קלטת הווידאו שנמסרה ב-1 במרץ לשידור על ידי חוטפי העיתונאית הצרפתיה פלורנס אובנה (Oubenas), הרגיעה את החרדים לשלומה ובו בזמן הדאיגה אותם. הרגיעה, מפני שהיא הוכיחה שעודנה בחיים, והדאיגה, בשל פניה המיוסרות, שרזון פתאומי כבר הספיק לחרוש בהן קמטים. ב-5 בינואר נחטפו פלורנס אובנה והמתורגמן שלה חוסיין חנון אל-סאעדי מתוך מכוניתם. על גורלו של אל-סאעדי לא נודע עד כה דבר. את אובנה צילמו החוטפים על רקע אדום-ארגמן כצבע בגדיהם של הנידונים למוות. שערה הנראה דביק מלכלוך מסתיר את עיניה, אבל אפשר להבחין שהן נעוצות במשהו המוחזק ממולה, אולי מנשר מטעם החוטפים שהכתיב לה מה לומר. את דבריה הקצרים השמיעה באנגלית בקול שאמה, ז’קלין אובנה, תיארה כ"מכני": "שמי פלורנס אובנה. אני צרפתיה. אני עיתונאית בליברסיון". על תנאי השבי שלה אמרה שהם גרועים ועל בריאותה הפיזית והפסיכולגית שהיא מתערערת. את תחינתה לעזרה הפנתה באופן מתמיה דווקא לחבר הפרלמנט הצרפתי דידייה ז’ולייה, הזכור כמי שניסה, באופן שנוי במחלוקת, לסייע בשחרור העיתונאים הצרפתים ז’ורז מלברונו וכריסטיאן שסנו, אשר שוחררו לבסוף בדצמבר 2004, ללא עזרתו ובנסיבות שלא ניתן להן פרסום. האם רמזו חוטפיה בהזכרת שמו שהם מצפים להצעת כופר?
לאחר שידור הקלטת אמרה אמה שהיא ראתה "פלורנס חיוורת. בלי מבט, בלי חיוך… ראיתי ילדה עייפה". אבל העיתונאית בת ה-43 צברה ניסיון רב בעבודה באזורי סכסוך, ומאז 1986 יצאה למשימות עיתונאיות באלג’יריה, רואנדה, קוסובו ואפגניסטן, לפני שנשלחה לעיראק. ניסיונה של פלורנס אובנה לא הועיל לה בבגדד. אולי אומץ ליבה ותושייתה יעזרו לה לעבור בשלום את הגיהנום.
כעשרה ימים לאחר חטיפתם של אובנה ואל-סאעדי, פירסמה ג’וליאנה סגרנה (Sgerna), כתבת בכירה של עיתון השמאל האטלקי "איל מניפסטו" בבגדד, מאמר מחווה לעמיתתה החטופה בכותרת"פלורנס והאחרים". ז’אק שיראק, כתבה סגרנה, פנה לעיתונאים בקריאה "אל תצאו לעיראק", ושיקף בקריאתו אי הבנה עקרונית, שגם חלקים בציבור שותפים לה, באשר לחשיבות שעיתונאים מסוגה של אובנה מייחסים לעבודתם החושפת עובדות על מציאות אחרת מזו המתוארת בקולו של הכרוז הרשמי. המידע שנמסר לעיתונאים בעיראק, כתבה סגרנה, הוא תמיד מתוך נקודת המבט הצבאית המצנזרת, ולכן "המרד העיתונאי" נגד סביבת העבודה שבה הם פועלים מסכן אותם, אך הוא חיוני לגילוי מידע שאם לא יוּצא לאור, יעלם בפרסומים צבאיים ובתעמולת המלחמה.
ב-4 בפברואר, שבועיים לאחר שפרסמה את רשימתה, נחטפה סגרנה בת ה-56, בשובה מראיון עם אזרחים מפלוג’ה שקיבלו מקלט במסגד הנמצא בקמפוס של אוניברסיטת בגדד (בינתיים היא שוחררה). מאז המתקפה האמריקאית בפלוג’ה בנובמבר 2004, חקרה סגרנה את המתרחש בעיר מתוך הזדהות רבה עם תושביה והירבתה להתבטא נגד המלחמה. באמצע פברואר שיחררו חוטפיה קלטת וידאו שבה היא מתחננת על חייה וקוראת לארה"ב ולכוחות הקואליציה לעזוב את עיראק. על הקיר שברקע נראית הכתובת "מוג’הידין ללא גבולות" באותיות ערביות אדומות.
