אחת מהסתייגויותי הבולטות בתחום עיסוקי כהיסטוריון היא עשיית אנלוגיה בין אירוע לאירוע, ובפרט כשרוך ארוך של מאות ולעתים אלפי שנה משתרך בין התרחשות להתרחשות. ההסתייגות מרוככת קמעא כתוצאה מהקושי להתנתק ממלכודת הדבש שהיא טומנת בחובה, ותמציתה – ההתגרות בכל אופן לנסות ולמצוא קווים דומים בין ההתרחשויות השונות, שהרי בני-אדם הם בני-אדם. מחד גיסא נוקבת ללא רחם הטענה כי "ההיסטוריה מלמדת שאין (או שמסוכן) ללמוד מן ההיסטוריה", שהרי כל התרחשות מורכבת מקונגלומראט עצום של נתונים ומאפיינים, שהסיכוי שהיא תשוב ותחזור על עצמה, שואף לאפס. מאידך גיסא, אין להתעלם מהדמייתם של קווי מסגרת של פעולה ומחשבה, הגות ומעשה, בין התרחשות אי-שם בעבר לבין התגלגלות של אירועים בהווה, כאן ועכשיו. לעתים מוצא אני עצמי מיטלטל בין שני הקטבים הללו ומעלה ממגירות ההיסטוריה המאובקות רמזים להקשרים מעניינים בין עבר והווה, ובפרט שמיודעים אנו לציבור מסוים מתוכנו המגדיר עצמו כמין הבלחת התחדשות של דור נפילי העבר, דור של קמאיות מיתולוגית. אני מתכוון במיוחד לחבורות המתנחלים, ובפרט לגרעין הקשה שבהם, לאידיאולוגיסטים, למשיחיסטים ולשאר אלה הרואים עצמם כממשיכים אולטימטיביים של דורות העבר, של ימי יהושע בן נון ויורשיו, (שימו לב להיצמדות הלא-מקרית לביטוי המקרא "התנחלות" ולשיוך המלאכותי והמזויף בין יישובי המתנחלים לבין מקומות מקראיים או הנקראים בנוסח תנ"כי) ועד דור המקבים, קנאי המרד הגדול ואף בואכה לימי לוחמי בר כוסבא תגיע ההתדמיינות, המפונטזות שלהם.
הציבור הדומם, ה"עמך" שברחוב, הולעט, הוא והוריו, בדיס-אינפורמציה משוועת, פרי תוצרתו של הז’דאנוביזם הממלכתי, של הפטריוטיזם המזויף, הלאומי-לאומני, ושל מדורת השבט, עוד הרבה קודם להיות המדינה. אל המכבסה הלאומית, מאז קום המדינה, הוכנסו טונות רבות של אירועים היסטוריים, וראו זה פלא, יצאו האירועים שונים ומשונים מכור מחצבתם וקיבלו את הצבע ה"נכון", הריח ה"נכון" והממדים ה"נכונים", בהתאם לאינדוקטרינציה המחנכת של הממסד. כל זב חוטם ומצורע בציבור, "הולמד" כי תמיד היינו צודקים, כי העולם תמיד נגדנו, כי אנו עם סגולה, כי נלחמים אנו על חיינו תמיד כמעטים מול רבים, ובכלל מוצדקת כל פעילות, מרדנית, נאמר, שהתנהלה מול השליט הזר, כגון הרומאים, "הקמים עלינו לכלותנו" (בלה-בלה-בלה).
ובשעה שמנסים היסטוריונים, כגון עבדכם הנאמן, לנער את הדמויות של העבר ואירועי עבר מקליפות האבק שהצטברו עליהם (במודע ובמכוון), הם כהרף עין מוקעים כבוגדים ומושמצים כפוסט-מודרנים נאלחים.
הבה נציץ, ברשותכם, אל עולם המרד הגדול, כזה המקודש בפי המתנחלים, ונכיר את אחד האישים המובילים במרד, הלוא הוא יוחנן מגוש חלב, לוחם "חירות" "אמיץ" ללא-חת, או אולי טרוריסט, הזוי, צמא דם ואנרכיסט-משיחיסט? שפטו בעצמכם.
למען הגילוי הנאות נציין, כי המידע אודות הדמויות המרכזיות במרד הגדול כנגד הרומאים נלקח בעיקר מספרו של יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלאוויוס) – "מלחמות היהודים כנגד הרומאים", מי שנודע בציבורנו כמשת"פ נקלה ומבוזה (עוד סממן ממלכתי, ז’דאנוביסטי), שהרי עם החי כל העת על חרבו ומממש את המנטרה של "מעטים מול רבים", אינו יכול להשלים עם מהלכו של יוסף בן מתתיהו – ממפקד המרד להיסטוריון יהודי-רומי – וחייב להתיר את דמו כבוגד. אין זה הזמן והמקום להעמיד דברים על דיוקם, אלא לציין כי יוספוס פלוויוס נחשב, בכל מקרה, להיסטוריון אובייקטיבי ואמין, ואשר על כן תיאורי ראשי הקנאים בפיו, אינם מבוססים על חדרי בטנו הרגשנית, אלא על תאי מוחו האנליטיים.
יוחנן מגוש-חלב מוצג מראשיתו כדמות מתונה, רודפת שלום, ותרן, מתומכי האסכולה המתפשרת, המתגמשת של הלל (כנגד הגישה של שמאי, הרוויה בכוחנות ובמרדנות אובססיבית), אלא שעם פרוץ המרד, שינה את עמדתו ותפיסת עולמו והפך להיות קנאי הלוחם ברומאים, ואולי לאו-דווקא ממטרות דתיות וריבוניות צרופות.
יוחנן מגוש חלב נודע כדמות אמידה, כזו שגרפה הון רב כתוצאה מעסקה כמעט מונופוליסטית של מכירת שמן ליהודי הגליל. אישיותו הממולחת והמניפולטיבית, מעמדו הכלכלי הרם, התפרצות המרד כנגד הרומאים וסיכון מעמדו כתוצאה ממינויו של יוסף בן-מתתיהו למפקד המרד מטעם ירושלים בגליל, הפכו את יוחנן לקנא קיצוני ולבועט בכל מוסכמה חברתית ואנושית, שלא לדבר על מוסרית. יוחנן נודע כאיש תאב כוח ושלטון, ובדעתו היתה להדרים לירושלים ולהנהיג את המרד על פי תפיסת עולמו הקיצונית, ההזויה.
מינויו של יוסף בן-מתתיהו היה לצנינים בעיניו, והוא ביקש, בכל דרך אפשרית להמעיד את הממונה הירושלמי ולמעוך את מפעלותיו. יוחנן מפעיל לצורך זאת את קשריו ההיסטוריים עם ההנהגה הירושלמית, כדי לעשות להדחתו של יוסף בן מתתיהו וכן משדל את נכבדי טבריה לדחות את הנהגתו של יוסף בן-מתתיהו. הוא אף חרש מזימה לחסל ממש את שנוא נפשו.
