הדו"ח של עו"ד טליה ששון על ההתנחלויות והמאחזים לא מחדש דבר. הכל היה ידוע. חשיבותו שעתה יש לנו מסמך רשמי שהוזמן על ידי ראש הממשלה שמאשר כי מדינת ישראל היא מדינה של גנבים, שודדי קרקעות והפרות חוק בחסות הממשלה ושלוחותיה. הגברת ששון מאשרת כי דברי המתנחלים, כאילו הוקמו ההתנחלויות על "קרקעות מדינה" (ובל נשכח כי גם זה אסור), הם דברי תעמולה שקריים. מאחזים הוקמו על קרקע פלסטינית פרטית, וגניבה זו קיבלה גיבוי של משרדי ממשלה, הסוכנות היהודית, צבא הכיבוש, חברת החשמל ועוד ועוד. לא רק הממשלה הפרה את החוק, גם בית המשפט העליון נתן ידו להפרות החוק. במקום שיהיה מצודה לשמירת זכויות הקניין גם של הפלסטינים, הוא אישר את החמס. אין בממשל הישראלי צדיק אחד לרפואה בתחום זה.

ההפקרות, בחסות הממשלה, שהמתנחלים נהגו ברכוש פלסטיני פרטי, מזכיר התנהגות דומה של ממשלת גרמניה הנאצית בשנים שבין 1933 ל-1939 בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ביחס לרכוש יהודי. רכוש יהודי הופקע, נגנב, נהרס, על ידי תואמי המתנחלים בגרמניה, תוך שיתוף פעולה של השלטון הגרמני ושלוחותיו, לעתים בעצימת עין לעתים תוך סיוע פעיל.

אמי ז"ל איבדה את רכושה בגרמניה (קרקע ובית) בשיטות דומות לאלה של שלוחות הכיבוש הישראלי.

עם כל החשיבות של דו"ח ששון, אל לנו לעצום עינינו מהחלקים השליליים שלו. ששון מבחינה בין מאחזים והתנחלויות "בלתי חוקיים" לבין כאלה שהם "חוקיים". אין חיה כזו התנחלויות או מאחזים חוקיים. כולם בלתי חוקיים ואני מקווה שעוד יגיע היום בו יפונו המתנחלים מהקרקע ששדדו וממשלת ישראל תחוייב לפצות את הפלסטינים, להחזיר להם את רכושם, כפי שממשלת גרמניה הדמוקרטית לקחה אחריות, פיצתה את אימי והשיבה את רכושה.

ממשלת שקרנים

בעיתון "הארץ" פורסמה באחרונה כתבה של יוסי מלמן על מסמכים ששוחררו לפרסום מגנזך המדינה המתייחסים למחצית הראשונה של שנות ה-50 של המאה ה-20. מעיון במסמכים אנו למדים כי בנובמבר 1954 שלח נשיא מצרים גמאל עבד נאצר שליח מיוחד לפאריס כדי להעביר מסר על רצונו בשלום עם ישראל. השליח, כמאל יוסוף, נפגש עם נציגים ישראלים והגיעו הדברים לידי חילופי שדרים בין ראש הממשלה שרת לנשיא מצרים נאצר. שרת כתב כי הוא "שם לב בסיפוק גדול על רצונו של נאצר להביא לפתרון בדרכי שלום של הבעיות בין שתי המדינות".

בחודש ינואר 1955 חזר בן גוריון לממשלה כשר הביטחון, ורוחות המלחמה החלו לנשב מכיוונה של ישראל. בפברואר 1955 הוא יזם את פעולת עזה בה נהרגו כ-50 חיילים מצרים ו-8 חיילים מפלוגת הצנחנים שהשתתפה בפלישה לעזה. נאצר הוכה בתדהמה מהפעולה ופנה לבקשת עזרה צבאית מברית המועצות. כך החלו משלוחי הנשק מצ’כיה למצרים.

מגעי השלום שיזם שרת פסקו ופינו מקומם לתפישה של בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין, כי יש להתכונן לסיבוב מלחמה חדש ורצוי ליזום לשם כך מהלך צבאי של מלחמת מנע. כך החלה הספירה לאחור לקראת מלחמת סיני שהתרחשה באוקטובר 1956.

שרתתי באותן שנים במסגרת גיוס חובה בצבא, וכמקובל אצל רבים מבוגרי החינוך הקיבוצי, שמוחם נשטף ביעילות להימנות על יחידות העלית, התנדבתי לצנחנים.

עתה, בחלוף חמישים שנה, אני למד פעם נוספת ממסמכי מדינת ישראל כי הולכתי שולל. במקום לשרת בצבא ההגנה לישראל, כפי שהאמנתי לתומי, שימשתי, יחד עם חבריי, כבשר תותחים בצבא פרובוקציה בתפקיד של מחרחר מלחמה שגודע שתילי שלום.

