איבדנו את ה"בוק" וקיבלנו רמטכ"ל חדש, דן חלוץ, שהביע בצורה ממש בהמית את אדישותו התהומית לחיי אזרחים פלסטינים. כרגיל בחיינו עם הממסד הבלתי אנושי הזה, נפלנו מן הפח אל הפחת. חלוץ הוא מצביא לא לגיטימי של "צבא העם", ומינויו משקף את קלסתר פניה האמיתי של ממשלת אריאל שרון. החדשה הטרייה הזאת מחזירה אותנו שוב למוראות השבוע הקודם, וגם לפרשנות שלהם. חלוץ הוא הילד הבלתי חוקי שנותר אחרי פרשת הגירושים המכוערת בממסד הביטחוני.
מלשכת ראש הממשלה, חבורת מרעילי הבארות המדופלמת השוברת כל שבוע שיאים חדשים, הודלף לעיתונאים שהרמטכ"ל משה יעלון המכונה משום-מה בוגי איננו אלא "בוק". את המונח הזה קשה לתרגם לרווחתם של קוראים שלא נולדו כאן, ולא נותר לי אלא להגיב, שיעלון הוא באמת האב-טיפוס של כל הבוקים שהיכרתי אי-פעם בתנועת הנוער, בבית הספר, בשירות הסדיר ובמילואים. אבל כתבי החצר של אריאל שרון הבהירו לקוראים, בשירות הלשכה, שהבוקיות של יעלון איננה מתמקדת דווקא בשפת הגוף שלו, ואפילו לא בעובדה שלא השתייך לשום קליקה בצבא, ולא בילה עם קציניו הבכירים. הרמטכ"ל פשוט לא הבין את הקודים המיוחדים של ראש הממשלה השקרן והמושחת שלנו, התעלם מקריצות העין שלו, לקח את הנחיותיו כפשוטן, והקל על האמריקאים לעמוד על כוונותיו האמיתיות.
מעניין שארצות הברית קלטה את המתרחש, ודווקא השר חיים רמון ממשיך להישבע בשמו של שרון ולהתגאות בכך שהוא "משרת אותו". לאיש החינני הזה יש, ככל הנראה, נפש של משרת. אחרת קשה היה להבין את המסירות הרבה שבה שירת בעבר את אהוד ברק, שלו הוא בז בכל לבו. למיצער רמון הפיק לקחים ביחס לברק עצמו, ששוב תוקף את הממשלה מימין. אבל אנשי שרון מודעים לעובדה שהבוס לא חותר לשלום אלא לקריעת נתחים מהגדה ביד קשה ואלימה, אחרי שיבסס את המוניטין שלו בארצות הברית כלוחם נגד המתנחלים האידיאולוגיים.
בפתיח הארוך הזה לא הזכרתי את שר הביטחון שאול מופז, שכן היחסים האישיים בינו לבין הרמטכ"ל הם נושא רכילותי די משעמם. קראתי את כל המאמרים על הפרשה, והתרשמתי מבקיאותם העצומה של יודעי הח"ן בכל ניואנס. תוך כדי מעשה הצלחתי איכשהו לעצב לעצמי דיעה די מגובשת על טיבם של כל הכותבים, למעט ב. מיכאל מ"ידיעות אחרונות". הם קונים את עולמם באמצעות שילוב מושכל של סגנון כתיבה נון-קונפורמיסטי והעמדות הכי קונפורמיסטיות שניתן למצוא במרכז התרבות הפוליטית. העקיצות והרכילויות ממש מתוך המעגל הפנימי של שלושת גיבורי הפרשה, שרון, מופז ויעלון לא נועדו לערער על עיקרי המדיניות, או על תפיסות היסוד המנחות את המרכז הלאומני השולט, אלא רק להסביר את הסיבות לאנטיפתיה בין הניצים. יעלון מצטייר כאיש לא חכם ולא לויאלי אבל התיאור המורכב נתון להרבה סתירות. בצד תיחמונים לא הכי מכובדים שלו, יעלון מוצג כאיש ישר כפלס, אפילו "ישרן". למרבה הפלא, התכונה הזאת, החיובית במונחים נורמטיביים, מוצגת איכשהו כאיזו מגרעת מבנית שעומדת לאיש לרועץ. כאשר נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" מציג אותו כ"חניך המצטיין" הכרוני, יעלון יוצא רע מזה, גם אם נדמה לעתים שהפרשן הלאומי נוטה לרמטכ"ל חיבה ייתרה.