משנכשל במהלכיו אלה מתבצר יוחנן בעיירה גוש חלב ונחשף, יחד עם תושבי המקום, למצור רומי כבד. חלק גדול מאוד מתושבי העיר, כמו גם בגליל כולו, ביקשו להיכנע לרומאים, כדי להציל את היש ומתוך התנגדות עקרונית לפעולות המרד. יוחנן ואנשיו מנעו זאת בכל דרך אפשרית, תוך כדי שימוש באיומים ובכוח פיסי ממש. תופעה דומה תתחולל בירושלים, ואף שם, כמתואר בספרות חז"ל, חסמו הקנאים את פתחי היציאה מן העיר, ואף מי שהתחפש למת, כדי שיוצא "חי-מת" מן העיר ויינצל, נדקר בתזזיתיות על-ידי הקנאים ("וידוא הריגה" בגרסת הקנאים). היחיד שמרשה לעצמו לנהל מו"מ עם הרומאים לא היה אחר מאשר מיודענו יוחנן מגוש חלב. בכישרונו המניפולטיבי הוא מבקש מן הרומאים אורכה למתן התשובה של תושבי המקום בשל קדושת השבת שירדה על הארץ, ועוד מבטיח שאף אחד מבין המקומיים לא ינצל את ההפוגה המוסכמת ויימלט מהעיר. הרומאים ("הרעים") נעתרים, ומי מנצל את ההפוגה ובועט בהבטחה החגיגית שנמסרה לרומאים? יוחנן עצמו אשר נמלט עם כל קנאיו מגוש חלב, ובשבת ("פיקוח נפש" של בלה-בלה).
יוחנן מגוש חלב מגיע לירושלים בראש קבוצת הקנאים, וסביבו מתקהלים ירושלמים רבים כדי לשמוע "חדשות טריות" מהחזית. ויוחנן אכן מספק את תשוקתם. הוא מספר להם כי הוא וחבריו כלל לא ברחו מפני הרומאים, אלא ביקשו להלום בהם ממקום בטוח יותר, ועוד הוסיפו כהנה וכהנה כי לרומאים אין כוח ועוצמה ואילו ליהודים יש כוח רב, "וגם לעג לאיוולת התמימים (הפוחדים מפני המלחמה) באומרו, כי גם בעשותם להם כנפים לא יעלו הרומאים בחומת ירושלים אחרי כל הרעות אשר מצאו אותם על-ידי כפרי הגליל, כי בחומות הכפרים האלה השחיתו את כל מכונותיהם". תעמולה נמרצת זו לא נותרה בלי מענה, ואכן, כך לדברי יוסף בן מתתיהו: "לדברים האלה נפתו רבים מבני הנעורים והתעוררו לצאת למלחמה".
יוסף בן מתתיהו, ער ודאוג לכל המתרחש, הבין את משמעות הגלישה של יוחנן וקנאיו, "השודדים" כפי שכינה אותם, לירושלים והתבטא כי הנה התחברו השודדים מחוץ לירושלים עם השודדים בתוך העיר "ולא נבצר מהם כל מעשה נורא … ולא עשו את דברם בלילה ובמסתרים וגם לא שלחו את ידם באנשים חשכים, כי בעצם היום ולעיני השמש יצא מעשה הרצח, ובנשואי הפנים החלו. לראשונה תפשו את אנטיפס, אשר היה ממשפחת המלוכה וגם מגדולי העיר ובידו הפקיד העם את אוצר הציבור, ואסרו אותו בכלא, ואחריו שמו במאסר את לוי, אחד מנשואי הפנים, ואת צופא בן רעואל, אשר יצא גם הוא מבית המלוכה, ואחריהם עוד אנשים מורמים מעם. ופחד גדול נפל על כל יושבי ירושלים וכל אחד ביקש ישועה לנפשו, כאילו כבר הוכתה העיר במלחמה".
חבורה "מקודשת" זו בזה למסורת האבות ולנהלים קדומים ומינתה כוהנים גדולים מגויסים, עושי דבריה כ"יס-מנים" ומכשירי כל תועבותיה. ובסך-הכל הפכו הקנאים את המקדש "למבצר עריצים". הקנאים הקימו גם מוסד משפטי חדש, טריבונל עממי, מוטה לחלוטין ורחוק מכל מוסר וצדק, אשר שפט באכזריות את מתנגדיהם.
יב"מ מכנה את יוחנן כאיש מרמה אשר "נשא בלבו תאות-ממשלה באין מצרים וזה מזמן חבל מזימות לקחת לו את השלטון". הוא "התחפש כאיש אוהב העם … כאשר נועץ עם טובי העם וגם לא בלילה … ואחרי כן גלה את סודותיו לקנאים וכל עצה אשר יעץ העם נודעה לאויבים על ידו בטרם עוד התבררה והתלבנה".
אך בכך לא תמה פרשת הזוועתיות של יוחנן ואנשיו. יוחנן משכנע שני מנהיגים קנאיים, ממשפחות הכהונה להזעיק את האדומים לעזרה כדי לעקור מן השורש "בוגדנות" של הנהגה מתונה בירושלים, אשר לכאורה ביקשה מן הרומאים להשתלט על העיר. כ-20 אלף אדומים נזעקו ובאו (מזכיר בדימוי "מפונטז" את הברית בין המתנחלים לבין האוונגליסטים-המשיחיסטים מארה"ב בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים). הקנאים פתחו לפניהם את שערי העיר (הללו שהיו נעולים בפני כל מי שביקש לעזוב את העיר) כדי שהאדומים יטבחו במתונים (והרי אין צדיק אלא זה שמלאכתו נעשית בידי אחרים). מאזן ההרוגים-הנרצחים הגיע ל-8,500 מבלי להביא בחשבון את מעשי הביזה והגזל. הזוועה והגועל חגגו יחד כאשר שני הצדדים, הקנאים מזה והאדומים מזה, הריעו זה לזה בתרועת ניצחון.
אויבם הגדול של הקנאים היה המנהיג הירושלמי חנן בן חנן. אדם מתון ורודף שלום, שקול ונעים הליכות "והוא אהב את החירות בכל נפשו וגם חשק מאוד בשלטון-עם (דמוקרטיה), וכל הימים היה דוחה את טובתו מפני טובת הרבים (הכלל), והשלום היה יקר לו מכל. חנן וידידו יהושע בן גמלא, אף הוא מאופיין באותן תכונות, מתו באותו לילה וגופותיהם הושלכו לרחוב, מעורטלות ומבוזות.
מעשים אלה של יוחנן ואנשיו חידדו את תשוקתו של המנהיג ההזוי לשלטון יחיד, עריצותי, ולצורך זאת הקים לו מערכת של כפופים, נושאי כלים ועבדים והסתובב כטווס בעירו, עטוף מכף רגלו ועד ראשו ביוהרה מלכותית.