מתברר כי חברי לקבוצה בקיבוץ מרחביה, אהוד שחר (שוורץ) נהרג בעזה בפלישה מיותרת לחלוטין.

אני למד כי בניגוד למה שסופר לי ערב מלחמת סיני, צניחתי במעבר המיתלה בסיני שירתה אינטרסים אימפריאליים של צרפת ואנגליה שביקשו להיאחז בכוח בתעלת סואץ, וכי עשרות מחבריי שילמו בחייהם בקרב המיתלה בגין יוזמה של אריאל שרון בניגוד לפקודות שקיבל.

ארועים אלה מחזקים את עמדתם של אלה המסרבים להתגייס לצבא ביודעם כי הם עלולים בעל כורחם להרוג ולהיהרג מבלי שיהיו מצוידים במידע אמין מדוע ולמה.

אני משתכנע יותר ויותר כי אם אין מנוס מקיומו של צבא ומגיוס חובה, ראוי לדחות אותו לגילאי 30 ומעלה, שאז מדובר באזרחים בשלים יותר, משכילים יותר, שקולים יותר, שרבים מהם ידעו גם לשאול את השאלות הנכונות בטרם יצאו למשימות מוות, ולא יסכימו ללכת כצאן לטבח.

המעט שיכולתי לעשות הוא לכתוב מכתב התנצלות לעם המצרי על שלקחתי חלק במלחמה שבמבט לאחור אני מצטער על השתתפותי בה, ואני מבקש לזקוף לזכותי את העובדה שממשלתי ומפקדי סובבוני אז בכחש.

בניגוד למרבית חבריי מאותה תקופה, הסקתי את המסקנות הנכונות, נימניתי עם מייסדי תנועת "יש גבול" ואני תומך בכל מי שמסרב לשרת בצבא, בין מטעמי מצפון פצפיסטי, בין מטעמי מצפון של התנגדות לכיבוש ובין מטעמי מצפון של השקפת עולם דתית.

מכתב שנשלח לשופטים בפרשת רצח דני כץ

לכבוד: אליהו מצא
אילה פרוקצ’יה
אשר גרוניס
שופטי בית המשפט העליון, ירושלים
10 במארס 2005

פסק דינכם בפרשת רצח דני כץ מיום 3.3.2005 (פורסם בעיתונות 4.3.2005) הוא חזרה מעיקה על פסק דינו המרשיע של בית המשפט המחוזי במשפט החוזר.

אין דבר קל יותר מאשר להרשיע חמישה בני אדם הנימנים עם החלק העני של קבוצת מיעוט לאומית (ערבים) הסובלת מאפליה וקיפוח, ברצח ילד הנימנה עם קבוצת הרוב השלטת (יהודים), ולא סתם קבוצת הרוב, אלא האליטה הכלכלית שלו (אביו של דני כץ, אשכנזי, מנכ"ל חברת החשמל, המתגורר באזור הווילות על הכרמל).

היתה לכם הזדמנות פז להעפיל לפסגות של הימאליה משפטית, להיכנס לספר הזהב של שופטים אמיצים שפנו עורף לרוחות הלאומנות, והוציאו מתחת ידם פסק דין שקורע את מסך הצביעות והעוול האופף את הפרשה הטראגית הזו. לא פעלתם כך, והאמת שאינני מופתע. מעקב אחר פסיקתכם עד כה לא צייד אותי במנה של אופטימיות.

הנאמנות השבטית-דתית שלכם לקבוצת הרוב השלטת גברה על מאזני הצדק. יש דפוס חוזר ונשנה בפסק דינכם: כל עדות או ממצא היכולים לסייע לנאשמים מוזערו לכדי ראייה מבוטלת וחסרת חשיבות, והיפוכו כאשר מדובר בממצאים שניתן לגייסם נגדם, הם נופחו לא אחת הרבה מעבר למשקלם הסגולי, שלא לדבר על אותם ממצאים שפרשנותכם ומסקנותיכם מעוותות אותם לחלוטין.

כאשר ד"ר ב. בלוך, מי שהיה מנהל המכון לרפואה ממשלתית בתקופת הרצח ובדק את הגופה, העיד כי צפידותה ותנוחתה של הגופה עומדים בניגוד לכתב האישום כאילו עברה שלב ביניים ביערות הכרמל, אתם מבטלים את דבריו. כאשר הצלם שצילם את הגופה מעיד אף הוא בצורה שיכולה לסייע לנאשמים, דבריו מוכתמים "כלא מקצועיים". כאשר פרופ’ פאונד, פתולוג שהעיד מטעם ההגנה מחזק את הטענות שמסייעות לנאשמים, אף הוא מבוטל. אולם כאשר הפתולוג הממשלתי דהיום, פרופ’ היס, איש שנוי מאוד במחלוקת באשר לסטנדרטים המקצועיים שלו, מעיד נגד הנאשמים, אתם נאחזים בעדותו כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים.

