למשקיפים מן הצד, אם יש בכלל כאלה במדינת ישראל, אין מנוס מהמסקנה, שהמתנחלים האידיאולוגיים הם האויבים הכי קשים של עצמם. בשורה טובה, בעצם. את התנהגותם ערב ההתנתקות (אם תתבצע) מדריכים כנראה סוכנים של הממסד, או שטירופם ושנאת הזרים שלהם הרסו כל חלקה טובה בהגיון הקיומי של התנהלותם הקלוקלת. האיומים על ראש הממשלה ועל השרים, הכיעור המפלצתי שבעיניהם הוא "לחץ על הנקודות הרגישות של המנהיגים", גורמים בהדרגה לתגובה של איבה קשה כלפיהם בציבור הרחב. הם מחזקים את התחושה, שמלבד הדבקות הפטישיסטית שלהם באדמה לא-להם, הם זנחו כל ערך אנושי ויהודי, אפילו דתי.
בשבועות האחרונים הם חשפו את מלוא כיעורם המוסרי והאסתטי, ועוד היד נטויה. האיומים לחלל את קברה של לילי שרון, מסע ההפחדה המבעית נגד משפחתו של השר מאיר שטרית שכבר איבדה ילדה שחלתה בסרטן, הקללות, ההשוואות עם אדולף היטלר – כל אלה קוממו רבים וטובים, לאו דווקא אנשי שמאל.
במהלך השבוע דחיתי פניה להופיע בתוכנית אקטואליה מרכזית בטלוויזיה, כיוון שהפונים עשו מקח טעות וסברו שאהיה מוכן להגן "על חופש הביטוי של אנשי הימין הקיצוני". כמובן שההתנכלות לחופש ביטוי אמיתי של אנשים דמוקרטים מקוממת גם אותי, אבל אני לא מוכן לעלות על בריקדות למען כל פאשיסט מצוי. הפלישה של אזרחים לאדמת פלסטין היא פשע כלפי זכויות האדם של העם הכבוש, וזהו עיקר המאבק בעיני. משה נגבי אמר השבוע, שאנשי הימין הקיצוני מנסים לסכל את פעילותם של המוסדות הדמוקרטים, ולחסום את פיהם ואת זכות הצבעתם של נבחרי ציבור.
טהרני חופש הביטוי טוענים, בעצם, שעלינו לתמוך בזכותם של גזענים ופאשיסטים לפגוע בחופש הביטוי של אחרים באמצעות איומים ואולי גם מעשים. מוטב להם לזכור ולהפנים את לקחי רפובליקת ויימאר בגרמניה, שחוקתה היתה ליברלית להפליא. נאצים ולאומנים אחרים חברו נגד הרפובליקה והרסו אותה מבפנים תוך שימוש קפדני בחוק. כבר למדנו שהאנשים האלה, ורק האנשים האלה, מסוגלים לרצוח את מי שעומד בדרכם. יגאל עמיר הצליח לפגוע בתהליך השלום, ואיפשר לאחרים להשלים את המלאכה. מדובר כמובן בהערכה אובייקטיבית של תהליך היסטורי ולא בתיאוריה קונספירטיבית, אבל אנשי הימין הקיצוני למדו מכל הפרשה שניתן לעצור תהליכים פוליטיים-דמוקרטיים בדרך אלימה. מוזר ואפילו מבחיל לשמוע את מחוללה הראשי של ההתנחלות הממאירה, אריאל שרון, מוקיע את אנשי "הימין", אבל לא ראש הממשלה מעניין אותנו, אלא הדמוקרטיה והצדק.
ההתייצבות החד-משמעית נגד אויבי הדמוקרטיה איננה מחייבת אותנו לתמוך באורח עיוור במעשיה של הממשלה הרעה הזאת. יעקב אחימאיר מתח השבוע ביקורת על עמיתיו שנהגו לכנות את שרון בתואר "רוצח" ועתה הם ניצבים לימינו כאילו היה אביר השלום. הם באמת צדקו כאשר הוקיעו אותו, ואילו עמדתם כיום היא מפוקפקת בעיני.