יוחנן אינו שוכח את תומכיו וסועדיו ועל כן גמל לחבורה הגלילית שתמכה בו, בכך שנתן להם לעשות בירושלים ככל העולה על רוחם "ובתאוות שוד וחמס, אשר לא ידעה שובעה, בדקו הגליליים את בתי העשירים, ורצחו את הגברים והתעללו בנשים בזדון, ובעודם מגואלים בדם זבחיהם נתנו את הגזילה ביין ושתו לשוכרה, וכשבוע נפשם עוללו מעשי תעתועים, כי עשו את שערותיהם ולבשו שמלות נשים, ומשחו את בשרם בשמן המור, ולמען התייפות קרעו בפוך עיניהם, ולא רק את עדי הנשים שמו עליהם, כי גם עגבת נשים חמדו להם, ובעוצמת זימתם בקשו דרכי אהבים אסורים".
חשבתם כי יוחנן המושחת לא גרף ממון לכיסו? הוא צבר לו ממון רב מכל הגזל והביזה אשר ערך בירושלים.
ככל שהתהדק המצור הרומי סביב ירושלים, כך גבר קולו של המחנה השפוי, המתון, שביקש להפסיק את המרד כאן ועכשיו. הקנאים, ובראשם אלעזר בן יאיר, יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, שהיה מעט מתון ממנו, מנעו, כאמור את יציאתם של יהודים אל מחוץ לחומות ירושלים, והיו אף בודקים בדקירות פיגיון את אלה שהתחזו למתים ובכלל "וכל איש אשר דבק בו צל חשד, נשחט בידיהם מיד". למזלנו פרשה עגומה ובעייתית זו מאוששת בכתבי חז"ל, מה שמעניק ליוסף בן מתתיהו ממד חשוב של אמינות.
הזוועה לא גוועה, וכך ממשיך התיאור המזעזע אודות הקנאים המורדים: "עשירי ירושלים תמו לגוע גם בהשארם בתוך העיר. המורדים שמו על רבים עלילות דברים, כי הם אומרים בלבם לנפול אל הרומאים, והמיתום ולקחו את רכושם. וככל אשר כבד הרעב בעיר, כן חזק זדון המורדים ומיום ליום גדלו שתי הרעות גם יחד. וכאשר נעלם הלחם מעיני הרואים, פרצו המורדים בבתים ובדקו שם, ובמצאם לחם הכו את יושבי הבתים על אשר כיחשו בדבר, וכאשר לא מצאו לחם בבית, ענו את בעליו על אשר השכיל לטמון את המזונות".
הצד הטרגו-קומי-ציני של מכלול אירועי המרד בירושלים מתמצה בהתייחסות הקנאים למקדש. היינו בטוחים כי המקדש, זה אשר למען הצלתו, שימורו והנצחת הישרדותו, הניפו המורדים את נס המרד, לא ייטמא וייגעל על-ידיהם עצמם. חשבנו וטעינו. נפתח את הטקסט הפלאווי ונקרא: "ידי האנשים האלה (הקנאים) החריבו את העיר, הם אשר אילצו את הרומאים לתת את שמם על הניצחון הזה בעל כורחם. וכמעט בעצמם סחבו את האש, אשר בידי הרומאים המתמהמהים, אל המקדש". אמירה זו מבוססת על החלטת הקנאים ללחום כנגד הרומאים, כשהם מתבצרים בהיכל המקודש, וכך הביאו, בעקיפין, את חורבן הבית השני.
גם בעיצומם של הקרבות האחרונים לא פסקה הזוועתיות של יוחנן ואנשיו: "וכאשר לא השיגה עוד יד יוחנן לגזול (מאת העם), שם את פניו למעול בקדשים וצוה להתיך רבים מקודשי ההיכל והרבה כלי-שרת לעבודת אלוהים, את הקנקנים, הקערות והשלחנות, וגם על מזרקי היין … לא חמלה עינו.
ואל העומדים עליו אמר, כי במלחמה לשם שמים מותר להשתמש בקדשי שמים ולמגיני ההיכל המשפט לקבל ממנו את לחם חוקם. על כן הוציא גם את יין הקודש ואת השמן (הכתית), אשר שמרו אותם הכוהנים להקריבם על עולת התמיד – והם נמצאו בבית המקדש לפנים – וחלק אותם לאנשי המונו, ואלה משחו את בשרם בלי אימה בשמן הקודש ושתו מיין הנסכים (לרוויה)".
ולפחות חשבנו כי כאשר ייתפסו השניים, יוחנן ושמעון, בידי הרומאים לא יתרפסו ולא יבקשו לחוס על חייהם. חשבנו, וגם הפעם טעינו. השניים ביקשו רחמים משוביהם הרומאים, ומזלו של יוחנן שפר מזה של שמעון, והוא נאסר ולא נצלב.
הנה כי כן סורטט לפנינו דיוקנו של לוחם מרדני: אמיץ? בכלל לא. נאמן למשימותיו? בכלל לא. איש מוסר וצדק? רחוק מזה. משמש מופת מנהיגותי וחברתי? סליחה!? מגונן המקדש? מבזהו ומחריבו.
על עיוות דמותם של הקנאים לאורך הדורות, התחנכנו אנו, הורינו, הורי-הורינו, ומתחנכים ילדינו ונכדינו. הקנאים ההזויים, המטורפים, השואתיים, הפכו דרך מכבסת המלים והמונחים הלאומית, ללוחמי החירות האמיתים, המוסריים, המקריבים עצמם … ובקיצור, כל מה שרצו מנהיגינו להטמיע בחברתנו. ובשעה שאני מתבונן אל תוך עולם מושגיהם של המתנחלים ההזויים, המשיחיסטיים, ואני רואה לנגד עיני את הזיק בעיניים המחבר בין הווייתם לזו של קנאינו הארכאיים, אני מרשה לעצמי להזדעזע שבעתיים. ואגב, רק חברה חזקה מסוגלת להישיר מבט נכוחה אל עומק עברה ולומר: טעינו ובגדול.
לאלישע שלום
שמחתי שהבהרתך את עמדתך.
חושש משיבתו-חזרתו? ממש לא. ובכלל, כל מה שמחובר לאמונות מיסטיות מעביר בי, כאתאיסט חרד, צמרמורת מזה ושאט-נפש מזה.
כל שרציתי לציין, ואף זאת, בזניחות-מה לרשימתי, היא הדיוקנאות המאיימת של גופי הימין הקיצוני, שמנטרתם: אחרי המבול!
יחיעם שלום,
תוך כדי עיון בתגובותי הטרחניות ובחילופי הדברים ביננו, נזכרתי במה שידוע בשם "טסטמוניום פלאביאנום". האם אתה מאלה הסוברים כי הדברים שפלאביוס מביא הם אמיתיים?
