרים הערביים האוטוקרטים. חסימה זו של התפתחות דמוקרטית כלשהי מחלישה את סיכויי התחיה הערבית, וכך מחזקת את הקשר של הקאפיטל הדומיננטי עם האסטרטגיה ההגמונית של ארה"ב. המעגל הושלם: הברית הישראלית-אמריקאית משרתת באופן מוחלט את האינטרסים של שני הצדדים.
בתחילה נוצר הרושם שיש ביכולתה של שיטת האפרטהייד, שיושמה אחרי 1967, להשיג את מטרותיה – ניהול החיים השוטפים בשטחים הכבושים באמצעות האליטות המפוחדות ובורגנות הסחר, למראית עין תוך הסכמה של העם הפלסטיני. ממקום מושבה המרוחק בגלות תוניס נראתה הנהגת אש"ף, לאחר סילוקה מלבנון ע"י הצבא הישראלי (1982), כחסרת יכולת להעמיד בשאלה את הסיפוח הציוני.
האיניתיפאדה הראשונה פרצה ב-1987. היא ביטאה את ההופעה הפתאומית של המעמדות העממיים הפלסטינים ובאופן מיוחד של חלקיהם העניים ביותר ששכנו במחנות הפליטים. האינתיפאדה הגבילה את העוצמה הישראלית באמצעות ארגון של אי-ציות אזרחי שיטתי. ישראל הגיבה בברוטליות, אך לא הצליחה לשקם את כוח השיטור האפקטיבי שלה ואף לא להחזיר לתלם את מעמד הביניים הפלסטיני המפוחד. להיפך – האינתיפאדה הביאה לחזרתם המאסיבית מן הגלות של כוחות פוליטיים, לכינון צורות ארגוניות מקומיות חדשות, ולדבקותו של מעמד הביניים במאבק לעצמאות. האיניתיפאדה חוללה בידי הצעירים, שבאב אל אינתיפאדה, שבתחילה לא היו מאורגנים במסגרת המוסדות הרשמיים של אש"ף, אך בשום אופן לא היוו מתחרה עוין שלהם. ארבעת המרכיבים של אש"ף (הפת"ח, הנאמן למנהיגו יאסר ערפאת, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, החזית העממית לשחרור פלסטין והמפלגה הקומוניסטית) הטילו עצמם לתוך האינתיפאדה ובשל כך זכו לתמיכת מרבית השבאב. האחים המוסלמים, אשר הפכו שוליים בעקבות חוסר פעילותם בשנים שקדמו לכך, למרות כמה פעולות של הג’יהאד האיסלמי (שהופיע לראשונה ב-1980), פינו את מקומם לצורה חדשה של מאבק – החמאס, שהוקם ב-1988.
עם הסימנים הראשונים לכך שהאינתיפאדה הראשונה הגיעה לסוף דרכה לאחר שנתיים של מאבק, בעוד שהכיבוש הישראלי הפך אלים יותר ויותר (כולל שימוש בנשק חם כנגד ילדים וסגירת מעברי הקו הירוק באופן שחסם את מקור המחייה הכמעט בלעדי של הפועלים הפלסטינים), הוכנה הבמה ל"משא ומתן". את היוזמה לקחה ארה"ב, והביאה תחילה לשיחות מדריד (1991), ולאחר מכן למה שכונה הסכמי אוסלו (1993). הסכמים אלה התירו את חזרתו של אש"ף לשטחים הכבושים ואת הפיכתו לרשות הפלסטינית. הסכמי אוסלו חזו את הפיכתם של השטחים הכבושים לבאנטוסטאן אחד או יותר, אשר יכַללו בבירור באזור הישראלי. בתוך מסגרת זו, היתה אמורה הרשות הפלסטינית להיות רק מדינת-דמה – כמו זו של הבאנטוסטנים – ולהוות למעשה עושה דברו של הסֶדר הציוני.
עם חזרתו לפלסטין, אש"ף – כעת הרשות הפלסטינית – הצליח לכונן את שלטונו, אך לא בלי כמה אי בהירויות. הרשות ניכסה אל תוך מוסדותיה את החלק הארי של השבאב, אשר ניתב את מהלך האינתיפאדה. היא השיגה לגיטימציה באמצעות הבחירות של 1996, בהן היתה השתתפות מאסיבית של הפלסטינים (80% הצבעה); רוב גורף בחר בערפאת כנשיא הרשות. אך הרשות נשארה עם זאת במצב לא ברור: האם תהיה מוכנה למלא את התפקיד שהועידו לה ישראל, ארה"ב ואירופה – זה של שלטון על באנטוסטאן, או שמא תצטרף לעם הפלסטיני אשר סירב להיכנע?
