אין לי אפילו טיפת חשק לשחק שוב את נביא הזעם, על אף העובדה שכיום התפקיד הזה הוא קל מאוד, יחסית למשא הכבד של אוסלו לפני כמעט 12 שנה. אחרי שפירטתי כאן בספטמבר 1993 את הסיבות שעלולות לפוצץ את ההסכמים ואף להחמיר את המצב-בעיקר חששתי מתרגילי הונאה של ממשלת העבודה ומניסיון להפוך את יאסר ערפאת למשת"פ בשירות ביטחון המדינה -כעסו עלי רוב חברי ואפילו עמיתים בתוך מערכת העיתון. הניסיונות שלי ושל כמה מחברי בכלי תקשורת אחרים להתריע נגד האשליה שהפלסטינים יקבלו את אבו-דיס כבירה, יורידו את בעיית הפליטים מעל סדר היום ויסכימו להשארת רוב המתנחלים במקומם, לא צלחו. האופוריה של רוב הציבור ואולי גם ההתנגדות העזה של הימין הקיצוני חיזקו את התחושה שמדובר בצעד גדול לקראת שלום-אמת. לכך התווספו גם הישגיו האמיתיים של ההסכם, בעיקר עצם ההידברות בין שני הצדדים וההכרה ההדדית (אתם עוד זוכרים את "אין עם פלסטיני" של גולדה וחבריה לפני מלחמת 1973?) שעד היום יש לה חשיבות היסטורית מסוימת.

הפעם שוררים באזור ובישראל תנאים שונים, וההתמודדות עם האירועים קלה יותר. כמו ב-1993 אני סבור שאין טעם לעלות על בריקאדות נגד התהליכים החדשים, אלא רק ללוות אותם בספקנות. יש גם חשיבות רבה אפילו לתקופה קצרה של שקט, ואני מקווה שלפחות נוכל להתנסות בכמה חודשים שיביאו מזור לעצבים הרופפים ויזכירו לנו, שגם אנחנו שייכים למשפחת האדם ומסוגלים לחיות בצורה פחות או יותר נורמלית. מי שרוצה להילחם ברחובות למען אריאל שרון-מוזמן. "הארץ" מבשר לנו על הסיסמה החדשה, "שרון עכשיו", ולג’נט אביעד לשאר ותיקי "שלום עכשיו" יש עדנה חדשה. אני גם מסכים עם צעדו של ח"כ חד"ש, מוחמד ברכה, שהצביע בוועדת הכספים בעד חוק הפיצויים כדי שלא לאפשר לגזענים ולפשיסטים הכי נקלים לזכות בניצחון פוליטי ומוראלי. המאבק נגד המתנחלים חשוב, אבל לא תחת דגלו של גיבור סברה ושתילה למרות שהפרשן אלוף בן מ"הארץ" סבור שהן "נמחקו".

בינתיים אנחנו מתבשרים שאותו שרון מזרים מאות מיליונים להתנחלויות בגדה, ועוד יהיו לכולנו מאבקים קשים נגדו ונגד יורשיו עמוק לתוך המאה ה-21. בינתיים תסקר התקשורת הישראלית והעולמית את "מצדה" של המתנחלים, וכל אבן שהם יזרקו על חייל תבצר עוד יותר את מעמדו של שרון בעולם ותאפשר לו להנציח את הכיבוש בשטחים החשובים לו באמת. אם היה סיכוי שיצחק רבין יחדד את עמדותיו עד הסוף, יחתור לשלום אמת וישנה את יחסו לאזרחים הערבים של ישראל (והיו סימנים ברורים לכך פני הרצח) שרון לא רומז על אפשרות כזו. אבל ההצהרות בשארם היו סבירות, השלב החדש הזה עדיף בהחלט על כל מה שחווינו כאן בארבע השנים האחרונות, וזה לא מקרה שעוכר השלום המסוכן אהוד ברק מזהיר אותנו מפני אבו-מאזן.

