השבוע קראתי את ספרו המרתק של שמעון אדף "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "כתר". כיוון שאני תומך בזכותם של כל בני האדם להגדרה עצמית, אין לי אלא לקבל את האיפיון "רומן בלשי" המופיע מתחת לשמו של הספר. עם זאת, אין לכחד שבצד רציחתם האופנתית של אנשים אופנתיים (פרופ’ לפילוסופיה, זמרת מזרחית משדרות) מעמת אדף את עיירת הולדתו שדרות (גם כאשר הוא כותב על שיכון באשקלון) עם העיר הגדולה תל-אביב, ולא תמיד מצליח לחמוק מהמלכודות של הכתיבה הסטריאוטיפית הכמעט מתבקשת במקרים כאלה. אבל העימות קיים, ועימו גם הניכור וגם ההנגדה, ואלה הופכים את הספר למוצלח ומעניין במיוחד. אין צורך לומר שגם העיתוי הוא ממש מושלם. אדף כבר כותב בספרו במפורש על הקאסמים ועל השפעתם על תושבי שדרות, ומאז חלה הסלמה רבתי באזור, המקום עלה לכותרות, ומאמרי מערכת ביומונים מותחים ביקורת על שרי ממשלה שהעדיפו חתונה שלישית של ידוענית על ההלוויות של קורבנות הקאסמים בשדרות.
הנידחות הבלתי קסומה של שדרות, על רקע הצלחתם הרבה של רבים מבני המקום, כולל אדף עצמו, לכבוש לעצמם מקום של כבוד בחברה ובתרבות הישראלית, היא תופעת קבע במציאות שלנו. גם אם שלושה מבני המקום יזכו לקבל את פרס נובל לספרות או למדעים, וגם אם עמיר פרץ משדרות יגיע למעמד של ראש ממשלה, אין לצפות לשינויים סוציולוגיים מרחיקי לכת. גורלן של רוב עיירות הפיתוח נחרץ לנחשלות, בכוונת מכוון. המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה נועדה להנציח את העוני בשדרות, להשאיר את המקום בתנאים של תת-פיתוח כרוני, לזרוק פירורים מפעם לפעם אבל בדרך כלל להסתפק במס שפתיים, בעיקר בשעת חירום. לכל היותר תזכה שדרות לשידורי טלוויזיה חיים בהשתתפות תושבים נסערים, אולי אפילו לישיבה מיוחדת, מתוקשרת ושמורה היטב, של מרכז הליכוד. אבל גם קלסתר פניהם המלבב של דני נוה ושל גדעון עזרא, המחוות הקומיות של עוזי כהן והנשיקות הלחות של לימור לבנת אין בהם כדי לחולל שינויים מבניים בנושאי התעסוקה, הבריאות, החינוך ואיכות החיים במקום.
בשמי העיר, כמו בסרטים של מדע בדיוני בשחור-לבן משנות החמישים, מרחפות מפלצות קניבליות ומפחידות, שמכרסמות את הביטחון הסוציאלי ואת הגאווה של התושבים בשם כוחות השוק. מאחורי הקלעים של כוחות השוק שלנו אוחזות בחוטים ידיים נעלמות מחוץ לארץ, שמשטחות את העולם ואת תרבותו בשם תרבות הצריכה האמריקאית. תושבי שדרות, המשתכרים אל צרור נקוב, יכולים רק להסתכל בעיניים כלות אל רמת החיים הראוותנית של השליטים ושל המקורבים. אין לאף כוח ציבורי רציני בארץ הצעות חלופיות כלשהן, והכניעה של נציגי הסוציאל-דמוקרטיה הלאומית שלנו היא מוחלטת. לא רק לתושבי שדרות, אלא לרוב הציבור המזרחי בארץ, אין תקווה ואין תקנה. בהעדר נכונות לעשות יד אחת עם האזרחים הערבים, יכולים החוגים השליטים, בשם העשירים הנוכחים הנפקדים, לנקוט בהצלחה רבה במדיניות של הפרד ומשול. הם נעזרים גם בעיוורון של משלחי הקאסמים בשדרות ומניחי המטענים באוטובוסים של קשי יום.
אני לא טוען שאנשים כמו ביבי נתניהו חוגגים חלילה כאשר מתרחש אסון כזה בשדרות, אבל ברור כשמש שההתרחשויות האלה מחזקות את כוחם ומאפשרות להם לתעל את המרירות של עניי הארץ החוצה, כלפי הערבים. במקום להכפיל את שכרם של תושבי שדרות, להתנער משיקולי רווח בשם שיקולים חברתיים ולנקוט אפליה מתקנת, תרצה אותם הממשלה באמצעות מטר פצצות על אזרחים פלסטיניים. עניים בני דת משה יחגגו את מישבתם של עניים בני דת מוחמד, מבלי להבין שזה רק דוחה כל התקדמות כלכלית-חברתית בעיירה לחמישים שנים נוספות. האויב המעמדי הקבוע של תושבי שדרות נעזר באויב הלאומי הזמני, כדי להשיג את כל היתרונות הפסיכולוגיים האפשריים: שר האוצר יקצץ קצבאות, יקצץ תקציבי פיתוח שלא לדבר על תקציבי תרבות, ובישיבת המרכז שתתקיים בשדרות יריעו לו ההמונים: "היידה ביבי".
כמעט שאין טעם להדגיש שוב את תרומתה של מפלגת העבודה להצלחת הליכוד בנושא הזה. שמעון פרס ואנשיו הצביעו בעד התקציב "החזירי" (הגדרה של פרס) ובכך הפכו מסתם פוליטיקאים קטנים לבוגדים אידיאולוגיים בממדים היסטוריים. כבר בשבוע הראשון לשהותו בממשלה חזינו בחיים רמון, שתומך באריאל שרון עוד יותר מאשר ראש הממשלה תומך בעצמו. רמון דוחה כל רעיון להידבר עם הפלסטינים, וממשיך לדבר על התנתקות חד-צדדית ולבוז לכל משא ומתן. במקרה הטוב הוא יצליח להיות חלק מממשלה שתתעמת עם מספר קטן של מתנחלים כדי להוכיח לעולם שלא ניתן לסלק את רוב המתנחלים מהגדה. אני מציע לו לקרוא בדקדקנות את מאמריו של אורי דן ב"מעריב". דן ממשיך לתמוך בהתלהבות בהתנחלויות, וגם בראש הממשלה. כנראה שיש לו סיבות טובות. כמו דב ויסגלאס גם דן מאמין, ששרון היה ונשאר ידידם הטוב ביותר של המתנחלים, ושההתקוממות שלהם נגדו משרתת את מטרותיו. האם המטרה המפוקפקת הזאת, של הפרדה גזענית למען השארת רוב רובם של המתנחלים על אדמת פלסטין, מצדיקה בגידה בשכירים, בגמלאים, באיגודים המקצועיים, בשירותים הסוציאליים ובעתיד החברה הישראלית? לא צריך להיות איש שמאל רדיקלי כדי לדחות רעיון כזה בבחילה גלויה.