גם לעיתונאים יש זכות לשנות עמדות בהתאם למתרחש בזירה הפוליטית הפנימית והחיצונית, אבל פולחן האישיות של שרון הוא מגוחך. הדרישה מאיתנו להגן אפילו על התקציב המרושע של האוצר בשמה של ההתנתקות היא בלתי מוסרית ומוטעית מבחינה פוליטית. ייתכן שליוסי ביילין הליברל אין שום מחוייבות לאינטרסים של השכירים ושל שכבות המצוקה, כיוון שגם הוא נשבע בשמם של כוחות השוק. אבל ליח"ד יש יומרה להיות סוציאל-דמוקרטית, ותושבי שדרות, אום אל פאחם ושכונות העוני בערים הגדולות זקוקים לעזרתם לא פחות מאשר ג’יבריל ראג’וב. הסחיטה הרכושנית נגד שארית הפליטה של הסוציאל-דמוקרטיה בכנסת איננה יודעת גבולות. לדעת שינוי ודומיה חייב השמאל לשכוח את הגזירות נגד העניים, את חיסולה ההדרגתי של העבודה המאורגנת בישראל ואת ההקלות לעשירים רק כדי ששרון יוכל לבודד ולהרעיב את עזה ולטפח את שאר ההתנחלויות בגדה. לעומת זאת מוכנה שינוי ללכת עד הסוף כדי למנוע מעניים מהמגזר החרדי, ויש רבים כאלה, לקבל את הסיוע לו הם זכאים.
כדאי ליפי הנפש המתארגנים למען שרון לזכור את התהום הרעיונית הפעורה בינינו לבין הממשלה וראשיה. איש לא בחר את רן כהן לכנסת כדי שיהיה יד ימינו של שרון. אנשי לשכתו של ראש הממשלה עושים היטב את המלאכה הלא תמיד מכובדת הזאת, ואני מקווה שכל בוחרי מרצ עדיין זוכרים את סברה ושתילא. לא כל השמצה היוצאת מחדרו של דב וייסגלאס ראויה לאימוץ אוטומטי על ידי נציגי הציבור הנאור בתקשורת ובכנסת.
תבחנו למשל, בדקדקנות את פרשת יו"ר הכנסת רובי ריבלין. אחרי ביקור כנראה טראומטי בגוש קטיף, אימץ לפתע ריבלין את רעיון העיוועים של משאל העם, והפך ממתנגד עקרוני לתומך נלהב. ריבלין מצא את עצמו בסיטואציה מביכה, כיוון שכראש הרשות המחוקקת הוא התקשה להימנות על עוקפיה המובהקים. הנקודה החלשה הזאת במערכת החיסונית של ריבלין נוצלה ביעילות האכזרית הרגילה על ידי מרעילי הבארות בלשכת ראש הממשלה. הווייסגלים הפליאו לעשות, כדרכם, וכתבי החצר שלהם ידעו להוקיע את ריבלין "הילדותי" ו"הלא רציני".
השנאה כלפי ריבלין בקרב מלחכי הפינכה של שרון היא קשה במיוחד, שכן יו"ר הכנסת היה בין מקורבי המקורבים של שרון בעבר הלא רחוק, ואף לחם למענו אפילו לצדו של אהוד אולמרט, חרף האיבה המסורתית, שיש לה גם קונוטציות ירושלמיות ברורות, בין השניים. אין צורך לומר שאותם אנשים עצמם דאגו גם להשמיץ את שר החוץ סילבן שלום, שהפך לפתע לתומך נלהב של משאל העם אחרי ששרון, בטיפשותו היהירה או ביהירותו הטיפשית, לא לקח אותו לפסגה בשארם. ממש "שכחו אותי בבית 5″.
אותם כתבי חצר שנשבעו בעבר בשמו של שמעון פרס והוקיעו את אריאל שרון כ"איש דמים" שסיבך את מנחם בגין במלחמת לבנון והמיט עליו אסון נורא, הפכו עכשיו לנאמני הנאמנים של ראש הממשלה. גרסתם היתה תמיד בלתי אמינה, שכן לבגין היתה בשנת 1982 אחריות כבדה לפלישה הנפשעת ללבנון ולהסתבכות שחלה בעקבותיה, אבל אין לכחד ששרון היה האשם העיקרי. שרון נחשב, ובצדק, גם לאחד משני מחולליה הראשיים של האינתיפאדה השנייה, יחד עם אהוד ברק. חבל שעתה העיתונאים נרתמים לביצוע בלתי מבוקר של מלאכתה המזוהמת של לשכת ראש הממשלה. לדעתי, הם עושים שירות דב לשלום, שבשמו כביכול הם פועלים. שרון לא יביא שום שלום, הוא אפילו לא מתיימר לעשות כן. חסידיו החדשים בתקשורת ובמפלגת העבודה מהמרים על הסוס הלא נכון.