לגבי מחמוד עבאס הוא אבו-מאזן, אני מציע רק משפט אזהרה אחד: אם יצליח המימסד הישראלי בעזרת האמריקאים והמצרים לכופף אותו עד כדי כך, שהוא יהיה עושה דברם של שרון ושאול מופז, אין שום ערך להסכמים איתו; עמו יתנער ממנו במוקדם או במאוחר וגורל ההבנות יהיה זהה ל"הסכם השלום" עם לבנון במאי 1983, שמנחם בגין חגג ברוב פאתוס בשירת הברבור שלו בעולם המציאות. כמובן שיש להוסיף לזה שאם עבאס יעמוד על משמר האינטרסים המינימאליים של הפלסטינים הוא יסיים את חייו כגולה נצור במוקטעה. הפעם הכול ברור, האיום היחיד לשרון הוא מתוך הליכוד וכל התסמונות הידועות משנת 1993 חוזרות על עצמן בהבדל משמעותי אחד: אריאל שרון ובנימין נתניהו אינם יכולים לתרום להתארגנות של הימין  הקיצוני, שנועדה לפגוע בממשלה שאותם הם מובילים. 

סקר רחב היקף השבוע של אתר האינטרנט ואללה! על סיכויי הפיסגה במצריים העלה, ש57% מכלל המשתתפים סברו שהיא תוביל, בסך הכול, לפיסגה נוספת. כלומר, היא רק צעד לקראת עתיד בלתי ברור. 27% היו בטוחים שיהיה פיצוץ בשיחות, ורק 16% האמינו, שהיא תביא לסוף האינתיפאדה. מכאן שגם האופטימיסטים אינם מדברים עוד על חזון אחרית הימים, ואפילו לא על סתם הסכם שלום לטווח ארוך, אלא בעצם על הפסקת אש פחות או יותר ממושכת. כיוון שכמעט שלושים אלף ישראלים השתתפו בסקר, לא הייתי מזלזל בתוצאותיו חרף העובדה שהוא לא היה "מדעי".

התוצאות מצביעות על קיומו של ריאליזם מפוכח בדעת הקהל, בניגוד גמור לכותרות הכחולות הענקיות ביומונים הפופולאריים. כבר ראינו וחווינו ועידות בינלאומיות כאלה, שמענו את הנאומים ולמדנו להאמין דווקא לדיווחים החמורים על ההשקעות החדשות בהתנחלויות בעיצומו של ירח הדבש המאולץ של שרון עם הפלסטינים, ולהתייחס בספקנות להצהרות חסודות.  רוב הציבור חש, בכל זאת, קורת רוח מתונה מעצם היווצרותו של שבריר סיכוי, שיהיה כאן שקט לתקופה ידועה. דוברי המימסד בעיתונות הכתובה ובתקשורת האלקטרונית תומכים בראש הממשלה ובמדיניותו, והעורכים מנסים לשוות לדיווחים ולפרשנויות גם אווירה חגיגית וממלכתית. האינטרס הבורגני ברגיעה, שיהיו לה גם תוצאות כלכליות חיוביות, ובהמשך היחסים המיוחדים עם ארצות הברית, מדריך את רוב הכותבים והדוברים.

המתנחלים ותומכיהם נדחקו קצת לשוליים למרות יכולתם המוכחת לארגן הפגנות ענק נגד ההתנתקות. המאמרים האפוקליפטיים שלהם במדורי הפובליציסטיקה נקראים במשיכת כתפיים. בכתבתו המרתקת של ניר חסון ב"הארץ" ביום שלישי השבוע, טען האנתרופולוג ד"ר מיכאל פייגה שסילוק המתנחלים מגוש קטיף לא ייצור שום טראומה לאומית, אלא בסך הכול בעיה אישית למפונים עצמם. פייגה לא התעלם מן העובדה שהמירקם האנושי בגוש קטיף שונה לגמרי מזה של מתנחלי ימית שעוצבו בצלמם ובדמותם של גד יעקובי ומשה דיין. הוא צופה ניסיון של המתנחלים ושל תומכיהם לעצב מיתוס חדש, בעיקר כדי לסכל כל תוכנית לבצע פינויים נוספים.

אבל דווקא הסיבה לאדישות היחסית של הציבור ברחב בארץ כלפי המתנחלים היא מרתקת במיוחד. "הכישלון שפייגה מייחס למתנחלים ביצירת הזדהות עמם קשור, לדעתו, גם לחוסר הסולידאריות שמאפיין את החברה הישראלית בשנים האחרונות בכל התחומים", כותב חסון. פייגה מחזק את מסקנתו של חסון בדברים המפורשים הבאים: "אנשים נזרקים מבתיהם בכל יום בגלל בעיות של משכנתא. אנשים נופלים מהמעמד הבינוני למעמד הנמוך, אין טיפה של סולידאריות כלפי העניים וכלפי הפריפריה, אז למה שתהיה סולידאריות עם המתנחלים?"