מכל הפרשה למדנו שמוסד המקורבים, שהפך כבר למכת מדינה וחדר אפילו לענפי הספורט השונים, התמסד בצה"ל והפך לשורש פורה ראש ולענה. את מקורבי של חלוץ נכיר בקרוב. אבל בדרבי העקר שבין יעלון למופז מילאו המקורבים תפקיד מרכזי ובאחד משלבי המריבה שבין השניים אף הציע השר לרמטכ"ל להחליף את מקורביו כדי לטהר את האווירה. ההצעה לא התקבלה. בחודשים האחרונים נוצר, כמדווח, פער אדיר של ניכור בין שני האחראים הראשיים לביטחון המדינה והדיאלוג ביניהם התנהל באורח לא סדיר ולא תקין. זוהי סיבה מספיק טובה לפטר את שניהם, אבל מופז הוא פוליטיקאי, שעושה קריירה יפה מנאמנותו הכמעט כלבית כלפי הבוס הגדול. במונח "כלבית" אני לא מתכוון לעלבון אלא לתיאור נאמן של המצב. בשנתיים האחרונות אני חי עם בעל חיים מהסוג הזה בביתי, וכמעט בעל כורחי למדתי להוקיר את המעלות הטמונות בנאמנות ללא תנאי וכמעט ללא תמורה. אז מופז זכאי להנחה משמעותית: אין להאשים אותו שהוא נאמן לשרון "ללא תמורה".
הניסיונות לאתר חילוקי דעות משמעותיים בין יעלון לבוסים שלו עלו בתוהו. כל הבעיות הן בתחום הטקטי וההצהרתי, ולא במדיני או באסטרטגי. יעלון מצד אחד הצהיר שפינוי ההתנחלויות יהווה ניצחון לטירור. מופז ובעיקר שרון עשו קריירה שלמה מהצהרות בדיוק באותו הנוסח, אבל העיתוי של יעלון היה "בוקי" והוא פגע ביעדי ההסברה של ראש הממשלה בתוך סיעת הליכוד. מאידך גיסא, תקף יעלון דווקא משמאל בנושאים חשובים כמו שחרור אסירים והיחס למחמוד עבאס הוא אבו-מאזן.
אבל המכנה המשותף היה תמיד מוצק וברור: יעלון הוא חלק מהממסד של שרון בכל מובן אפשרי: שונא ערבים מובהק, חסר מעצורים וחסר מוסר, מטפח אתוסים כוחניים ומרומם גנרלים ציניים וחסרי מעצורים כמוהו, למשל, יורשו דן חלוץ. צה"ל של יעלון ביצע מדיניות של חיסולים, כלומר, מעשי רצח בלא משפט, ולא נרתע מהמחיר הנורא ששילמו סתם אזרחים ועוברי אורח, כולל ילדים רבים. הוא ומופז הם התגלמות האימרה הצה"לית הצינית, שאותה שמעתי במילואים עוד לפני 35 שנה, שנשק טהור הוא פשוט נשק נקי. יעלון הוא אולי התגלמות החינוך של ארץ ישראל העובדת מהקריות, איש קיבוץ וכל זה, ואני בטוח שהוא יודע לשיר את פזמוניהם של חיים חפר ונעמי שמר, אבל בעיני אנשים נאורים רבים בכל רחבי העולם הוא אחראי לביצוע פשעי מלחמה שפיטים. זה לא הפריע לכל הפוליטיקאים והעיתונאים מ"הצד הנכון" לחבר לו שירי הלל דביקים. קראתי אפילו מאמר מבדר, פרי עטו של סופר ידוע, שייחס את הדחת יעלון לשמאל. אבל "השמאל" שעליו דובר מורכב ממופז ומשרון, פחות או יותר.
