יורם גת הגיב:

"כלי נשק נועדו גם ל-: 1. הגנה עצמית. 2. פגיעה במחבלים פלסטינים (תודה לאל, יש הרבה)."

אכן, כפי שנשקו של פורץ נועד להגנה עצמית מדיירי הבית.

יגאל הגיב:

"למחרת הפיגוע התפרסמה ב"הארץ" תמונה של אנשי הפלוגה, בהם קורבנות הפיגוע, כשהם בשירות מילואים בשטחים הכבושים מצוידים בכלי נשק עם טלסקופים שנועדו להרוג ולפצוע פלסטינים."

כלי נשק נועדו גם ל-:
1. הגנה עצמית.
2. פגיעה במחבלים פלסטינים (תודה לאל, יש
הרבה).

הגישה האוטומטית שכל חייל נושא נשק של צה"ל, הוא אוטומטית מדכא והורג פלשתינאים היא פרנואידית.

היא שקולה ל"כל פלשתינאי הוא טרוריסט".

יורם גת הגיב:

"במשטר הסוציאליסטי שלי, תופעות כאלה לא תיתכנה."

זוהי מטרה ראוייה, אך זוהי מטרה שהשגתה הובטחה כבר פעמים רבות בעבר לציבור העובדים – הבטחות שכובדו יותר בהפרתן מאשר בקיומן. נדמה שלמרות הדיבורים על היותה של הדמוקרטיה משטר המייצג את העם והדיבורים על עקרון הבלמים והאיזונים, הרי שההתקרבות בין הממון לשררה ורחיצת הכפיים הדדית היא תופעה שלעולם חוזרת על עצמה, כאילו היה מדובר בחוק טבע.

השאלה היא לכן: מהו המנגנון המשטרי אשר יבטיח את מניעתה של ההתקרבות הזו? האם קיים מנגנון כזה במסגרת מה שמקובל להגדיר כדמוקרטיה, או שהבעיה הזו מובנה לתוך המבנה השלטוני בדמוקרטיה מערבית?

הינה פתרון אפשרי לבעיה: שינוי שיטת בחירת נציגי הציבור.

בכל הדמוקרטיות המודרניות נציגי הציבור נבחרים ברוב קולות – עניין הבחירות הפך לאחד מעיקרי האמונה של "דת הדמוקרטיה" וכל הכופר בו, כפר בעיקר. מעניין לפיכך להיזכר שברבות מהדמוקרטיות של יוון העתיקה נציגי הציבור נבחרו על ידי הטלת גורל. ובכן, מדוע שלא לחדש ימים כקדם?

בניגוד לשיטת הבחירה ברוב קולות, חוקי ההסתברות מבטיחים שכאשר נציגי הציבור נבחרים ע"י הטלת גורל (שיטה שזכתה לכינוי sortition) ידמו נציגי הציבור לעם שמתוכו הם נבחרים: חציים יהיו נשים, מיעוטם יהיו עשירים, מיעוטם יהיו עורכי דין, רבים מהם יהיו מזרחיים וכן הלאה.

יתרון נוסף לשיטת הבחירה האקראית הוא שהיא מבטיחה תחלופה. הסיכוי שאדם יזכה להיות נציג במשך יותר מקדנציה אחת הוא מזערי. בצורה זו תימנע התופעה הנפוצה שבה רבים מהנציגים שוהים במשך עשורים בבית הנציגים ומאמצים לעצמם השקפת עולם שעוותה ע"י השררה.

עוד על רעיון הייצוג האקראי ב:
— קישור —

גדעון ספירו הגיב:

לגלילי,
ראשית לענין הטעויות כטענתך, קראת בחיפזון, או בדילוגים.
כתבתי על איתם שהוא "יו’ר המפד"ל ושר לשעבר". ה"לשעבר" מתייחס לשני התפקידים.
אשר להטלת פצצת הטון בעזה, כתבתי "שנהרגו ונפצעו מאות". המאות מתייחס להרוגים ולפצועים, וכך היה במציאות.

