בכל הדיון סביב שאלת "פינוי-סיכוי", נשכחו הקורבנות האמיתיים של כיבוש רצועת עזה הממושך. הפולמוס הציבורי שהתעורר בעקבות החלטת הכנסת לפנות את הרצועה התמקד בשאלת פיצוי המתנחלים. אותם מתנחלים שהפיקו רווח נאה במשך עשרות שנים מהעובדה שהיו לנציגי המעצמה הכובשת. אך, מלה לא נאמרה על זכויותיהם של אלפי העובדים שהועסקו במשך השנים ברצועה על ידי המתנחלים והמעסיקים הישראלים.
ברוח זו, ביום שישי האחרון (18 בפברואר) אף פורסם שאיש עסקים מאיחוד האמירויות, מוחמד אלעבאר, מציע לרכוש את הבתים, התשתיות ובארות המים של המתנחלים תמורת 56 מיליון דולר. הוא אף נפגש עם המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס ושוחח על כך. הצעת הרכש של אלעבאר הנדיבה היא חוליה נוספת בשרשרת ההצעות שכל תכליתן לפצות את הכובשים ולאו דווקא את קורבנותיהם. ובמקרה שלנו: אלפי עובדים פלסטינים שהועסקו בשדות המתנחלים ובאזור התעשייה ארז, מאות עובדים זרים שהועסקו בחקלאות ועוד מאות ישראלים – עובדי מדינה או עובדי חברות כוח אדם או קבלנים שלא נמנו עם המתנחלים – תושבי עיירות הפיתוח שמסביב לרצועה. מספרם של אותם עובדים שהועסקו ישירות על ידי מעסיקים ישראלים במשך עשרות שנות כיבוש או על ידי מנגנוני הכיבוש עולה בהרבה על מספר המתנחלים שיהיו זכאים לפיצויים נדיבים עד מאוד מקופת המדינה.
אין לשכוח שאותם מתנחלים שהגיעו אל רצועת עזה "בשליחות המדינה", זכו לקרקע חינם, לכוח עבודה זול ולהטבות שונות במיסוי ובתשתיות שהפכו את חייהם לקלים הרבה יותר ואף רווחיים במיוחד. כך גם היה באזור התעשייה שהוקם ליד מחסום ארז ובו הועסקו אלפי פלסטינים בענפי תעשייה עתירי ידיים. באזור תעשייה זה הועסקו העובדים הפלסטינים ללא הסכמים קיבוציים, מבלי שאיש יאכוף את חוקי העבודה הנהוגים בישראל וללא מתן כל אפשרות לעובדים להתארגן ולתבוע את זכויותיהם. משיחות עם מעסיקים ישראלים עולה כי שכרם של רוב עובדי הרצועה באזור התעשייה ארז לא עלה על מחצית שכר המינימום הנהוג בישראל.
כל העובדים הפלסטינים פוטרו לאחר החלטת ממשלת ישראל לסגור את אזור התעשייה לפני מספר חודשים, וטרם קיבלו פיצוי על כך. שונה הוא מצבם של מעסקיהם לשעבר. כל דאגת משרד התעשייה והמסחר נתונה לאותם עשרות מעסיקים ישראליים שסגרו את עסקיהם. העובדה שמשרד התעשייה והמסחר היה בשנים האחרונות גם למשרד העבודה, לא הביאה איש מבין הפקידים הבכירים, ובמיוחד מ"מ ראש הממשלה ושר התמ"ת, אהוד אולמרט, להתעניין בגורל העובדים שנוצלו בצורה קשה באזור התעשייה ופוטרו ללא מתן זכויות.
בפעם הקודמת שממשלת ישראל החליטה לסגת משטח כבוש, עם פינוי ימית והתנחלויות דומות בחצי האי סיני שהוחזרה למצרים, נחתם הסכם קיבוצי בין ההסתדרות לבין המעסיק הציבורי. אז סוכם על מתן פיצוי לעובדי המדינה שהועסקו בסיני. אבל דבר לא נאמר על ה"מקומיים" שאיבדו את מקום עבודתם בעקבות הנסיגה. הפעם כאמור לא נאמרה מלה על זכויותיהם של העובדים הפלסטינים והזרים, וברוח התקופה, גם "נשכחו" העובדים הישראלים.
קיים רוב מוצק בציבור המחייב פינוי מיידי של רצועת עזה ורוב זה גם מצדד בפתיחת דף חדש ביחסים עם הפלסטינים. אבל פתיחת דף חדש מחייבת את ממשלת ישראל לפצות את אלה שנשאו את המחיר הכבד ביותר של ה"כיבוש הכלכלי" הישראלי בן עשרות שנים: העובדים.
המאמר החשוב והעקרוני של דוידי מציג גם זווית מפתיעה מעניינת, שלא זכתה לשום דיון עד כה בתקשורת המסחרית.הוא גם מצביע על הפער הענקי, של שנות אור ממש, בין האמת והצדק לבין הנושאים העומדים על סדר היום הלאומי שלנו.