"אף אחד אינו צריך לבוא לעיראק", אמרה סגרנה בקלטת, "אפילו לא עיתונאים. אף אחד".
מאז תחילת המלחמה במרץ 2003, נחטפו בעיראק 21 עיתונאים. שניים מהם נרצחו. באוגוסט 2004 נרצח העיתונאי האיטלקי אנצו בלדוני וב-25 בפברואר השנה נרצחה בבגדד עיתונאית הטלוויזיה הציבורית אל-עיראקייה ראעדה מחמד וואג’ה ווזאן (Wazzan) ביריה בראשה. חמישה ימים קודם לכן נחטפו ווזאן ובנה בן העשר על ידי חמושים רעולי פנים אשר שיחררו את הילד שלושה ימים לאחר מכן. נסיבות החטיפה אינן ידועות, ואולם תחנת הטלוויזיה שבה עבדה ווזאן ועובדיה הותקפו פעמים אחדות בתקופה האחרונה. מעט מאוד ידוע על תנאי עבודתם של העיתונאים העיראקים, ואולם גם המעט שידוע הספיק לארגון להגנה על חופש העיתונות בעולם (CPJ) לתאר את האווירה שבה הם פועלים כאווירה של "ציד מכשפות".
על פי נתוני הארגון "עיתונאים ללא גבולות", נרצחו מתחילת 2005 שבעה עיתונאים ועיתונאיות, ובהם ראעידה ווזאן וקייט פייטון (Peyton) כתבת ה-BBC בת ה-39, שפעלה מיוהנסבורג. ב-9 בפברואר נורתה פייטון בגבה על ידי רעול פנים שחלף במונית מחוץ למלון סחאפי במוגדישו בירת סומליה, שעיתונאים נוהגים להתאכסן בו. פייטון באה למוגדישו בכדי לסקר את ההכנות להעברת ממשלת סומליה ממקום גלותה בניירובי בירת קניה, למוגדישו. זהות רוצחיה טרם נחשפה.
מנתוני פדרציית העיתונאים הבינלאומית (IFJ) עולה, שנשים מהוות כ-38% מכוח העבודה של העיתונות בעולם. רק אחוז אחד מתפקידי הניהול נמצא בידיהן, אבל בקהילת העיתונאים המסקרים אזורי סכסוך ומלחמות יש להן נוכחות מרשימה. ואולם נראה שבעולם תקשורתי הנוטה להעדיף דעות על עובדות, עבודתם של עיתונאים אלה אינה זוכה להוקרה הראוייה, ורבים מן הצופים בקלטות הנואשות של העיתונאים החטופים תוהים, מה לעזאזל הם מחפשים שם?
בדו"ח מיוחד שסקר 34 מדינות, קובעת פדרציית העיתונאים הבינלאומית, שבשנת 2004, המוגדרת בלשון הדו"ח כשנה "אפלה וקטלנית לעיתונאים", נהרגו 129 עיתונאים ועובדים בתקשורת. ואולם מדינות רבות שבהן ארעו מקרי הרצח מתייחסות באדישות לגילויי האלימות נגד עיתונאים, אינן פועלות לגילוי המתנכלים ולעיתים מפעילות בעצמן יד קשה נגד עיתונאים זרים ומקומיים.
ההכרה שאין לעיתונאים על מי לסמוך אלא על עצמם, עוררה את פדרציית העיתונאים הבינלאומית להקים מערך חקירה עצמאי שיפעל לחשיפת רוצחי העיתונאים והמתנכלים לעבודתם, יפרסם את העובדות ויתבע מן המדינות המעורבות בדבר להעמיד את המפגעים לדין.
עדכון: ביום חמישי 3 במרץ שוחררה ג’וליאנה סגרנה מידי חוטפיה. בדרכה לנמל התעופה ירו חיילים אמריקאים לעבר המכונית שבה הוסעה יחד עם שלושה מאנשי השירות החשאי האטלקי שהיו מעורבים בשחרורה. ניקולה קאליפארי, שהגן על סגרנה בגופו, נהרג. סגרנה ושני אנשי מודיעין נפצעו.