כאשר דחו הפלסטינים את פרויקט הבאנטוסטנים החליטה ישראל להוקיע את הסכמי אוסלו, למרות שהיתה זו היא שהכתיבה את תנאיו, והשתמשה בו כחלופה להפעלת כח צבאי ישיר. הפרובוקציה במקומות הקדושים בירושלים שהונדסה ע"י פושע המלחמה שרון בשנת 2000 [1998 במקור, המתרגם] (בעזרתה של מפלגת העבודה אשר סיפקה את הטנקים), ונצחונו בבחירות לראשות הממשלה של אותו פושע (תוך שיתוף פעולה של יונים מסוגו של שמעון פרס באותה ממשלה), היו בין הסיבות לפריצתה של האינתיפאדה השנייה, שעדיין נמשכת.
האם איניתפאדה זו תצליח לשחרר את העם הפלסטיני מדיכויו בידי האפרטהייד הציוני? מוקדם מכדי לומר. בכל מקרה, לפסטינים יש כעת ארגון שחרור לאומי אמיתי, בעל איכויות ייחודיות. הוא איננו מהווה הומוגניה בסגנון חד-מפלגתי (על אף שהמציאות של מדינות חד-מפלגתיות תמיד היתה מורכבת יותר). יש בו מרכיבים השומרים על זהותם הייחודית, כולל החזון שלהם לגבי העתיד, האידאולוגיות שלהם, הפלגים החמושים והקליינטלה שלהם, אף שנראה כי הם יודעים כיצד לשתף פעולה בהובלת המאבק.
הפרויקט האמריקאי עבור המזה"ת
שחיקתם של המשטרים הלאומיים-פופוליסטים והיעלמותה של התמיכה הסובייטית נתנה לארה"ב את ההזדמנות ליישם את הפרויקט שלה באזור. השליטה במזה"ת מהווה אבן יסוד בפרויקט של וואשינגטון להשגת הגמוניה גלובלית. כיצד, אם כן, מדמיינת ארה"ב את ביסוס השליטה הזו? עבר כבר עשור מאז החלה ארה"ב לקדם את הרעיון המעניין של "השוק המשותף של המזה"ת" בו היו אמורות מספר מדינות במפרץ הפרסי לספק את ההון, בעוד מדינות ערביות אחרות יספקו כוח עבודה זול, תוך הועדת השליטה הטכנולוגית לישראל, כמו גם את הפונקציות והמעמד של הגורם המקשר המועדף ואסיר התודה. למרות שהתקבל ע"י מצרים ומדינות המפרץ, נתקל הפרויקט בהתנגדותן של סוריה, עיראק ואיראן. היה לפיכך צורך להפיל את שלושת המשטרים הללו על מנת לקדם את הפרויקט. הדבר כבר נעשה במקרה העיראקי.
השאלה הינה, אם כן, איזה סוג של משטר פוליטי יש להקים על מנת לקיים את הפרויקט. השיח התעמולתי של וואשינגטון עוסק ב"דמוקרטיות". למעשה, וואשינגטון אינה עוסקת בשום דבר אחר מלבד החלפת מה שקרוי האוטוקרטיות האיסלמיות החשוכות, באוטוקרטיות שחוקות של פופוליזם מיושן (תוך הסוואת הפעולה בפטפוטי סרק על הכבוד שהיא רוחשת לייחודיות התרבותית של קהילות אלה). הברית המחודשת עם מה שמכונה האיסלאם הפוליטי המתון (כזה המסוגל לשלוט במצב במידה מספקת של יעילות על מנת לסכל נטיות טרוריסטיות – תוך הגדרת ה"טרור" ככזה המכוון באופן בלעדי כנגד ארה"ב) מהווה כעת את הציר המרכזי עליו נסוב השיקול הפוליטי של וואשינגטון. מתוך פרספקטיבה זו תחפש ארה"ב אחר השלמה עם האוטוקרטיה המיושנת של המערכת החברתית המזרח-תיכונית.
