אור ליום שלישי ה-18 לינואר פשטו כוחות הביטחון מלווים בפקחים של משרד הפנים ועיריית ירושלים על הכפר וולאג’ה, הכריזו על שטח צבאי סגור ופתחו במסע של הרס והפחדה. בתום 4 שעות של השתוללות הם הותירו אחריהם 5 מבנים הרוסים ועוד 7 דירים ולולים. עבור תושבי וולאג’ה לא היה בכך שום חידוש או הפתעה. התכונה הצבאית שקדמה לפשיטה לא הותירה להם ספק שקרוב היום שהבולדוזרים יגיחו מחדש וגל נוסף של הריסות יכה בכפר.

תושבי וולאג’ה- כפר פסטורלי השוכן בין ירושלים לבית ג’לה – יודעים טעמו של סבל. ב-48′ הם גורשו מאדמתם והעתיקו את מגוריהם לרכס המשקיף אל שרידי הכפר ובו שוכן היום גן החיות התנכ"י. השלווה היחסית שאפיינה את חיי הכפר הופרה בראשית שנות ה-80 כאשר התגלה לרשויות שמחצית הכפר מצוי בשטח שיפוט ירושלים. עד אז הוא נחשב לחלק מנפת בית לחם. עו"ד זריז גילה זאת תוך כדי הגשת עתירה נגד הריסת בית על ידי המינהל האזרחי. בדיקת טענתו – שאין למינהל סמכות להרוס את הבית משום שהוא נמצא בשטח ישראל – העלתה שאכן, עם שוך הקרבות של 67′ החלו מודדים לשרטט את גבולות ירושלים ובטעות חצו את הכפר לשניים, כך שחלקו המערבי נותר בשטח שיפוט ירושלים. העירייה, שכאמור לא ידעה על כך דבר עד ראשית שנות ה-80, הפכה את חצי הכפר ל"חלק בלתי נפרד מהעיר שאוחדה לה יחדיו", אך לעומת זאת נמנעה מלספק שירותים מוניציפליים בטענה שאין דרך לחבר בין הכפר לעיר. לא זו בלבד אלא שלמרות שהמערכת המשפטית אישרה שהשטח מצוי בגבולות המדינה, משרד הפנים סירב להעניק לתושבים תעודות זהות ישראליות ונוצר מצב מוזר ומביש שבו האדמה סופחה אבל תושביה לא, וכך נוצר לראשונה מצב שבו חרף העובדה שהשטח שייך למדינת ישראל, תושביה אינם מופיעים במרשם התושבים ונושאים תעודות מהשטחים עד היום.

כאמור, קשה להפתיע את תושבי הכפר, אם כי הם מודים שהתעמרות כוללת כפי שמתרחשת לאחרונה הם לא ידעו בעבר. יותר מ-20 מבנים נהרסו בשנים האחרונות ועל עוד 30 מבנים הוצאו צווי הריסה שלעת-עתה הוקפאו בזכות מהלך משפטי שכולל הכנת תוכנית מיתאר לכפר. בכפר המוכה, בו מתגוררים כ-2,000 תושבים, כמעט כל בית שני נתון תחת איום של הריסה. הטענה או התירוץ לכך הוא העדר היתרי בנייה, כלומר בנייה בלתי חוקית. למעשה תושבי וולאג’ה נתונים במצב בלתי אפשרי שכן בכפר לא ניתן לקבל כל היתר בנייה משום שאין בו תוכנית מיתאר. לנוכח אותו מבוי סתום, התושבים נהגו לבנות ללא היתר מתוך הכרח, או כפי שהם עצמם מעידים – מתוך אמונה שמעל "לחוק התכנון והבנייה" עומד חוק הרבה יותר משמעותי והוא "חוק החיים" המטיל על כל אדם את החובה המוסרית לבנות קורת גג לילדיו. כך קרה שמשך השנים התפתחה בנייה חדשה אשר גלשה מערבה, מגלעין הכפר אל עבר החלק הירושלמי של הכפר, שבו נותרו עתודות קרקעיות השייכות לכפר.

אך לא רק בהריסת בתים מדובר. מדינת ישראל שמה את הכפר על הכוונת ומזה שנה כוחות הביטחון מציקים לתושבי הכפר יום ולילה תוך ניצול העובדה שהם נושאים תעודות זהות מהשטחים. שוטרי מג"ב נוהגים לפשוט על בתיהם ולהאשים אותם בהאשמה המגוחכת של "שהייה בלתי חוקית בשטח ישראל". הגברים נשלחים למעצר, נשפטים, נקנסים ונזרקים לצד השני של המחסום. הם כמובן חוזרים לבתיהם והמחזה חוזר חלילה פעם אחר פעם. לאחרונה, התושבים עתרו לבית המשפט אשר הוציא צו האוסר על המדינה להתנכל לתושבים בשל העדר תעודות כחולות, אך כוחות הביטחון התחכמו ומאז הם עברו להחרמת מכוניותיהם, כולל האוטובוס היחיד בכפר, בטענה שהללו נוסעים בשטח ישראל ללא היתר. תושבים רבים מעידים שאחרי כל פשיטה או כל הריסה הם מקבלים שיחת טלפון אנונימית של אדם בעל מבטא ערבי אשר מציע לרכוש את אדמתם. לתושבים אין ספק שמדובר בסוכן-קש הפועל מטעם גוף ממשלתי או מטעם עמותת מתנחלים כלשהי אשר מנסה להשתלט על אדמות הכפר.