כאשר אין לכם מנוס ואתם נאלצים לאשר כי הופעלו על הנאשמים אמצעי חקירה פסולים, אתם מוסיפים מיד כי הם לא השפיעו על רצונם החופשי של האשמים. על סמך מה? עד כדי כך אתם אצים רצים להרשיע את הנאשמים שאינכם חשים בסתירה המהותית שבדבריכם: אמצעי חקירה פסולים אינם יכולים שלא להשפיע על רצונו החופשי של נחקר. מידת ההשפעה משתנה מנחקר לנחקר.

העובדה כי הנאשמים שינו לעתים כה קרובות את גרסותיהם, יש לה כמובן קשר ישיר לאמצעי חקירה פסולים. אין לכם הסבר אינטלגנטי לשינוי תכוף של גרסאות. הכיצד קורה שנאשמים הנחקרים בנפרד, מודים בגרסה אחת, מחליפים אותה באחרת, ושוב מחליפים אותה – וכולן זהות (בין כל הנאשמים). המסקנה ההגיונית והסבירה היא שביסוד שינוי הגרסאות עומדים אותם אמצעי חקירה פסולים. הגרסאות החדשות תאמו תמיד ממצא חדש של המשטרה.

מהם "אמצעים פסולים"? אינכם אומרים זאת, כי אתם משולים לבנקים שעוסקים בהלבנת כספים שהושגו בפשיעה. אתם מלבינים באמצעות מכבסת מלים את פשעי החקירות המשטרתיות. הבה ניתן למלים את משמעותן. אמצעים פסולים פירושם עינויים ואלה משפיעים מאוד על רצונו החופשי של הנחקר.

אני מציע לכם לדמיין תסריט לפיו אתם מובלים למעצר ומואשמים בפסיקה פושעת. אתם נחקרים בנפרד על ידי חוקרים תוקפנים שמפעילים עליכם "אמצעים פסולים" (עינויים, תשננו זאת) ובסופה של חקירה, ראו זה פלא, כולכם כותבים פסק דין חדש וזהה על פי מצוות החוקרים. לאחר מכן, כאשר תנסו לחזור בכם בטענה כי הופעלו עליכם עינויים, יחליט בית משפט כי על אף האמצעים הפסולים לא איבדתם את הרצון החופשי, והעובדה שכולכם כתבתם פסק דין חדש וזהה נובעת מכך שנכשלתם בנסיונכם לשקר ולהטעות את החוקרים, ואך טבעי שבסופו של דבר הגעתם לטקסט זהה. האם לא תתקוממו?

מאחר שאנו נמצאים כיום בעידן של משדרי ריאליטי, אני מציע לכם להשתתף במשחק כזה, בו יופעלו עליכם אמצעי חקירה ברוטליים ("פסולים" = עינויים, אל תשכחו), אני אפקח שהכל יהיה מתאים למציאות החקירות של חמשת המורשעים ברצח דני כץ. מעניין יהיה לבדוק אם רצונכם החופשי לא ייפגע.

אתם קובעים בפסק הדין כי רישום החקירות היה לקוי. נתון שבוודאי צריך היה לעמוד לזכות הנאשמים. לא בבית ספרכם. כך היו אז פני הדברים, אתם קובעים. היום זה לא היה קורה, אתם מוסיפים, כי בינתיים הוכנסו שיפורים. מסקנתכם, משום שאז הדברים היו פגומים, וזה היה הנוהג, אזי אינכם זוקפים זאת לזכותם של הנאשמים. הם צריכים לסבול מכך שהמשטרה התרשלה. הגיונכם עקום לעילא.

אתם מוסיפים חטא על פשע. לכל אורך פסק הדין, כמו כל פסקי הדין הקודמים בפרשה, אין ולו ממצא עצמאי ובלתי תלוי אחד, שקושר את הנאשמים לרצח. הכל מבוסס על הודאותיהם, וכבר למדנו כיצד השיטה הנלוזה הזו פעלה וממשיכה לפעול.

לא מכבר פורסם סיפורו של חסר בית שנעצר בחשד שרצח את עמיתו. הוא הודה ברצח, וכבר הוגש נגדו כתב אישום, התיק היה סגור, ואין ספק שהיה מורשע. למזלו, התברר כי "הנרצח" הינו בריא ושלם וכתב האישום בוטל.

לא במקרה סבורים חשובי המשפטנים בישראל, כי השיטה לפיה ניתן להרשיע אדם ברצח בהתבסס על הודאתו בלבד, היא שורש פורה רוש ולענה לעיוותים ולהרשעות חפים מפשע.