שדרות הופקרה מבחינה חברתית, ומכאן התחושה המרה של תושביה שהם הופקרו גם מבחינה ביטחונית. מניחי היסוד לתנועת העבודה הישראלית לא היו אינטרנציונליסטים, אלא ציונים פחות או יותר לאומנים. אבל למיצער הם האמינו שחוסנה הלאומי של חברה במצור חייב להיות מבוסס על מידה של שוויוניות, וגם על תשתית מוצקה של שירותים חברתיים מסודרים וזולים. אבל מתושבי שדרות דורשים לחיות על 3,000 שקל לחודש במקרה הטוב, וגם לקיים רמה גבוהה של כוננות ביטחונית וסולידריות חברתית הדרושים להגנת המקום ולמניעת בריחתם ההמונית של התושבים (ראו מקרה קרית שמונה בשנת 1981). כאן טמון ההבדל המהותי בין מפא"י ההיסטורית למפלגת השלטון הטבעית החדשה: המחוייבות לסקטור הציבורי התחלפה בהשקפה רכושנית קיצונית ודורסנית. המדיניות של שרון, נתניהו ופרס מובילה לאטומיזציה של האדם, לניכור בין קבוצות חברתיות שונות, ולהכחדתו של אינטרס ציבורי משותף כלשהו.
המלכתו של נגיד מארצות הברית על הכלכלה הישראלית איננה אלא שיאו של השלב הראשון של התהליך, שאין דרך חזרה ממנו. זה אולי רק סמלי שאפילו מדור הכלכלה של העיתון העברי הוותיק הארץ הוחלף במוסף עם כותרת באנגלית. כמו ב"הטירה" של פרנץ קפקא אנחנו מתרחקים והולכים משליטינו. ימי הנגישות הדמוקרטית והשוויונית עברו מן העולם, ועתה אנחנו נשלטים על ידי אנשים חסרי פרצוף, חלקם בארצות שמעבר לים. גם להצבעה שלנו אין ערך, כי לכל המפלגות המתחרות על עמדות השפעה וקבלת החלטות במגזר היהודי יש השקפת עולם זהה בנושא החברתי-כלכלי. יתר המפלגות הקוראות לעצמן "חברתיות", בעיקר ש"ס, נלחמות רק על נתח שמן יותר מהעוגה ולא על שינוי רדיקלי בכל מערכת הקדימויות, הקצאת המשאבים והבעלות על אמצעי הייצור והשיווק. לכן גובר הייאוש בשכבות נאורות יותר בחברה, והאמונה בשינוי אמיתי מתוך המערכת הולכת ונמוגה.
שמעון אדף, אינדבידואליסט מובהק ולאו דווקא מהפכן, לא מתיימר לחולל כאן שינוי חברתי. אני קורא לפעמים את טוריו של קובי אוז ב"מעריב", אף הוא תוצר מוצלח של שדרות, ודי מופתע מהקונפורמיזם המוחלט שלו בכל הנושאים. יש כמובן חשיבה רדיקלית ענפה ועמוקה בקרב אינטלקטואלים מזרחים בישראל, ורק חלקה נגוע בפוסט-מודרניזם משתק. מתוך הקשת הדמוקרטית המזרחית צמחו רעיונות חברתיים מרתקים, ובתוכם גם מעשיים וישימים, שהונחו בהצלחה על סדר היום הלאומי של ישראל. אבל המלחמה נגד מדיניות ההפרד ומשול איננה רק נושא למנהיגים מזרחים אלא לכל האנשים החושבים והדמוקרטים במדינה. המפתח לכל קידמה חברתית הוא שיתוף הפעולה הפוליטי האמיץ בין שכבות המצוקה במגזר הערבי ובמגזר היהודי. אם לא נשכיל לצלוח את המכשול האדיר הזה, יונצח שלטונם של המעמדות האנוכיים בחברה הישראלית. האנוכיות הפכה לערך החברתי הדומיננטי בחברה, וכך נדחקה הסולידריות בין בני-אדם לפינה שולית, מוצלת ונשכחת, אי-שם בשולי החשיבה המשפיעה והמחנכת.
בשדרות נרצחו בני-אדם עניים, מנוחשלים ומקופחים בידי בני-אדם אחרים, עניים, מנוחשלים ומקופחים אף הם, שחיים גם במשטר של כיבוש ואפליה לאומית. התפקיד העיקרי של האינטלקטואלים הישראלים הוא להנחיל את האמת הזאת לאנשים ונשים שאינם שייכים מבחינת האינטרס המעמדי שלהם לחוגים האנוכיים. כמו בימי הנביא עמוס, אנחנו חייבים לקרוא תיגר על "פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה". התיאור המנוכר של החיים בתל-אביב על רקע נוסטלגיה מאוד מבוקרת לשדרות האותנטית והמשפחתית לא יביא לשום שינוי, אלא, במקרה הטוב, רק להפנמה אישית מאוד של חוויה לא מתקנת.
הבט, בנגע לשדרות – לי, אישית, אין שום רחמים עליהם. *הם* הביאו את המצב הזה על עצמם, *הם* הצביעו בהמוניהם לליכוד, *הם* צעקו, בישיבות מרכז חגיגיות למיניהן, "זיג הייל ביבי / זיג הייל שרה!", *הם* רק הולכים, יותר ויותר, לימין הפוליטי, בסרבם להבין, שא’ – הקסאמים עליהם הם אך ורק קול ענות חלושה, בתגובה להפצצת ילדות קטנות בחן-יוניס וברפיח, וב’ – אי-אפשר, *גם* להשקיע מיליארדים בהתנחלויות ו*גם* להשקיע אותו הכסף עצמו, אותם השקלים עצמם, ברווחה, בבריאות ובחינוך…
בקיצור, הם בישלו לעצמם את הדייסה, בה הם נמצאים, באמצעות הצבעתם בבחירות 2003 – אז שלא יתלוננו. לו רק, לפני שנתיים בדיוק, היו מצביעים לשמאל, או-אז כבר *מזמן* היה מצבם אחר. אי-אפשר, *גם* להצביע לליכוד, ו*גם* להתבכיין, אחר-כך, כשהוא, בסך-הכל, מממש את מדיניותו הידועה. יש גבול לכל חוצפה.