אלישע שלום
אין אמת או שקר בהיסטוריה וקל-וחומר בהיסטוריוסופיה או בהיסטוריוגרפיה. עם זאת, יוספוס פלאוויוס נחשב, הן בעיני היסטוריונים קדומים, גרייקו-רומיים, והן בעיני המחקר המודרני, זה שעבדך נמנה עליו, כהיסטוריון אמין (יחסית כמובן. יחסית לעובדות בשטח, כגון מצאי ארכיאולוגי, ויחסית להיסטוריונים אחרים, קונטמפורריים). תוכל למצוא על כך חומר מעניין באסופת המאמרים, תחת הכותרת של " יוסף בן מתתיהו – היסטוריון של ארץ ישראך, בעריכת פרופ’ אוריאל רפפורט, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ג.
ומבצע יוחנן היה מבצע (שבסוף לא בוצע) שתוכנן ע"י השב"כ-מוסד ע"מ לגרש את תושבי ג’יש (אותה יש המזהים עם גוש חלב) לאמריקה הדרומית. ג’יש נותר על מקומו למרות גרושים של כפרים ברצועת הגבול הצפונית, אחרי הכיבוש.
בעקבות השתדלות אצל שרות הידיעות של ההגנה.
פרטים בספר דיירי משנה ובספר לידתה של בעיית הפליטים.
הדבר היחיד שאפשר ללמוד מההיסטוריה זה מי ניצח ומי הפסיד. אם הם היו מנצחים היית שר להם שירי הלל וכל רע שעשו היה זוכה לפרשנות מפארת מכיון שהפסידו והובילו לאובדן העם וגלות בת אלים שנה אתה משתלח במעשיהם הרעים.
להגדיר את יוסף בן מתיתיהו כמקור אמין, זה, איך לומר, הגזמה פראית. גם להגדירו כ"מפקד המרד" נשמע תמוה משהו, לאור העובדה שבסה"כ היה מפקד איזור הגליל.
ממי שהיה אחד מכתבלבי החצר של הרומאים, אי אפשר לצפות לאובייקטיביות כלשהיא. ככלות הכל מטרת הכתיבה הייתה לרומם את אדוניו ולעשות עבורם עבודת יחצ"נות, והדבר ניכר היטב אם מעייינים בתוצאה הסופית. הצבא הרומי מתואר כחבורה של ג’נטלמנים מעודנים שהעיסוק במלחמה מאוס עליהם בתכלית. התיאור הזה אינו עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על נוהגי המלחמה של הרומאים.
לשיא של פינטוז מגיע יוסף כשהוא מביא בפני הקורא את תוכן הנאום המפורסם אותו "נשא" אלעזר בן יאיר בפני נצורי מצדה. כל המצוי בנאומי הרטוריקה היווניים עומד מיד על הדימיון המוזר בין דברי אלעזר לבין מבנה הנאום הריטורי, מה שמעיד על דימיון פורה מאד של יוסף. כיצד יהודי משיחיסטי פרימיטיבסקי מסוגו של אלעזר נושא נאום מן הסוג הזה? הרי תהום מפרידה בין עולם המושגים והדימויים שלו לבין אלה שיוסף שם בפיו. ואין זה הפיתול היחיד שמבצע יוסף עם המציאות. הנאום הזה דומה באופן חשוד לנאום המופיע כמה פרקים לפני כן, בפיו של אחד ממגיני יודפת. נראה הדבר שבן מתיתיהו לא הבחין כלל בעובדה המוזרה הזו. אבל בכך לא מסתיים הדימיון: גם ביודפת שרדו (בדיוק כמו במצדה) "כמה ילדים ושתי נשים זקנות" מפליא, הלא כן?
ומה בנוגע לנוסח הנאום? כיצד הגיע זה אל בן מתיתיהו? הלא לפי עדותו לא נילווה אל מחנה סילווה, ואם כך איך נודע לו תוכן הנאום ההוא? הרי רק אנשי מצדה שמעו את אלעזר, ואלה התאבדו עד האחרון שבהם?
פינטוזים מלוא הטנא יש כאן בשפע. דיוק היסטורי ואמינות? לא ההיתי בונה על זה.
ועכשיו לזוית אחרת: הלא המרד ההזוי ההוא, שהמיט אסון על היהודים, זהה להפליא למרד שניסו לחולל כאן הפלסטינים. בשני המקרים כת של תימהונים משיחיסטים פונדמנטליסטים, הקוראים תיגר על ערכי התרבות המערבית-ג’אהדיסטים איסלאמיים מזה, ופנאטים יהודים מזה- ממיטים אסון על עמם כשהם גוררים אותו להתמודדות עם "אימפריות רשע" (רומא אז, ארה"ב וישראל עתה) שאין לו שום סיכוי נגדן.
איגרת מפונטזת מאת חנן בן חורפיש הגלילי ליחיעם שורק.
מרן יקר, קראתי את מאמרך על מעלליו של השאהיד הגיבור יוחנן מגוש חלב ופעולותיו השנויות במחלוקת וכמה הערות לי אליך,
א- אין סימטריה בין כובש לנכבש, העם הכבוש ביהודה נאנק תחת הכיבוש האכזר של הרומים, הם השיתו מחסומים בכניסות לכפרים והם צרים על ירושליים בירתנו הקדושה ועל המקדש הקדוש, מאבקינו בכובש הוא לגיטימי וטבעי וכמובן שמשתפי הפעולה עם הכובש כדוגמת הכתבלב שאותו אתה מצטט ראויים להענש על בוגדנותם וההיסטוריה תשפוט אותם.
ב- האשמת העם הכבוש בהרס שהביא על עצמו הינה חוצפה ממדרגה ראשונה וצביעות בקנה מידה ז’דאנובי. הכיבוש הוא הסיבה, החטא הקדמון, שמבצעים הרומאים האימפריאליסטים הקולוניאליסטים והפשיסטים כנגד עמינו הקטן ולמוד הסבל.
ג- ההתנערות תימשך למרות משתפי הפעולה ולמרות כוחו העצום והעדיף של הכובש האכזר, אין לנו מכונות מלחמה ולא פילים אבל אמונתינו חזקה ורוחינו איתנה.
ד- פעולות ההקרבה של אחינו הגיבורים בגליל הם חלק מהמאבק, והם הכרח בל יגונה. כבר אמר המנהיג הרומי הידוע ברקוס מינימוס שאם היה יהודי בוודאי היה מצטרף להתנגדות.
ה- אין אנו שוכחים את אחינו בני עשרת השבטים הפליטים מארצם והמה עד ישובו לבתיהם שגורשו מהם על ידי האימפריאלסטים והקולוניאליסטים לדורותיהם.
ברוח ואש נפדה אותך יהודה.
מספר הערות:
1.מעשהו של יוסף פלסביוס אשר עבר מתפקיד שר צבא להיות משרתם של הרומאים נחשב בגידה בכל זוית אפשרית.(תארו לכם מג"ד של צה"ל שעובר להיות הדובר של הרשות הפלשתינאית…)
במקרה הזה מדובר כמובן על בגידה כפולה מכיון שהוא גם בגד בחבריו שהתסתתרו איתו במערה ובחר ליפול בשבי.ולא נותר אלה לצטט את מה שאמרו לו חבריו כאשר שמעו על רצונו להסגיר עצמו לרומאים:"התזכור כמה אנשים פיתית לצאת אלי מוות בעד חרות?".