מדברי הכותב משמע שיש לשלם פיצויים גם למפוני שייך מוניס, שייך באדר, דיר יאסין וכו’ דאג גם להם!
דמגוגיה שמאלנית בזוייה.תושבי עזה מנשקים את הידים למעסיקיהם הישראלים.
לא ראיתי שאנשי השמאל הקיצוני דואגים לשכבות המנוצלות בתחומי הקו הירוק. הם דואגים רק לפלשתינאים.
הרעיון מצוין, אבל איך משקללים אותו? ראוי לזכור שאחת הסיבות לנסיגה היא שגם לכובשים הסיפור הזה עלה לא מעט. הכסף שהלך למתנחלים ולצה"ל בא מכיסי העובדים הישראלים. גם, אגב, ימי המילואים. הפגיעה בתל"ג הישראלי לנפש מאז תחילת האינתיפאדה גדולה פי כשלוש מזו שבצד הפלסטיני – אכן, בין היתר בגלל נקודת ההתחלה. מפעל ההתנחלויות כולו פגע בכלכלה הישראלית יותר מבכלכלה הפלסטינית, ונקודתית, לא נעים להודות, סייע לעובד הפלסטיני כפרט.
לסיכום: ניתן לטעון שעל התוקפן לשלם. מותר להניח שהתוקפן הוא הצד הישראלי – אם כי הדברים מורכבים יותר. אבל חשוב שבסופו של דבר שני הקולקטיבים מורכבים מפרטים, וששני הצדדים נענשו וממשיכים להעניש את עצמם ואת הצד שכנגד דיים.
לדרור,
תושבי עזה מנשקים את הידיים למעסיקים הישראלים?
ודאי כמו שהשחורים בדרום אפריקה בזמן האפרטהייד הודו ללבנים על כל אשר עשו למענם.
כמו שהאלג’יראים הודו לצרפתים על שנות הקולוניאליזם הרבות.
אם זה לא היה מביש, הייתי צוחק על הבדיחה העצובה הזו!
מחווה לעובדים הזרים/שאת אדמתינו מעבדים/בביקעת הירדן בחממות/בחבל עזה בבניית דירות/בקיבוצים ובמושבים/בלול ובבריכות הדגים/ידיהם עמוסות עבודה/ולמעסיקים הם הכנסה טובה/לא תמצאו שם ציונים גדולים/אך לבטח יהיו הרבה פרצופים זרים/שמשטרת הגבולות להם מצפה/כי רק בכלא יזכו באמת למנוחה.
לחורזת החרוזים על העובדים הזרים.
לידיעתך. סרט שעקב אחרי הפועלים התאילנדים שחזרו לארצם אחרי 4 שנות עבודה בחקלאות בארץ, מגלה שהם ובני משפחותיהם נהפכו לעשירים ומכובדים בכפריהם.
בארבע שנים של עבודה קשה בארץ הם הרוויחו מה שהם לא היו מרוויחים בארבעים שנות עבודה בארצם וזאת בתנאי שהם היו מוצאים עבודה.
תגובתם של דרור ושל ה"חקלאי", הנגועות בגזענות לאומנית חולנית ומבחילה אינה מתמיהה כלל בהיותה כה הולמת את תפישתו של הפאשיסט המצוי, הכובש המנצל והמדכא.
אכן, באף לא אחד מכלי התקשורת הרבים לא נאמרה ולו מילה אחת ולא הוזכר כלל נושא הפיצויים לעובדים הפלסטינים, הישראלים עובדי חברות כ"א וקבלנים ומהגרי העבודה [עובדים זרים] וכולם עסקו ועוסקים בפיצויים הנדיבים ובגמול למתנחלים, שחמדנותם אינה יודעת שובעה.
יש להעלות נושא זה בדחיפות על סדר היום הציבורי ולדרוש הכללתו בכל הסדר פיצויים שיוחל עם ההתנתקות.
מה גזעני, לאומן, חולני ומבחיל באמירה כי עובדים זרים בארץ, אמנם מרויחים פרוטות בקנה מידה ישראלי, אך בקנה מידה של ארצם זהו הון תועפות ובשובם הם עשירים?
את "לניצן המדקלם סיסמאות" לא החקלאי כתב.
אני כתבתי.
תגובה נוספת ל"חקלאי":
עצם העובדה שאינך תופס, מחדיר ומפנים שפסה העבדות מן העולם ושומה על המעסיקים לשלם למהגרי העבודה [עובדים זרים] ולעובדים פלסטינים שכר-עבודה שוןה לעובדים ישראלים, מדגישה ביתר-שאת את הגזענות של הכובש המנצל והמדכא והיא החולניות המבחילה במיצויה.
ואשר לתאורי כ"מדקלם סיסמאות" או לדורית שחורי "חורזת חרוזים" – הפוסל במומו פוסל.