למען האמת, מדובר בריב אישי בתוך הימין, שההמולה מסביבו יותר מעניינת ויותר ראוייה לניתוח מאשר התוצאות והמחיר האישי ששילם הרמטכ"ל.
מאלף שרוב כתבי ההגנה על יעלון, וההתקפות על מופז, באו מחוגים שמשמאל לליכוד, לפחות באורח תיאורטי. קצינים לשעבר מבית מדרשה של תנועת העבודה ז"ל, בדרך כלל אשכנזים, נטו לתמוך ברמטכ"ל בדברים נרגשים ולא תמיד הגיוניים או עקביים, ואילו כותבים מזרחים וסתם שונאי אליטות תמכו במופז. בעצם, התמונה מימי מינויו של מופז עצמו לרמטכ"ל חזרה על עצמה. גם אז מחו אותם אנשים נגד שר הביטחון יצחק מרדכי, והעדיפו את מתן וילנאי שנתפס בעיניהם כאיש פנימי, אחד משלנו, כפי שימימה טשרנוביץ’ המנוחה קראה פעם לאחד מספריה הנפלאים. מרתק עד כמה הדפוס הזה חוזר על עצמו פעמים אין-ספור. לפני 25 שנים ניהלנו בתוך תנועת של"י ז"ל מאבק פנימי אדיר כדי שחבר הכנסת מאיר פעיל יקיים הסכם רוטאציה עם איש הפנתרים השחורים, סעדיה מרציאנו וממש אילצנו את פעיל להתפטר. גם אז שמענו את אותן רטינות מאותם פרצופים. הנימה העדתית היא סמויה, אבל בהחלט משפיעה. לא מדובר רק בעדה (את רן כהן שנולד בעיראק ניתן כמעט תמיד למצוא בחזית אחת עם מצדדי וילנאי, יעלון ופעיל), אלא גם בקודים ממסדיים ישנים שקשה לזרים לפענח אותם.
מופז תמיד יהיה אאוטסיידר לעומת יעלון, גם אם יישבע בשמה של נהלל וייזכר במאיר שלו וביונתן גפן כדמויות מופת מעברו כנער במושב. כמה אירוני שהוא "זכר" את שלו במדי צנחן ובכובע אדום, וראה בו ובגפן דמויות ראויות לחיקוי. ביום שישי שעבר התנער ממנו שלו בבוז מופגן, ודיווח לקוראיו ב"ידיעות אחרונות" שהוא לא שירת מעולם בצנחנים ולא היה לו כובע אדום. מופז רחש לשניים אהבה הזויה וסוערת, אבל במציאות הישראלית הוא לא יוכל להיות חבר בחוג הנכון גם אחרי ששירת כרמטכ"ל והגיע לצמרת הפוליטיקה הישראלית. יהודי מזרחי יכול בקלות להשתייך, גם אם יהיה נץ מושבע, ובלבד שיהיה איש תנועת העבודה, יישות שיש לה רק עבר אבל לא הווה. אבל גם מזרחי וגם ליכודניק? אין מנוס, אבל עלי להעלות באוב את סמי דיוויס ג’וניור, שקונן על גורלו המר שהמיט עליו את המארה המשולשת: גם יהודי, גם שחור וגם שתום עין.
אם הסקתם מכל זה שמופז ראוי לאהדה מיוחדת, אז טעות בידכם. עקרונית, אין שום הבדל בין השניים: שניהם נצים, שניהם שירתו בנאמנות את המתנחלים, שניהם נהגו באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים באכזריות שפוכה, שניהם תומכים במדיניות האמריקאית בכל מקום בעולם, ומזדהים עם העקרונות של הבורגנות הלאומנית הישראלית. המריבות בעיניהם הן שוות ערך לסודות מחדרי ההלבשה במדורי הספורט. הז’אנר הוא נחמד, אבל לא עקרוני.