כאשר ניצבו בפני עובדת יישומו של הפרויקט האמריקאי, המציאו האירופאים פרויקט משל עצמם, שהוטבל תחת השם "שותפות אירו – ים תיכונית"; פרויקט פחדני באופן מובהק, עמוס במלל חסר פשר, אשר הציע כמובן להשלים בין המדינות הערביות וישראל. באמצעות הדרת מדינות המפרץ מן הדיאלוג האירופאי – ים תיכוני, ויתרה אירופה על הניהול והשליטה על ארצות אלה והסכימה שתהיינה תחת אחריותה האקסקלוסיבית של וואשינגטון. הניגוד החריף בין תעוזת הפרויקט האמריקאי לבין החולשה של זה האירופאי הוא סמן טוב לכך שבשותפות טרנס-אטלנטית אמיתית אין מקום לאחריות משותפת בקבלת החלטות אשר תציב את ארה"ב ואירופה על מדרג שווה. טוני בלייר, שהפך לתומך ביצירת עולם חד-קוטבי, סבור כי ביכולתו להצדיק בחירה זו בכך שברית טרנס-אטלנטית תהיה מבוססת לכאורה על שיתופו. יוהרתה של וואשינגטון מוכיחה כל יום מחדש את האשלייה הגלומה בתקווה זו, במקרה שלא היה בניסיון של ארה"ב לשטות בדעת הקהל האירופאית הולכת שולל מלכתחילה. הריאליזם בהצהרתו של סטלין שהנאצים "לא ידעו היכן היה צריך לעצור" תקף באופן מדויק גם לגבי שליטי ארה"ב. בלייר משמש מוקד לתקוות הדומות רק לאלו שנתלו ביכולתו לכאורה של מוסוליני למתן את היטלר.
האם אלטרנטיבה אירופאית אחרת אפשרית? האם התחילה ללבוש צורה? האם נאומו של שיראק המתנגד לעולם "אטלנטי חד-קוטבי" (אשר ברור למדי שהוא תופס אותו כעולם הנשלט באופן חד-צדדי ע"י ארה"ב) הוא הסנונית המבשרת את בנייתו של עולם רב-קוטבי ואת סופו של האטלנטיציזם? על מנת שאפשרות כזו תהפוך למציאות, על אירופה לשחרר את עצמה ראשית כל מהחול הטובעני בו היא שוקעת.
הערות:
[1] Samir Amin, Class and Nation (New York: NYU Press, 1981); Samir Amin, Eurocentrism, (New York: Monthly Review Press, 1989); Samir Amin, Obsolescent Capitalism (London: Zed Books, 2003); Samir Amin, The Liberal Virus (New York, Monthly Review Press, 2004).
[2] "world system"; מונח שטבע ההיסטוריון הצרפתי עמנואל וולרשטיין. ראו: Immanuel Wallerstein, The Modern World-System, 3 vols. (New York: Academic Press c1974, 1989), וכן: Immanuel Wallerstein, World-systems Analysis: An Introduction (Durham: Duke University Press, 2004)
(המתרגם).
אוסף של קלישאות שחוקות ובלות מזוקן הלקוחות ממחסן הגרוטאות של מארקסיזם פרימיטיווי משולב עם אידיאולוגיות של עולם 3 יחד עם עולם דימויים מארסנל התעמולה הערבית – הכל כמו שהיה ב-50 השנים האחרונות עם כמה ‘עדכונים’ ו’שיבולות’ המותאמים ל-15 השנים האחרונות שחלפו מאז קריסת הקומוניזם.
אם זהו ‘הניתוח השמאלני’ של המציאות הגלובלית אז אפשר להמשיך לישון בשקט.
כאשר אתה מתאר את הכתוב במאמר מסוים כ"אוסף של קלישאות שחוקות ובלות" ראוי היה שלפחות תנמק מעט את דבריך, כך שהמגיב הבא לא יוכל לכנות את דבריך באותם ביטויים… בדיון ראוי ורצוי לנסות להסביר ולנמק
לעופר יהלום
מהיומנים של משה דיין ומחומרים היסטוריים אחרים עולה בבירור שישראל יזמה פרובוקציות שמטרתן היתה להביא למלחמה ולכיבוש שטחים. הדוגמא הברורה ביותר היא איזור החולה, שהיה שטח מפורז וישראל התחילה לעבד בו שטחים (כלומר בעצם להתיישב) בניגוד להסכם הפירוז, סוריה הגיבה באש וישראל הגיבה בהפצצות על סוריה וכן הלאה וכן הלאה… דיין כותב איך היו מעלים טרקטור או שנים בכוונה ברורה לגרום לתגובת השרשרת הזו.
מאמר מעניין, אבל נראה לי שתיאוריית הקונספירציה לגבי תכנון ישראליט-אמריקאי של מלחמת 1967 שנתיים מראש היא מופרכת למדי.