מלאכתם של פרשנים קצת יותר הגונים קשה יותר ופשטנית פחות. ריבלין הוא איש הרבה יותר הגון משרון, גם אם הוא שוגה בניסיונו לדבוק במורשת אביו עד הסוף המר. גם סילבן שלום, חרף חסרונותיו הרבים מספור וגאוותנותו המגוחכת הוא לפחות אדם אותנטי ולא מפלצת שידיה מלאו דמים. אבל הבון-טון החדש, מיוסי ביילין ועד לתומכיו של שרון בתקשורת, בעבודה ובליכוד, מחייב את כל המשתייכים לאליטות החדשות והישנות להוקיע את ריבלין ואת שלום בשמם של עומרי שרון ודב וייסגאלס. מדוע בעצם? קודם ששרון הצעיר יטהר את שמו מהעבירות הפליליות שמייחסים לו, אחר כך נבין סוף-סוף מדוע נמנע היועץ המשפטי מני מזוז מהעמדתו של שרון האב לדין. בינתיים לא נותר לי אלא להודות, שאני מכבד את ריבלין ומתנגד לו, בז לשרון ומתנגד גם לו. החיים אינם פשוטים כמו שנדמה לכמה פרשנים מקורבי לשכה.
הבה נעשה סדר בדברים. ריבלין הוא פוליטיקאי משופשף ולא הצדיק מבעל"ז, אבל כעת הקצף יצא עליו לא בגלל הפרגמטיזם שלו, אלא כיוון שהוא דבק במשנתו העתיקה. נכון שזה די פתטי ליישם את תורתו של זאב ז’בוטינסקי בשנת 2005. מורה הדור של התנועה הרביזיוניסטית חשב כמו איש המאה הי"ט ופעל כמו פוליטיקאי ימני-לאומני בין שתי מלחמות העולם של המאה ה-20. כאשר נפטר בשנות הארבעים נחשב לקולוניאליסט מיושן שרצה להקים כאן מבצר פרו-בריטי ולבו נשבר נוכח "בגידתה של אלביון הנוכלת", האהובה עליו כל כך. את הסתירות בין היומרה הליברלית לבין הלאומנות המילטריסטית והבוז למזרח שאיפיינו את ז’בוטינסקי לא היה ניתן ליישב בשנות השלושים והארבעים, ועתה היא אנכרוניזם מגוחך.
ריבלין היה תמיד חסיד הזרם הליברלי ברביזיוניזם, וכמו חברו בני בגין, סירב להפנים את העובדה שהוא שייך בעצם לזרם מחשבתי שמרני-לאומני, שניצחונו עלול לבודד את ישראל ולהפוך אותו למבצר מעין חשמונאי בתוך עולם מערבי מודרני עוין (בצדק). לכן הוא יריב קשה של השמאל ושל שוחרי זכויות האדם בארץ. אבל זה לא הופך אותו "לילדותי" או לאדם שכל עולמו מורכב מנקמנות קטנונית כלפי יריביו בתוך הליכוד. אני משוכנע שחרף שגיאותיו של ריבלין, הוא מחויב לזכויות אדם ולחיי אדם הרבה יותר מאשר שרון, הדארלינג החדש של האליטות הוורדרדות.
עם כל הכבוד לברעם, המאמר אך נפתח בהצהרות מפוברקות וטעונות תעמולה, לגבי "המתנחלים האידיאולגיים". אין ספק שפרויקט ההתנחלויות הינו פשע חמור בפני עצמו, ותפיסת העולם העומדת מאחוריו היא גזענית ואין לי שום סובלנות כלפיה, אבל למה לייחס למתנחלים פשעים שלא להם? האיומים והמעשים החמורים כנגד הדמוקרטיה וכנגד אישי ציבור הם קניינם של קבוצה קיצונית קטנה, אם כי לא קטנה מדי,
שגדלה שלא במפתיע בבית הגידול לאלימות של מפעל ההתנחלויות.
שאלת ההתנתקות/תקציב מחדדת את הבעיתיות שבתכנית ההתנתקות ובממשלה שמובילה אותה.
שרון הכניס את השמאל לפינה, במידה מסויימת.
מובן שכל פעיל שמאל, או מתנגד לכיבוש, תומך במהלך התנתקות משטחים פלסטינים, באופן כללי.
אבל תוכנית ההתנתקות של שרון לא משרתת את נפגעי הכיבוש, אלא מעמיקה את הניצול והדיכוי הדרוש לאלו אשר שרון וממשלתו משרתים, ומאפשרת לשרון בעזרת טריק מחוכם, להעביר את התקציב ההרסני.
גופי שמאל קצת הרימו גבה עם תחילת מסע ההתנתקות, "האם לתמוך או להתנגד?".
הרי אם נתנגד לפינוי התנחלויות, או ל"הזדמנות לשלום" הלא נראה כבוגדים בציבור בוחרינו?