כעת, מה שנגע לשרי ה"אבודה"… נו, למה כבר *אפשר* לצפות מחיימון, שימון הרס ומרעיהם? מר חוק ביטוח בריאות לעשירים ומר ההפצצה על מחנה-הפליטים של האו"ם בכנע, בסך-הכל נאמנים לעיקרון היחיד המנחה אותם = עקרון תפיסת הכסאות והשמירה עליהם – ולא דבר עוד. כך היה מעולם וכך יהיה לעולם. זהו מחדלו של השמאל כולו (מלבדנו אנו, מגיבי הגדה, המתדיינים בינינו לבין עצמנו בלבד), שלא השכיל, עדיין(?), לשים מבטחו באנשים טובים ואיכותיים מאלה.
מאמר מאלף במיוחד של חיים ברעם.
לדניאל קלטי,
בהרבה משכתבת עד היום הסכמתי עימך, אך כאן נחלקות דרכנו. תושבי שדרות מצביעים ליכוד, כיוון שלראייתם אין אלטרנטיבה טובה יותר. מפלגת העבודה פשטה יד ורגל, שינוי מייצגת את "פרות הבשן", וש"ס היא מפלגה בעייתית להצביע עבורה, כיוון שהיא גם מגזרית, וגם חרדית(ושלא יספרו לי אחרת).
וכאשר בפוליטיקה הישראלית נוצר וואקום אותו לא ממלא אף אחד, הרי שאתה מצביע עבור הרע במיעוטו!
כולנו יודעים את רגשות התועבה אותם חשים בני עדות המזרח כלפיי מפא"י וממשיכותיה, אז למה שנתפלא?
כולנו גם יודעים שבדומה לכל המפלגות ה"ירוקות" גם מר"ץ אינה מפלגה חברתית, שכן אם הייתה כזו לא הייתה יראה מבריחת קולותיה לשינוי.
כל עוד לא יתמלא אותו חלל פוליטי, לא יבינו האנשים את הקשר הישיר שבין כסף להתנחלויות=אין כסף לעיירות הפיתוח
אם בגרמניה הצליחה פולקסוואגן להשאיר את עובדיה בוולפסבורג(במקום שיברחו להאנובר הלא רחוקה), ולבנות סביב המפעל עיר משגשגת(אפילו עם קבוצת כדורגל בליגה הראשונה), הרי שאין סיבה מדוע לא יגורו עובדי הכור בדימונה(לדוגמא), במקום בבאר-שבע, עומר וכדומה.
אך ללא תשתית גם אני לא מוכן לגור בעיר משמימה שכזו, וכמוני ודאי רבים אחרים.
את הקשר הזה בין מציאות עגומה לאפשרויות אחרות טובות יותר לא משדרת אף מפלגה פוליטית.
זאת הסיבה מדוע איני מאשים את תושבי עיירות הפיתוח-זה לא שמעבר לפינה מבטיח להם מישהו עתיד טוב יותר!
לקלטי הסופר,
ניטשה כתב פעם משהו על אלו שאדיר בהם יצר ההענשה, נדמה לי שהוא דימה אותם לעכשובים. יצר ההענשה ויצר הנקמה הם מוטיב חוזר העובר כחוט השני בחלק גדול מהודעותיך, די עצוב.
אם אין בלבך אמפטיה לילדים מתים רק משום שהוריהם אינם חולקים את משנתך הפוליטית זה אומר רבות על האדם שאתה, מעניין לציין שילדיהם המתים של חמסניקים(שבוודאי משנתם הפוליטית שונה משלך) זוכים לאהדתך האוטומטית.
גם וולטר אמר משהו פעם על אלו שדעתם שונה משלו וגם שם מישהו מת, רק שאצל וולטר זה הוא שמת בהגנה על זכות האחר לדעתו ואצלך זה האחר שראוי למות *בשל* דעתו השונה.
נו, לא ציפיתי מממך לגבהים של וולטר או למעמקים של ניטשה אבל ממישהו שמכנה עצמו סופר הייתי מצפה למעט יותר רגישות.
קשה לי להאמין שהאמירה של קלטי היא – מי מצביע ליכוד מגיע לילדיו למות…
מה שבעיניי ניסה להציג, אולי קצת בחוסר רגישות, זה את הסתירה בתודעת תושבי שדרות ובעצם בתודעה החברתית כולה, שלא מקשרת בין מדיניות השלטון ואופיו לבין הצרות הכלכליות/בטחוניות/חינוכיות של רובינו…
אל תעשו מדבריו מה שאינם…
ואתה, "חיים"? גם לך יש אמפטיה רק לילדים מתים של צד אחד?
לחיים ברעם,
לא, ומותם של אלו לא מצדיק את מותם של אלו, לא משנה מי הם אלו במשוואה הזו.
אבל אמפטיה היא רגש חמקמק. אז אפשר לדבר על פושענות, שיגור הקאסמים לשדרות הוא פשע מלחמה באופן הברור ביותר ולתושבי שדרות אין שום חלק בהיותם של חיילים פלסטינים מסויימים פושעי מלחמה. אביה של היימן אל זוואהירי גם אינו אשם שחיילים ישראלים מסויימים הם פושעי מלחמה.
עם זאת, איכשהו יוצא שפעולות הפלסטינים פושעניות ב90 אחוז מהמקרים ופעולות ישראל חוקיות ב90 אחוז מהמקרים(ואני מתייחס כרגע למקרים בהם נהרגים אזרחים). כידוע החוק הבינלאומי אינו אוסר קטגורית הרג אזרחים במהלך לחימה, הוא רק אוסר הרג אזרחים לשם הרג אזרחים.
לחיים,
ומה אומר החוק הבינלאומי לגבי כיבוש השטחים?
או לחילופין לגבי בניית גדר ההפרדה, או התנהגות מתנחלים מסויימים?
מה זה משנה בעצם כיצד מתנהג צה"ל בשטחים, כשמלכתחילה נוכחותו שם אינה מקובלת על ידי מרבית מדינות העולם?
קלטי
בשדרות, כמו גם בירוחם (אנשים שאני מכיר, לא חשוב), קרית גת (טלי) ושאר העיירות שהן קורבנות הפשע שביצעה מפא"י בשנות ה50, גרים גם אנשים שלא מצביעים ליכוד. אולי אין להם כח מספיק כדי לשנות בסביבה שלהם, אבל הם צריכים לסבול גם את היותם מיעוט וגם את מה שאתה מציע להם.
האמנם תספה צדיק עם רשע?
וחוץ מזה, גם אני לא חושב שגם לילדיהם מגיע למות. אולי בעזה"ח הם יגדלו ויהפכו לשמאלנים אמן ואמן. גישה כמו שלך, בטח לא תקרב אותם לזה.