וכל המוסיף גורע.
2.יוספוס פלביוס היה רחוק מלהיות אוביקטיבי.
ידוע הוא כי משהיה במחנה אחד ועבר למחנה אחר
הופך להיות "אדוק יותר מאהאפיפירו" כך יהודים שהמירואת דתם הופכים להיות אנטישמים, חילונים שחוזרים בתשובה הופכים להיות שונאי החילוניות בכלל והחילונים בפרט,ולהיפך, ומעשנים שמפסיקים לעשן מתחילים להיות אנטי מעשנים בלתי נסבלים לסביבתם.
ולכן יוספוס פלביוס שבגד בחבריו ובעמו והצטרף לצבא הרומאי ואף שינה את שמו עשה הכל על מנת לחרף ולגדף את המורדים היהודים,בעיקר על מנת להציל את נפשו המיוסרת.
אולם מי שקורא בעיון את הספר ,מגלה כי לעיתים ובין השורות ומבעד למטר הקללות שהוא ממטיר עולה הערצה גדולה לאותם קנאים.
3.אני חולק על אלישע בנושא האמינות.אמנם חוקרים לא מעטים מצאו אי דיוקים והפרזות אצל יוספוס שרובם נבעו מהצורך להתחנף ולהלל את הרומאים שבקרבם ישב, (לדגמה הסיפור על המאמצים שעשה טיטוס כביכול, להמנע מהריסת המקדש ,דבר שידוע מסופרים אחרים(סורוס) שלא היה ולא נברא),אבל בסך הכל מקובל כי מדובר בהסטוריון אמין.
3.אז מה היה לנו במרד.
עם קטו שנלחם מאבק הרואי נגד אימפריה צבאית וכלכלית מאבק שהוא חסר סיכוי לחלטין וגובל בהתאבדות,תוך כדי המאבק מתגלים סכסוכים פנימיים חריפים שגולשים גם לשפיכות דמים הדדית,תופעות של שחיתות,רצחנות ונפוטיזים נפוצות והמאבק בכללו רצוף מעשי התאבדות, ובקיצור הדימיון לאינתיפדה הפלשתינאית הוא יותר ממדהים .
אז עכשיו נראה את מר שורק מעיז לכתוב מילה אחת רעה בגנותם של "לוחמי החופש" הפלשתינאים כפי שהוא מכנה בזלזול את הקנאים היהודים….
4.דבר אחד אי אפשר לקחת מיוספוס פלביוס וזה כישרון הכתיבה המדהים.תאור חבלי הגסיסה הנוראיים של היהדות המדינית נקראים בנשימה עצורה עד היום.
לנתן-
פלאביוס מביא בחיבורו גם עובדות התואמות את אשר התרחש בפועל, ואינני בא לטעון כי כל חיבורו לא מהימן. אבל חייבים להודות כי בפרשת מצדה הסילופים מגיעים לשיא.
מה נקודת ההשקפה שלך באשר לנאום המפורסם של בן יאיר? האם אתה מקבל את הטיעונים שהעלתי בתגובתי, הם נראים סבירים בעיניך?
אז פשוט לא היתה מצדה.
כל מה שידוע היום על מרד מצדה מתבסס על פלאביוס.
OK, הבנו שיוחנן מגוש חלב היה צורר יהודים, מושחת, נהנתן, שטן, וכיו"ב. אז מה המטרה של כל זה?
בתור ציוני מחונך, קשה לי להעלות על הדעת מחשבה כה משיחית על העבר, כמן איזו נוסטלגיה או רומנטיקניות מתקתקה, התרפקות נעימה וכמיהה.
לכן – אני תמה כיצד הגיע ד"ר (?) יחיעם שורק למסקנה כי אילו הם צלמינו, וגיבורי המרד הם הדמויות הנעלות עליה חונכנו.
גם סרגל הערכים, ואפילו הטרמינולוגיה בה משתמש יחיעם נראית קצת מנותקת מהמציאות הרלוונטית לאותה תקופה.
העת העתיקה רצופה אינספור מקרי טבח, אונס ומלחמות עקובות מדם – וכן, גם אצלינו, היהודים, היו אסופה של קנאים שלא בחלו ברצח.
ובכל זאת, קשה לי למצוא קווי דמיון כה עזים בין המתנחלים, אפילו המשיחיסטים הקיצוניים, לבין הדמויות עליהן מדבר יחיעם.
למיטב הבנתי, למתנחלים המשיחיסטים יש סדר יום, וסולם ערכים רלוונטי לעמדתם, השואב את הזכות מימים עברו – לאו דווקא את המעשה או את הדרך (כמובן שלא התכוונתי שהדרך היום היא כה מוסרית או נעלה…)
ישנם, כמובן, יוצאים מן הכלל – אולם, להבנתי אלה מתי מעט (מאות?) – ואלה אכן תמהוניים ומסוכנים. לטעמי אלה קיימים בכל סיטואציה, לאורך כל ההיסטוריה – ואין בכך ייחודיות רבה דווקא לנו.
כנראה שלד"ר יחיעם ישנה אג’נדה סמויה, או לא כל-כך סמויה, של השמצה. דרך השמצת ההיסטוריה, ישנה לגיטימציה להשמצת ההווה – ודווקא כאן, לטעמי, ד"ר יחיעם עושה את טעותו הגדולה.
שכן מרבית המאמר תקף לאירועים היסטוריים דומים, וכנראה חמורים יותר, בתרבות הנוצרית, המוסלמית, האצטקית (??? – תעצרו אותי…),
ודומה שניתן להקיש, כמובן, כהשמצת נגד, על הקנאות הפלסטינית באותה מידה של ארסיות ועוקצנות, ובכך לנטרל את כל עוקצו של המאמר.
ד"ר יחיעם:
כתיבתך מקוממת לאו דווקא מהצד התוכני, אלא דווקא מהלשון התיאורית בה הינך נוקט. כמות הביטויים שכל תחליתן השמצה פסיאודו מלומדת, דווקא מורידות מערך של מאמר זה (ורבים אחרים), וחבל.
לטעמי יותר נכון לשמוע את הביקורת כעניינית ומוסרית, ולא כהשתלחות בלתי מרוסנת בדמויות.
אני מצפה לאותה מידה של צפייה מרוסנת במכלול ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש – שכולל מעשים שחומרתן לא רחוקה מהמעשים שבימי קדם, כיבוש או לא כיבוש.
ואודה אם תאיר את עיני על נושאי התמחותך הספיציפיים.
תודה,
יגאל.
לאלישע.
מן הראוי להדגיש שבעת המצור על מצדה, כבר ישב יוספוס ברומא בחצרו של הקיסר טיטוס ולא יכול היה להיות עד ראיה או שמיעה לנאומו של אלעזר בן-יאיר ולמעשה ההתאבדות).