אשר לסוציאליזם שלי,
הגם שאני מסכים איתך שאני הוגה דעות דגול, הרי ככל שמדובר בסוציאליזם, אינני מתיימר להמציא את הגלגל. מאז מרקס ועד היום התפרסמו עשרות אלפי ספרים, חוברות, מאמרים ועבודות מחקר על הנושא, המקשים על המצאת הגלגל. אבל לשפר אני בהחלט יכול, בעיקר לאור ביצועים מאד עלובים של משטרים שהתיימרו לשאת את דגל הסוציאליזם.
באתר זה כתבתי לא מעט על דמות המשטר הסוציאליסטי כפי שאני מבין אותו, והיו לא מעט מחלוקות ביני לבין כותבים אחרים.
אינני מתכוון לפרוש כאן את מצעי הארוך. אסתפק באמירה שהמשטר הסוציאליסטי שלי הוא דמוקרטי, רב מפלגתי, מבוסס על תמיכת הציבור במדיניות שהוא יכיר באיכותה. לא תהיה שם השתוללות של עושר שנצבר תמיד על חשבון הכלל, ולא יהיה עוני מדכא ומנוון. זכויות אדם ושוויון לא יהיו סיסמאות אלא חלק ממדיניות יומיומית שתעמוד תמיד במבחן הביקורת הציבורית.
מדינה סוציאליסטית על פי הבנתי היא שוחרת שלום, חיה בשלום עם שכניה הקרובים והרחוקים, ועל כן כלכלתה לא תהיה מבוססת על ייצור כלי נשק והחזקת צבא אדיר, אלא פירות היצור ינותבו לרווחת הכלל.

גלילי הגיב:

תיקון טעות – אפי איתם הוא לא ראש המפדל . הודח לפני כחודש .
טעות נוספת בהטלת הפצצה לא נהגו מאות אולי כמה עשרות. רצוי לדייק בפרטים כדי ליצור אמינות.
במשטר הסוציאליסטי שלי …
כתבת ולא פרטתה . מעניין איזה מודל של משטר היית מאמץ . אולי אתה הוגה דעות כה דגול שתמציא את הגלגל מודל חדש של משטר מושלם.

טון מינורי הגיב:

למה טון מינורי? כי הוא לא ממציא מילים?

מיכאל שרון – לאמר את האמת לעם הגיב:

מאמר מעולה, כדרכו של מר ספירו. לוחמה של ליברל דגול – גם בנושאי מרקסיזם מרוענן – כנגד השבקת זכויות – היא ראשונית במעלה בחשיבותה.

אך בפרספקטיבה ההיסטורית של הסכסוך הישראלי-ערבי חייבים, צריך לאמר את האמת לעם. באומץ. אודות משמעות הסכסוך בשלב זה במכלול היבטים. דומה שרבים אימצו ראייה פרגמנטרית ומוכוונת לקטעים קטעים של הלבירינט הזה.

— קישור —

מיכאל שרון: חונטות ההון הקרטליסטי ומסתודדי הגנרליסימוס הגיב:

הקישור ששובש ביד עלומה – שוב תקין:

1) האזרחיות המיליטנטית של העשירונים התחתונים -מדוע הם צועקים "מוות לערבים" במקום לזעוק: לחם-עבודה (כפי שעשו ההמונים ברבבותיהם במצעד האחד במאי בתל-אביב, 1966 בימי המיתון הקשה: "לחם-עבודה. מדינת-משטרה. אשכול – בן זונה") ולעלות על בריקדות?

— קישור —

קווים לדמותו של איש ההון הקרטליסטי
— קישור —

הארות שלי יחמוביץ (שהינה בעלת רקע מרקסיסטי לוחמני) אודות אליטות ההון הקרטליסטי
— קישור —

מיכאל ליורם – קרטליזם אוליגארכי מול קפיטליזם ליברלי הגיב:

"תדמית חיובית" אינה הנקודה. כתבתי בעבר: מדובר בקרטליזם אוליגארכי הנופל אף מהיתרונות היחסיים שיש לקפיטליזם ליברלי. ציינתי הבדלים .