זו בדיוק המטרה של שרון. לכן נקראת התוכנית
"תוכנית ההתנתקות", ולא "התוכנית לדיכוי העם הפלשתיני ולהעברת התקציב". דוגמא נהדרת ליצירת תודעה כוזבת בשם אינטרסים של האליטה הכלכלית.
הכרעה זו, שבין הפופוליסטיות שבלתמוך בהתנתקות, לבין יצירת שמאל לוחמני ויציב שלא נכנע למשחקים פוליטיים, ויודע להגיד בברור ובראש מורם, איזה תהליך הוא מציע כסיום לכיבוש, מהווה נקודת ציון חשובה בזהות של השמאל בישראל.
לדעתי, השמאל צריך להתנער מהקואלוציאה הצינית של ה"התנתקות", ולהתנגד לה ולתקציב בחריפות!
עם כל הכבוד ליונתן ריבק, הוא פשוט התעצל לקרוא את המאמר עד הסוף. זכותו, אבל אסור לו להגיב על חומר שלא קרא.
אם היה קורא, היה נוכח לדעת שאני מסכים לכל מסכת טיעוניו בלי יוצא מן הכלל, ולכך הוקדשו כל מאמציי הפובליציסטיים הצנועים.הגינוי למתנחלים חיוני, כדי להבדיל בינינו לבין הפאשיסטים; אחר כך באה הגינוי ללישכת שרון ולמרכז הלאומני, כדי לנסח עמדה שמאלית ראויה. אז על מה יצא הקצף?
ליונתן,
גם אם הכללות הינן דבר מסוכן, הרי שאנו חייבים ללמוד מההיסטוריה הדי קצרה שלנו. הרי גם מסע ההסתה כנגד רבין, שבסופו הוא נרצח, תוכנן ובוצע ברובו על ידי אלו(אני מניח), שבימים אלו משתמשים באותם הכלים כנגד אחרים.
הבעייה הגדולה ביותר הינו הרוב השקט העומד מנגד, ובשתיקתו הרועמת מהווה כמעין חותמת הכשר לקיצוניים במעשיהם.
רוצים המתנחלים במעט סימפטיה מצידנו על אובדנם הצפוי, מן הראוי שיתנערו בצורה חד משמעית מהכהניסטים, הקיצונים המשיחיים, היושבים בחיקם.
עד אז שלא יעשו זאת-מן הראוי שנראה בהם תומכים, גם אם פאסיביים, לאלימות מכוערת זו.
מקובל שלמרות ההתנתקות שרון לא נעשה צחור כשלג אבל ברור גם שהוא עומד לבצע את ההתנתקות. מצד שני ברור שאם התקציב לא יעבור לא תהיה התנתקות או במילים אחרות להצביע לפי צו המצפון נגד התקציב משמעו להתנגד להתנתקות. עכשיו ישכילנו ר’ חיים – להצביע בעד תקציב לא מוסרי ולקיים את ההתנתקות או להיות יפה נפש, להצביע נגד התקציב ולהכשיל את ההתנתקות. ברעם, כמו כל העתונאים, יכול להביע באותו מאמר שתי אמיתות שאינן מסתדרות אחת עם השניה אבל לפוליטיקאים, כמו רן כהן, אין פריבילגיה כזו והם חיבים לנקוט עמדה בעולם אמיתי ולא בעולם של נירות ודיבורים. אז בבקשה ר’ חיים, נניח שהיית ח"כ, מה היית מצביע – בעד התקציב או בעד ההתנתקות,בעד רמת חיים נמוכה של ילדים ועובדים או בעד הרוגים פלשתינאים וחילים, כי בעד שני הדברים יחד אי אפשר להצביע.
למה לדבר על "המתנחלים". מה זו ההכללה הזו? למה היא טובה?
רוב המתנחלים לא כאלה. צריך לדבר על הדבוקנ הקטנה שבה המשטר צריך לטפל.
למבקש התשובה,
אני לא מתרשם מהר’ חיים ושאר המנייריזמים המטופשים האלה. הייתי מצביע נ ג ד התקציב, חד וחלק, כיוון שההתנגדות לתאצ’ריזם חשובה לא פחות מהמאבק למען השלום.
ייתרה מזאת, אינני תומך בהתנתקות, ולא בשום צעד חד צדדי אחר של הממשלה שאין לי אמון בה. אין לי שום דבר אישי נגד חברי רן כהן, אבל בצומת הזאת, של תמיכה בגנרלים שאינם ראויים לתמיכה, הוא מועד באורח ממש כרוני. זה הכל.
