גל האופטימיות והתקווה האופף כעת את הישראלים, את הציבור ואת השלטון, הוא תגובה טבעית וצפויה לגל הפסימיות והנבואות השחורות ששידרו הפוליטיקאים לגבי אבו מאזן וסיכויי הצלחתו כמנהיג העם הפלסטיני טרם בחירתו. הרוב בצד הישראלי האמין מכל מיני סיבות שאבו מאזן לא יכול לספק את הסחורה, הוא קטן מדי על נעליו של יאסר ערפאת, אין לו את הכריזמה ואת הקונסנזוס שהיו לאבו עמאר, דעותיו ואמונותיו מנוכרים מהמציאות הפלסטינית האלימה, הוא לא יכול לרסן את הקיצוניים בפלגים הפלסטינים ולא יהיה מסוגל להשליט את מרותו אפילו על חברי תנועתו – הפת"ח.

הרוב בצד הישראלי האמין שהעם הפלסטיני עדיין לא בשל לנהל משחק דמוקרטי, אף אחד לא האמין שצעירי האינתיפאדה "המפלצתיים" שגדלו על תרבות האלימות והכוח והמרדנות יוכלו ביום מן הימים לעמוד בשקט ובגאווה בתור הארוך להצבעה בקלפי.

הרוב בישראל, ציבור ופרשנים, לא האמין בכלל שיהיו אפילו בחירות. ה"פאודא" (הבלגן), שהפכה למלת הקסם בפי כל הפרשנים הערבסתים, תסחוף את הפלסטינים למעגל קסמים של אלימות ואובדן, דיווחו הפרשנים בנימה כואבת.

מעטים המהלכים בעולם הפוליטיקה והפרשנות המדינית שתוצאותיהם ביחס לציפיות הם ההפך הגמור. מה שקרה בגדה המערבית וברצועת עזה הוא אחד המהלכים הנדירים הללו. בלי יוצא מן הכלל, כל הנבואות השחורות הופרכו. הלווית ערפאת עברה בשקט, תהליך העברת השלטון היה חלק, תהליך בחירת המנהיג הפלסטיני החדש לא היה מבייש את הנאורות שבמדינות המערב, ועד כה נראה ששליטת אבו מאזן מלאה ובלתי מעורערת, העם הפלסטיני הוכיח לישראל ולכל העולם שהוא בשל מזמן למשחק הדמוקרטי.

כמו בכל דבר, גם כאן גודל הצפייה כגודל האכזבה. הפלסטינים "איכזבו" את הישראלים. בעיני הרוב הישראלי "האכזבה" הזו היתה חיובית, בנוסח: "טוב שטעינו". כאמור, הפרכת הנבואות השחורות הולידה גל, בסדר גודל של צונאמי, של אופטימיות ותקווה "לעתיד טוב יותר". בן לילה הפך אבו מאזן למושיע הגואל במיין סטרים הישראלי.

האופטימיות והאופוריה שאופפת את הרחוב הישראלי בימים אלה מעוררת מחדש את הנוסטלגיה של ימי אוסלו הראשונים, הימים העליזים של השלום והפנטזיה. כולם האמינו שהשלום היה במרחק יריקה עד שהגיעו לקמפ-דיוויד וירקו לפלסטינים בפנים.

שיחות קמפ-דיוויד נכשלו מכיוון שחשפו פעם אחת ולתמיד את התהום בין שני הצדדים. הם הוכיחו, במיוחד לישראלים, שבעצם יש שתי פנטזיות לשלום המיוחל, פלסטינית וישראלית. עד היום קשה לדעת באמת מהי הפנטזיה הישראלית אם בכלל יש אחת כזאת. מה שבטוח הוא שהיהודים רוצים שלום, על הרעיון עצמו יש קונסנזוס והוא אמיתי לחלוטין, על היישום והמהות לכל ישראלי בוגר יש דעה. הפלסטינים מצד שני הציגו ועודם מייצגים פנטזיה כל כך ברורה ומציאותית. הרעיון והמהות תואמים, ועליהם בנוי הקונסנזוס הפלסטיני; מדינה עצמאית על גבולות הקו הירוק כולל ירושלים המזרחית, פתרון בעיית הפליטים, פינוי ההתנחלויות ושליטה על משאבי הטבע הפלסטיניים. הפלסטינים הגיעו, בידיעת הישראלים והעולם, למשא ומתן במסגרת העקרונות הללו ולא על מנת לדון עליהם. שיחות קמפ-דיוויד חשפו את התהום בין שתי הפנטזיות וכולם נפלו בה.

אבו מאזן הגיע לכסא המנהיגות בהתבססו על עקרונות הקונסנזוס הפלסטיני. הוא ושאר המועמדים שהתמודדו נגדו ידעו שמעקרונות אלו אין לאן לסגת. ערפאת ידע את זה, וכשנאלץ לבחור בין וויתור לבין "הריסת חגיגת השלום הרעיוני" הוא בחר את האופציה השנייה, בעצם לא היתה לא ברירה גם אם רצה אחרת.

סביר להניח שפגישות התיאום למיניהן שייערכו בשבועות הקרובים בין הישראלים לפלסטינים יגבירו עוד יותר את תחושת האופטימיות בצד הישראלי ויספקו מרווח נשימה זמני לצד הפלסטיני. אך בסופו של דבר יגיעו הצדדים פעם נוספת לשיחות על הסדר הקבע שיתבססו על אותם עקרונות יסוד של קמפ-דיוויד ושל אוסלו (ויוזמות השלום למיניהן). או אז יגלו הצדדים שארבע שנות אלימות ודמים העמיקו את התהום עוד יותר. ואז השאלה תהיה האם ייפלו הצדדים מחדש בתהום או שידעו איך לבנות את הגשר?…הנסיון הישראלי בבניית גשרים אינו כל כך מעודד.

Share on Facebook