ובעקר, יש להבין שההבדל הוא בהיקפים. משל לכך שהיית אומר שאם אין מדינה מתקדמת הפתורה משחיתות כלשהי, הרי שכל מדינה מתקדמת היא מושחתת. אלא שמה שהופך מדינה למושחתת הוא לא עצם השחיתות אלא היקף וגודל השחיתות. מעל למינון או מסה קריטית מסויימת תגדיר מדינה כמושחתת, ומתחת לו – כלא מושחתת. יש אכן מדדי שחיתות שונים להערכת רמת השחיתות של מדינה. וכך גם לגבי הרצף משק קרטליסטי – משק ליברלי-חופשי. מימדים שציינתי כבר:

1) במערב – דומיננטיות יזמות, חריצות, פעלתנות סגפנית. האתיקה הפרוטסטנטית. בישראל – היעדרם; והזרמת כספי מיסים לאילי ההון. נהנתנות ולא חריצות. ציניות ולא יושרה.

2) במערב – אכיפת חוקים אנטי קרטליסטים. מוכר במיוחד המקרה של חברת הענק מיקרוסופט. האם התאגיד העשיר ביותר בארה"ב לא יכול היה להשפיע על הממשל לא לחקור ולהגביל אותו? לפי דבריך, עשיר יותר – מחובר יותר לממשל, מטה אותו לרצונו. אך העובדות: בארה"ב לא. בישראל כן. הממונה לשעבר על נושא ההגבלים העסקיים (הקרטלים) – מר תדמור, כתב כי בישראל לא נאכפים חוקי אנטי קרטל, ויש קרטלים רבים.

3) שחיתות בהיקף ענק ונוכלות, בניגוד למידה יחסית של הוגנות ויושר במערב. ראה ידיעה שפורסמה היום – קרא את המילים היבשות, עכל אותם, אמור לעצמך, רגע – מדובר בבנק הגדול ביותר בישראל. האם הדבר היה קורה ב- Deutsche Bank או בבנק אנגלייה או בבנק של רוקפלר, נאמר?

— קישור —

מיכאל שרון – גישת הקטרזיס של הסכסוך – ד"ר אייד סאראז’ הגיב:

בלהט התחושת הסמוייה של אי המוצא ואי הפתירות של הסכסוך הישראלי הערבי וההיסטריה החברתית הצווחנית המתלווה לכך, זורחת באור יקרות גישה עמוקה מאד של פסיכיאטר דגול מעזה, ד"ר אייד סראז’. שהרי תחושת חוסר המוצא והנואשות, השקטה ולעיתים המתפרצת ומתלהמת – מוצאת את ביטוייה בסוג מאד מסויים של הגנות פסיכולוגיות:

1) פרגמנטציה – התייחסות לקטעים תלושים מהקשר של הסכסוך, הבלטת נקודות מסויימות במנותק מהקשר, ואקלקטיקה. כך, יהיו שיתחילו את הסכסוך בספטמבר 2000 וימצוהו רק ב"טרור מתאבדים רצחני נגד יהודים באשר הם יהודים"…

ויהיו מאידך שיתחילו את הסכסוך ב"כיבוש" ביוני 67 . וכיוצא באלה. מנגנון הגנה זה של פרגמנטצייה היה שגור במצבים קיצוניים אצל קרבנות הג’נוסייד הנאצי בעת העינויים הנפשיים והגופניים (למעשה) במחנות עבודת הפרך וההשמדה הנאציים: בשלב מסויים התחילו אנשים רבים לחוש כאילו המציאות מתפוררת לקטעים קטעים, במעין סרט הזוי, ללא זיקה מאחדת בין הקטעים הללו.

2) התמקדות סלקטיבית מאד בפיסות מידע. אובדן הראייה ההוליסטית והאינטגרטיבית, לגישתי.

3) כללית, הדחקה.