ביום רביעי 2 במרץ נרצח בבאקו בירת אזרבייג’אן, העיתונאי אלמר חוסיינוב (Elmer Husseynov) עורך השבועון האופוזיציוני "מוניטור". על פי הארגון "עיתונאים ללא גבולות", כוונו רוצחיו את אחד משלושת הכדורים שפגעו בגופו ישירות אל פיו כאזהרה מוחשית למתנגדי השלטון.
פגיעה בעיתונאים היא בעיה כאובה ומוכרת במקומותינו, והבחירה למקד אותה בעיתונאים שנחטפו בעראק (לא בדיוק ברור על-ידי מי) מעלה בי שאלה :
מה היתה (אם בכלל) עמדת "עיתונאים ללא גבולות" בנוגע לדרישה האמריקאית להוציא את אלג’זירה מפלוג’ה כתנאי להפסקת-אש בעיר ? מה היתה עמדת הארגון בנוגע להפצצת משרדי אלג’זירה בבגדד ? מהי עמדת הארגון בנוגע למעצרו של כתב אלג’זירה בספרד לפני כמה חדשים ?
חלקה של העיתונות הישראלית, אף שהיא ביקורתית מאד כלפי עצמה, והיא עיתונות סבירה (ואף יותר מזאת – במקרה של עיתון "הארץ") עדיין עוסקת בהסחת דעת ההמונים בישראל מלב הבעיות האמיתיות. גישה רדיקלית יותר הנוגעת ללב הבעיות, מתחלפת בפרגמנטצייה ואקלקטיקה.
הבעייה האמיתית: המשק הישראלי מוצף קרטלים ומאפיות בכל תחום. תדהמו כשתראה איזה חומר העליתי בנושא. בשביל להסיח את דעת הקהל מלב הבעייה האמיתית – חמיסתו והמבנה המישקי-כלכלי הריכוזי, העריץ והבוזז – זורקים פצצות תבערה של ויכוח ציבורי בעניינים מיותרים לגמרי. עניין כזה עשוי להיות עקירת מתנחלי גוש קטיף. הדבר מיותר לגמרי – אין זה כה חיוני לעקור דווקא אותם (הגם שדב וייסגלס אמר בראיון בעיתון הארץ כי זאת "קומבינה" מצויינת, שתמנע לחצים נוספים מהממשל האמריקני..)
אין לכך למשל נגיעה כלשהי לשאלה הביטחונית של מזעור הטרור. והפתרון הממשי – ישוב הפליטים באמצעות מפעל בינלאומי ענק וגיוס קרנות בינלאומיים – הדבר היחיד שיכול להוות פתרון – את זה הס מלהזכיר (גם באוסלו נימנעו מלגעת בשורשי הסכסוך, מתוך כוונה להנציחו) ,
שכן מעוניינים כאן הן בהמשכיות הסכסוך על אש קטנה (בעצימות נמוכה), והן בהתלהטות הציבורית בישראל שהוא מעורר. זאת למטרת הסחת דעת הקהל הישראלי מהבעיות הנוגעות לאשיות חייו וקיומו.
וכך, בלהט הויכוח הציבורי והזעקות בשאלת ההתנתקות, יהדקו את אשיות הכלכלה הקרטליסטית בישראל, ויגניבו לנו עליות מחירים גבוהות, כפי הפרקטיקה שנניקטה בעבר. זאת השיטה כאן. וכאן, באתר זה, "הגדה השמאלית" – ראיתי אנשי שמאל רבים המולכים לגישתי שולל על ידי אנשי ההון הקרטליסטי שאף הם דוברים בעגה מעין שמאלית, אף שאינם מבינים בזה דבר.
וכך, צעירי ואנשי השמאל ניזרקים מהצד השני לתוך הויכוח הציבורי בישראל, שאין לו כל נגיעה לבעיות האמיתיות שלה. והרי השיח כאן, אף שהוא מצביע על בעיות כאובות, לא בהכרח נוטה להיות מוכוון כלפי פתרונות רדיקליים כלשהם ואף לא לתקוף בעיות כלכליות-חברתיות תשתיתיות, לגישתי.
הגינות הפכה לדבר נדיר בישראל. שכן אנשים חשים שהרמאות כאן היא האויר המזוהם, האקלים העוטף אותנו, האטמוספירה הקיומית בישראל, זו המנסרת באויר כרקע הכרחי לכל דבר ועניין – ובוחרים ברמאות כדרך חיים, אך אינם יודעים מה מקורה האמיתי – הונאת האליטה, המאפייה והקרטלים הגדולים הקשורים איתה – כשכל השאר הוא הסחת דעת מלב הבעיות. וזריקת פצצות תבערה בנושא ההתנחלויות וההתיישבות, על מנת להסיח את דעת העם.