דווקא ה"גדה השמאלית" עושה עבודה מצויינת בפרסום מאמריו של פרופ’ סמיר אמין, מגדולי הוגי הדעות נגד הגלובליזציה בזמננו. פרט לאתר זה, מעט תורגם מכתבי אמין לעברית. בספרו של החבר אפרים דוידי "אנטי-גלובליזציה" שפורסם בשנה שעברה בהוצאת רסלינג פורסם מאמר חשוב של סמיר אמין. הייתי מציע לאתר "הגדה השמאלית" לפרסמו בכמה חלקים כי הוא ארוך מהמאמרים הרואים אור באתר. יישר כוח ותמשיכו לפרסם את דבריו של סמיר אמין, אם כי לא חייבים להסכים עם כל מסקנותיו.
מה שיפה בתגובה של המגיב הראשון האו שאפשר היה לכתוב אותה על כל מאמר בלי לקרוא אותו. אילו היה קורא אותו היה רואה למשל, שסמיר אמין חולק על הדוגמה הלניניסטית לגבי אופיו של האימפריאליזם (שלב אחרון של הקפיטליזם, פרי ריכוז ההון והתגברות הסתירות וכל זה) ומעלה במקומה גישה שלפיה האימפריאליזם הוא מאפיין פוליטי אימננטי של הקפיטליזם, מתוקף היותו אמצעי לצבירת-הון בקנה מידה גדול.
הגישה שמעלה סמיר אמין לעניין זה היא מעניינת ביותר וראויה לבחינה רצינית ולא דוגמאטית.
ליורם בר-חיים ,
אתה צודק! והרי ברור וידוע לכל שישבו להם נשיא ארצות הברית ור"מ ישראל ותכננו לשגר טרקטורים לאזור החולה. השמועה אומרת שהנשיא דרש שיביאו פרות גם כן אבל כאן זיהה שר החוץ אבא-אבן את המגמות האימפריליסטיות ודרש להסתפק בעז אחת.
לפני שמעבירים בקורת צריך לדעת עובדות. מי שפלש לשטח המפורז היתה סוריה ולא ישראל. ישראל נסתה מספר פעמים לדחוק אותה חזרה לקו המוסכם ונכשלה תוך שנגרמות לה אבידות רבות. שיטת המארבים היתה טקטיקה לנוכח אזלת היד הצבאית בענין זה ובודאי שאינה מוכיחה שישראל דחפה למלחמה או שוושינגטון היתה מעורבת. נוסף לכך מחבר המאמר טועה גם הוא. סאדאת לא היה יכול להגיד דבר כנשיא מצרים לאחר מלחמת ששת הימים פשוט משום שהוא נעשה נשיא רק ב 1970 לאחר מותו של נאצר. אם אתה תוהה מדוע ברוב המקרים אין בקורת נתמכת בעובדות זה משום שברוח הדיקטטורה של הפרולטריון מערכת האתר מצנזרת את רוב התגובות המתנגדות ובמיוחד את המנומקות (לכן קרוב לודאי שגם תגובה זו לא תפורסם אלא אם חמקה מעיני הקומיסר הפוליטי). אינני יודע אם המחבר הוא פרופ’ או סתם קשקשן אבל לנוכח יותר מטעות אוילית אחת כנראה שרכש את השכלתו באונ’ לטביה ולפני נפילת ברה"מ.
לעופר יהלום,
מה שיורם בר חיים לא יודע, הוא, שנשיא מצרים נאצר היה סוכן ישראלי. אחת ההצלחות הגדולות של המודיעין והמוסד הישראלים, אם לא הגדולה שבהן. ההוראה של נאצר לפנות את מיצרי טיראן מכוחות האו"ם ופריסת הצבא המצרי במדבר סיני סמוך לגבול עם ישראל נעשה כמובן בהנחיית ישראל, כדי ליצור את עילת הפתיחה במלחמה ביוני 1967.
ההצלחה היתה מעל ומעבר.
בעקבות המפלה המצרית במלחמה (הנשיא נאצר דאג לכך, על פי הוראות שקיבל מישראל, כי הצבא המצרי לא יוכן כראוי למלחמה), הודיע כזכור נאצר על התפטרותו, עוד מהלך שתוכנן על ידי ישראל. המודיעין והמוסד הישראלים ידעו כי ההמונים המצרים, שהעריצו את נשיאם מבלי דעת את האמת, יצאו בהמוניהם לרחובות להפגין את אהבתם לנשיא נאצר הפופולרי, וידרשו ממנו לחזור בו מהתפטרותו.וכך אכן היה. האהבלים האלה לא שיערו כי בראש המדינה שלהם עומד סוכן ישראלי.