ככל הנראה יוספוס לא השתמש אלא בטכניקה ספרותית רווחת בקרב היסטוריונים של העולם העתיק, ששמו בפי גיבוריהם (ובמקרה
זה – בפיו של אלעזר בן-יאיר) נאומים המביעים את רעיונותיהם-הם ולאו דווקא את דברי הגיבורים עצמם.
הנאום ששם יוסף בן-מתתיהו בפיו של אלעזר בן-יאיר, אין להבינו כלל בלא לקרוא עימו גם את נאום יוספוס עצמו אל מגיני יודפת, בהיותו עדין המפקד בגליל. נאומו של יוספוס ביודפת, מנוגד תכלית ניגוד, מבחינה רעיונית, לנאומו של אלעזר בן-יאיר, אף ששניהם נאמרו בסיטואציה דומה. כנגד דברי אלעזר בן-יאיר ללוחמי מצדה: "מות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו ובני-חורין נשאר בעוזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו ובנינו. ככה ציוו עלינו חוקי תורתנו (ההדגשה שלי וכן בהמשך… מ.ש.) …
האלוהים פקד עלינו את הגזירה הזאת" (מלחמות, ספר ז’ פרק ח), אומר יוספוס ללוחמי יודפת: "איש רך לבב הוא הקברניט אשר ירא את רוח הסערה והטביע את אוניתו בים.
הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חוקי הטבע השולטים בכל היצורים וגם נחטא לאלוהים הבורא אותנו… הן מידו קבלו את רוח חיינו ובידו אנו מפקידים אותה, לאוספה אליו…
גישתו של יוספוס בנאומו ביודפת מזה ובנאום שהוא שם בפיו של אלעזר בן-יאיר מזה, שונה איפוא בתכלית, והשאלה העולה היא, כמובן: מה הביא את יוסף בן-מתתיהו "להמציא" את נאומו של אלעזר בן-יאיר וממילא גם את סצינת ההתאבדות, שלה לא נמצאו עד היום כל הוכחות מדעיות בחפירות הנרחבות שעשו במצדה?!
בפרקים אלה מתגלה אישיותו בכל מורכבותה, כשהיא מתייסרת ללא-ספק במעשה הבגידה שלו ביודפת.
לכל מגיבי המלומדים שלום
להלן תגובותי בתמציתיות:
ראשית – לאלישע ולנתן. מה לעשות, הנני מבין אתכם, כמו גם רבים וטובים אחרים, שהם מחונכי-מהופנטי הז’דאנוביזם הממלכתי-חינוכי שבו הולעטנו זה שנים. המחקר המודרני מגדיר את יב"מ כאחד ההיסטוריונים היותר אובייקטיביים בעולם הקדום. כמו כן, המעט שמגוללת ספרות חז"ל לגבי המרד, היא עוד מרבה לקונן ולהתאונן "דווקא" על הקנאים הרצחנים, והרי לא תאשימו את החבר’ה מיבנה בבוגדנות.
שנית – לחיים. אכן התחלפו היוצרות בין הדווידים לגולייתים, אז וכיום. שומה עלינו להבין כי תופעת הציונות הדתית מלאחר מלחמת ששת הימים, הכיבוש וההתנחלות (תחיה, גוש אמונים ועד נוער הגבעות והרב דודקביץ’) נטתה להתחבר, קידודית-גלויה לאירועי עבר כגון ההתנחלות המקראית, פרשת המלוכה והמקדש ובוודאי למנהיגי המרידות. דמויות כגון פנחס המקראי ואליהו נערצות עליהם, והרי שני "גיבורים" אלה – אבי-אבות טומאת הקנאות ההזויה – היו מעורבים במעשי רצח (זה במדבר וזה בהרי הכרמל), כאלה שהתקדשו אחר-כך על-ידי המורדים המקבים ויורשיהם המפונטזים.
שלישית- פרשת יודפת אכן לוטה בערפל, והיא מעוררת הרבה שאלות, ולו גם מתוך נקודת המוצא הכיצד שם אדם עצמו קטיגור (הגורל וההסגרה לרומאים). מעניין על רקע זה, ובהרבה יותר מאשר כמה ניואנסים בודדים, להשוות את פרשת "בגידתו" של ריב"ז לזו של יוסף בן מתתיהו. בדקו והרימו יותר מאשר גבה וכתף. האמינו לי.
רביעית – ליגאל. אתה שמח ללמוד מ"צרת רבים" ? שיבושם לך. ואם כבר אז כבר: "עם סגולה" שכמותנו הכריז מלחמת שמד בעמלק, ומדור-לדור. מזכיר לנו משהו? שלא נתחלחל?!
ראשית, יש לזכור כי הכול מסופר מנקודת מבטו של יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלביוס).
הוא רצה לתאר את עצמו כמי שהתנגד למרד מראשיתו, או לפחות הסתייג ממנו. אבל אין זה הגיוני כי מי שאינו תומך נלהב מתמנה למפקד הגליל, הגזרה העיקרית בתחילת המרד.
אני לא מתנגד להקבלות היסטוריות, אם הן נעשות בזהירות הנדרשת. לגופו של עניין, ההקבלה בין הימין הציוני דהיום לקנאים של אז בעייתית, ובמידה מסוימת משחקת לידיהם (יש לזכור שמדובר בזיהוי אותו יזמו הם, ונועד למופת ולא לגינוי).
עם כל הדמיון באתוס ובמטבעות לשון שונות, הקנאים נאבקו בראש ובראשונה בשלטון זר. אפשר להתווכח על טקטיקת המאבק. החזק ביותר מסוגל להתגונן מפני אלימות שלוחת רסן וחסרת הבחנה, וכך טקטיקת מאבק כזאת מופנית, בסופו של דבר, כלפי "אחיך" לשיעבוד ולדיכוי.
את הקנאים בימי המרד הגדול ניתן להקביל, אולי, לחמאס ולג’יהאד האיסלאמי. המתנחלים הם הרומאים.
ליחיעם שורק
שנבין פעם אחת ולתמיד: האם אתם שם בשמאל הרדיקלי האנטי קלריקלי מודאגים מן האפשרות שהאוונגליסטים י"מש יצליחו במזימתם ח"ו לגרום להתגלותו השניה של יש"ו (ימח שמו וזיכרו)?
זה באמת נראה לכם ריאלי? מה פשר הדבר הזה, האם אפשר לקבל ממך הסבר לתופעה המוזרה הזו?
מאמר יוצא מהכלל של ההיסטוריון יחיעם שורק.
חשובה ההצגה של הדמויות בגודלן האמיתי , בתרומתן האמיתית למילחמה ובנזק העצום אותו גרמו הפנטים ההם, עליהם ועל אגדותיהם גדלנו כילדים…
מצד שני, לעשות הקבלה בין אז להיום, לדמויות ולתנועות, אילו ואחרות, לא נראה לי כהולם מצד היסטוריון רציני כיחיעם.
מה לאוונגאליסטים האמריקאים היום ולאדומים של אז?