לחיים שלום,
במספר מאמרים קודמים שלך טענת בפירוש ששרון אינו מתכוון כלל ליישם את ההתנתקות, ושאינך מאמין לו. כשקוראים את מאמרך הנוכחי מגיעים למסקנה כי שינית את דעתך. האם הרושם שלי נכון? אם כן, מה גרם לך לשינוי הזה?
מניריזמים הם ל דבר רע, עובדה, גם לך יש כמה. אמנם התקציב מבטא קפיטליזם חזירי, כלשונו הציורית של פרס, אבלמענין לדעת שאתה מעדיף להתנגד לו כי הוא גורם עול לשכבות הנמוכות מאשר לתמוך במהלך שיגרום סבל כלכלי אבל יציל חיים, הרבה חיים. מצוקה כלכלית היא דבר הפיך, מות של מאות שיגרם אם לא תהיה התנתקות הוא דבר לא הפיך לחלוטין. השאלה מי מבצע את ההתנתקות – צדיק או רשע, והאם זה נעשה בכוונה טובה או רעה איננה שאלה כלל אם התוצאה היא הצלת חיים. ביהדות יש ביטוי יפה ותמציתי לטעון הארוך הזה – מתוך שלא לשמה בא לשמה או אם אתה רוצה בהקשר אחר – פקוח נפש דוחה שבת. לענינינו – אל תהיה פינשמקר, כדי להציל חיים צריך לפעמים לוותר על עיקרים חשובים.
כרגיל מאמר בהיר וכתוב היטב, אם כי איני שותף לדברי הסנגוריה על רובי ריבלין. לא צריך לחסוך במילים כלפי אנשים מסוגו. ריבלין הוא תומך כיבוש שנים ארוכות. אדם כמוהו האטום לזכויות הפלסטינים ולסבלם הוא גזען מובהק- וכך יש לכנותו.
גם מבחינה אינטלקטואלית מדובר באדם בעל משקל זבוב, ולכן כל ניסיון לראות בו ממשיך של ז’בוניטנסקיהוא בעייתי.
מרידור באמת ראה עצמו כממשיך של הליברליזם של ז’בוטינסקי, וגם הסיק את המסקנות וחזר בו מתמיכתו בכיבוש.
אחת הסיבות שהשמאל בישראל לא עומד לסכן את המשטר, הוא, שכמעט לכל איש שמאל יש את "הדארלינג" הימני שלו. "הדארלינג" של חיים ברעם הוא בשלב זה יו"ר הכנסת רובי ריבלין. (עד שיחליף אותו הבא אחריו).
ברעם כותב כי "ריבלין מחוייב לזכויות אדם וחיי אדם יותר מאשר שרון" וכל הקורא ימחה דמעה.
להזכיר את המושג "זכויות אדם" בהקשר של ריבלין הוא זילות המושג. ריבלין גרוע משרון, כי אצל ריבלים הגזענות והאפרטהייד בשטחים הכבושים היא אידיאולוגיה קשוחה. הוא תמך ותומך בפשע ההתנחלויות ובכל פעולות הרצח של צבא הכיבוש בשטחים הכבושים.
אין לו מחוייבות כזית לזכויות אדם. זכויות הפלסטינים חשובות בעיניו כקליפת השום, וכבר שנו רבותינו כי אין זכויות אדם אלא אם הן אוניברסליות. העובדה שריבלין מאפשר לברעם להתבטא, (לפי שעה, ראוי להוסיף ליתר ביטחון) נעוצה אף היא בגזענות, משום שברעם הוא יהודי.
ריבלין הוא פשיסט עם נימוסים, מזכיר רוצחים של שולחן כתיבה, מעונבים ומחוייטים. ברעם משום מה הסתנוור מנימוסיו ומאדיבותו, מה שנהוג היה לכנות פעם "הדר בית"רי".
לדניאל ויעקב,
אינני שותף לדעתכם, כאילו מסנגר ברעם על רובי ריבלין. קראתי את שכתב שוב ושוב, והדבר היחידי אותו זקף ברעם לזכותו של ריבלין הינו בהשוואת זה לשרון כהגון יותר ממנו. בינינו, זה הרי לא חכמה גדולה להיות הגון יותר משרון!
מה שניסה ברעם להעביר,לדעתי(והוא יכול לתקנני) הוא השימוש הציני אותו עושה שרון באנשי חצרו. כל עוד הם עומדים מאחוריו, זוכים אלו כמלכחי פנכתו לפינוקיו, אך ברגע שהם מביעים דעות עצמאיות מעט חריגות, ואשר אינם תואמות את דעותיו של שרון, מורחקים הם מהחצר בבוז.