לדאבון הלב נפטר נאצר בניגוד לתכנון של המוסד הישראלי, אולי הכשלון הבודד בכל הפרשה המופלאה של השתלת הסוכן בשפיץ של השפיץ של הפירמידה השלטונית.
לצערי, נראה כי סמיר אמין צודק בהערכתו כי התוכנית האמריקנית כוללת את הפלת המשטרים בסוריה ובאירן.
ובאופן ספציפי יתכן מאד כי הפלת המשטר הסורי תופקד, או שכבר הופקדה בידי ישראל.
על רקע זה מובנת דחיית ההצעה הסורית לפתיחת משא ומתן, ומנגד את ההתבטאויות בדבר אשמתה של סוריה בעיסוק בטרור.
ברור כי תפקיד זה (הפלת המשטר הסורי) יעלה בחיי אדם רבים בסוריה ובישראל כאחד.
ובכן, כפי שנאמר: "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים" ואכן אני חייב להודות שאני מגרד את פדחתי בפליאה לנוכח המאמר המאלף והתגובות המופלאות. אין ספק שהמונח "במה ביקורתית" תואם בהחלט את המופע הנוכחי. לא ממש ברור לי עם גדעון ספירו כותב את מה שהוא כותב בצחוק או שהוא מתכוון לזה, אז נעזוב את זה. גם לגבי המאמר עצמו – זה כל כך מעייף ומתיש לקורא את אותם קישקושים קונספרטיבים שוב שוב המגובים בשיח פסאבדו אקדמי שאני לא ממש מסוגל לגייס את כוחותי הדלים על מנת להתייחס לזה. עמי היקר, בסופו של דבר אתה זה ששבר אותי. אני לא יכול יותר. אני בהחלט שוקל לחפש לי מקום אחר להתבטא, אולי פורום בנושא איכות הסביבה.
חבר יקר!
נא נמק או לפחות תנסה להסביר את עמדותיך בצורה שאינה רק קביעה כי מדובר בשטויות/קונספירציות/ תעמולה וכו’ אחרת אין כל טעם לדיון… (ראה גם תגובתי למגיב הראשון)
אוקי, אני נכנע ללחץ, מקבל עלי את דין התנועה ודוחה בשארית כוחותי את הקריסה המנטלית שלי על מנת לנסות ולהציל, בהירואיות מסוימת אני חייב לציין, את האתר הנוכחי מהידרדרות מוחלטת לתהום ההבלות וסגידה לגרמי השמיים.
אז לענינו: כותב המאמר מתאר קונספירציה אמריקאית חובקת עולם ומלאו. הבעיה העיקרית בתפיסת עולם קונספיטיבית היא בכך שהיא מצמצמת את תמונת המציאות לכדי זווית הראיה והאינטרסים של "החושף" שגם מחזיק תמיד באותו אויב חורש רעה המעונין להשתלט על העולם ולכן בעלותו לשלטון הוא מיד יפתח במלחמת חורמה למיגור האויב בשער. ראו מקרה בוש.
לצורך ביסוס הקונספרציה והדמוניזציה של ארה"ב (ושלא תבינו אותי לא נכון, ארה"ב מעונינת להגדיל את כוחה והשפעתה הגלובלית – הנקודה שלי היא עוצמת ההשפעה של הרצון שלה ויכולתה מול השחקניות האחרות בזירה הגלובלית ואלמנט האי וודאות) הכותב הופך את אירופה וסין למעין ישויות מדיניות חלשלשות ואת ארה"ב לרשע האולטמטיבי. זה מגוחך ומצביע אל חוסר הבנה ודוגמטיות פופליסטית. אירופה צוברת עוצמה והשפעה שאיננה באה לידי ביטוי מוחשי כרגע בגלל הרתיעה האירופאית משימוש בעוצמה צבאית. סין היא מעצמה כלכלית אדירה בעלת צמיחה בשיעור 10%. היא מחזיקה את כלכלת העולם המערבי בביצים. סין היא גם מעצמה צבאית אדירה. אני לא רואה איך ארה"ב מצליחה לצאת היום למלחמה בחזית נוספת, אפילו בתמיכה ישראלית. ואם עסקנו בישראל, אז גם כאן ישנו תהליך דמוניזציה שחביב בקרב השמאל העולמי: מדיניות ההתפשטות הישראלית! זה קישקוש שרק מעיד על חוסר ההתענינות של הכותב בתהליכים במזה"ת והדעה הקטגורית שלו ללא קשר לכלום. מדינת ישראל ויתרה כבר על