לגרמני שלום,
כיבוש שטחים הוא לגטימי בהחלט לפי החוק הבינלאומי אם הוא נעשה במלחמה. זה מה שקרה ב67. ירי מתוך אוכלוסיה אזרחית אסור על פי החוק הבינלאומי, גם אם האוכלוסיה הזו נתןנה תחת כיבוש. לא זכור לי שבית הדין הבינלאומי בהאג יצא כנגד אלה העושים זאת. לגבי המתנחלים, הצדק עימך.
באמת איזה עולם? אם תגיד שהוא חרא, אז הוא חרא. אם תגיד שהוא נפלא, אז הוא נפלא. ואם לא תגיד כלום מה אז? אז יש לנו את תושבי שדרות שאומנם ביחס לצפון ת"א חיים ברמת חיים נמוכה ותחת מטחי טילים סלקטיבים אבל ביחס לשכנים שלהם בעזה הם חיים בבועת הניכור והעושר הישראלי. מי צודק? כאשר כותבים כאן על תושבי עזה אז אנשי שדרות הם חברי הליכוד, ישראלים נמוכי מצח, קולניליסטים וגזענים מרושעים וכאשר רוצים לכתוב על זוועות הקפיטליזם המרושע הופכים לפתע תושבי שדרות לפולטריון המדוכא ולקורבנות התמימים והנאיבים של העושר האשכנזי. מה נכון?
מה שנכון הוא שתושבי שדרות הם פיוני משחק גם בלוח של השמאל. פעם לובשים תפקיד כזה ופעם אחר, הכל בהתאם לצרכים. הדוקטרינה הדיכוטומית המסורתית של השמאל – מקריב וקורבן, מנצל ומנוצל, טוב ורע. מתנגדים להכל, שוללים הכל בשם רעיון אוטופי שלעולם לא יגיע מהסיבה הפשוטה שאלא שמטיפים לו הם גם אלא שלא יחסכו בשום מאמץ אל מנת למנוע ממנו להתגשם, סוג של פרדוקס.
הפסקת ההתיחסות לתושבי שדרות כקורבן היא לא בגלל שאני רוצה להאשים אותם במצבם אלא בגלל שאני רוצה שהם יתחילו לקחת אחריות למצבם. ליזום צעדים מלבד הפגנות מטופשות ומיצגים תחינה עלובים בפני השלטון.
דיון כמו פה מראה יפה איך לעולם, אבל לעולם, לא אצביע לסמול האשכנזי. אני מעדיף למות מקסאמים ובלבד שלדניאל לא תהיה טיפת נחת.
לדניאל וחבריו, חסידיו הגדולים של איזנשטאדט ופרנרנשטיין. אולי נדמה לכם שהעברתם אותנו איזו שהיא מודרניזציה. האמת היא שהעברתם אותנו שבעה מדורי גיהנום.
לעזרא
אתה לא תצביע לשמאל האשכנזי ולא לשמאל בכלל, מהסיבה, שאין בישראל שמאל פרלמנטרי, למעט חלק מחד"ש, שאינני יודע אם הוא אפילו רוב אפילו במפלגה.
קלטי וחבריו לא היו, ולעולם לא יהיו,שמאל.
אני נדהם מהרשעות שכמה מגיבים מפגינים כאן כלפי תושבי שדרות. מה קרה לכם? השתגעתם? אתם באמת חושבים שתושבי עיירות הפיתוח חייבים לכם משהו?
את התודעה הכוזבת המתבטאת בהצבעה לביבי לא נוכל לשנות לעולם, אם לא נציב בפני האזרחים חלופות מתאימות. אם אפילו יח"ד-מרצ מוכנות לאפשר לממשלת הזדון הזאת לפעול רק בגלל תוכנית ההתנתקות הגזענית, אז מה נשאר להציע? נותרה רק חד"ש, למרות שאינני "חבר" בה כפי שספירו טוען.
אוקיי, אז ככה:
לגרמני – אם שמת לב, אני זועק ללא הרף על הוואקום בשמאל. כיום, אכן, *אין*, בכל הכנסת כולה, שום אלטרנטיבה אפשרית שהיא: "שינוי" היא מפלגת ימין פשיסטית לכל דבר ועניין (ודי לראות, אילו דברים הם מציעים ובאילו דברים הם תומכים), ה"אבודה" כבר נטמעה, למעשה, בליכוד (מפלגת "המפץ הגדול", אליבא דחנן קריסטל – אותה חזה חיים ברעם באחד ממאמריו האחרונים), יח"ד/מר"צ – יום אחד תוקפת את הממשלה, ובמשנהו תומכת בה (וממש לא מעניינים אותי התירוצים), בל"ד – פונה אך ורק לקהל הערבי (ובכלל, הנושא החברתי ככזה כלל אינו נוגע לה – לכל היותר, היא מתייחסת אליו מן ההיבט הסקטוריאלי הצר ביותר, של "טוב לערבים / רע לערבים"), רע"ם – מפלגה חרדית-איסלמיסטית, שאינה שונה במאום מתאומתה היהודית ש"ס, ואילו חד"ש(-תע"ל…) – מידמה, יותר ויותר, לבל"ד, רק בלי החידוד האידיאולוגי וכמעט ללא-צעירים – ומלבד זאת, אפילו היתה נותרת מפלגה קומוניסטית של-ממש, הקומוניזם מרתיע רבים וטובים, משנכשל בקנה-מידה עולמי (ועל גבם של עשרות מיליוני קרבנותיו). השמאל זקוק למפלגות חדשות, לאנשים חדשים ולמסרים חדשים, שיקשרו בין כל הבטיו – המדיניים, החברתיים, הכלכליים, החילוניים והסביבתיים כאחד. אבל הלא, *היו* מספר מפלגות, חברתיות באמת, שהתמודדו בבחירות לפני שנתיים – מפלגות, שאולי לא היו "מושלמות", או משהו, אבל – עדיין… קח לדוגמא את "להבה", של אבי עובדיה מ"תנו לעבוד בכבוד"; או את "זעם"; אז נכון, הן לא היו מציאה, אבל… עדיין! הנה שתי מפלגות, שאינן שייכות "לצפונבון האשכנזי" (הדוחה אותי לפחות כמו את עזרא, אגב), אינן ‘מפא"י’ – וכמה קולות קיבלו? שתיהן יחדיו, בקושי אלפיים! בכל המדינה כולה! ככה ש…
לחיים (השני) – נו, אז אתה מעריץ של ניטשה. ניתן היה לשער זאת. מה עם הגל? אחרי הכל, שניהם נמנים על אבותיו של זרם פוליטי מאד-מאד מסויים: הפשיזם. אני, במקומך, הייתי שם לב יותר, את מי אני מהלל ומצטט. ועוד דבר – אם לדעתך, 90% ממעשיה של ישראל הם חוקיים – ממליץ לך, מקרב-לב, לרענן את הידע שלך במתמטיקה. כי הוא בוודאי טעון-שיפור.