שרון כבר הוכיח לא פעם שבמגרש הפוליטי הינו אומן, ושאופורטוניזם הינו כלי חשוב בהשרדות. שהרי אם היה שרון פוליטיקאי הגון וישר לא היו יושבים בקרב שריו לא נתניהו, לא כץ וכנראה גם לא לבנת, שבעבר הפנו לו עורפם!
לחיים,
כרגיל נעים לקרוא את הרגישות והאנושיות העולים מכתיבתך, אבל המסקנות אליהן אתה מכוון נראות לי שגויות ומובילות לתוצאות הפוכות לכוונותיך. הרבה פעמים בשאלות מוסר אין מצב של שחור\לבן אלא מאזן מפרך של שיקולים לכאן ולכאן ללא יכולת להכרעה אידאלית ביניהם. לא פעם זו שאלה של חלופות: מה יקרה עם לא אעשה כך או כך.
כזו היא לדעתי ההכרעה העומדת כיום בפני ח"כים שמאלנים: יש להם כל הצדקה להתנגד לשרון האיש, לתפישת עולמו, לנסיונו להונות את כולם ולחזק הכיבוש ולכל התנהלותו המפוקפקת. אבל מה יקרה אם יחברו למהלך שינטרל אותו? מה החלופה? חשיבות המהלך של שרון הוא לא רק בהקטנת נפח הכיבוש אלא, ואולי בעיקר, בשבירת גבם הפוליטי של המתנחלים ובהנעת גושים מסיביים בדעת הקהל הישראלי לתמיכה בסיום הקולוניאליזם הישראלי. ידוע וברור ששום מנהיג "שמאלני" לא יצליח להניע מהלך כזה בזמן הנראה לעין. זהו תקדים שיסתיים בהחזרת הר הבית וכל שטחי 67′. לא פחות. אפילו וייסגלס לא יוכל לעצור זאת.
ומה החלופה של התקציב הנוכחי? תקציב מאוד דומה עם תיקונים קלים. גם עם תפיל את הממשלה ותקים חדשה תחתיה לא תצליח במצב הנוכחי לשנות סדרי עולם. צריך להתעקש ולהלחם על תיקון הנבזויות החמורות הכלולות בתקציב, למשל ע"י כריתת ברית אד-הוק עם מפלגת העבודה סביב עניין זה, לסתום את האף ולהצביע בעד.
פשוט כי החלופות גרועות יותר ומכיוון שבראיה לטווח הארוך יש לנו כאן הזדמנות חד-פעמית לבצע צעד הכרחי בכיוון הנכון.
לא במקרה העמדה ש"צריך לעזור לשרון כי צריך לעזור להתנתקות" היא כה בעייתית. שרון וההתנתקות הם שני צדדים של אותה מטבע אלימה. הגיע הזמן שהשמאל יפסיק להתלהב מההתנתקות (החלקית, השקרית) ויתחיל לתבוע זכויות אזרח לפלשתינים בכל השטחים הכבושים: זכות חופש התנועה, זכות הקנין, השוואת זכויות לכל התושבים. כמו כן הפסקת ההזרמות של כספים ליישובים יהודיים בשטחים… אגב, מי שבאמת היה רוצה שהמתנחלים "ישובו הביתה" מספיק שיפסיק להזרים משכורות חודשיות לרובם הגדול שהם עובדי מדינה בתנאים מועדפים.
צודק חיים ברעם כשהוא טוען כי איש לא בחר את רן כהן לכנסת כדי שיהיה יד-ימינו של שרון.
רן כהן נבחר לכנסת כדי שיהיה יד-ימינו של מצנע\ברק\פרס באותה מדיניות פחות או יותר, הוא גם עשה את זה לא רע בשנת 2000 וחבל להחליף הרכב מנצח…
היום גם התבשרנו בתקשורת כי הצנזורית הצבאית לשעבר מוצנחת (ע"י ביילין) לתפקיד בכיר ביח"ד. ואידך זיל גמור.
ליורם,
אתה צודק אבל אני לא לאומן ערבי -אני לא טוען שאתה כזה-אלא סוציאליסט. יש לי סדר עדיפויות קבוע. כולם אולי רעים, אבל איש ליכוד עדיף על איש האיחוד הלאומי, איש עבודה עדיף על איש ליכוד, איש מרצ עדיף על איש עבודה, ואיש חד"ש עדיף על איש מרצ. כל זה מנקודת ראות פוליטית, לאו דווקא אישית. בלי קריטריונים יחסיים כאלה אין טעם לדון בזירה הפוליטית הישראלית.