פייגה מצהיר שאין לו שום סימפטיה אישית כלפי המתנחלים, למרות ואולי בגלל חוויותיו כמשקיף בעת פינוי העיר ימית. הוא לא מגייס את טענותיו כלפי הבורגנות האדישה למצוקות החברה הישראלית לטובת המתנחלים והעוול שהם גרמו לפלסטינים ולכל אזרחי ישראל, אלא שוטח בפנינו סוגייה ערכית חשובה מאוד ובעייתית מנקודת ראות סוציאליסטית. האיש צודק. "היוניות" של חלקים רבים מהציבור הישראלי נובעת מאדישות לזולת, מעצלות מחשבתית ומפרגמטיזם נהנתני. קשה מאוד להזדהות עם האנשים האלה, שלא לדבר על אלה שמייצגים אותם בכנסת. השטחיות של דוברי האסכולה הזאת (שהיא הדומיננטית כרגע באליטות) היא הסיבה העיקרית לתסמונת המאניה-דיפרסיה הקולקטיבית, המאפיינת כל כך את התרבות הפוליטית הישראלית. היא יוצרת רמת ציפיות בלתי מציאותית, שמניבה גלים של לאומנות בוטה, עירית לינורית, ברגע שפורץ משבר אלים בינינו לבין שכנינו.

העקרונות הבסיסיים לכל השקפה שמאלית (לא "שמאלנית") על החברה הישראלית ועל עתיד היחסים בין הישראלים לבין הפלסטינים הם זרים לכל הקונסנזוס כאן, מיוסי ביילין ועד לאביגדור ליברמן, אבל זה לא פוגע בתקפותם. ואלו הם, בקיצור מתבקש:

1. הציבור הישראלי לא יבין לעולם את גודל הוויתורים הפלסטינים למען השלום, אם לא יפנים את משמעותו של אסון 1948 לעם הפלסטיני.
   
2. מחנה השלום חייב להסביר לעם את טראומת הנכּבה, את העלמותם של מאות מקומות יישוב פלסטינים שהיו בשטח ישראל לפני 1948, ואת ממדיה של בעיית הפליטים. 
   
3. אין שום תקווה למאבק פוליטי על  עתיד החברה הישראלית בלי האזרחים הערבים, ויש לחדש את הברית איתם ללא דיחוי. 
   
4. המאבק לשלום חייב להיות כרוך גם בפתיחה מחדש של החזית הכלכלית-חברתית. אם ננקוט מונחים מתקופת מלחמת העולם נגד הנאצים, נקרא לזה, "החזית השנייה". בלי הכחדת הניאו-ליברליזם השמרני אין סיכוי לגייס חוגים חדשים למחנה השלום. יש להדגיש את זהות האינטרסים של הציבור המזרחי והציבור הערבי. אסור להזניח גם את המאמצים לחפש בעלי ברית מבין העולים מרוסיה ואתיופיה.
   
5. יש לזכור ולהזכיר שהמתנחלים ותומכיהם בתוך הקו הירוק היו מנוכרים לחלוטין לכל המאבקים החברתיים בישראל, ושהם כילו משאבים רבים שניתן היה לתעל אותם לצרכים חברתיים. רוב תומכי ההתנחלויות היו מוכנים להצביע בחדווה בעד התקציבים האנטי-חברתיים של שר האוצר בנימין נתניהו. נכון שניתן לאתר התבטאויות אנטי-בורגניות גם במאמרים ובנאומים של מנהיגי המתנחלים, אבל יש הבדל תהומי בין שלילה לאומנית של ערכים בורגניים, המובילה לפשיזם, לבין החלופה הסוציאליסטית המבוססת על העמקת העקרונות ההומניסטיים ולא על הכחדתם. 

אני מכיר בכך שקשה לקרוא את הדברים האלה בסיומו של שבוע דרמטי כזה, אבל אין מנוס. הם נכונים היום, ולדעתי יהיו נכונים גם בעוד עשרים שנה.

Share on Facebook