ל"הסטוריון" בעיני-עצמו – ה"גישה" שלי, כפי שאתה מכנה אותה, היא התגובה היחידה האפשרית לאנשים, שמתעקשים, שוב ושוב ושוב, להעריץ את מי שדופק אותם, תוך יריקת קללות גזעניות לכיוון כל היתר. ולתשומת-לבך: הם תומכים באידיאולוגיה הימנית, הגורסת שיש לספות צדיק עם רשע, כי "הערבי אין בו אמונה דור שביעי בקבר!!", יענו. אני חסיד הגישה, הטוענת – ייעשה-נא לכל אדם לפי אמונתו.
ויותר מכל צודק "א.ד. גורדון" – הגיע כבר הזמן, שאנשים יקחו איזושהי אחריות מינימאלית על חייהם, יתאגדו יחדיו על-מנת לשנות את מצבם, במקום להצביע, שוב ושוב, לאוייב הכי נורא שלהם, ואז להתלונן, כשקורה הברור מאליו.
שוב רשעות. ואם הם לא חייבים לי כלום למה אני חייב להם משהו? ומה זאת אומרת לא נוכל לשנות לעולם את התודעה הכוזבת? מדוע התפיסה הפטריאכלית שבה אנו (כלומר לא אני, סביר להניח שאתה מתכוון לעצמך ולחבריך בעלי התודעה המפותחת והצודקת) צריכים לשנות את תפיסתם הכוזבת ועוד להציב להם חלופות? מה שמשעשע כאן הוא לקרוא מה אתה כותב על הליכוד והתומכים שלו (שאלו תושבי שדרות למקרה והפטרונות הזמנית מעט מטשטשת את ההבחנה): "בתנאים מסוימים חזן ודומיו עלולים להפוך לקלגסים מעוררי חלחלה". ועוד פרפראות: "חזן איננו יריב פוליטי אלא אויב, גזען מוצהר המבסס את הקריירה הפוליטית שלו בשירות המתנחלים על הכפשה קולקטיבית שבאה אולי להכין את הקרקע לגירוש המוני של ערבים מאדמתם. גירוש כזה ילווה בהריגת אלפים, ויש בו אלמנט ברור של ג’נוסייד. הוא גם מהווה עבירה חמורה על חוקי המשפט הבינלאומי, והמטיפים אליו אינם אלא פושעי מלחמה לכל דבר". ואם נאמר ונגיד שחזן איננו מייצג את תושבי שדרות הגאים ודורשי השלום אז משהו מעט מתון יותר: "אלה שחיים מזה דורות כפליטים, נרדפי הכיבוש עד צוואר, קורבנות הנישול וההתנחלות, גזילת המים וגזילת המרחב האווירי – הם חייבים לרצות את חברי מרכז הליכוד ולהוכיח להם שהם "ערבים טובים". ובהקשר הזה אולי אפשר יהיה להסביר את הצעדה המגוחכת של תושבי שדרות לבית חנון – לא צעדה מתוך קריאה לשלום אלא דרישה מהשכנים שלהם לקבל בהבנה ובשקט את את חיסול ילדיהם. אתם ערבים מגיע לכם, מה זה כל כך קשה להבין?
חוץ מזה שדי ברור לי גם שאם יש גזענות אז זה כלפי. כי אני אשכנזי, כי אני חילוני, כי לסבתא שלי היו רק שתי ילדות ולא עשר וכ"ו וכ"ו. בקיצור במידה ואתה רוצה לתת לתושבי שדרות אלטרנטיבה – ספר להם איך הם יכולים להשפיע על גורלם במקום לקבע את מצבם כקורבן. ובכלל כל השלילה המוחלטת של השמאל המתון בסופו של דבר הצליחה – הוא חוסל ועכשיו יש רק ימין ואפשר לכתוב ולהתבכיין כפל כפלים. איזה כיף?
מאחר שרוב תושבי שדרות הצביעו בבחירות האחרונות לימין,מדוע אני צריך לעזור להם?
אם הם לא מרוצים וסובלים,תהיה להם הזדמנות נוספת לתקן את המעוות בבחירות הבאות.
אם הם לא פועלים לעזור לעצמם,אז מדוע אני צריך לגלות אמפטיה כלפיהם? מצידי,שיסבלו.
לאלישע ידידי,
כפי ששמת לב לא הזכרתי את צה"ל עם החוק הבינלאומי, כי אם סברתי שנוחכתו בשטחים אינה מקובלת על מרבית מדינות העולם.
אין זה מתפקידו של צבא, ובמיוחד לא לאורך כל כך הרבה שנים, להתעמת עם אוכלוסיה אזרחית. מעצם תפקידו כצבא מאומנים החיילים למלא משימות שונות לחלוטין מאילו המוטלות עליהן בפועל. האשמה על התנהגות חיילים מסויימים במצבים מסויימים מוטלת על אילו השולחים אותם, ולא עליהם. בוודאי תסכים עימי בזאת?!
לגבי שדרות העיר,
אינני יודע מה גודלה של העיר, אך שדרות הוציאה הרבה מאוד כשרונות מתוכה לאורך השנים ובהרבה תחומים(במיוחד בתחום התרבות:ספרות, מוזיקה וכדומה).
הייתי מצפה מעזרא שיבין, שהשמאל הסוציאליסטי עימו, ושגם אם מדובר באשכנזים לא יחשוב שמדובר פה ברגשות של פטרונים.
הייתי רוצה שכל תושב בעיירת פיתוח ברחבי ישראל ידע, כמה מכספי המדינה הולכים לשטחים(גם דרך תקצוב צה"ל למשימותיו באבטוח). הייתי רוצה שכל אחד ידע, שכאשר אומרים אין כסף בתקצוב מתנ"סים, חינוך ופעילויות ספורט לילדים ונוער, יעמדו נתונים אל מול פניהם, להיכן הולך חלק זה בעוגה המצומצמת.
אין לי בעייה שימשיכו להצביע לליכוד, שחלק מחבריו מקובלים עליי ביותר. הייתי אבל רוצה שידעו מיהו ביבי, ומדוע הוא וחבריו לרעיון הניו-ליברליזם, והיד התקיפה בשטחים, עומדים בין עיירות הפיתוח לתקציבים הראויים שיעמדו לרשותם!
ברגע שאתה נוקט בגישה כזאת אתה מבטל את כל מותר השמאל מן הבבון הכהאניסט.