לחיים,
דווקא קראתי את המאמר שלך, ואני לא כל כך מבין את ההתלהמות שלך כלפי התגובה שלי.
מלבד זה שאני חולק על איך שהצגת את תמונת המצב האידיאולוגית והפוליטית בקרב המתנחלים,
אני מאוד מסכים עם רוב האמירות שנגזרות מדבריך.
פשוט היה בעיניי ראוי לציין את הסמליות שבהכרעת השמאל בישראל עם ללכת עם ההתנתקות או לא. כפי שזה נראה, כמעט לאף אחד בשמאל אין מספיק עמוד שדרה בשביל לצאת נחרצות כנגד ההתנתקות. חוץ מחד"ש, שגם הם עושים זאת במעין התנצלות…
לא רק שיש על השמאל להתנגד להתנתקות, הוא גם צריך להציע אלטרנטיבה ממשית. ברור לכולם שהשמאל שואף (או לפחות טוען שהוא שואף) לחיסול הכיבוש, אבל איך?
כמו שאמרתי קודם, שעת ההתנתקות היא נקודת ציון קריטית בהכרעת זהותו של השמאל בישראל;
שמאל לוחמני עם אג’נדה סדורה, או מעין לחישת התנגדות מבוישת לכל מהלך שמוליכה ממשלת ימין…
העמדות המביישות שיח"ד מציגה, ואני אומר זאת בתור חבר במפלגה, הן ביזיון לא רק לסוציאל-דמוקרטיה הנעלמת (גם בא’) הישראלית אלא בעיקר למורשת של מרצ, מפ"ם ורצ.
הצבעה בעד התקציב תהיה בגידה בלתי נסלחת בערכי התנועה, אבל ד"ר ביילין כבר הוכיח אלף אלפי פעמים שעבורו התנועה אינה אלא כקרדום לחפור בו, שכירי חרב עבור ז’נבה, פלטפורמה נוחה לכיסוי עבור הבטאויותיו התקשורתיות חסרות המעוף.
אשמח אולי עם תפרט, בתור אושייה ירושלמית הבקיאה בעניינים מסוג זה, אודות היריבות בין אולמרט לריבלין. ב"הארץ" פירטו בחצי פה שהיריבות נמשכת עוד מימיהם בהנהלת בית"ר ירושלים הפאשיסטנית, אבל לא נתנו הרחבה של ממש בנושא.
לנמרוד ברנע,
המריבה בין אולמרט לריבלין איננה קשורה דווקא לבית"ר, אלא להתמודדות בין השניים על ראשות עירית ירושלים. ריבלין, יליד העיר, תמיד חלם על התפקיד הזה, ואולמרט מבנימינה גזל את בכורתו.נכון שהקרע האישי בין ריבלין לבין רוני בראון, יו"ר ועדת הכנסת, מקורו בבית"ר אבל אין לו שום חשיבות עקרונית.
לריבלין הייתה תקופה ליברלית, שבמהלכה התנגד בוועדת הכנסת להסרת חסינותו של ח"כ מוחמד מיערי מהרשימה המתקדמת לשלום. ההצבעה הזאת נוצלה על ידי אולמרט ובן בריתו אז, צחי הנגבי, כדי לקטוע את הקריירה הפרלמנטארית של ריבלין. בשנים האחרונות חזר ריבלין לחזון ארץ ישראל השלמה אותו ינק בבית אביו, גם בהשפעת חברו הקרוב בני בגין. הוא מבין שלא תהיה לו עוד קדנציה בכנסת, ולכן העמדה שלו היא אידאולוגית נטו. יש כאן תופעה מרתקת של ירחמאליות ימנית, המאפיינת גם את עוזי לנדאו ובנושאים אחרים את מיקי איתן.
שאלה לחיים ברעם,
האם לא ממוקם עוזי לנדאו בדעותיו אפילו ימינה מאיתן וריבלין?
תמיד חשבתי שלנדאו הוא בנו הפוליטי ששל שמיר. שניים שגם לאורך השנים והתהליכים במזרח התיכון, נשארו מבוצרים בעמדות אולטרה ימניות(בדומה גם לבני בגין).
לגרמני,
אתה צודק, אבל זה יותר עניין של טמפרמנט וקיצוניות פסיכולוגית. כל אלה שייכים לאותה אסכולה. אביו של עוזי לנדאו, חיים לנדאו, היה חבר במטה האצ"ל אבל התקומם נגד מנחם בגין בשאלת השלום עם מצרים. עוזי עוצב כצלמו וכדמותו של האב. עם זאת, לנדאו אדיש עוד יותר מריבלין ואיתן לזכויות האדם של הפלסטינים, חרף מס השפתיים שלו לליברליזם כביכול של ז’בוטינסקי. הסוגיה הזאת מעניינת, כי היא משמשת מרכיב חשוב בתדמית העצמית של הפוליטיקאים האלה.