אינני חסיד שוטה של המשפט העברי, אולם ראוי לקחת ממנו כמה דברים טובים העולים בקנה אחד עם גישה מודרנית של זכויות אדם, ואחד מהם הוא, "שאין אדם משים עצמו רשע". קראו את ספרו של פרופ’ אהרן קירשנבאום "הרשעה עצמית במשפט העברי" ממנו תלמדו כי לא היה בסיס להרשעת חמשת הנאשמים ברצח דני כץ.

פסק דינכם מוציא מהמרתף את השד הכהניסטי כאשר אתם מייחסים לנאשמים "מניע לאומני". אתם מחזירים אותנו לימים האפלים של המשפט הראשון שהתקיים בחיפה בשנות ה-80 של המאה ה-20, שעה שח"כ כהנא תקף את הנאשמים באולם המשפט, מבלי שהשופטים יגיבו, וח"כ כהן אבידוב מהליכוד הודיע בעיצומו של המשפט בפתח בית המשפט כי ירטש את ביטנם ויעקור את עיניהם של הנאשמים. בנוסף לכל העוולות, פסק דינכם נגוע בגזענות.

13 שופטים דנו בתיק הזה. כולם יהודים. גם במשפט החוזר לא מצאו לנכון למנות שופט ערבי, שלא לדבר על הרכב שבו יש לשופטים ערבים רוב. ברור כי מי שהיו אחראים לכל אורך הדרך על ציוות השופטים בתיק, עשו כל מאמץ למנות שופטים/ות שיבטיחו את המשך הצעידה במסלול המשפח שהחל בבית המשפט המחוזי בחיפה. הם הצליחו.

אינני יודע אם הנאשמים רצחו את דני כץ כפי שאינני יודע אם אתם עשיתם זאת. לדידי ברור שהנאשמים לא זכו למשפט צדק, כי מחומר הראיות שבתיק עולים ספקות רבים שדינם למנוע את ההרשעה. אשמתם לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ובהחלט יתכן שהרוצח או הרוצחים עדיין מהלכים חופשי.

השופטת פרוקצ’יה כותבת בפסק הדין כי "שארית העננה שהיתה נסוכה על הפרשה נמוגה".

הגברת מנסה לחלק לעצמה מחמאות. לא זו בלבד שהעננה לא נמוגה, אלא פסק הדין מעבה אותה. הפרשה תמשיך להטריד אותנו עד שיעשה דין צדק.

במכתב זה אני סוגר מעגל אותו התחלתי במכתבי אל שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה בפניהם התנהל הדיון בפרשת רצח דני כץ.

בחודש זה לפני 20 שנה, ב-27 במרץ 1985, כתבתי לשופטים בחיפה, אברהם פרידמן, מלכיאל סלוצקי ונתן קלינברגר, לאחר שפסקו במשפט הזוטא שהודאות הנאשמים במשטרה קבילות, כי לאור מחול השדים וההסתה המתנהל בציבור נגד הנאשמים, אי אפשר לנהל משפט בו הצדק יעשה ויראה. כתבתי להם בין השאר: "עשו מעשה אמיץ בעל משמעות היסטורית, ותחליטו כי אתם פסולים מלדון במשפט זה וכי כל שנעשה עד כה בטל ומבוטל. תמליצו בהחלטתכם, כי לאור אווירת הלינץ’ האופפת את הנאשמים, יש להרכיב בית משפט מיוחד המורכב משופטים לא ישראלים אשר ידונו את הנאשמים. לרשות השופטים יעמוד צוות משפטנים ישראלים, יהודים וערבים, בו יוכלו להיוועץ בכל הקשור לחוק הישראלי. אם תעשו את אשר מכתב זה מייעץ לכם, תהיה זו תרומה אדירה לצדק. מעבר לכך יהיה זה שיעור מאלף לכל הגזענים כי כבודו של האזרח הערבי וזכותו לצדק זהים לאלו של היהודי".

הצעתי לצערי לא התקבלה וכל מה שנעשה מאז בנושא זה מחזק את עמדתי. גם אתם, בבית המשפט העליון, כשלתם והפכתם לחוליה בשלשלת עיוות הדין והגזענות.

אפנה לנשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, תייר בינלאומי שמסתובב במסדרונות אוניברסיטאות ובתי משפט בעולם, שיזום באופן יוצא מן הכלל טריבונל בינלאומי שידון את הנאשמים. הם יהיו משוחררים מעננת הגזענות והאפליה המרחפת ככתם ממאיר על מערכת המשפט הישראלית.

גדעון ספירו

העתקים:
הנשיא ברק – אנא פעל להקמת טריבונל כמוצע בסיום מכתבי
היועץ מזוז

Share on Facebook