חשוב יותר לזכור, שהדור פוחת והולך, ושאחרי זוועת מינויו של חלוץ אין סיכוי לראות רמטכ"ל הומניסט בדורות הבאים. רק הקונפליקט הקשה בין הבורגנות הלאומנית לבין המתנחלים הפאשיסטים אולי יעכב בכמה שנים את קידומם של בני דמותו של אפי איתם לדרגות קצונה בכירות. הסערה הזאת תשכך במשך הזמן, ומפלצות גזעניות בצמרת צה"ל יגרמו לנו להתגעגע ליעלון הבוק. זהו אולי הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על הרמטכ"ל היוצא.
בניסיון למפות את החונטה שנטלה פה את השלטון במהפיכה הכי שקטה. מהפח אל הפחת זה הלוגו של התהליך….כפי שידעת לכתוב, ברק היה אחד מנקודות הציון …ועכשיו זה רק דאון היל…
לשים לב גם למזרחיידה של צמרת צה"ל על משקל קולין פוואל, קונדו רייס ועוד…הגזענים של הליכוד הבינו שהכי טוב זה לתת לכושי לעשות את העבודה השחורה כדי שהנסיכים יוכלו להמשיך ללכת לאוניברסיטה וללמוד כלכלה, כדי לנהל את הכושים כמו שצריך. ותמיד יימצאו כמה שיאהבו את התפקיד, כך שכולם מרוצים.
כל הכבוד חיים, נאה דרשת.
ניתן להוסיף שה"בוקיות" של יעלון מספקת את אחד המפתחות החשובים להבנת הבאג המוסרי המובנה בחשיבתם של קצינים ומנהיגים ישראלים רבים, מה שמוביל לפרדקוס שתואר ע"י גדעון לוי כ"חבורה של אנשים טובים שעושה דברים נוראיים". זהו הצורך להתאים לקודקס לא כתוב של נורמות וציוויים פרי מורשת הציונות האקטיביסטית, שהופכים אותך לאדם ישראלי ראוי.
אחד המרכיבים החשובים בקוד הזה הוא נחישות – לא להירתע מביצוע המשימה גם אם אתה אכול לבטים, קודם לירות אחר-כך לבכות, לבצע בכל מחיר, אף פעם לא לעצור ולחשוב מעבר לחישובי עלות-תועלת. לא עוד שואה שנוחתת על ראשם של יהודים פסיביים והססניים. שיקולי מוסר הם תירוץ של פחדנים ועריקים.
מרכיב חשוב אחר הוא קונפורמיזם – התאמת עצמך למערכת ומטרותיה הופכת בעצמה למטרה. וכך מיטב המוחות היצירתיים והעצמאיים מוותרים על חיפוש ומימוש יחודי, מזדהים עם המערכת ומשתעבדים לה – אפילו אם היא דורסנית ופושעת – ומניעים אותה קדימה לשיאים חדשים של אטימות ואיוולת.
וכן, לצערי אתה צודק גם בהקשר של מזרחיים ואשכנזים. מופז, שאכן לעולם לא יהיה אחד משלהם, מנסה לשווא להיות צדיק יותר מהאפיפיור ולקנות את מקומו בפנתיאון הלבן של המנהיגות הציונית באמצו את מערכת הערכים וההתנהגות של הקליקה הצבאית-שוביניסטית שצמחה ב"התיישבות העובדת".
חלוץ הוא בודאי לא פושע המלחמה הראשון שמתמנה למפקד צבא ,אבל נדמה לי שדבריו ,כי הדבר היחיד שהוא מרגיש כאשר הוא מטיל פצצות על אזרחים זה "חבטה קלה בכנף", מעידים כי ככל הנראה מדובר בפסיכופט הראשון.
אני באמת לא מבין את ההתעסקות האובססיבית בנושא העדתי. תורה שלמה הוא מבאר לנו: (כמעט) הכול עכשיו ברור. הוא מזרחי והוא אשכנזי – וכפועל יוצא, שלישי יטיל מלוא כובד משקלו לטובת האחד ולא האחר. חיים ברעם מדבר במונחים עדתיים כמו שחקן בתיאטרון יידיש בודד בלב ת"א המנסה ללא הועיל להחיות את השפה.