4) והייתי מוסיף גם היסטריה, שהיא מתבטאת לגישתי (בספרי אודות המערכת הרגשית והפתולוגיה שלה The emotional roots of systematically inneficient behavior

בהגברה של דברים טריביאליים והנחתה (הנמכת המשקל) של דברים בעלי חשיבות קיומית.

כך, היסטריה זאת גורמת לרבים לשאוב תחושת כוח מישויות ערטילאיות ומיתולוגיות כגון "צור ישראל וגואלו"; נצח ישראל סבא"; "עוצמתו הבלתי מנוצחת של צה"ל"; "ההיסטוריה היהודית והקב"ה המצילנו פעם אחר פעם מהעומדים לכלותנו"; החיוניות המוזרה והלא נידלית הטמונה בעם ישראל" "סמוך, אתה יודע שבסוף יהיה בסידר, אחרי בכל"; וכיוצא באלה.

מדובר בבסיסי עוצמה מדומים, כתחליף לגורמי חיוניות וכוח ממשיים.

אלו היו הרהורי כשקראתי את מאמרו הנפלא של ד"ר אייד, בו באופן תמציתי ולא ארכני, מובאת סקיצה עמוקה ביד אמן של חוקר דגול ואיש בעל תובנות אנושיות מדהימות, של שורשיו הנפשיים-מבניים העמוקים של הסכסוך.

הוא קורא בין השאר, להתנגדות לא אלימה passive resistance של הפלשתינאים, אך אין הוא מביא את נימוקיו הקלסיים המדיניים-חברתיים בעיקרם של מהטמה גנדי, אלא לתדהמתי וגודל הקסם שהדברים הללו העתירו אלי, מתוך היבט פסיכולוגי עמוק המקושר לשורשי הסכסוך והטראומה היהודית והטראומה הערבית, וזאת תוך שילוב בהקשר ניתוח עומק כולל.

אכן דברים ניפלאים של איש מדע גדול בעל מבט עמוק וחודר ואנושי מאד. חודר לשורשי תופעה קשה ומורכבת ורב-היבטית. זהו תהליך של קטרסיס בעצם, בצד היותו תהליך של הבאה להכרה של אשמה מודחקת.

אבל בנושא האשמה המודחקת יש כאן תובנה גדולה. הרי הכרח הוא שתהיה כאן אשמה, שהרי נעשה עוול איום. אנו כולנו חיים בהדחקה. וההדחקה הזאת הופכת אותנו לברברים ביתר שאת, בצד מאמצי הסתרה של הפשעים. ואנו חצויים ועולמנו במידה רבה הופך למפורר, אקלקטי, מוכוון להווה וחסר תחושת עתיד, אם לא עבר.

כותב בין היתר ד"ר סאראז’:

A peaceful resistance would liberate not only Palestine and Palestinians, but also Israel and Israelis. It would allow Israelis to *look inward, release their repressed guilt and accept responsibility*. Violence *will only force them to look outside for an enemy*. And when Israelis apologize for the crimes committed against Palestinians, it will help both.

For Palestinians, this will be their opportunity *to feel dignified by responding: "Yes, we accept your apology and we accept you*." And apology will help Israelis *feel whole*, rehabilitating their injured selves from their grief and loss and repressed guilt.

— קישור —

מיכאל שרון – על הבריחה ממצב בלתי אפשרי הגיב:

כאשר עצם ההשרדות אינה מתאפשרת עוד כפי שכתבת – אז בורחים. ארנבת זו חייה חכמה מאד.

"לא תמיד זה מצליח, מי שיהודי למשל, לא היתה לו האופציה הזו"

— קישור —

מתתיהו טיילור הגיב:

ד"ר סאראז’ זה ישר לפנים !
חזק.

למישאל שרון הגיב:

כן, כפי שאמרתי השיטות לא חדשות, הכל כבר היה, אפילו לפני השואה – וגם המטרות דומות.

מיכאל שרון (ובאבלה) – תוכנית זייגנבאום להכניס בהם דמוקרטייה הגיב:

— קישור —