השטחים. זה ברור וידוע לכל ליכודניק. מדינת ישראל לא מסוגלת היום ולא אתמול וגם לא מחר, להשפיע על שום שלטון במדינה ערבית. זה מד"ב. הכותב, כחלק מהדוגמטיות, שלו מציג את הקפיטליזם כקרדום הרשע שמאיים על קיומם משטרים בעולם? אלו משטרים? דיקטורות כמו זו האירנית העירקית והסורית. זה הבון הטון של השמאל העולמי – להלבין את הרוצחים ולהקריב אוכלוסיות שלמות על מזבח האידאות שלהם. מעבר לכך כל השימוש במושג קפיטליזם לוקה בחסר ולמעשה משמש לכותב כהסוואה דלה ולא יעילה לפסאבדואינטלקט שלו. אני מצטט: "שהקפיטליזם היה תמיד מטבעו, מאז ראשיתו, שיטה מקט?בת, כלומר – אימפריאליסטית". מתי התחיל הקפיטליזם? מתי התחיל האמפריליזם?. עבדות, מלחמות וניצול הם תופעות עתיקות למדי. ישנו כאן ואקום מתודולוגי והנחות שרירותיות ולא נכונות. ושוב רק בשביל למנוע מאותם טכנאי חשיבה אוטומטים לספק לי שוב את התגובות הנדושות והמעייפות שלהם: אני לא תומך בארה"ב ובמלחמה שלה בעירק, אני לא ליכודניק ולא תומך בימין, אין לי כסף, אין לי עבודה טובה ואין לי אישה (אבל אני מחפש אם למישהו יש שידוך).
בסך הכל כתבתי שאחת הנקודות במאמר שגויה לדעתי ועשיתם מזה סיפור שלם.אישית נראה לי שהמאמר בכיוון הנכון למרות שהרטוריקה שלו קיצונית מדי.
לאד גורדון ולגיא – מובן שספירו לא מתכוון ברצינות, קחו את החיים בקלות!
ליורם – שני הצדדים עשו פרובוקציות למכביר לפני 67, וכמו כל מלחמות גבול סטאטיות קשה לומר מי אשם.בכל מקרה, איזור מפורז אמור להיות ריק מכוחות צבא ולאו דווקא מאנשים.לעניין סאדאת, כנראה שכותב המאמר התכוון להתבטאות לאחר עלייתו לשלטון ב-1970, ממש כפי שטעה בעניין התאריך המדוייק של פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה.
אגב, מכיוון שאני מכיר את דעותיך בנושא, היום התפרסם סקר בעיתון "הארץ" לפיו בשנה האחרונה הוכפל מספר הפלסטינים המוכנים להסדר קבע על בסיס קווי 67 ולויתור על זכות השיבה בפועל, והגיע ל-45 אחוז. נכון שזה רק סקר ולא משאל בקלפי וגם אינו כולל את הפזורה הפלסטינית וכו’, אבל כנראה שבכל זאת מהווה אינדיקציה. האם אתה מתיימר לדעת יותר טוב מהפלסטינים מה טוב בשבילם?
אולי לא הבנתי את דבריו של הכותב במלואם, יתכן והוא מדבר על אירופה כמעין בובה של אמריקה.
הרי מרבית מדינות הEU תלויות בהרבה פחות בנפט המגיע מהמזרח התיכון, מאשר אמריקה. גרמניה לדוגמא תלויה בפחות מ10% בצריכת נפט שכזה.
הכללת תורכיה יחדיו עם ישראל כבעלת ברית נאמנה של אמריקה אינה נכונה. מאז הבעת רצונה של תורכיה להתקבל כחברה בEU היא הפכה להרבה יותר פרו-אירופאית, ולראייה התנגדותה להפעלה אמריקאית של צבאה בשטחי תורכיה בזמן המלחמה בעיראק.
נסיונו של הכותב להציג את אירופה כפחדנית אינו מובן לי. הרי הייתה זו ישראל שבחרה להפנות גבה לאירופה, ולא אירופה שהסכימה עם מדיניות האמריקאים!
כמו כן עסקת הנשק האחרונה של רוסיה עם סוריה הוכיחה, שכל המספידים את רוסיה נתבדו. כאשר הרוסים מעוניינים להיות מעורבים, הם עושים זאת-על אפה וחמתה של אמריקה.
נסיונו של הכותב להשען על תיאוריות והנחות של שחור ולבן די מזיקות לאמינותו בעיניי. לפיכך לא יהיה זה מסמך עליו אשען בעתיד לטיעוניי.