וכל מה שעשית היה לחזור על גישתך, ולא הסברת לי
1. במה אשמים אלה שם שלא הצביעו ליכוד (גם אם הם מיעוט)
2. במה אשמים הילדים (שעשויים להתפתח, בדיוק כמו שט. פחימה התפתחה)
לאד גורדון,
אתה באמת לא חייב להם כלום, רק קוליגיאליות אזרחית מינימלית, אתה יודע כזו שבה לבן אדם אכפת אם נופלים טילים על תושבי מדינתו המצויים במרחק 40 קילומטר ממנו, גם אם הם מזרחים, דתיים שסבתה שלהם הביאה 10 ילדים.
אני מבין שלפי גישתך כאשר מסעדות התפוצצו בחיפה מיינת את הסועדים לפי שייכות פוליטית וכאב לך רק על מצביעי שמאל(ציוני) שנהרגו, כי להם לא מגיע למות, מצביעי ימין וצאצאיהם הביאו את זה על עצמם ובצדק פורקו איבריהם. אינושי מאד.
לקלטי, ניטשה אבי הפשיזם כמו שאתה סופר(או קורא לצורך העניין), מה גם שבעניין אלו שאדיר בהם יצר ההענשה הוא צדק לגמרי.
בכל מקרה, כ90 אחוז(כנראה יותר) מפעולות צה"ל בהם נהרגים אזרחים עומדות במבחן החוק הבינלאומי, תצעק או תצווח ככרוכיה זה לא ישנה את העובדות הפשוטות הללו. לענות עניינית לטענות שלי על חוסר אמפטיה בסיסי מצדך לא ענית כמובן.
כן דברת על אחריות, מעניין אותי איזה אחריות תדרוש מחבר טוב שלך, ("סוציאליסט" שונא כיבוש כמותך) לקחת על חייו כאשר האוטובוס בו ישב יתפוצץ בלב תל-אביב, כיצד הוא אחראי אישית לאבדן רגליו? עכשיו כל שנדרש ממך הוא קפיצה לוגית קטנה מאד לעבר שדרות והתנצלות.
מסכים עם כל מלה, שכתבו למעלה רוני והגרמני.
ובנגע ל"הסטוריון", יעני – מכאן והלאה אני מפסיק להגיב לך ומפסיק להתייחס אליך. אינך ראוי לתשומת-לבי, נקודה.
חיים, לאף אחד לא מגיע למות, לאף אחד לא מגיע לחיות חיי עוני וסבל. אני לא מדבר על המתים אני מדבר אל החיים. אלא שעדין לא התפוצצו ונקרעו לגזרים ואני אומר להם: אם אתם רוצים את הסמפטיה שלי לחיים שלכם אני רוצה את הסמפטיה שלכם לחיים שלי, ולחיים של השכנים שלכם בעזה שזה הרבה פחות מארבעים ק"מ. אני לא מתכוון להמשיך לחיות כפועל נרצע (חייל אני כבר לא – שיחררו אותי על שימוש בסמים) תחת שלטון ימני קפיטליסטי נטול רסן רק בגלל שבכל פעם שאתם נכנסים לקלפי אתם רואים את רוחו של מנחם בגין עולה באוב. מי שרוצה מלחמה – מקבל. ככה זה. אני מצטער אבל ביני לבין המתנחלים ותומכיהם אין יותר שותפות לגורל. מבחינתי כל מי שמצביע ליכוד, עבודה יכול ללכת ולחפש אוכל בפחי הזבל. וכפי שכבר הערתי, כל השיח הכפול הזה, לקלל כאשר מדברים בנושא אחד ולחבק בנושא שני לא ממש קרוב לליבי ולא מוסיף עודף אמינות לדברי התוכחה.
כמה מילים על אחריות:
לפני חודשים ספורים ישבתי בסיטואציה מסויימת עם פריד- *צעיר ערבי משכיל* בן למשפחת פליטים מהכפר וואלג’ה (איזור שכונת מלחה שבירושלים כיום), בכפר פסטורלי על גדות נהר הריין.
במהלך שיחתנו הקשתי עליו בדבר פיגועים נגד אזרחים וירי קסאמים על אזרחי שדרות. פריד ענה לי שמבחינתו *האזרח הישראלי* הנפגע הינו אחראי לסבל שלו (שולח חיילים לכבוש אותו, שולח חיילים לדכא אותו), ולכן יש לו את כל הלגיטימציה לפגוע בו, ולא לעשות *חילוק* בינו לבין חייל צה"ל או מתנחל (המדכאים אותו ישירות).
עמנואל לוינס סובר כי יש לחוש *אחריות כלפי האחר* מתוך הפנים של האחר, הפגיעות שלהן,הבקשה שלהם לא לפגוע (כמובן על קצה המזלג).
עניתי לפריד שאני חש אמפתיה רבה לסבלו ולגרורותיו הפוגעות בעיקר במעמדות מוחלשים (עיירות ספר, נוסעי אוטובוסים), ואני חש אחריות כלפיהם.
אחריות לא מטילים אלא לוקחים.
במקצועי אני *לקט* והלקט שנלקח מפה ומשם הביאני להסיק כי *אחריות עקיפה* לא ניטל להטיל- אלא אך ורק לקחת.
לכן אני אמפתי ואחראי לסבלם של תושבי בית-יהון, תושבי שדרות, וילדי המתנחלים. הערות המטילות אחריות על סבל פרטים בגלל בחירה מסוימת הינם לא רלונטיים כלל.
הערה אחרונה- אני לא סובר שיש כאן *רשעות*, אלא תסכול רב הנובע מעיוורון כלפי המקום בו הצד המדוכא נמצא בו, וכלפי פונקציות התגובה האופציונאליות מבחינתו הנותנת דגש למעגל הקרוב בלבד.
אל תשים לב אלי, נסתדר גם בלי תשומת הלב שלך (חבל, הייתי מאד בעדך פעם).
אם זאת התגובה שאתה מגיב כל פעם שאתה מקבל שאלות *קשות*, אז גם לי לא שווה להתייחס אליך. סופר, משורר, או מה שלא תהיה.
ליאיר דרורי,
ואני מכיר פלשתינים אחרים, מעט יותר פרגמטיים, הרואים באלימות על כל צורותיה דבר המזיק לאינטרסים של שני הצדדים.
ידידי איהאב טוען, שהן החמאס והג’יאהד האיסלמי מהצד הפלשתיני, והן אותם מתנחלים קיצוניים ומשיחיים מהצד הישראלי, משרתים בסופו של דבר את אותו אדון\גברת: האלימות!
שני הצדדים משרתים את האינטרסים הצרים של האלימות הדתית הקיצונית, ואינם מכירים בקיומו של הצד האחר!
קצת מתחיל להימאס ה"ידידי איהאב טוען, ידידי איהאב טוען" הזה. יופי לך, יש לך חבר ערבי ("ערבי משכיל" כמו שאומרים הפרשנים הישראלים) ואתה מצטט אותו.