לרפי שלום
למרות שהמפד"ליסטים-חרד"ליסטים, ובכללם הצד הכיפתי של "המחנה הלאומי" (כגון בני אלון) יודעים היטב מהי נקודת מוצאם של האוונגליסטים האמריקאים – להאיץ את "הורדתו" של ישו מה"פייל" האלוהי, הישר לספריית הקבצים הארצית, להתגלות מחדש – ל"פארוסייה" דרך התמיכה במגמות ימניות ארצישראליות, הם מוכנים למכור את נשמתם, לעשות יד אחת עם האוונגליסטים, כדי לקדם את מגמתם הם: לממש את העקרונות של ארץ-ישראל השלמה, בבחינת "אחרי המבול". כך, די בדומה, פתחו הקנאים את שערי ירושלים בפני האדומים, כדי שהאחרונים יבצעו טבח ושחיטה במתונים, במתנגדי הקנאים, ומתוך כך ישיג כל צד את משימותיו. המטרה מקדשת את האמצעים – יזעקו הבני-אלונים המודרנים; המטרה מקדשת את האמצעים – זעקו הקנאים הקדומים, ההזויים, הרצחנים. ובא לציון גועל (נפש)!
אכן התהפכו היוצרות, אבל באיזה צד שלהן אתה רואה את עצמך? שהרי רוב טענותיו של אותו מגיב מפונטז לקוחות מהרפרטואר הרטורי של השמאל הישראלי ולא מתוך האפולוגטיקה הפלסטינית(שאינה קיימת ובצדק אינה קיימת).
במידה ויחיעם שורק היה אזרח רומאי מכובד בעת ההיא, האם היה מכנה את יוחנן המנוול והרוצח "לוחם חופש"? האם היה "מבין" אותו? ואם כן, מדוע יחיעם דהיום לא מבין?
ואם לא, הרי שעמדתו של מר בנוגע לפלסטינים מוזרה אף יותר משחשבתי.
לאלישע שלום
ראשית – זכותם של האוונגליסטים לדבוק בעמדתם ובתפישת עולמם, הזויה ומפונטזת ככל שתהיה. אין זה גם מפריע לי ולעקרונותי שגורמים הזויים בימין הקיצוני אצלנו מוכנים לחבור לאוונגליסטים, שתבושמנה דרכם. גם זו לא היתה מטרת כתיבת רשימתי. באתי להתריע, מן ההיבט ההיסטורי הזניח לכאורה, כיצד מוכנים שלומי-אמוני-ישראל, לעשות כמיטבם, כאובססיביותם, לממש את מטרותיהם, ואפילו במחיר סכנת אובדנה של החברה והמדינה.
שנית – תתקשה להאמין (מה-לעשות), אבל אותו ישו, שאתה מזדרז להשמיצו ולקללו, היה יהודי נאמן ויקר, ולו הייתי מעבירו במעין מכונת זמן לימינו אנו, היה דווקא בוחר להתיישב באיזושהי שכונה דתית, לא קיצונית ודורסנית כמובן.
על החתום אתאיסט חרד.
ליחיעם שורק –
בחייך, קצת ביטויים הומוריסטיים שאני מרשה לעצמי מדי פעם (כדי לעורר קצת את הדיון ןלהכניס בו מידה קטנה של שובבות נדרשת) מעוררים אותך לחשוב שאני באמת ובתמים אדם דתי? הימ"ש היה על דרך ההלצה כמובן, וגם הח"ו.
ובאשר לאותו ישוע: האם אתה באמת ובתמים מודאג מביאתו השניה? העניין הזה מסקרן אותי מאד. גם אם נניח שבני אלון ודומיו משתפים פעולה עם תנועה שחרטה על דיגלה הורדה ארצה של יזוס כריסטוס, נראה לך שההורדה עשויה להתגשם אי פעם? אם כן, הרי שזה עניין מרתק ומסקרן ביותר. ואם לא, אז מדוע להזדעק בכל פעם שעולה שמם של האוונגליסטים ימ"ש? (המילה האחרונה כמובן נכתבה כהלצה)
אני שואל בחיטים ואתה עונה לי בשעורים.
מה ששאלתי אותך הוא זה: האם אתה סבור כי העדות המובאת בסיפרו, הידועה בשם טסטמוניום פלאביאנום היא אמיתית או מזוייפת. מצפה לתשובתך.
בתודה, אלישע
אלישע שלום
הבינותי גם הבינותי. לא התחמקתי. גרסתי כי מדובר בקפל סקרנותי ותו לאו.
ראשית – ההגייה הלטינית שגויה: אמור מעתה: טסטימוניום פלאביאטיס ולא פלאביאנום.
שנית – מהותית – להד"ם.
העניין הוא, שהז’דאנוביזם הישראלי, בעיקר לקראת הקמת המדינה והפעלת מערכת החינוך הממלכתית, המחייבת. הודר יוסף בן מתתיהו מן הפנתיאון הראוי לו ונדחק אל פח האשפה ההיסטוריוגראפי. "בוגדים לא ישרו במחננו" זעקו מתלהמי החינוכיות הממלכתית. יוספוס פלאביוס הינו עריק, משת"פ ומייצג נטיה פרוטו-גלותית, ממש במהופך לדמות ה"פייטר" הישראלי, המחוספס, הכובשני, האמיץ – נזרק בפני ההיסטוריון הקדמון המכובד והושלך למגירת הפרסונה-נון-גראטה. "כך ייעשה לאיש אשר …", ושילך ויוכיח כי אין לו בכלל אחות. הודות לכך רוצצה גולגלתו של מתתיהו במודעות הציבורית, הממלכתית, ותחתיו התהללו ונשגבו כל אותם קנאים הזויים, אפוקליפטיים (שכמותם תמצא בין מתנחלינו, ולאחרונה, ממש בשעות אלה, תחת הכותרת של "מינהלת המאבק בגירוש", אשר מאיימת עלינו במין תבשיל מוזר של "לא מלחמת אחים", אלא "מלחמת אזרחים". נרגעתי.
ואם לא היה יב"מ במצדה, ולא ישב במחנה הצפוני. כיצד ידע על גרם מדרגות פנימי היוצא כמתוך ההר?
המצור על מצדה נמשך כחצי שנה, יב"מ לא ישב למות במדבר הזה בצמא וחזר לרומי. את הנאום חיבר לפי אותה רטוריקה של יודפת,טריכי, מכוור, גמלא והרודיון. כיצד מצדה הפכה לסמל? זו השאלה.
שחף שלום
יב"ב ביקר במצדה לפחות פעמיים, ובוודאי שקודם לפרוץ המרד הגדול. הוא מתאר את מצדה על צורתה, מבניה וחתכיה השונים באופן מושלם ומדוקדק, ומן המימצאים הארכיאולוגיים הסתבר שגם אמין ומדוייק.
לגבי סמליותה של מצדה. ובכן מצדה וקורותיה היו בבחינת אלמנט נעלם לאורך כל תקופת הגלות היהודית. תמצא אולי רמיזות לגביה במהלך תקופת ההשכלה ופירסומיה השונים.
