משימתו של איש הרוח, הוא להזכיר וּלְעֲמֵת את הפוליטיקאים מצד אחד ואת העם מצד שני עם ההיסטוריה המוכחשת. הוא אינו זקוק למתנות שיציעו לו הפוליטיקאים. הוא אינו זקוק לאהדת העם, ממנו הוא יוצא. הוא זקוק לאומץ להציג את הערכים המובילים את משנתו ואשר הובטחו בבניין מדינת הלאום, ולהכריז אותם עליהם בריש גלי. מדינת ישראל חייבת לשנות את ערכיה. לא ייתכן שהמתנחלים יפוצו והפלסטינים שאל שטחיה מדינת ישראל פלשה לא יפוצו על ידה. מדינת ישראל ידעה לקבל מיליארדים פיצויים עבור ניצולי השואה, אבל לא ידעה לפצות את הקורבנות הפלסטינים של השיטה הציונית הדכאנית.
מדינת ישראל תידרש גם לוויתורים אמיתיים ולשינוי מדיניותה הלאומנית על מנת להגיע לסיום הקולוניאליזם בפלסטין הכבושה. ראשית היא תצטרך להכריז שהיא מכירה בכך שחלק גדול משטחי המדינה, הם אותם חלקים של מדינת פלסטין הכבושה משנת 48′. שנית היא תצטרך להכיר בזכויות הפליטים שגורשו מאדמותיהם. שלישית היא תצטרך להוריד את חומת האפרטהייד ולהפסיק להזרים כסף להמשך הבנייה בשטחי הגדה. רביעית היא תצטרך ללמד את הנרטיב הפלסטיני, על מנת שתלמידי ישראל ילמדו שיש לפחות עוד גרסא אחת מעבר להיסטוריה הציונית.
במידה ומדינת ישראל לא תעמוד בארבעת התנאים הללו, אנו נראה את האינתיפאדה השלישית פורצת, ואנו נחיה באי שקט מתמיד. נכון, הכוחות הפוליטיים, הכלכליים העולמיים אשר משחקים תפקיד חשוב בהנחתת ההסכם המחפיר על גבם של הפלסטינים הרעבים (ועל שכבות האוכלוסייה המוחלשות המביטות בחיסול מדינת הרווחה באותו הזמן), הצליחו ליצור כמה תמונות יפות לעיתונות. אבל בל נשכח שהפלסטינים בחרו את מנהיגם תחת כיבוש ותחת דיכוי של מנהיגות אותנטית שצמחה בשטחים, כמו למשל מאסרו של מרואן ברגותי בישראל, או אי הסכמה לכך שהחמאס והג’יהאד יצטרפו לממשלתו של אבו-מאזן.
מדינת ישראל חייבת לעמוד מול העם הפלסטיני בקרבה ומחוצה לה ולהתייחס אליו בצדק ובשוויון. וגם אם ייחתם הסכם משפיל אשר הפלסטינים יחתמו עליו בלית ברירה, אחרי שנים של מצור, אזי אנו כאנשי רוח צריכים לעמוד ולהמשיך לספר את הסיפור שלא נכתב בעיתונות ולדרוש את ערכי הצדק והשוויון. ואם לא נעשה כן, תיפול עלינו האחריות לתמיכה גבית במדיניות הדיכוי והכיבוש והגזל והחמס של מדינת ישראל כלפי העם הפלסטיני.