אז ידידי מחמד כנאענה טוען, גם מתא-כלאו, שלעם הפלסטיני יש זכות להיאבק והפתרון היחיד הוא פירוק המדינה הציונית, מימוש זכות השיבה והקמת פלסטין חילונית ודמוקרטית.
עכשיו נשאר לנו רק להתווכח מי צודק, החבר הערבי שלך או החבר הערבי שלי, ונהיה ממש כמו המפגרים מהימין שממציאים לעצמם "חבר ערבי" שחושב כמוהם (מאיר עוזיאל אוהב לעשות זאת).
או שאנחנו יכולים פשוט לדון ברצינות מהי המחויבות שלנו לגבי פירוק מנגנוני הגזענות והדיכוי בארץ הזאת, אני אתחיל מזה שאין לי מחויבות להיות כאן על-תקן קולוניזטור רק בשביל שמישהו בגרמניה יוכל להרגיש שיש לו מדינה יהודית פה.
ליורם בר-חיים,
מה הכעס?
שמישהו חושב אחרת ממך?
שיש פלשתינים בעולם(והם לא מעטים), שסבורים שיש להיות מעט יותר פרגמטיים, וקצת פחות עקשנים?
שיש כאלו, והם לרוב מהדור הצעיר יותר, שמוכנים לקבל קיומה של מדינה ישראלית לצידה של מדינה פלשתינית? ומהם דורשים\מבקשים?
שיכירו באסון עמם, וינסו למצוא פתרון לכך?
עניין מקום מגוריי הוא בוודאי לא עניינך, ואינני נדרש להתנצלות כזאת, או אחרת. אינני מבקש שתייצגני, כיוון שאני סבור שאני עושה זאת לא פחות טוב מכל שגריר, או קונסול ישראלי בגרמניה!
הסיבה מדוע אני מזכיר את חברי איהאב היא רק בכדיי להראות, שיש כאלו המנסים למרות שנים של אלימות בין הצדדים להישאר ריאליסטים. ובניגוד לחברך כנאענה הם מנסים לפעול בקרב גורמים חיצוניים בכדיי לקדם פתרון המקובל על שני הצדדים. נרצה, או לא נרצה, זה יגמר בפשרה!
טיבן של פשרות ידוע לכולנו. הן לא מרצות אף אחד במאת האחוזים, אך הן לפחות יכולות להוביל להפסקה במרחץ הדמים הבלתי פוסק!
לי יש ידידה ערבייה גם כן. אנחנו רוצות להגר ביחד מכאן, כדי שנוכל להתחיל לחיות. אבל לא לגרמניה דוקא. זה באמת נכון.
לגופו של ויכוח, למרות שאין לי פתרונות להציע, ניראה לי שהכיוון של "הגרמני" מוצה באוסלו והגיע לתהום וזה מה שיקרה שוב. לעומת זה, לרעיונות של יורם יש לפחות אפיל של אמת, אבל כמובן גם מימושם הוא קצת בגדר פנזטיה.
ובכלל כל הניסיון הזה להגיע לפתרונות על הנייר של הסכסוך עם הפלשתינאים, בעוד אף אחד בתוך ישראל היהודית לא מצליח לעצור את הסחף המהיר לכיוון ימין, פשיזם, משיחיזם והשתלטות אמריקאית צבאית…זה בכלל מגוחך. יש מקום וצורך בסולידריות עם הפלשתינאים כדי להתנגד למדינת הטרור שקמה כאן, והיא כמובן ניזונה גם משיתוף פעולה כפוי עם מנגנונים פלשתינאים.
הכוח כמובן לא בידי הפלשתינאים כך שזה לא ממש משנה מה יגידו איהב או מוחמד חבריכם. זה גם לא משנה מה אנחנו רוצים, התכתיבים באים מוושינגטון ואם עכשיו זה "מלחמה נגד האיסלאם" אז אנחנו נהיה בתוך זה, ניראה או לא.
אתה בדיוק משחק את משחק "החבר הערבי" שכל-כך אוהבים פה.
לכל אדם בעל שכל ברור שיש בני אדם עם כל מיני דעות על פשרות, עקרונות ומאבקים, אז אתה מצאת לך מישהו שחושב כמוך (או שמוכן להתפשר על מה שמגיע לו כדי להסכים איתך) וזה הופך אותו אוטומטית ל"מתון" ו"ריאליסט" וכל השאר הם "קיצונים".
בדיוק כמו בטקסטים האינפנטיליים של בית-הספר, שיטת "החבר הערבי" מייצרת בעצם "ערבים טובים" (אלו שמוכנים להתפשר עם הגזענות) ו"ערבים רעים" (אלו שמסרבים להתפשר עם הגזענות).
לצורך החלוקה הזו, שכה נוחה למדכאים, נעלמת כמובן האבחנה בין פשרה עם עצם קיומם של יהודים פה לבין פשרה עם משטר הגזענות, שהרי מי שתומך (כמוני וכמו חבריי) במדינה חילונית ודמוקרטית תומך למעשה בפשרה גדולה מנקודת המבט של "צדק פלסטיני" בלבד. פשרה כזו, המבוססת על עקרונות דמוקרטייים ושיויוניים היא דבר אחד, פשרה עם משטר הגזענות שלפיה יותר לו להמשיך להתקיים "רק" בחלק מהארץ היא עניין אחר לגמרי…
ולא, אין לי טענות אליך על שאתה חי בגרמניה, להיפך, פשוט אין לי כוונה למנוע זכויות מתושבי הארץ כדי לרצות אנשים שאינם תושבי הארץ.
יורם בר-חיים
ברור לי ש"תהליך השלום הנוכחי, מהסכם אוסלו ועד תכנית ההתנתקות והלאה, אינם אלא נסיון של גוש השל"ע (שינוי-ליכוד-עבודה) ושותפיהם למשוך זמן תוך כדי המשך הכיבוש. אבל מצד שני, אלה בכל-זאת צעדים בכיוון הנכון שאין לשמאל ברירה אלא לתמוך בהם.
מה לעשות, ובעתיד הנראה בעין רוב אזרחי המדינה תומכים בגוש הזה מסיבות שונות, ולכן הרע במיעוטו הוא להמשיך בתהליך עוד מספר שנים עד שנגיע לעניין האמיתי כלומר לשאלות של ירושלים, הפליטים ומעמד ההתנחלויות הגדולות כמו אריאל ומעלה אדומים.
ליורם בר-חיים,
לא הייתה בי כל כוונה לעשות הפרדה בין רעים וטובים על רקע הסכמתם איתי, או שלא.
כל כוונתי, ולא הייתי חייב לציין שיש לי חברים פלשתינים, היתה להראות שיש אילו הרואים את העניין מנקודת מבט אחרת.