חלק נוסף לא מבוטל במאמר מדבר על מי מימין לשמאל ומי משמאל לימין ומי מימין לימין – אוי לנו! והפנתרים השחורים, ותש"ח, ורן כהן בימי ני"לי. אני מתפלא שלא הוזכרה כאן מפא"י ("ההיסטורית") אפילו פעם אחת. אני מאוד מודה לחיים על היותו מד-אתנו-חברתי רגיש כל כך. יכולות שללא ספק התפתחו עוד בימיו (האותנטיים) בשכונה ירושלמית ידועה – בסמוך ובשיתוף ימק"א, "ההיסטורית". אני מציע זהירות, זה הכול. חלק מהקוראים עשויים לקרוא לזה גזענות "היסטורית".ובכול זאת אני קורא אובססיבי של כותב מאוד מעניין. נו טוב.
הפוסל במומו פוסל – חיים ברעם נסחף לפרשנות גזענית של המציאות הישראלית, על משקל "הפוך בה והפוך בה" עד שמצא את החידה לתעלומה.
אך המציאות יותר מורכבת מצבע עורו של מאן דהוא.
הפיטורין של יעלון והמינוי של חלוץ אינם משנים דבר – אלו פקידים במדים, המבצעים את מה שציבור הבוחרים דורש מהם. לרוע המזל, ציבור הבוחרים מורכב מאנשים שהשליכו הצידה את הציבור הפלשתינאי. כאשר הפלשתינאי לא קיים בקלפי, הוא גם לא קיים בעיני טייסי חיל האוויר וצלפי הסיירות. זה הסיפור כולו, וה"בוקיות" של יעלון בלתי רלוונטית לחלוטין לטרגדיה המתרחשת כאן.
בעיני בית הדין של האג, יעלון ומופז יעלו על אותו ספסל נאשמים בו יישב מר חלוץ בפנטזיה הרטובה של אוהדי המשפט הבינלאומי.
אני די נדהם משתי התגובות האחרונות. אין שמץ של גזענות בניתוח. הוא רק מתאר מציאות שיש בה המון גזענות. הגישה שלי לחברה נובעת מאידיאולוגיה מעמדית ולא אתנית, כמובן, אבל אין להתעלם מההשלכות המעמדיות של התפיסה הגזענית הרווחת באליטות כאן.
לכבוד הוא לי שבחרתה להגיב (גם) לתגובתי. אין אני חושד בך שאתה גזען, ואגב כך, שתפיסתך היא אתנית גרידא. מקריאת מאמריך (אני מאמין) שאני מבין את תפיסת עולמך הסוציאליסטית מעמדית. עד כאן אני גם יכול לומר שאני מזדהה עם דעותיך בכללותן – כמובן עם סייגים משלי.
אני מבין שאתה מאמין שאתה סך הכול "מתאר את המציאות". אולם, ואולי, זאת בדיוק הבעיה. מקרה כ"כ ממוקד, באופן בוטה, אינו קשור בטבורו ליחסי ספרדים אשכנזיים במדינת ישראל של שנת 2005. בענווה אני מציע: הגיע הזמן שגם אתה "תשנה את התקליט".
חלוץ יעלון מופז הם סופו של תהליך שנמשך כבר למעלה מארבעים שנה ועדין לא נראה כי יש מי שיעצור את המשך הכשלונות.חוץ משני ארועים חשובים 1 הסכם השלום עם מצרים,ויציאת ישראל מהבוץ הלבנוני.אנחנו הולכים מדחי אל דחי.ושני הרמטקלים האחרונים הם הדוגמא.כאשר ההנהגה היא הגורם לחדלון.מופז הוא איש הכח שצרב בתודעה שלנו כי הוא לא ניצח את הטרור באמצעות כח וכי הוא צריך את אבו מאזן כדי להלחם בטרור.יעלון וחלוץ אנשים ללא מוסר, אולי יסבירו לציבור מה מוסרי ומה ההבדל בין שליחת פצצה של טונה על ידי מטוס להרוג חפים מפשע או לשלוח מחבל עם חומר נפץ על גופו להרוג אזרחים חפים מפשע.