ראשית הופעתה של מצדה כסמל, בקונוטציה היהודית כמובן, מתוארכת לראשית שנות העשרים, ומתחברת, למשל, לאפוס החלוציות של צעירי העליה השלישית: "החלוץ
" ו"גדוד העבודה וההגנה ע"ש טרומפלדור". המשורר הלאומי-חלוצי-לאומני יצחק למדן, כתב על מצדה אפוס לירי בשם "מסדה" (זה למעשה שמה האמיתי והנכון בתעתיק היווני. אגב שמו הנכון של המעוז הצפון מזרחי בתקופת המרד הגדול הינו גמלא, כשהאות מ"ם אינה שוואית אלא קמצית, מלשון גמל, ואף כאן, מן התעתיק היווני). מצדה מתגלגלת לרושמי האידיאולוגיות הלאומניות-ימניות כגון אצ"ל ולח"י. בהמנון המחתרת "תגר", מופיע הטור הבא: "למות או לכבוש את ההר, יודפת (הד’ והפ’ סגוליות בגלל ההטעמה), מסדה, ביתר".
מצדה הופכת לסמל של הגבורה, האומץ, הנחישות, ההקרבה ובכלל העמידה היהודית מול הרומאים, ובפרפרזה קלאסית: עמידת היישוב מול הבריטים. הנה כי כן הופכת מצדה, אם כי כמעט בוודאות שלא התחוללו בה קרבות בין הקנאים לרומאים, וספק עוד יותר כבד, האם בכלל התבצע שם אקט ההתאבדות.
בראשית שנות ה-40, כשחשש כבד מאוד ליווה את היישוב בארץ, שמא כוחותיו של הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל ("שועל המדבר") עלולים להביס את הבריטים במצרים ולפלוש לארץ ישראל. היו לא מעט משוגעים שהחליטו להתבצר בצפון, ממורדות הכרמל ולמעלה, ושם להילחם את המלחמה האחרונה עד ההתאבדות. "תוכנית מצדה" קראו אז למהלך הזוי זה.
בכל מקרה, נוח היה לפוליטרוקים האידיאולוגיסטיים לפתח את מיתוס מצדה, ולחנך על ברכיו את בני התשחורת. זה מאוד ביטחוניסטי, זה בכלל "כיף" לשלוח חבר’ה ליהרג למען גחמות אינפנטיליות של מפקדים המעוניינים לקדש כל העת את מיתוס מצדה; זה טוב לפוליטיקאים, זה טוב לטקסיות, ועל כן משביעים שם טירונים של צה"ל; זה טוב לתיירות, ובקיצור, זועקת לה מדינה שלמה, חברה שלמה: אל תהרסו לנו את מיתוס מצדה! זה משרת היטב את מיכלול מטרותינו.
>>>יוספוס פלוויוס נחשב, בכל מקרה, להיסטוריון אובייקטיבי ואמין, ואשר על כן תיאורי ראשי הקנאים בפיו, אינם מבוססים על חדרי בטנו הרגשנית, אלא על תאי מוחו האנליטיים.
ראשית, שום אדם אינו יכול להיות אובייקטיבי כאשר הוא כותב היסטוריה מטעם הקיסר, שנית וחשוב מזה, שום אדם אינו יכול להיות אובייקטיבי כאשר הוא דן באוייבו האישי המושבע. עניין נוסף וכללי יותר, ליוסף בן-מתיתיהו לא היתה כל בעיה לדווח בפרטי פרטים על ארועים שלא נכח בהם, כמו נאום אלעזר בן-יאיר על מצדה.
כך שאת הטענות של יוסף בן-מתיתיהו נגד יוחנן מגוש חלב יש לקחת בערבון מוגבל.
וכך או כך – מה חשיבות יש לעיסוק באדם זה דווקא? דמותם הקולקטיבית של הקנאים מנהיגי המרד ידועה לשלילה עוד מחז"ל, ואפילו בתיכונים של היישות הציונית השנואה על ד"ר שורק לימדו את הדברים. (ד"ר שורק מוזמן לפתוח ספר היסטוריה לתיכונים ולבדוק).
אין אף לא קמצוץ של הנאת ניפוץ המיתוסים ביציאה נגד יוחנן וחבריו.
קראתי עכשיו פסקה מוזרה זו:
>>>> בראשית שנות ה-40, כשחשש כבד מאוד ליווה את היישוב בארץ, שמא כוחותיו של הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל ("שועל המדבר") עלולים להביס את הבריטים במצרים ולפלוש לארץ ישראל. היו לא מעט משוגעים שהחליטו להתבצר בצפון, ממורדות הכרמל ולמעלה, ושם להילחם את המלחמה האחרונה עד ההתאבדות. "תוכנית מצדה" קראו אז למהלך הזוי זה.
משפט מעורר תהיות – הרי לו הפסידו הבריטים בצפון אפריקה, מה שבהחלט היה אפשרות ריאלית, כיצד היה עדיף לקדם את פני הכובש הנאצי?! התנגדות ע"פ הדוקטור הבלתי שיפוטי היא "מהלך הזוי" של "משוגעים". מה יכול היה להיות "מהלך חכם" של "יחיעם שורקים"?
אי אפשר לעשות אנלוגיה בין מה שהתרחש בתנאים שונים לחלוטין-ובין מה שמתרחש עכשיו.
ברוסיה למשל המורדים במלכות המהפכנים הקומוניסטים הצליחו לסלק את הצאר.
בארה"ב המורדים באנגליה-שלא היה להם לכאורה שום סיכוי-הצליחו במשימתם לנצח את המעצמה.
כך שניתוח של המרד הגדול-לעומת הקנאות של היום היא ממש לא לענין.
המאמרים על יוחנן מגוש חלב ועל שמעון בר גיורא מסמרי שער. הצהרת הכוונות של הכותב
ששמטרת המאמרים לשבור מיתוסים של סיפורי גבורה מחטיאה את המטרה.דברים נוקבים אלה היו צריכים להופיע כמסקנות בסופם של המאמרים.
יש להודות לכותב על אומץ הלב ההיסטורי.
בהיסטוריה יש קטעים לא נעימים ואף מבישים.
חובתו של היסטוריון היא להביא את התמונה בשלמותה ולא ליפות אותה-ע"י הפיכת מרצחים לגיבורים. כפי שקרה עם אנשי מצדה.
ובאשר לאנאלוגיות היסטוריות-לו היינו נמנעים מלהשפיל את אויבינו לאחר ששת הימים, כפי שנעשה לגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה,אולי לא היתה פורצת מלחמת יום הכיפורים
לעמוס שלומות,
תודה על תגובתך.
אני לכשעצמי נמנע מהשלכות היסטוריות, מכיוון שכל אירוע היסטורי אמור להימדד ולהיבחן לאור הקונטקסט שלו (זמן, מקום, אישיות, הקשריות ועוד).
עם זאת, בהיבט הכולל, העקרוני, אכן מסקנתך קולעת, גם בנישה המיקרוקוסמית והמקרוקוסמית.
שנה טובה