ואיני יכול להמנע מעניין אישי: עבדכם הנאמן עוסק 30 שנה ויותר בשאלות כלכליות (שהחל מהתענינות בניתוח כלכלי מרקסיסטי החל משנת 1968 , ועבר לגישות כלכליות ליברטריאניות וניאו-ליברליות בשנת 1973-4 ואילך). וכן, בעיקר, בעבודה בפסיכולוגיה אקספרימנטלית (דגשים קוגניטיביים ופיזיולוגיים), שאף שם יישמתי בין היתר מודלים מיקרו-כלכליים, עוד לפני שנים רבות.
ואף על פי כן לא נימנעו מהרפלקס המותנה, לייחס לי דברים שכלל לא היתה לי נגיעה בהם – משיחיות קנאית, פאשיזם, נאציזם, ושאר דברים שהמכנה המשותף לכולם הוא שבישראל בפרט הם מהדהדים מכוערים במיוחד.
יוצא שאף בשאלה של עבירות קניין אינטלקטואלי – במקרה זה נכוס חלקים נירחבים מעבודה בת 34 שנה, נעשה ניסיון לתעל זאת לתחומי הההתלהטות החברתית, באמצעות יצירת דימוי על ידי קופירייטר במשרד פירסום, והפצת הדימוי הזה, תוך הפיכתי לדמות מטרה. זה נישמע לכם מופרך? עד לפני יום חשבנו גם שהאפשרות שהבנק הגדול ביותר בישראל יעסוק בהלבנת כספים בקנה מידה גדול היא מופרכת.
וכך, בענייני, דבר שהוא לחלוטין בתחום הפשיעה הכלכלית (שכן פיתחתי מודלים ישומיים רבים הנושאים רווחים גדולים למי שחמסו אותם, בתחום הטיפול, אימון כוח אדם, ובתחום המיון והערכה ועוד) ובתחום עבירות קניין רוחני בקנה מידה גדול – הפכו זאת למעין עניין המתקשר לנושאים הציבוריים השנויים במחלוקת. דוגמא לכך היא ההודעה הבאה, אחת מרבות:
הממחטה שלי יבשה מר שרון
י.מ (יום שישי, 04/03/2005 שעה 16:18)
בתשובה למיכאל שרון
אין מה לעשות – הממחטה שלי נשארה לגמרי יבשה למקרא דבריך, גם דברים שכתבת בעבר על "מעשי הנבלה" שביצעו לכאורה כלפיך גורמים במדינה, בממסד ובאקדמיה.
לא הצלחתי לסחוט אפילו דמעה אחת על "מר גורלך" שכן אנשים רעים כמוך עם השקפת עולם משיחית ואשר רצו להיות אנשים חשובים, סופם שישבו בבית ויבכו על מר גורלם.
תודה לאל שבמקומות העבודה בהם עבדת היה השכל לא לקדם אותך. אדם מטורף עם תחושת שליחות שהוא מיועד להציל את העם משלטון "האוליגרכיה השמאלנית" הוא אדם מסוכן שלא צריך להיות בעל עמדת השפעה במערכת הפוליטית והאזרחית. מזל גדול לכולנו שלא הצלחת לתעל את רצונותיך והחלום הלוהט שלך שהיה מביא חורבן על כולנו.
תודה רבה לכל האנשים שעשו שרות גדול לעם ישראל ודאגו שאנשים כמוך לא יגיעו לעולם לעמדת כח.
ליורם,
הדו"ח המסכם לשנת 2004 של הארגון "עיתונאים ללא גבולות"סוקר את הלחצים המופעלים על רשת אל-ג’זירה בקטאר. תמצא אותו באתר הארגון:www.rsf.org,דו"ח 2004, Qatar. אני מבקרת באתר לעיתים מזומנות ולא הבחנתי בגישה מפלה מצדו.
תדוה על הרפרנס ועל התשובה, אבל זו תשובה חלקית, שכן היא עוסקת בלחצים המופעלים בקטאר ולא בעראק ובמקומות אחרים.
עדכון. פלורנס אובנה וחוסיין האנון אל-סאעדי שוחררו ביום ראשון 12 ביוני 2005.