לברעם,
והמסוכן ביותר באנשים מסוג זה, הינה העובדה שמדובר לכאורה באנשים נוחים לבריות, בדומה לאביגדור ליברמן.
כשאחוריהם מסתתרות דעות חשוכות, המבטלות זכויות אדם.
לצערי נוהגים רבים בשל נועם הליכות זה, כמו גם במקרה ריבלין, ההומור, לא לרדת לתכנים המועברים על ידם.
אם היית באמת אינטלקטואל גדול – לא הייתי צריך לכתוב 100 פעם את המילה נאצים במאמריך.
עד כדי כך הרגזת אותי – בעיקר כי כתבת בלי רגש אמיתי.
הלוואי והיכולתי להפגש איתך ואם "חובבי המילה נאצים" האחרים. הייתי אוכלת את כולכם בלי מלח. ואח"כ הולכת להצביע שרון, כדי שבינתיים לא יהיו לנו יותר מידי גופות בת"א.
ואם היית באמת הומניסט, היית מבין גם את הכאב של המתנחלים, למרות שהם הגזימו (אבל זה כי הם מרגישים נטושים, בנים ללא אדמה, וזה גם רגש קשה). ואני חושבת שכבר כתבתי לך את זה פעם אחת ואתה בהתנשאותך, אפילו לא התייחסת!
מדובר באדם שהכה תלמיד בבית הספר, בתור "סגירת חשבונות" בשם בנו!
אם כבר אז ליברמן הוא דווקא מהמוחצנים יותר, המדברים בלשון אלימה ותוקפנית.
לשירה, אני לא יכול לפתור את כל בעיותיך או לספק את הצורך שלך ל"התייחסות". מותר לך להצביע עבור שרון, או לחלום על אכילת אנשים בלי מלח, כלשונך. זה לא מעלה ולא מוריד בעיני.
אבל היכן מצאת "מאה" איזכורים של המלה נאצי? הרי רק פעם אחת הוזכר היטלר דווקא בהקשר של גינוי הכתובות של הימין נגד הממשלה החביבה עליך!
זו לא הפעם הראשונה שאנשים כמוך נעלבים ומתלהמים בלי לקרוא את הטקסט, וחבל.
"מצוקה כלכלית היא דבר הפיך"?!? רואים, שלא ידעת רעב ללחם מימיך. מעודך לא ידעת, מהם עוני ורעב, לא רעב, ש"וואללה אני רעב, בואו נקנה פיצה!" – אלא רעב, כשאין לך אפילו כסף, לקנות קמח! רעב, שהמקרר ריק ואין לך שום אפשרות לקוות, שתראה אותו מתמלא אי-פעם, ואתה מנסה "להתמלא", באמצעות שתיית תה! אבטלה מתמשכת, בת חדשים ושנים, כי בעירך אין אפילו אלפית-משרה פנויה – ואם כבר יש משהו, אז יש עליו איזה מאה-אלף קופצים. עוני, שבו אתה מבועת, מפני כל דפיקה בדלת – מי יודע, אולי זו ההוצאה לפועל. עוני, שבו אינך יכול לשלם משכנתא, ואתה נזרק לרחובות ונאלץ לחיות בינות לפחי-אשפה! זהו מצבם, כיום, של למעלה ממיליון אזרחים – גם אם קשה, למדי, לתומכי-השמיתנתקות (תושבי רמת-אביב ג’ וסביון) להבין זאת. אתם שוחים לכם, בשומן ובזהב, ובוכים למולדת, בדמעות של תנין.
המצב כרגע – ברור: כל מי, שמצביע בעד התקציב – בין-אם בשל ה"שמיתנתקות" (=תכניתו של שרון, ל"הקרבת" שלטון ישראל ברצועת עזה, על-מנת "להציל" את אחיזתנו ב"נחלת-האבות" של הגדה), או בשל כל סיבה מושחתת אחרת – איננו שמאל, ואינו ראוי להיחשב ככזה, ואם יטען, שהוא שמאל, יש להוקיעו בפניו ולומר לו: "אתה תמכת בתקציב, שהכינו ביבי ופורז? בגדת, איפוא, בכל שולחיך, לך-נא אל חבריך ומרעיך, בעלי-השלטהון!"