כל הצדדים עשו הרבה דברים, השאלה היא האם ישראל פעלה במכוון כדי לגרום למלחמת 67, יש הרבה רגלים לטענה הזו…
אני לא מתיימר לדעת בשביל הפלסטינים מה טוב בשבילם. כפעיל בתנועה פלסטינית יש לי דעה משלי בויכוח הפנים-פלסטיני אבל לא זו מהות העניין. מהות העניין היא שאם פלסטינים רבים מעדיפים להתפשר על רק חלק מזכויותיהם, אני יכול להבין לליבם אבל כמי שנהנה מהפריבילגיות שיראל מחלקת ל"יהודים" חובתי היא להיאבק על כל הזכויות ולהתנגד לכך שבשמי ובכספי יכפו על הפלסטינים "פשרה" בה הם מפסידים זכויות יסוד.
אם אדם ישדוד אותך ברחוב ואחר כך יציע לך להחזיר חלק מהכסף בתמורה לזה שלא תתלונן במשטרה ולא תחפש אותו, ייתכן שתסכים וייתכן שאצדיק אותך, אבל עמדתי לגביו תהיה עדיין שהוא מחויב להחזיר לך את כל הכסף וכל הסדר אחר הינו חלק מהשוד.
נוסף לכל זה, באמת אסור לשכוח את העובדה שהסקר הנ"ל אינו כולל את רוב העם הפלסטיני.
אני מתנצל ומבטיח להתנהג יפה. אני מודה שלפעמים אני מעט מגזים ואז בצדק רב הצנזור מנחית עלי את חרבו החדה. אין מקום לדברי האיוולות הללו, המחשבה שאדם יכול להפוך ולנצל כל במה לצרכיו האפלים היא בניגוד מוחלט לתרבות האירופאית על ברכיה גדלתי וגם חונכתי. אין זה אלא פרץ מהלבנטי המתרוצץ.
לעצם הענין: מוטיב חוזר במאמר הנוכחי ואף ברבים אחרים המתפרסמים מעל במה מכובדת זו הוא "הקונספרציה". ולא סתם קונספרציה פטתית כמו אלו של זבי החותם המזרח תיכונים הידועים בשם ח"כים בכנסת ישראל, אלא הקונספרציה, והכוונה היא לקונספרציה החובקת עולם ומלאו של מלאכי החבלה היושבים בושינגטון הבירה. המזימה האמריקאית להשתלט על העולם באמצעות נשק הקפיטליזם האיום. ככה זה בערך נשמע. לעניות דעתי, קונספירטורים מחזיקים בראית עולם קונספירטיבית. הגיוני לא? עכשיו, נקודה מאד חשובה היא שלמעשה זה לא שאין קונספירציות, ישנן לא מעט וגם אני שותף ליותר מאחת מהן, אלא שהפשטת המציאות לתהליך אחד, יעשה אפילו ע"י המעצמה החזקה ביותר בעולם, זה הוא דבר שטות שמצביע על ראיה צרה ומסוכנת של המציאות. היא מסוכנת משום שכאשר בעלי תפיסת עולם קונספרטיבית תופסים עמדות כוח הם מתחילים לחפש אחר אותה קונספרציה שטנית והנה שוב יש לנו אויבים מאחורי כל פינה. שימו לב מה קרה בברית המועצות היקרה שלנו. סטאלין? אומר למישהו משהו? גולאגים? מחנות לחינוך מחדש? בוש למשל, קונספירטור משיחי, שימו לב מה עושה אדם בעל תפיסת עולם קונספירטיבית כאשר הוא מגיע להיות הנשיא של ארה"ב. מישהו חושב שזה נגמר ועבר מהעולם. לא אני. אבל עדין, כפי שנאמר בתיקי איקס, כל שקר נועד לכסות על שקר גדול ממנו. זו לא הקונספירציה היחידה, לאירופאים לסינים לכולם יש אחת ובסופו של דבר כולם רודפים אחרי הזנב של עצמם ומי משלם את המחיר? הדפוקים ואחת הסיבות שהדפוקים אינם מצליחים לצאת מהחרא שבו הם נמצאים היא שאלה המתימרים לעזור להם הם בעצם חלק מהבעיה במקום להיות חלק מהפיתרון, משום שברגע שהם מגיעים לעמדות כוח – הם נלחמים באויבים שמאיימים על המהפכה וחוזר חלילה. בסופו של דבר הקפיטליזם בצורתו המרוסנת הוא השיטה היחידה שמאפשרת הקמת מוסדות המאפשרים שינוי. תסתכלו על אירופה המערבית, יפן, דרום קוריאה, מצבם של מי יותר טוב? בטוח לא של תושבי אירן, סודן, הרפובליקות של ברה"מ לשעבר, קובה וגם עירק. ומי שחושב שהמצב בעירק הוא בגלל ארה"ב אז הוא טועה. הוא בגלל סאדם ושאר הדיקטטורות שמסביב, וגם בגלל אירופה והשמאל הקיצוני שתומך בדיקטטורים ורואה קונספירציות מתחת לכל סלע. אני ממש לא מתכוון להתייחס לאוסף האי דיוקים והדמגוגיה, כבר עשו את זה מעלי.