ולזאת עם הידידה הערבית,
מה בדיוק מוצה באוסלו?
העובדה שפלשתינים רבים חיים בדיאספורה ללא זכויות אזרח(לבנון), או במעמד של פליטים(גרמניה לדוגמא). האם זכות השיבה לפלשתינה הינו הפתרון היחידי המוצע לפלשתיני שנולד מחוץ לפלשתינה, אבל לא רוצה לחזור אליה?
האם אנו יכולים לכפות זאת עליו תחת המוטו: פלשתינה כאזרח, או השאר כפליט בגרמניה במשך כל חייך?
חבל שאתה נוגע בענין אבל שומט אותו ברגע האחרון..
הכרה בזכות השיבה אינה כפייה על אף פליט לשוב ולחיות בפלסטין אבל היא הדרך היחידה לפתרון הבעיה ולחלץ את הפליטים ממצבם.
זכות השיבה היא זכות, לא חובה.
לפליטים שלא ירצו לשוב מגיעים פיצויים וכל מה שנחוץ כדי לאפשר להם חיים נורמאליים.
יורם בר-חיים
חד-גדיא, חד-גדיא.
אני מנסה למצוא בדיון הזה דבר אחד חדש, דבר אחד בלתי-צפוי, רעיון אחד, שלא נלעס עד לזרה. אז זה בעד שתי מדינות וזה בעד מדינה אחת וזו כבר אמרה נואש, לא יודע מה אתכם אבל לי כבר נמאס מכל הקטע הזה. האם לרעיונות חדשים פשוט אסור להופיע בגדה, או שכולנו כבר בגדר מומיות, רוחות-רפאים, שרק חוזרות, שוב ושוב, על דבריהן העתיקים?
ולזה התכוונתי מלכתחילה.
בוודאי שזכות שיבה אינה יכולה מלכתחילה למנוע את השיבה לפלשתין, שהרי לא הייתי משתמש מלכתחילה במונח המוכר ומקובל לכולם. בוודאי שהזכות לשוב לפלשתין שמורה.
עם זאת אני בדעה שיש להציע לאילו מבין הפלשתינים, שאינו רוצה לשוב, כי אם להמשיך לחיות במדינות בהם הם כבר חיים את הפלטפורמה המתבקשת. התאזרחות מלאה במדינות בהם הם חיים, ופיצויים על העוול ההיסטורי, כמו גם על רכושם.
רוב מהלך זה אמור להגיע מצד המדינות האירופאיות, הן שאחראיות מבחינה היסטורית(לטעמי) לנעשה במזרח התיכון. הן שאחראיות במידה מרובה להתעלמות מהבעיה הפלשתינית במשך שנים כה רבות, כמו גם תמיכה בלתי מסוייגת בישראל.
…"חברתי הפלסטינאית":
הייתה רוצה לחזור לע’קר בו היא מעולם לא ביקרה- אבל מוכנה לחיות בשקט באבו-דיס.
הייתה רוצה את כל בני דודיה מלבנון כאן- אבל מבינה את ההשלכות ומוכנה לפשרות.
הייתה רוצה חיים ללא חומת ההפרדה מול המרפסת שלה, הייתה רוצה שמגבניקים לא יטרידו אותה, הייתה רוצה להפסיק לפחד- ועל כך היא לא מוכנה להתפשר.
יש פראגמטיסטים ויש קיצוניים, ופחות חשוב כרגע עם מי נמצא הצדק (אם אפשר בכלל להתנסח כך), ואני מתכוון כמובן בשני צידי המתרס.
מבחן התוצאה הוא החשוב ביותר, ויכול להיות שגישה בהיביוריסטית היא התשובה. אולי.
האם בעצם אתה רומז על "בישול" עם אירופה שבמקום הקווטות לפליטים יהודים מרוסיה יאזרחו פלשתינאים ויקלטו אותם על חשבונם ? הכל אפשרי היום. בכל מקרה, אם זה מה שיתבקש מהאירופאים, בתור "פיצוי" על מה שהם עשו לכולם, אז שוב דופקים את הישראלים…אנחנו פה נהיה בני ערובה ואסירים של ה"הסדרים" הגדולים, שבדרך כלל עורכים אותם בשמינו ישראלים שחיים פה שבועיים בשנה (אם כי מתפרנסים מהקופה הישראלית, איכשהו).
אכן הדיון כבר חוזר על עצמו, ככה זה כשיש "התכנסות פנימה" – ככל מצבה של תנועה פוליטית (השמאל לגווניו) הולך ומתדרדר מבחינה אלקטורלית, ופעיליו עוסקים בתגובות אחד לשני במקום לעשות משהו יותר מועיל.
ובהזדמנות זו אזכיר למערכת הגדה את מאמרי בעניין התכנית השגריר, שלא אעיד על רמתו אבל הוא יותר "קל" מהמאמרים שמתפרסמים פה. אני יודע שיש עומס, שיקולי עריכה וכו’, אבל נראה לי שעד שיפרסמו אותו התכנית כבר תסתיים!
אני מקווה שלא רומזים על כך, שאני מתפרנס מהקופה הציבורית. 12 שנים של מס-הכנסה, וביטוח לאומי(ללא דמי אבטלה) העברתי לקופת המדינה. מאז 2004 אני משלם את מיסיי בגרמניה!
בראש ובראשונה אני מתכוון לרבבות הפלשתינאים, שכבר חיים בגרמניה מזה שנים ארוכות ללא מעמד מוסדר(חסרי לאום). כמו בגרמניה אני בטוח שגם במדינות אחרות באירופה(סקנדינביה למשל) חיים פלשתינים רבים. התאזרחותם המלאה תוציא בכל מקרה העוקץ מדרישת השיבה(איסור כפל האזרחויות במדינות אירופה רבות). בנוסף חייבות מדינות המערב לשים את עיניהן על המתרחש בלבנון. לטעמי לא מתקבל על הדעת, שמזה שנים כה רבות חיים פלשתינים במדינה המסרבת להעניק להם זכויות אזרח, או מקפחת אותם בשיטתיות!
אם ימצאו אלו אשר יבחרו בזכות השיבה לפלשתינה, הרי שלדעתי חובת מדינת ישראל להעניק להם את הזכות לחזור. את החובה על מימון זכות זו, כמו גם על פיצויים יש להטיל על מדינות המערב(אירופה) בשל אחרויתן הדי ישירה למצבם הנוכחי.
על אותם "הסדרים" גדולים שעושים ישראלים שחיים פה שבועיים בשנה…לא הבנתי כל-כך את הכוונה.
או שאולי אתה מתכוון לסטנלי פישר ה"צבר", בנימין נתניהו שחי לא מעט שנים באמריקה(ודאי יותר משאני)?