ומופז שהוא כבר לא רמטכל,ועל יד שרון הדורש ציות עוור הוא חצי שר בטחון אויעלון שלא מבין את הכונות האמיתיות של הבוס.או חלוץ אשו התמנה על ידי היורש של החצר הביזנטית יהיה המשך לכשלונות.ואזרחי ישראל ישלמו את המחיר.
מי משתעקש להוציא את היחסים האתניים הסבוכים בין העדות בישראל מהסיפור הפוליטי מיתמם או עושה חצי עבודה. מי שמבקש להוציא את המימד האישי שמתגלם בפועלן של דמויות מפתח כמו יעלון, מופז ושרון ואת משחק הגומלין שלהן עם המרחב ההיסטורי-תרבותי בו הם פועלים מאבד את העומק והמורכבות של התמונה.
נדמה לי שברעם אבחן נכונה ותיאר היטב את מבני העומק של הפוליטיקה הישראלית שמאופיינים בשוביניזם-כוחני-אתנוצנטרי בלתי מודע לעצמו לחלוטין. הבחנה זו נכונה בין שהיא נעשיית מנקודת מוצא מעמדית, אתנית או מיגדרית.
ואם הם כן היו מודעים לעצמם, אז-אז היו מוצדקים? ככה זה במשחק הפוסט-מודרני, מודעות עצמית היא כפרת הכל.
למגיב המגניב,
ומדוע אתה סבור שטענתי כי מודעות עצמית מצדיקה התנהגות בלתי מוסרית?? ואיפה בדיוק הפוסט-מודרניזם כאן? משונה…
כוונתי היתה להגיד שהאליטה השלטונית הישראלית מקדשת דרכי חשיבה ופעולה שמובילות להרבה עוולות מבלי לבדוק לעומק את הנחות היסוד שלה (מה צריך לפרט?). והאליטה הזאת, מה לעשות, פועלת כמועדון סגור שדואג לחבריו.
נותר רק לקוות שאם מודעותה של אותה שכבה שמנהלת את חיי כולנו תעמיק ותתרחב מעט (ולא רק בדיעבד אחרי עוד יום-כיפור ועוד אחד, ולא רק לאחר שפקדו על הרס אלפי בתים וכו’) משהו כאן יתחיל להשתנות לטובה.
הדור לא פוחת והולך. הדורות הקודמים לא היו כל כך יפי נפש. היו להם בוקים ורמאים ואופורטוניסטים, ובטח גזענים. ע"ע רמטכ"ל לבנון, ינוח בשלום על משכבו בלי ג’וקים מסוממים. לאיזה צבא אתה בדיוק מתגעגע, חיים ברעם? לא הגיע הזמן שנודה שעצם ההשתייכות לכוחות המזויינים מניבה דפורמציה מקצועית/אנושית מסוג מאוד מסויים, לא חשוב מאיזו עדה?
פרופיל 21 = לא יורים, לא בוכים.
יעלון הוא ללא ספק אדם הגון שמצפונו נקי. מאידך, אין ספק שביצע פשעי מלחמה חמורים ביותר. שתי העובדות לכאורה אינן מתיישבות זו עם זו וחיים אינו מקדיש תשומת לב לכך. צריך לומר אמת, כי הטיוח עולה לנו מאוד ביוקר. מי שמאמין בציונות ואינו מפנים את המשמעות של גניבת הארץ מעם הארץ, מסיק מן הטרור הפלסטיני שיש לנו עסק עם הקם להרגך, ופועל בהתאם לסופו של המשפט המפורסם. מנקודת מבטו של הקוזק הנגזל, שהיא נקודת המבט של יעלון ושל רוב מכריע בעם, הפלסטינים באמת הגדישו את הסאה ולא נתנו לנו ברירה כי אם להכות מתחת לחגורה. עלינו להסביר ולשוב ולהסביר כי הכיבוש הוא אם כל חטאת וכי רק על ידי הקמת מדינה דמוקרטית חילונית מן הים האחרון עד נהר הירדן, שבה יחיו כל האזרחים (יהודים, ערבים, פיליפינים ואחרים) כאנשים בני חורין ושווי זכויות, נוכל לעצור את המלחמה ומראותיה.