לאחמד – לצערי אין אנירה נכונה אחת בכל גיבוב הקלישאות של המחבר. כל הדברים שהוא טוען הופרכו כבר אין ספור פעמים בעשרות שנים האחרונות. יש דברים שבחברה מתוקנת כבר לא מתדיינים עליהם – למשל על הגותו של סטאלין בשאלות הפילולוגיה והביולוגיה.
ליורם – חבל שאינך יכול לספק לנו כמה יומנים של הגנרלים והקולונלים הסוריים משנות ה-50 וה-60. ייתכן שהיינו צריכים לכתוב את ההיסטוריה מחדש אחרי שהיינו קוראים את התרברבויותיהם על המכות שהם הנחיתו על האוייב הציוני על הגבול.
לעופר יהלום
ראשית, לא מדובר במשאל עם רשמי אל בסקר, שכאמור לא ייצג את כלל הפלסטינים אלא רק את החלק שיש לו אינטרס בסיום הכיבוש על שטחי 67 כמה שיותר מהר ואפילו במחיר כבד. ושוב, אני מבין את הנכונות לשלם את המחיר הזה אבל יוצא נגד ישראל שבכלל גובה את המחיר.
על גזילת רכוש, פיצוי כספי הוא אכן הוגן, על גזילת הזכות לחיות בארצך וביישובך אין פיצוי כספי אלא השבת הזכות הזו, במיוחד כשהגזלה הזו היא חלק ממערך כולל של אפליה, דיכוי ונישול, כך שהשיבה היא חלק מפירוק האפליה, הדיכוי והנישול.
אגב, אם תפסת את השודד מיד אחרי השוד אבל הוא המשיך לסרב להשיב לך את רכושך במשך 50 שנה ועשה עליו הון, הוא צריך להחזיר לך בריבית דריבית דריבית….
ליורם – מה נשיתן ללמוד מאירוע השנים האוריות הוא שאף צד לא יכול לכפות פתרון על הצד השני. גם אם ישראל יותר חזקה לא אומר שאנחנו יכולים לדכא שאיפות לאומיות של עם, כפי שהוכח פעמים רבות במאה ה-20; אפילו נצחון הצבא העירקי על המורדים בכורדיסטן בשנת 1975 היה נצחון פירוס מכיוון שכמה שנים מאוחר יותר התלקח המרד מחדש ולא דוכא סופית אפילו באמצעות טבח המוני ונשק כימי.
כל זכות, אפילו זכות יסוד, איננה בלתי-מוגבלת מכיוון שהיא מתנגשת מטבע הדברים בזכויות יסוד אחרות. משאל עם בקרב כלל הפלסטינים יכול להחליט על כל דבר, ממש כפי שרוב של שני שליש בפרלמנט ובמשאל עם בכל מדינה יכול להחליט על ביטול הדמוקרטיה אםהיא קיימת (מה שיקנה למיעוט זכות למרוד, אבל זה כבר עניין אחר). מובן שהפליטים עצמם תומכים פחות בפתרון ז’נווה או דומה לו, אבל לא צריך להיות מינה צמח כדי להבין שגם בקרבם יש כנראה שינוי בעמדות.
מבחינה מוסרית, אם אדם שודד מך רכוש מובן שהוא חייב להחזיר את הרכוש, אבל אם תפסת אותו אחרי 50 שנה האם עדין חייב הוא (או יורשיו) להחזיר את הרכוש עצמו ולא פיצוי כספי? – לא נראה לי.
וכן, קיימות הוכחות שישראל דחפה למלחמת 67, אבל חלק מהאשמה נופל על מדינות ערב, שלא לדבר על המעצמות שלא טמנו ידן בצלחת…
איזו ריבית דריבית דריבית…… צריכים הערבים לשלם על גזלת הארץ במשך מאות שנים?
ואיזה פיצויים על המלחמות שהם יזמו והדם ששפכו?
ואיזו ריבית על נישול יהודי ערב, גזילת רכושם וגירושם האכזרי מבלי שהם עוללו לשכניהם הערבים דבר?