פשר ההתנכלות טמון בתוכנית שנחשפה לפני כשנה לבנות במקום יישוב יהודי חדש אשר אמור להשתרע על 3,000 דונם ולהכיל 13.5 אלף יחידות דיור. היישוב החדש – שאף שם תמים ניתן לו – "גבעת יעל" על שם המעיין הנובע למרגלותיו – אמור לשמש חוליה שתחבר את ירושלים עם גוש עציון ותיצור רצף טריטוריאלי בין השניים. בדיקת התוכנית גילתה שהעסקות הראשונות לרכישת קרקעות נעשו לפני כ-10 שנים על ידי חברת "הימינותא" – חברה בת של קק"ל ונשמרו בסוד עד לאחרונה. כבר אז הגיעו לתושבים ידיעות מעורפלות על מכירת קרקעות הכפר באמצעות מסמכים מזויפים, פרשה שהציתה גל של סכסוכים וגרמה בין השאר לסילוקה של משפחה מהכפר ורצח אחד מבנייה.

כבר אז התברר למדינה שלאור הסבך המשפטי שנוצר לא ניתן יהיה לממש חלק ניכר מהתוכנית ולכן נשלף מתהומות הנשייה "חוק נכסי נפקדים" כמוצא אחרון לתפיסת חזקה על אדמות הכפר. זאת הסיבה שבגללה המדינה הורסת באופן שיטתי כל מבנה שנבנה בחלק הישראלי של הכפר, מסרבת להעניק להם תושבות ועוצרת אותם בגין שהות בלתי חוקית בשטח ישראל. נוכחותם בתוך שטח ישראל מכשילה את האפשרות שהאדמות יוכרזו כנכסי נפקדים. כל עוד בעלי הקרקע יושבים בחלק הירושלמי של המפה, לא ניתן להכריז עליהם כנפקדים ומכאן שלא ניתן להשתלט על אדמתם אלא בהליך של הפקעה ארוך ויקר שלא תמיד עובר בג"ץ. לכן הכפר עמד על הכוונת של משרד הפנים, ומסכת ההתנכלות הואצה בשנה האחרונה כאשר הסתיים שלב התכנון והמדינה מעוניינת לעבור לשלב הביצוע. נוכחותם של אותם תושבים בשטח ישראל תוקע מקלות בגלגלי התוכנית כולה והמדינה עושה כעת מאמץ מרוכז לנקות את השטח מתושביה על מנת להכריז על השטח כנכסי נפקדים ולהשתלט עליו.

המתרחש בוולאג’ה מכיל בתוכו את סיפור ההתיישבות הציונית כולה. משולבים בו השתלטות על אדמות, קניות מפוקפקות באמצעות מסמכים מזויפים, שלילת זכויות יסוד, רדיפת תושבים, פגיעה בקניין, החרמת ציוד תוך כדי זילות בית המשפט, וכעת מיתוסף לכל זאת גם החומה שמאיימת להכניס את הכפר לתוך גטו ולנתק את תושביו מאדמתם. החיים בוולאג’ה התקיימו בשקט יחסי עד שהופיע "השכן החדש", כלומר עד שהמדינה החליטה לבנות בסמוך לה שכונה יהודית. שוב, בדומה למה שהיה לאורך כל ההיסטוריה הציונית, ההתיישבות היהודית גוררת עימה התנכלויות, הטרדות, רדיפות, הריסות והשפלות. כאז גם עתה המאבק על המרחב הטריטוריאלי מתנהל תוך נישול ורמיסת זכויות אדם בסיסיות. ההתיישבות הציונית אימצה מראשיתה דפוס כוחני, דורסני, בדלני ואינה מותירה מקום לדו קיום – או הם או אנחנו. תושבי וולאג’ה, רובם דור שני לפליטים, הפכו מטרה להתנכלות רק משום שהמדינה החליטה לבנות בקרבם שכונה יהודית. וולאג’ה הוא תמצית תולדות הציונות. גם כאן "גאולת הקרקע" כרוכה בהרחקת התושב המקומי. מי שלא הבין עד היום איך השיטה פעלה החל משנות ה-20 יכול להתבונן בוולאג’ה ולקבל דוגמית לאופן שבו כל המפעל התנהל, בבחינת "מעשה בנים סימן לאבות". זוהי תבנית נוף מולדתינו. זה טבוע בצופן הגנטי של המפעל הציוני.

כיום הממשלה פועלת על פי אותו דפוס ולא יודעת שובע. היא ממשיכה לחפש נוסחאות "חוקיות" על מנת להשתלט על מקסימום קרקעות במינימום עלות, ומאמינה שהמטרה מצדיקה את האמצעים. לרשותה עומד מנגנון רב-עוצמה ששוקד על תפיסת אדמות בכל תחבולה אפשרית. בראשו ניצבת הפרקליטות ששוקדת על מציאת פרצות בחוק העותמני-הבריטי-הירדני או הישראלי – שתאפשר לגזול קרקעות "באופן חוקי", ולצידה מערכת הביטחון שהפכה לזרוע ביצועית של אידיאולוגיה לאומנית. מאה שנות התיישבות הם סיפור מביש של גזל ושוד קרקעות אשר ממית אסון עליהם וגם עלינו פעם אחר פעם. לכך התכוון הנביא חבקוק באומרו "הוי הבונה עיר בדמים וכונן קריה בעוולה".

Share on Facebook